שולמית כצנלסון
שולמית כצנלסון (17 באוגוסט 1919 – 6 באוגוסט 1999) הייתה מחנכת ישראלית, מייסדת ומנהלת אולפן עקיבא, כלת פרס ישראל למפעל חיים בחינוך (1986) ומועמדת לפרס נובל לשלום[1].
.jpg) | |
| לידה |
17 באוגוסט 1919 ז'נבה, שווייץ  |
|---|---|
| פטירה |
6 באוגוסט 1999 (בגיל 79) נְתַנְיָה, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות סנהדריה |
| השכלה |
אוניברסיטת מישיגן |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל (1986) |
  | |
ביוגרפיה
עריכהשולמית כצנלסון, בתם של בת שבע (אשת ציבור וחברת הכנסת) וראובן כצנלסון (ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ)[2], נולדה ב-1919 בז'נבה שבשווייץ, שם שהו הוריה באותה עת לצורך לימודיהם, ובהיותה בת שנתיים חזרו עמה ארצה והתיישבו בירושלים. אחיה הצעיר הוא שמואל תמיר, שר המשפטים לשעבר, ובין דודיה ודודותיה מצויים אברהם קצנלסון, מחותמי מגילת העצמאות, יוסף כצנלסון, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית וממקימי האצ"ל, ורחל כצנלסון, אשת ציבור ואשתו של איש הציבור, הסופר וההיסטוריון נשיא המדינה זלמן שזר.
בסיום לימודיה בגימנסיה רחביה בירושלים למדה כצנלסון בבית הספר לעבודה סוציאלית ולמדה לימודי תואר שני בחינוך באוניברסיטת מישיגן ובמרכז הבינלאומי הקווייקרי שליד פילדלפיה. לאחר סיום לימודיה החלה בעבודה כמורה בכפר הנוער מאיר שפיה ומאוחר יותר בבית הספר היסודי "לדוגמה" בתל אביב. במהלך שנות ה-40 הייתה בין חברי האצ"ל.
בשנת 1951 הקימה כצנלסון את אחד האולפנים הראשונים בישראל, אולפן עקיבא בנהריה. היא עברה מאוחר יותר לנתניה והעבירה את האולפן לשם[3]. האולפן קלט אליו עולים חדשים לצד תושבים ותיקים, תיירים שביקשו ללמוד עברית וערביי ישראל[4]. לימוד השפה העברית לווה בשיעורי מורשת וידיעת הארץ, ולאחר מלחמת ששת הימים הוצע לצידה גם לימוד השפה הערבית. באולפן הוכשרו בשפה הערבית, בין היתר, מורות חיילות וצוערי המכללה לביטחון לאומי. בנוסף החל האולפן לערוך קורסים בעברית לערבים תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה[5]. את עובדי בעקבות פועלה זה מונתה כצנלסון לוועדה הבין-דתית שבמסגרת משרד החינוך. כצנלסון עמדה בראש האולפן עד פרישתה לגמלאות עקב בריאות לקויה בשנת 1996.
כצנלסון הייתה לנציגת משרד החינוך והבונדס בכינוסים בינלאומיים וטיפחה באופן רשמי את הקשר עם קהילת המקויה ביפן. בשנת 1972 השתתפה בכינוס אונסק"ו, ובשנת 1996 הוזמנה לקונגרס האמריקאי. בעקבות פרישתה מניהול אולפן עקיבא ב-1996 המשיך אפרים לפיד, מתלמידי כיתתה הראשונה, בתפקיד זה.
שולמית כצנלסון נפטרה בביתה בנתניה ונטמנה בבית הקברות סנהדריה שבירושלים.
פרסים והוקרה
עריכהפעילותה להחייאת והנחלת השפה העברית לצד טיפוח פלורליזם תרבותי ודו-קיום זכו להוקרה בקבלתה את פרס ישראל למפעל חיים בחינוך (1986), פרס יושב ראש הכנסת לאיכות חיים (1983), פרס התנועה למען ארץ ישראל טובה (1988), פרס מסדר "בני ברית" (1988) ותואר ידידת העיר נתניה (1985)[6].
בשנת 1992 נכללה ברשימת המועמדים לפרס נובל לשלום, בשל תרומתה להבנה בין ערבים ליהודים[1].
קישורים חיצוניים
עריכה
- קורות חייה באתר "מורשת נתניה"
- אביבה רבינוביץ, שולמית כצנלסון, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 רותי זוטא, ראובן יגיל, אליהו זהבי (קופנהגן), מנהלת אולפן עקיבא בנתניה מועמדת לפרס נובל לשלום, חדשות, 3 בפברואר 1992
עדי יותם, אני? פרס נובל? מה פתאום, חדשות, 17 בפברואר 1993 - ^ מת ד"ר ר.כצנלםון, דבר, 1 באוגוסט 1977
- ^ יעקב אשמן, "פלא החזרת הבטחון העצמי'", הארץ, 14 ביולי 1957
- ^ משה אידלשטין, בנות טייבה וטירה באולפן "עקיבא", למרחב, 14 בינואר 1962
- ^ נסתיים קורם באולפן עקיבא, על המשמר, 8 באוקטובר 1973
אולפן לעברית נפתח בעזה, דבר, 14 בפברואר 1975 - ^ ידידת נתניה - שולמית כצנלסון, מנהלת "אולפן עקיבא", מעריב, 23 באוקטובר 1985