פתיחת התפריט הראשי

הרב שילה רפאל (1940 - 6 בנובמבר 1994) היה דיין ופוסק, אב בית דין בירושלים ורב שכונת קריית משה בעיר.

הרב שילה רפאל
שילה רפאל.jpg
הרב שילה רפאל נואם ב'כנס תורה שבעל פה', תשכ"ז
לידה 1940
ירושלים
פטירה 6 בנובמבר 1994 (בגיל 54 בערך)
ג' בכסלו תשנ"ה
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נולד בשנת 1940 בירושלים, בן יחיד לד"ר יצחק רפאל, ממנהיגי המפד"ל שכיהן כסגן שר הבריאות וכשר הדתות, ולגאולה בת יהודה, סופרת וחוקרת הציונות הדתית. סבו של שילה הוא הרב יהודה לייב הכהן מימון, ממייסדיה ומנהיגיה של תנועת המזרחי, מחותמי מגילת העצמאות ושר הדתות הראשון בממשלות ישראל. הרב מימון הוא זה שהעניק לנכדו את שמו על-פי הפסוק: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבוא שילה" (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י').

בילדותו ספג בבית הוריו וסבו אווירה דתית וציונית, ולדבריו, סבו, שבספרייתו היו 45,000 ספרים, הקנה לו את אהבת הספר העברי. וכך כתב לימים:

"ייזכר לטובה סבי הגאון ר' יהודה לייב הכהן מימון ז"ל אשר נטע בליבי אהבת אמת לתורה, לגדולי ישראל ולספר העברי ובצל ספרייתו הגדולה ישבתי ופריה מתוק לחכי".

בהיותו ילד, בשנת 1946, פרצו בשבת לפנות בוקר לבית המשפחה חיילים בריטים במטרה לעצור את סבו הרב מימון. הרב סירב לנסוע עמם מפאת השבת. החיילים לקחו אותו בכוח מהספה והוציאו אותו החוצה. הוא נאחז בגדר, כשלפתע הנחית אחד מהם מכה על ידו של הרב הישיש. לימים סיפר הרב רפאל שמקרה זה שכנע אותו בצורך הדחוף בהקמת מדינה יהודית.

למד בבית הספר הממלכתי דתי לבנים "לדוגמה" על-שם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, באותה כיתה עם הרב הראשי לישראל לימים, הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון. אחרי הצהריים למד גמרא עם אברך ולאחר מכן בכיתה תורנית לנוער ששכנה ליד מוסד הרב קוק, מוסד שהקים סבו של שילה, הרב מימון, בשנת 1936. היה חניך בתנועת הנוער בני עקיבא, ופרסם מאמרים בנושא בעיתון "הצופה לילדים". בהמשך החליט לנסות את מזלו בעיתוני המבוגרים, ושלח שתי כתבות לעיתון הצופה תחת שם העט נ. יהלם (ראשי תיבות: נכד יהודה לייב מימון). הכתבות פורסמו ודבר גילו הצעיר של שילה לא נחשף.

כשהיה בן 15 עבר, בעידוד סבו, ללמוד בישיבת הדרום ברחובות, למורת רוחם של הוריו, שהעדיפו שילמד בתיכון דתי ויוציא תעודת בגרות מלאה. בהמשך השלים את בחינות הבגרות בלחץ הוריו, אך בניגוד לרצונם החליט שלא לשרת בצבא.

לאחר שנתיים בלבד בישיבת הדרום חזר לירושלים ולמד בישיבת קול תורה, שם היה תלמידו הקרוב של ראש הישיבה, הרב שלמה זלמן אויערבאך, ועד יום מותו ראה בו את רבו המובהק[1] ונהג להתייעץ אתו בתחומים שונים.

בליל שבת אחד הלך עם חבריו לטיש של האדמו"ר מגור דאז, רבי ישראל אלתר, מחבר הספר "בית ישראל". לימים כתב: "נסחפתי אחר אישיותו של הרבי, נדלקתי מעוצמתו הרוחנית. נכוויתי ממבטו". כבר בטיש זה הוזמן שילה לקבל שיריים מהאדמו"ר, והשניים התקרבו מאוד. שילה היה נפגש רבות עם האדמו"ר ואת כל הפגישות נהג לסכם במחברות. גם לאחר מותו של האדמו"ר שמר שילה על קשר עם החסידות.

החל משנת 1960, כשהיה בן עשרים, למד בישיבת חברון במשך ארבע שנים. בשנת 1964 נשא לאישה את מינה, בתו של הרב אהרן כץ, ראש ישיבת פתח תקווה, ונכדתו של מי שהיה הרב הראשי של פתח תקווה, הרב ראובן כץ. לאחר נישואיו למד במשך כשנה במכון הארי פישל לרבנים ולדיינים. במהלך שנה זו רקם שילה את הקמת "בית התלמוד" - כולל מיוחד שיכשיר מתוכו רבנים ודיינים לסמיכה. הכולל הוקם ליד מוסד הרב קוק ובראשו עמד הרב בצלאל ז'ולטי, לימים רבה הראשי של ירושלים. שילה למד בכולל במשך תשע שנים, שבסופן הוסמך לרבנות על ידי הרב ז'ולטי, הרב שלמה יוסף זווין והרב עובדיה יוסף. לאחר פטירתו של הרב ז'ולטי עמד שילה בראש הכולל עד סגירתו בשנת 1993.

בשנת 1970 הגיש את מועמדותו לתפקיד רב בית הכנסת "אוהל יצחק" שבקריית משה. בשכונה, שבה גדל ובה גם התגורר סבו המנוח, היו שהתנגדו למינוי רב שלא שירת בצבא. שילה החליט להתגייס על אף שהיה פטור, ושירת כשלושה חודשים. הוא נבחר לתפקיד רב בית הכנסת והשכונה.

בד בבד עם כהונתו כרב השכונה המשיך שילה בלימודי הדיינות. בשנת 1979 מונה כדיין בבית הדין הרבני ברחובות ולאחר מכן בירושלים. גישתו הליברלית הביאה להערכה כלפיו בקרב עורכי הדין, הטוענים הרבניים והמתדיינים. היה ידוע בטיפולו המסור והקשוב בנשים מסורבות גט ובמדיניות הנוקשה שנקט כלפי בעליהן. היה חבר בוועדה ציבורית בנושא זכויות האזרח ונתן הרצאות בכנסים של ארגוני נשים.

בשנת 1989, כשהיה בן 49, מונה להיות אב בית הדין האזורי של ירושלים. בין השאר טיפל שם בנושא זהותם היהודית של העולים מברית המועצות לשעבר.

היה מתון בהשקפותיו הפוליטיות. אף שכדיין נמנע מלהביע דעות אלה בפומבי, הוא נמנה עם החותמים על עצומת אנשי-רוח המצדדים בפשרה טריטוריאלית. בראיון לעיתון כל העיר משנת 1989 אמר: "חייבים להשליט את המוח על הרגש. ברור שגם אני רוצה לשלוט בחברון ובבית לחם ובשכם, אבל מוכרחים להבין שנכנס פה עניין של פיקוח נפש".

מחקרו התורניעריכה

הרב רפאל הקדיש את זמנו גם למחקר תורני. הוא יזם את הקמת "המכון להוצאת ראשונים ואחרונים", כאגף של "יד הרב מימון". המכון ההדיר והוציא לאור כתבי ראשונים ואחרונים. בהוצאת המכון ערך בשנת 1982 מהדורה חדשה של חידושי הריטב"א על מסכת חולין מן התלמוד הבבלי. עשר שנים לאחר מכן ערך מהדורה של חידושי הריטב"א על מסכת בבא מציעא. על שני ספרים אלו קיבל בשנת 1993 את פרס הרב קוק לספרי מחקר מטעם עיריית תל אביב-יפו. לאחר מותו הופיע הספר משכן שילה, לקט חידושים ופסקי דין שלו, בעריכת חתנו, הרב יוסף אליהו מובשוביץ.

פטירתועריכה

בקיץ 1994 נתגלה גידול סרטני בבטנו. הוא החליט לשמור את העניין בסוד מהוריו ולא סיפר להם על דבר המחלה עד סמוך למותו ממש. נפטר בג' בכסלו תשנ"ה, בן 54. על פי בקשתו, נקבר בחלקת חסידי גור בהר המנוחות בירושלים. על פי צוואתו לא נישאו הספדים, ועל קברו נכתב התואר 'רב' בלבד. הותיר אחריו הורים, אשה ושישה ילדים.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.