ישראל אלתר

האדמו"ר החמישי מגור
המונח "ישראל אלטר" מפנה לכאן. לערך העוסק בחזן, ראו ישראל אלטר (חזן).

רבי ישראל אלתר (כ"ד בתשרי ה'תרנ"ה, 24 באוקטובר 1894ב' באדר ה'תשל"ז, 20 בפברואר 1977), היה אדמו"ר בשושלת אדמור"י גור, משקם חסידות זו בישראל לאחר השואה ומן האדמו"רים הבולטים בעשורים שאחרי הקמת המדינה. מכונה על שם כתביו שיצאו לאור לאחר פטירתו ה"בית ישראל".

ישראל אלתר
הבית ישראל מגור
הבית ישראל מגור
לידה 24 באוקטובר 1894
כ"ד בתשרי ה'תרנ"ה
גורה קלוואריה, האימפריה הרוסית
פטירה 20 בפברואר 1977 (בגיל 82)
ב' באדר ה'תשל"ז
ירושלים, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי "הבית ישראל"
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים ירושלים
תקופת הפעילות ו' בסיון ה'תש"ח – ב' באדר ה'תשל"ז
חיבוריו בית ישראל
אדמו"ר מחסידות גור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו עריכה

 
רבי ישראל אלתר בצעירותו צועד לימינו של אביו האמרי אמת

נולד בפולין באסרו חג הסוכות (בחו"ל) ה'תרנ"ה (1894), והוא הבן השלישי של רבי אברהם מרדכי אלתר. עד גיל עשר למד עמו סבו יהודה אריה ליב אלתר וכבר אז נודע כעילוי. היה ידוע בייחוד בהקפדתו על זמנים. התארס בגיל שלוש עשרה עם חיה שרה, בת דודו הרב יעקב מאיר בידרמן, ונישא לה בשנת ה'תר"ע,[1] ונולדו לו ממנה בשנת ה'תרע"ז בת בכורה בשם רבקה יוכבד ובחודש תמוז ה'תרפ"א בן בשם יהודה אריה לייב (לייבל'ה)[2].

בהוראת אביו, שבקשו לסייעו, הנהיג כבר בחיי אביו קבוצות אברכים "בני עלייה" מחסידי גור, ומסר להם הנהגות והוראות, כך העיד גם אחיו רבי פינחס מנחם בשיחה לציבור שבועיים קודם פטירתו.

בזמן השואה ברח יחד עם אביו מפולין לארץ ישראל, אך כל בני משפחתו הקרובה, אשתו, וילדיו, נרצחו בידי הנאצים כמו גם רוב החסידים שהתגוררו בפולין. לאחר פטירת אביו בשנת תש"ח מונה לממלא מקומו באדמו"רות. בשנה זו נישא בשנית לפערל (שרלוטה), בתו של דוד וינפלד, אך לא נולדו להם ילדים.

בצעירותו למד קבלה בחברותא עם הרב דוד כהן (הנזיר)[3].

בארץ ישראל עריכה

כאדמו"ר, שיקם את החסידות, הגדיל את כוחה ועיצב את דרכה. רבי ישראל אסף סביבו את חסידי גור שהתגוררו בישראל מלפני מלחמת העולם ואת ניצולי השואה, וכן פעל לקרב את אלו שהם או הוריהם עזבו את החסידות.

מקובל בציבור החרדי לראות בו את אחד ממשקמי הציבור החרדי לאחר השואה במיוחד בכל הקשור לקביעת נורמות ציבוריות בנושאי צניעות, הפרדה בין המינים והתבדלות מהתרבות הכללית. השפעתו הייתה רבה מאוד וחרגה בהרבה מתחומי ההשפעה של חסידות גור. אישיותו הכריזמטית והכובשת זכתה להערצה של רבים, וצעירים רבים ממגזרים שונים נסחפו אחריו והפכו לחסידיו ומעריציו הנלהבים.

פעילותו הציבורית עריכה

פעילותו הציבורית התמקדה בעיקר במסגרת תנועת אגודת ישראל. הוא יחס חשיבות רבה לתחום החינוך ופעל רבות תוך שיתוף פעולה עם מנהיגים אחרים מהמגזר החרדי להקמת החינוך העצמאי - מסגרת חינוך חרדית אוטונומית - וביסוסו. כמו כן הקים את היומון החרדי המודיע והשקיע מאמצים רבים לבסס את העיתון כלכלית.

על החשיבות הרבה שהרבי ייחס לחינוך ולעיתונות עם השקפה תורנית, ניתן ללמוד מהעובדה שבמשך כל שנות הנהגתו הוא נמנע מלערוך מגביות לכל נושא שהוא אפילו עבור מוסדות החסידות. להוציא מגבית אחת עבור עיתון המודיע ונוספת עבור החינוך העצמאי.

בנוסף לתפקידו כאדמו"ר ומנהיג של חסידות גור שימש גם בתפקיד של יושב ראש מועצת גדולי התורה. מתוקף תפקידו זה השפיע רבות על התנהלותה ודרכה של תנועת אגודת ישראל שנוסדה, בין היתר, על ידי אביו, האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, שנודע בכינויו ה"אמרי אמת". הוא גם יזם, סייע ועודד את הקמתן מחדש של חצרות אדמו"רים מכל הקהילות החסידיות, שנכחדו בשנות המלחמה.

הנהגותיו עריכה

ה'נסיעה' לאדמו"ר עריכה

כחלק מתהליך השיקום של החסידות לאחר השואה, הוא חידש את המושג 'נסיעות' לאדמו"ר לשבתות וחגים, כפי שהיה נהוג בפולין לפני המלחמה. עניין זה של 'נסיעה' ו'עליה לרגל' לרבי, נחשב לאבן יסוד במושגי החסידות וככלי מרכזי להשגת הארה והתעלות רוחנית.

עריכת השולחן (טיש) עריכה

עניין רב עוררו ה"שולחנות" ("טיש" בלשון החסידים) שערך בשבתות וחגים. רבי ישראל ייחס לכך חשיבות רבה, ובמשך 29 שנות הנהגתו כמעט ולא נקטע רצף עריכת הטישים להוציא פעמים ספורות בעת שחלה ואושפז בבית החולים.

רבי ישראל אלתר ערך את הטיש בדרך כלל פעמיים בכל שבת וחג; בלילות שבת וכן בשבתות אחרי הצהריים בזמן ה"סעודה השלישית", שנחשב לזמן מיוחד להתעלות רוחנית לפי משנת החסידות ("רעוא דרעוין"). בשנותיו האחרונות [החל מאב תשל"א], עקב חולשתו, הוא ערך את הטיש רק פעם אחת בשבת בעת ה"סעודה השלישית".

סדר עריכת הטיש התנהל על פי רוב לפי הסדר הזה: הגבאי היה מחלק יין או בירה לחסידים והם ניגשו לאדמו"ר לאחל "לחיים". לאחר מכן המקהלה פצחה בניגונים חסידיים לשבת. בהמשך הושלך הס בקהל והרבי השמיע מדברי תורתו כשהחסידים נדחקים בניסיון לשמוע ולקלוט משהו מדבריו.

רבים מאלו שאינם מחסידי גור שהתקרבו אליו, כולל בחורי ישיבות מהמגזר הליטאי והמגזר הדתי לאומי, הגיעו לצפות מתוך סקרנות בעת שערך את הטיש והפכו לחסידים נלהבים.

דאגה ל'יהדות' ('יידישקייט') עריכה

הרב אלתר נודע בדאגתו הרבה לעתיד ה'יהדות' או כפי שמקובל להגדיר בשפת היידיש - "יידישקייט". מדובר במכלול נושאים בתחומי הפילוסופיה היהודית, החסידות והקבלה, אבל הוא התמקד בעיקר סביב הדאגה לנושאי הצניעות, החינוך ל"שמירת הברית" מקטנות, וההתבדלות מהחברה והתרבות המתירנית, כמו הימנעות מקריאת עיתונות חילונית וכדומה. הוא ראה בהם אבן יסוד להבטחת המשך הקיום של עם ישראל במתכונתו ההיסטורית ומניעת התבוללותו. הוא גם סבר שנושאים אלה הם אבן היסוד של היהדות והקפדה על שמירה עליהם ממתיקה דיני שמים ומונעת גזירות קשות מעם ישראל. משפט מפתח שהיה נוהג לומר לרבים שהגיעו לבקרו – "היידיש לא משנה, מה שמשנה זה היידישקייט".

הגותו עריכה

קדושה והתעלות רוחנית עריכה

בספר הביוגרפי "פאר ישראל" שליקט וערך הרב ברוך ווידסלבסקי, וכתב הרב אהרן סורסקי, הוא מסביר בין היתר כך את דרכו של הרבי והנהגתו: "הרבי דרש מחסידיו ומעריציו להתעלות מבחינה רוחנית ולקדש את עצמם. הוא סבר שלא ניתן להינצל מהחטא ללא הרחקות מהנאות גשמיות גם בדברים שאינם אסורים לפי התורה". מחסידיו הצעירים אף דרש שלא לטייל ברחוב עם האשה ולהקפיד להימנע, במידת האפשר, מלטייל בכלל ברחוב שלא לצורך וכן לשמור על "קדושת העיניים" שלא יראו מראות לא צנועים.[דרוש מקור]

החמרות ופרישות עריכה

הרב אלתר תיקן לחסידיו תקנון מחמיר המיועד להרחיקם מחטא ולקדשם, בין השאר אסר על חסידיו מגע ובילוי עם נשותיהם, כמו קיום של יחסי אישות מעבר למינימום הכרחי, איסור על קיום יחסים במשך תקופה ארוכה לאחר לידה וכדומה. תקנות אלו עוררו עליו מתנגדים רבים גם מקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קניבסקי שאף כתב קונטרס המביע הסתייגות מגישתו המחמירה, אם כי נמנע מלצאת למאבק גלוי על כך.

אולם מתברר לפי המכתב ששלח הסטייפלר בחודש אב ה'תשכ"ח (1968) להרב שמואל הומינר מירושלים בקשר לקונטרס הנ"ל שהודפס בשמו, עולה כי את הקונטרס כתב כאשר חשב שהנהגות אלו חידש הבית ישראל בעצמו, אך התברר לו כי מדובר במסורת של דרכי קדושה ופרישות שהייתה מקובלת בחסידויות קוצק וגור ובממשיכי דרכם בפולין מזה דורות. בתחילת המכתב[4] כותב "הרבה צער וכאב גרם לו הקונטרס שהדפיס", ובהמשך כותב "שהתברר עכשיו שיש חסידים שהנהגם בקדושה מכמה דורות והמה נפגעים מקונטרס זה הרבה וגם אומרים שזה יזיק לשלום בית ח"ו כו' וכו'. לזאת אבקש מאד מכבודו שבאם ירצה מעכ"ת לגנוז את כל הקונטרס מה טוב, ובאם אין דעתו לגנוז עכ"פ יתלוש דף ההקדמה. ובעמוד ז' ימחוק התיבות מאת אחד מגדולי הדור שליט"א"... כידוע הרב הומינר גנז את כל הקונטרסים שהיו עוד בידו וקיבל את ברכתו ותמיכתו של הרבי הבית ישראל מגור.

הימנעות מ"חילול השם" עריכה

למרות שנחשב למחמיר מאוד בנושאי דת, הייתה זו החמרה כלפי פנים ולא כלפי חוץ; דרישותיו מחסידיו ומעצמו היו גדולות אבל הוא נזהר מאוד שלא לגרום למתיחות בין דתיים לחילונים ודאג לשמור, במידת האפשר, על תדמית חיובית של שומרי המצוות אצל אלו שאינם כאלה. הוא סבר שהתגרות בחילונים היא מעשה שיש בו "חילול השם" ולכן דרש מחסידיו להשתדל מאוד להימנע מכל פעולה שפוגעת בתדמית של ציבור שומרי המצוות בקרב הציבור הכללי. בין היתר הוא אסר על חסידיו להשתתף בהפגנות של החרדים בירושלים נגד תנועה בכבישים בשבת וכן אסר על חסידיו ללכת עם 'גרטל' ברחוב (אבנט עשוי מחוטי טרלין ובצדדיו מעין ציציות. החסידים נוהגים לקשור אותו על מותניהם מעל החליפה בעת התפילה וחלקם אף בשעת לימוד תורה).

משנתו התורנית עריכה

בשנותיו הראשונות בארץ למד קבלה עם רבה של שכונת שערי חסד וישיבת מרכז הרב, הרב יעקב משה חרל"פ, ולאחר מכן נהג לשאול ספרי קבלה מספריות שונות. עסק רבות בפירוש רמב"ן על התורה, ואמר בשם אביו האמרי אמת, כי "כל מילה בספר הינה דינר זהב".

ספריו עריכה

הרב ישראל היה משמיע דברי תורה לחסידיו לאחר התפילות בשבתות ובחגים ובמהלך טישים, כמו גם בסעודות ובקידושים שהיה עורך למעגל מצומצם מאנשיו, את דבר התורה שהיה אומר במהלך הטיש היה כותב לאחר מכן בקיצור, ומקיצור זה שהשאיר בכתב ידו חובר הספר "בית ישראל" על התורה. כמו כן, רבים מדברי תורתו (בעיקר מה שאמר בביתו ונכתבו על ידי חסידים) נאספו בחיבור נוסף שיצא תחת השם 'בית ישראל ליקוטים', היה בגור מי שהביע ביקורת על הספר, והוא נחשב כאסור בהחזקה באופן רשמי.

פטירתו עריכה

כחמש שנים לפני מותו עבר בהצלחה ניתוח להסרת גידול ממעיו. נפטר בבית החולים הדסה עין-כרם בב' באדר התשל"ז (1977) כתוצאה מנמק במעיים בעקבות חסימה עורקית, לאחר שסירב להתפנות לבית החולים יום קודם בשל קדושת השבת.[5] הוא נקבר ב"מערת גור" בהר הזיתים.[6] בהלווייתו נכחו כ-90,000 בני אדם[דרוש מקור].

עם תום ימי השבעה מונה אחיו רבי שמחה בונים אלתר, בעל ה"לב שמחה" למלא את מקומו.

ילדיו עריכה

  • יהודה אריה לייב. נרצח עם אמו בשואה בחודש תשרי תש"ג.
  • רבקה יוכבד, אשת הרב אהרן רפפורט מביליץ. נרצחה עם בעלה בשואה.

מתלמידיו וחסידיו עריכה

הנצחתו עריכה

על שמו ולזכרו נוסדו ישיבות באשדוד ישיבה קטנה לצד ישיבה גדולה בשם 'בית ישראל', בבני ברק ישיבת 'מאור ישראל', בירושלים ישיבת 'פאר ישראל', בראשון לציון 'נזר ישראל' ובנין בית המדרש "בית ישראל" שבישיבת חידושי הרי"ם בתל אביב, וכן כוללים הנושאים את שמו, לצד גמ"ח 'עזר נישואין' על שמו.

לקריאה נוספת עריכה

  • אהרן סורסקי, פאר ישראל, שלושה כרכים, ירושלים: עמודי האור, תשנ"ח
  • דוד זריצקי, חלל שלא יתמלא, כאשר ישא האומן את היונק, נדפס בשנית בתוך ספרו: זכרונם לברכה: גאוני הדורות ואישי סגולה, עמ' 379–386
  • דפנה שרייבר, ר' ישראל אלטר וגור בישראל: אמונות ערכים ופוליטיקה חסידית (1948–1977), חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, הוגש לסנאט האוניברסיטה העברית, מאי 2021.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ הרב בידרמן היה נשוי לאסתר - אחות אביו. לאחר פטירת אמו של רבי ישראל נשא אביו את בִּתו הנוספת של הרב בידרמן.
  2. ^ הרב ברוך וידיסלבסקי, פאר ישראל, ירושלים תשנ"ח, חלק א' עמ' ע-עה
  3. ^ האיש על העדה, עמוד 202 והערה 210
  4. ^ מכתב מה"סטייפלר" - אודות הפולמוס עם חסידי גור - על הדפסת הקונטרס "אגרת קודש" בנושא הנהגת הבית היהודי, באתר קדם מכירות פומביות (ארכיון)
  5. ^ מנחם פרוש, כרך ד, שרשרת הדורות בתקופות הסוערות, חמו"ל, ירושלים תשס"א, עמ' 186
  6. ^ החצר והמערה, מסע בתמונות, אתר בחדרי חרדים(הקישור אינו פעיל, 2019)