שירילי דשא

תסריטאית ישראלית

שירילי דשא (נולדה ב-13 בינואר 1968) היא שחקנית, מדבבת,מחזאית, תסריטאית ובמאית ישראלית.

שירילי דשא
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 13 בינואר 1968 (בת 56) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1991
עיסוק שחקנית, מחזאית, תסריטאית, במאית, מדבבת
מקום לימודים תלמה ילין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ראשון בפסטיבל תיאטרונטו (כשחקנית)
פרס הבימוי בטקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה (2017)
פרס הטלוויזיה לילדים ולנוער לבימוי בסדרה קומית (2021)
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

דשא היא בתו הבכורה של האמרגן והמפיק אברהם דשא (פשנל). היא בוגרת מגמת התיאטרון של בית-הספר לאמנויות ע"ש תלמה ילין. בצבא שירתה כמפיקה בלהקות הצבאיות: להקת פיקוד המרכז, להקת פיקוד הצפון ולהקת הנח"ל[1].

אחרי השירות הצבאי, בתחילת 1988, החלה לעבוד עם אביה כמפיקה בפועל של המחזמר "אוויטה"[2], אחר כך למדה בבית הספר לתיאטרון של ז'אק לקוק שבפריז[1]. שחזרה מפריז שימשה עוזרת במאי בתוכנית העשירית של הגשש החיוור "כוסות רוח"[3].

קריירה בתיאטרון

עריכה

בסוף 1991 החלה לשחק במועדון הסטנד-אפ "דומינו גרוס" בהצגות "אם לא תזוזו, אולי לא יקרה לכם כלום" ו"בגדי המלך בפרדס על היד השוקת"[4].

ב-1993 כתבה וביימה גרסה עברית של המחזמר "חנות קטנה ומטריפה" (בו כיכבה לצד עידן אלתרמן)[5], באותה שנה גם שיחקה בהצגת היחיד "דרמה קטנה" שכתב וביים רוני ניניו, שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו[6].

במחצית השנייה של שנות ה-90 שיחקה בקומדיה "בסגנון חופשי" (שאותה גם כתבה), שיחקה בתיאטרון הבימה במסגרת קבוצת הצעירים במחזה "מלחמת אחים" ובתיאטרון חיפה כתבה וביימה את המחזה "שלום ולא להתראות".

ב-1999 שיחקה דשא בתיאטרון חיפה במחזה "פירוק" מאת רוני פינקוביץ' ובבימויו[7].

ב-2001 שיחקה בתיאטרון הקאמרי במחזה "לכל השדים והרוחות" מאת יצחק בשביס זינגר, בעיבוד ובימוי של מייקל אלפרדס[8].

ב-2002 שיחקה בתיאטרון באר שבע במחזה "פרפר ברשת"[9].

ב-2013 כתבה ביחד עם אוהד חיטמן את המחזמר "בילי שוורץ"[10], שזכה ב-4 פרסי התיאטרון הישראלי[11]. באותה שנה גם ביימה את מופע הבידור "לסלאו לא נחה" בכיכובה של חנה לסלאו.

ב-2015 כתבה וביימה את הצגת הילדים "טובים השניים" בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער[12]. על ההצגה זכתה בשני פרסי פרסי הבמה לילדים ונוער, מחזאית השנה ובמאית השנה.

ב-2019 ביימה בתיאטרון הקאמרי את הקומדיה "אניהו" (המבוססת על הסיפור "השמנמן" מאת אתגר קרת)[13].

ב-2020 כתבה וביימה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער את ההצגה "שבעת הגמדים ושלגיה"[14].

ב-2021 ביימה בתיאטרון החאן את המחזה "טייבלה והשד", על פי סיפור מאת יצחק בשביס זינגר, שעיבד לבמה בעלה רוני סיני[15].

ב-2022 כתבה וביימה את מחזה "הסבתות" בתיאטרון החאן[16]

ב-2022 כתבה וביימה את ההצגה "כראמל" בתיאטרון אורנה פורת.

בשנת 2024 ביימה את המחזה "להעיר אריות" בתיאטרון הקאמרי שכתב ועיבד יואב שוטן בהתבסס על ספרה של איילת גונדר-גושן.

קריירה בקולנוע ובטלוויזיה

עריכה

בקולנוע שיחקה בסרטים שונים, בהם: "שחקנים" (1995), "ההתחלפות" (2012)[17], ו"הנוער" (2013)[18]. שיחקה גם ב"לכל דבר מחיר", סרט הגמר של דפנה לוין לצד מאיר סויסה, ששי קשת ומיכל נחמן-צפיר.

בסוף 1992 החלה לשחק בעונה האחרונה של תוכנית ההומור "העולם הערב", ששודרה שודרה בערוץ 2 הניסיוני[19].

ב-1994 השתתפה דשא בקלטת הילדים "והילד הזה הוא אני" לצד עמי טראוב, שרית סרי ויואב הייט. ויצרה וביימה את קומדיית המצבים איצ'ה, בהפקת אביה פשנל, ששודרה בערוץ 2 בשנים 1994–1997.

ב-1997 כיכבה בדרמת הטלוויזיה "עיניים שלי" שכתב יואב כ"ץ וביים אורי רוזנווקס, כחלק מהסדרה "סיפורים קצרים על אהבה" בקשת, ערוץ 2. הדרמה הייתה מועמדת לפרס אופיר.

ב-2007 יצרה וביימה את הסדרה הדוקומנטרית "פשה" על אביה[20], שזכה בפרס הקולנוע הדוקומנטרי ב-2008, בקטגוריית פרויקט התיעוד הטלוויזיוני הטוב ביותר[21].

ב-2010 כתבה את הסדרה "כאן גרים בכיף"[22]

בשנים 2011–2016 ביימה את הגרסה הישראלית של הסדרה "בנות הזהב"[23].

בשנים 2017–2022 ביימה וכתבה את סדרת הילדים "ילדי בית העץ"[24], עליה זכתה בפרס הבימוי בפרס האקדמיה לטלוויזיה[25].

ב-2021 יצרה יחד עם רועי שגב ויגאל שפירא את סדרת הנוער מי פה הבוס?[26].

ב-2021 יצרה יחד עם רועי שגב את הסדרה כראמל המבוססת על הספר כראמל.

חיים אישיים

עריכה

דשא נשואה למחזאי והבמאי רוני סיני ולהם שלושה ילדים. מתגוררת באליכין.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 יואב בירנברג, מלכת השקם, חדשות, 18 במרץ 1992
  2. ^ ציפורה (רכילות), פרט חשוב בענייני "אוויטה". המפיקה בפועל היא שירילי דשא, חדשות, 29 בינואר 1988
  3. ^ יואב בירנברג, אופוס עשר, חדשות, 4 באוגוסט 1991
  4. ^ את לא תזוזו, לא יקדה כלום, חדשות, 22 בנובמבר 1991
  5. ^ שוש אביגל, תיאטרון / יעקב כהן הוא היסטוריה - "חנות קטנה ומטריפה" קובעת סטנדרט חדש בבידור, חדשות, 27 באוקטובר 1993
  6. ^ דורית חכים, שירלי דשא זכתה בפרס התיאטרונטו: "אני רוכדת", חדשות, 22 במרץ 1993
  7. ^ נילי ברקן, ‏דרמה מגרה, משחק רגיש, באתר גלובס, 28 באוקטובר 1999
  8. ^ נילי ברקן, ‏והסיפורים מתגלגלים להם, באתר גלובס, 14 בינואר 2001
  9. ^ עכבר העיר, פרפר ברשת, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2002
  10. ^ תמר רותם, המחזמר "בילי שוורץ" זכה בחג המחזמר בבת ים, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2013
  11. ^ מנחה נופה, עכבר העיר, טקס פרסי התיאטרון 2016: בילי שוורץ הוא הזוכה הגדול, באתר הארץ, 20 במאי 2016
  12. ^ נורית אסיאג, עכבר העיר, הצגות ילדים: המופע שיגרום לכם פשוט לצחוק, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2015
  13. ^ עידוא דגן, ביקורת הצגה - "אניהו": מטורף ומקסים בנוסח אתגר קרת, באתר ynet, 4 במרץ 2019
    דוד רוזנטל‏, שעטנז הדמויות ההזויות ב"אניהו" יצר מחזה אנרכיסטי מצחיק ומרגש, באתר וואלה‏, 9 באפריל 2019
  14. ^   ננו שבתאי, ההצגה "פיטר פן" היא חוויה מרוכזת של הסיוט ההורי בחופש הגדול, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2022
  15. ^ יעקב בר-און, ‏אחרי דחייה בשל הקורונה, שירילי דשא מעלה הצגה חדשה, באתר מעריב אונליין, 23 ביוני 2020
  16. ^   ננו שבתאי, ההצגה "הסבתות": איכות שונה מהרגיל של עדינות והרבה אהבה וגעגוע, באתר הארץ, 4 בינואר 2022
  17. ^ אורון שמיר, עכבר העיר, ההתחלפות: זן נכחד של עשייה קולנועית, באתר הארץ, 3 במאי 2012
    אורי קליין, "ההתחלפות" של ערן קולירין: המאמץ משתלם, באתר הארץ, 4 במאי 2012
  18. ^   אורי קליין, המציאות המעורערת של הסרט "הנוער", באתר הארץ, 31 באוגוסט 2013
  19. ^ תכנית מיוחדת של "העולם הערב", שתפתח את עונת השידורים החדשה, צולמה אתמול באולמי רסיטל, חדשות, 18 בדצמבר 1992
  20. ^ ניר קיפניס, ‏אגדת דשא, באתר גלובס, 8 בנובמבר 2007
  21. ^ נירית אנדרמן, שבעה פרסים לילדי השמש, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2008
  22. ^ מיה סלע, "כאן גרים בכיף": פשוט לא מצחיק, באתר הארץ, 15 ביוני 2010
  23. ^ לי-אור אברבך, ‏הטרנד הבא? סדרות אמריקניות קלאסיות מקבלות 'רימייק' ישראלי, באתר גלובס, 26 במאי 2011
  24. ^ ביקורות:
    יונית נעמן, "ילדי בית העץ": עוד גוון של לבן על לבן, באתר "העוקץ", 7 בדצמבר 2020
    גילי איזיקוביץ, התגלתה תוכנית אינטליגנטית לילדים, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2016
  25. ^   איתי שטרן, פרסי הטלוויזיה: "פאודה" הדרמה הטובה ביותר ו"שבאבניקים" זכתה בפרס הקומדיה, באתר הארץ, 9 במרץ 2018
  26. ^   גילי איזיקוביץ, "מי פה הבוס": שלושה כוכבי פרסום ואידיוט שימושי אחד, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2021


הקודם:
(פרס לא קיים)
פרס הטלוויזיה לילדים ולנוער – בימוי בסדרה קומית
2021–2022: שירילי דשא – ילדי בית העץ
הבא:
(יפורסם בהמשך)