ערוץ 2 הניסיוני

שמו של ערוץ 2 בתקופת שידורי הניסיון

ערוץ 2 הניסיוני הוא שמו המקובל של ערוץ 2 בתקופת שידורי הניסיון שהחלו ב-7 באוקטובר 1986 ונמשכו עד 3 בנובמבר 1993. שידורי הניסיון היו אומרים לפעול זמן קצר, עד לבחירת הזכיינים להפעלת הערוץ באופן מסחרי. אך הליכי החקיקה נמשכו שנים ארוכות, והערוץ הרחיב בהדרגה את היקף שידוריו, עדיין תחת שידורי הניסיון.

ערוץ 2 הניסיוני
לוגו ערוץ 2 הנסיוני
לוגו ערוץ 2 הנסיוני
פרטי הערוץ
מדינה ישראלישראל ישראל
קטגוריה כללי
תאריך השקה 7 באוקטובר 1986
תאריך סגירה 31 באוקטובר 1993
שפה עברית

תולדות הערוץעריכה

ציר הזמן של ערוצי הברודקאסט בישראל
 
לוגו ערוץ 2 הניסיוני הראשוני
 
לוגו ערוץ 2 הניסיוני בדו-מימד כפי שהופיע בפינת המסך

ניסיונות ראשוניים להקמת ערוץ שניעריכה

דיונים על הפעלת ערוץ שני החלו כשלוש שנים לאחר הקמת הטלוויזיה הישראלית בשנת 1968, תחילה במסגרת רשות השידור. זאת עם הרחבת שעות השידור של הטלוויזיה הישראלית, (בשנתיים הראשונות הערוץ שידר רק ארבעה ימים בשבוע, שעות ספורות), והעובדה שהערוץ היחיד היה משותף לטלוויזיה הלימודית בשעות הבוקר ואחר הצהריים, ושידורי הטלוויזיה בערבית לפנות ערב[1]. במרץ 1971, הורה שר החינוך והתרבות יגאל אלון (שהיה השר הממונה על רשות השידור) להחיש את ההכנות להפעלת ערוץ שני, במטרה להפעיל את הטלוויזיה הלימודית בנפרד מ"הטלוויזיה הכללית" (כפי שכונה הערוץ הראשון באותן השנים)[2], אך ראש הממשלה גולדה מאיר דחתה את ההצעה[3]. בדצמבר 1972, הציע יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ולטר איתן, שהערוץ השני ימומן מפרסומות. עם זאת, בשלב זה היה מדובר בתוכנית לטווח ארוך, מאחר שהיו אז רק 5 שעות שידור ביום[4]. רעיון שידורי הפרסומות העלה התנגדות על כך שיביא לעידוד צריכה מיותרת[5]. גם בעלי העיתונים בישראל התנגדו מחשש לפגיעה בהכנסות שלהם[6].

ביוני 1973, יו גרין (אנ'), שהיה מנכ"ל תאגיד השידור הבריטי, ה-BBC, והוזמן לישראל להכין דו"ח על מבנה ותפקוד רשות השידור[7], המליץ להקים ערוץ שני ממומן מפרסום[8]. ביוני 1974, מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני הכריז שיש צורך בערוץ שני בטלוויזיה, שישדר בצבע (השידורים בישראל אז היו בשחור לבן) ושיכללו שידורי פרסומת[9]. אך השר הממונה אהרן ידלין דחה את הרעיון[10].

נושא הקמת ערוץ שני קיבל תנופה לאחר המהפך הפוליטי בבחירות לכנסת התשיעית ועליית הליכוד לשלטון ב-1977. גורמים שונים החלו ללחוץ על הממשלה לאשר הקמת ערוץ שני על ידי המגזר הפרטי, למרות התנגדות השר הממונה זבולון המר[11]. ביולי 1978 הקימה הממשלה ועדה לבדיקת הסוגיה בראשות חיים קוברסקי[12]. בהקמת ערוץ שני ציבורי תמכה הנהלת רשות השידור[13], ואילו איגוד המפרסמים תמך בהקמת ערוץ שני מסחרי[14]. בעלי בתי הקולנוע בישראל התנגדו להקמת ערוץ נוסף[15] הוועדה המליצה להקים ערוץ נוסף שיפעל מחוץ למסגרת רשות השידור, בפיקוח רשות נפרדת, וימומן משידור פרסומות[16]. ההמלצות נגנזו עקב התנגדות המפד"ל, שהייתה אז מרכיב חשוב בקואליציה, לשידורים מסחריים.

הקמת הערוץעריכה

בסוף שנת 1984 החליט שר התקשורת אמנון רובינשטיין, זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד, שוב לקדם את הקמתו של ערוץ שני. הוא ייסד מינהלת הקמה לערוץ בראשות אברהם פורז ואורן טוקטלי, שעסקה בניסוח הצעת חוק להקמת הערוץ לפי המודל הבריטי של ערוץ ITV, בשיטה של זיכיונות לימי שידור[17]. בסוף 1985 הצעת החוק הייתה מוכנה, והחל הליך החקיקה[18]. בקיץ 1986 החלו שבע קבוצות להתארגן להתמודד על זיכיונות השידור[19]. בספטמבר אישרה הממשלה את טיוטת החוק, והעבירה אותו לאישור הכנסת[20], למרות התנגדות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת[21]. החוק עבר בקריאה ראשונה בכנסת ב-1 בדצמבר[22].

ב-7 באוקטובר 1986, החלה מינהלת הערוץ השני בשידורי ניסיון, שכללו שידורי שקופיות באפיק השידור המיועד לערוץ - UHF 22. במקביל פרצה שביתה בערוץ הראשון, שהפסיק את שידוריו ליומים[23]. ההסבר הרשמי של משרד התקשורת לשידור היה שמדובר בבדיקת הקליטה של השידורים, ובתגובות הציבור באזורים השונים של המדינה. את השידור ביצע חברת "בזק" בשביל משרד התקשורת, באמצעות המשדר הקיים לשידורי טלוויזיה באיתנים שבהרי ירושלים. שידור בפועל של תוכניות בערוץ 2 הניסיוני החלו ב-18 בדצמבר 1986[24]. בחודשים הראשונים נמשכו השידורים שעתיים מדי ערב, בין 7 ל-9, וכללו קליפים וקטעי מעבר שהסבירו איך לקלוט את השידורים[24]. בפברואר 1987 השידור הוארך עד השעה 10 בערב[25].

במרץ 1987 החל שידור משפט דמיאניוק בערוץ השני. לאחר שהטלוויזיה החינוכית הקליטה את כל מהלך המשפט, אך לה היה לה זמן בשידור ישיר, החליט השר רובנישטיין לשדר אותו בערוץ 2[26]. בעקבות שיתוף הפעולה הרחיב ערוץ 2 את שעות שידורו והחל לשדר לאורך שעות היום, החל מהבוקר, במהלך המשפט. ביום העצמאות 1987, הפיק הערוץ לראשונה משדר של 10 שעות, שכלל לראשונה גם שידור מהאולפן[27]. ההפקה עוררה כעס ברשות השידור, וזו פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ודרשה את הפסקת שידורי הניסיון בטענה שאינם חוקיים. היועץ המשפטי לממשלה אישר את המשך השידורים, אולם התנה זאת בכך שרשות השידור תפקח עליהם, שכן הכנסת טרם אישרה סופית את חוק הרשות השנייה, ולפי החוק שהיה קיים אז, רשות השידור הייתה הגוף היחיד שהוסמך לפקח על השידורים. בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה, הוכרח הערוץ השני לשדר רק שידורים חוזרים של תוכניות שכבר שודרו בערוץ הראשון. נאסר עליו להפיק תוכניות מקור. לרבות תוכניות אירוח, מגזינים ושידורי חדשות[28]. אורי שנער, שהיה אז מנהל התוכן בערוץ, נאלץ לחפש בארכיון רשות השידור סדרות זנוחות עם זכויות לשידורים חוזרים ולבנות מהן את לוח השידורים. הקליפים ששובצו במשדר עודדו את חברות התקליטים לייבא ולהפיק קליפים נוספים[29].

לכבוד ראש השנה 1987 תוכנן משדר מקור מיוחד בשם "פרח בד"ש" ששילב ד"שים מצולמים מחיילים בחזית הצפון, אירוח של אמנים באולפן ושידור קליפים, אך רשות השידור מנע את שידורו[30]. המשדר "פרח בד"ש" שודר לבסוף רק בזכות דרישה של משפחת אחד החיילים לצפות בבנה, שנפל מאז הצילומים.

הרחבת היקף השידוריםעריכה

באוקטובר 1987 פרצה שביתה ברשות השידור[31], שבמשך 52 ימים הביאה להפסקת השידורים של הערוץ הראשון בשעות אחר הצהריים והערב. במהלך השביתה קיבל הערוץ השני הניסיוני אישור מהממשלה להרחיב את שעות השידור שלו[32] ולשדר גם סרטי קולנוע ותוכנית רכש שונות. משהתארכה השביתה ברשות השידור, קיבל הערוץ הניסיוני אישור לשדר בתדרים של רשות השידור, דבר שנתפס בעיני השובתים כניסיון מצד הממשלה לשבור את השביתה[33].

במהלך השביתה הגיעה לישראל אסירת הציון אידה נודל, אירוע חדשותי לוהט שבשל השביתה לא היה מי שישדר אותו. בערוץ 2 עטו על ההזדמנות, קיבלו אישור ממשרד ראש הממשלה ויזמו את השידור החי הראשון בערוץ. שידור טקס קבלת הפנים נעשה בחוסר ציוד הולם ובתנאים טכניים מוגבלים ולא היה חף מבעיות ותקלות שעליהן ספג ביקורת בתקשורת, אך בערוץ ראו בכך פריצת דרך[34]. עם תום השביתה הפסיקה רשות השידור את שיתוף הפעולה עם הערוץ השני הניסיוני, אולם שידורי הניסיון לא פסקו[28].

במהלך 1988, הופסקו הליכי החקיקה של חוק הערוץ שני, לאחר פרישת אמנון רובינשטיין מהממשלה, ביוני 1987, עקב התנגדותם של גורמים שונים להקמתו של הערוץ[35][36]. בינתיים המשיכה מינהלת ההקמה בשידורי הניסיון בשעות הערב, עם תקציב צנועה שסיפק משרד התקשורת, וצוות של 8 עובדים שפעלו משלושה חדרים בניין מרכז כלל בירושלים[37]. הערוץ השיג שיתוף פעולה עם חברות שונות שזיהו את הפוטנציאל שבשידור, ולפיכך הפיקו עבורו תכנים בחינם. כך החל הערוץ לשדר הפקות מיוחדות משלו, שחלקן נתפסו כאזוטריות, אך חלקן זכו לפופולריות רבה. ב-1988 התווספה קריינות רצף של מירב אופיר (קריינית גלי צה"ל) בין התוכניות ולהצגת הסדרות והתוכניות עם תחילת השידורים בשעות הערב המוקדמות[דרוש מקור]. הערוץ המשיך להרחיב את פעילותו וחתם על הסכם שידור משחקי הליגה בכדורסל[38]. כמו כן שודרה סדרת אנימציה השלולנים. באותה שנה פרש טוקטלי מתפקיד המנכ"ל ואת מקומו תפס ניסים משעל. משעל יזם שידורים חיים ממליאת הכנסת והצליח להשיג לערוץ אישור לתשדירי שירות ולחסויות שעזרו במימון הערוץ. משעל גייס את איש החדשות הוותיק של הערוץ הראשון, מיכה לימור, כשדר, מנחה ומגיש השידורים הישירים מהכנסת, ועם פרוץ מלחמת המפרץ, בפברואר 1991, מינה אותו כעורך מהדורת החדשות של הערוץ הניסיוני, "הבוקר במפרץ" ו"הערב במפרץ", ששודרה מאולפני הרצליה. לימור גייס צוות מערכת ובו אהרון ברנע, ניצן הורוביץ, אושרת קוטלר, אורלי יניב ועוד שורה של כתבים-עורכים שהיו לימים אנשי חדשות נודעים. התוכנית המגזינית "הערב במפרץ" והשידורים מהכנסת זכו באותם ימים לביקורות נלהבות בעיתונות המודפסת. ב-1992 החליט נסים משעל לגשת למכרז בראש קבוצה המתמודדת על הזכיינות בערוץ 2 המסחרי ומיכה לימור מונה במקומו על ידי שר התקשורת, רוני מילוא, כמנהל ערוץ 2 הניסיוני, תפקיד אותו מילא עד תחילת השידורים המסחריים.

עוד באותה שנה עבר בכנסת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ובכך הסתיים רשמית הפיקוח של רשות השידור על הערוץ השני והוא הפך לערוץ עצמאי. למרות הקמת הרשות השנייה, עדיין הוגדרו שידורי הערוץ כשידורי ניסיון, כיוון שלא נבחרו החברות המסחריות שיקבלו את הזיכיונות להפעלת השידורים הסדירים של הערוץ. תהליך הבחירה היה ממושך, וארך כמעט שלוש שנים. עוד ועוד מפיקים ויוצרים גילו בו עניין וביקשו להתנסות בשידורי הניסיון וליצור תכנים על חשבונם, בתקווה לזכות במכרז ולהשתלב בשידור המסחרי בעתיד. בתקופת מעבר זאת החל הערוץ לגבש לוח שידורים מסודר עם תוכניות בנושאים מגוונים. חלק מהתוכניות עדיין נשא אופי לא-שגרתי או אוונגרדי. התוכניות שזכו לפופולריות רבה בתקופה זו היו תוכנית ההומור של ארז טל ואברי גלעד "העולם הערב" ותוכנית האירוח "בשידור חי – דן שילון מארח".

בזמן מלחמת המפרץעריכה

הערוץ זכה לתנופה נוספת ב-1991 עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, שבגינה עבר לשידור רציף של 18 שעות ביממה במקום 5 עד אז. כדי למלא את שעות השידור רכש אורי שנער תכנים במחיר מוזל מחברות זרות שהסכימו לעזור לישראל בזמן מלחמה. כמו כן החל הערוץ לשדר לקט יומי של כתבות מוקלטות מערוצי טלוויזיה זרים (כיוון שבשלב זה אסור היה לערוץ להפיק מהדורות חדשות בעצמו) כתוכנית בוקר לפתיחת היום ("הבוקר במפרץ") וכתוכנית ערב לסיכום אירועי היום ("הערב במפרץ"). השפעה מכרעת הייתה למלחמה על התוכנית "העולם הערב", היחידה שחזתה (בביטחון הומוריסטי) שיפלו טילים על ישראל, בשעה שהתחזיות היו אחרות. ההתייחסויות ההומוריסטיות בזמן אמת למלחמה תרמו לפופולריות התוכנית בקרב הצופים הצעירים.

בתום המלחמה הוכיח הערוץ את חשיבותו כשאזרחים הגישו עתירה לבג"ץ בתביעה להפעיל משדרים בכל הארץ. לתוכני הערוץ נוספו תוכניות מקור רבות, כגון: "נייס גיא", "חכם בלילה", והוא הפך לשחקן בולט במפת התקשורת בישראל. ב-1993, עם הכרזת הזכייניות לשידורים המסחרים, התמקדו המפיקים בהכנות לקראתם והערוץ הניסיוני צמצם את מגוון התוכניות ואת שעות השידור. בתום שידורי הניסיון, ב-31 באוקטובר 1993 הגיש רון לוינטל תוכנית פרידה שסיכמה שבע שנות שידורי ניסיון וסקרה את ציוני הדרך והרגעים הבלתי נשכחים. בשלושת הימים הראשונים של נובמבר שודרו בעיקר פרומואים ללוח המשדרים החדש וכן משדר פרידה ב-3 בנובמבר, שבו העביר מיכה לימור, מנהל הערוץ באותה עת, את שרביט השידור לזכייני ערוץ 2 המסחרי באקט סמלי מהאולפן בגבעתיים. ב-4 בנובמבר החלו שידורי ערוץ 2 המסחרי.

הפקות מקורעריכה

תוכניות אקטואליהעריכה

תוכניות אירוחעריכה

תוכניות סאטירה ובידורעריכה

תוכניות מוזיקהעריכה

  • קליפ מי יודע: תוכנית אינטראקטיבית, שבמהלכה שודרו קליפים מוסווים שהצופים היו צריכים לזהות.
  • מוזיקה עכשיו: מגזין מוזיקלי בהגשת אילן בן שחר שכלל סקירה של המוזיקה העדכנית בישראל ומחוצה לה, הקרנת קליפים ותחרויות בין צופים (למשל תחרות איסוף דיסקים בחנות). התוכנית נקראה בתחילת דרכה "מסיבת ריקודים", אך בהמשך שונה שמה.
  • קול הפופ (19911992): מגזין מוזיקלי בהגשת יואב קוטנר.
  • קול הרוק (1992 – 1993): מגזין מוזיקלי בהגשת יואב קוטנר.

תוכניות מגזיןעריכה

תוכניות ילדיםעריכה

תוכניות רכש בולטותעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ טוביה מנדלסון, יש מה לשדר עד 11, דבר, 19 באוגוסט 1971
  2. ^ אתמול בדינוי הכנסת - שר החינוך והתרבות י אלון: צריך להפעיל ערוץ שני בטלוויזיה הכללית, למרחב, 23 במרץ 1971
  3. ^ טוביה מנדלסון, ג.מאיר דחתה הצעת אלון לאפיק שני בטלוויזיה, דבר, 24 במאי 1973
  4. ^ טדי פרויס, חיים איזק, טלוויזיה: רשות הדיבור להנהלה, דבר, 15 בדצמבר 1972
  5. ^ טלוויזיה בלי פרסומת, דבר, 18 בדצמבר 1972
  6. ^ גד אם-טל, טלוויזיה - לקראת ערוץ נוסף, על המשמר, 26 בספטמבר 1973
  7. ^ רפי מן, הראשון שזיהה, באתר העין השביעית, 30 במרץ 2017
  8. ^ דו״ח המומחה האנגלי לטלוויזיה: חלק מחולשות רשות השידור נובע מריבוי הגופים שהיא כפופה להם, על המשמר, 8 ביוני 1973
  9. ^ מנכ"ל רשות השידור י. לבני: יש צורך בערוץ שני בטלוויזיה לשידורי פרסומת, דבר, 16 ביוני 1974
  10. ^ ידלין: שידורי טלוויזיה צבעוניים - לא בשנים הקרובות, דבר, 21 בנובמבר 1975
  11. ^ שר החינוך נגד הפעלת טלוויזיה מסחרית בישראל, דבר, 13 בינואר 1978
    המר מבטיח להאבק נגד טלוויזיה מסחרית, מעריב, 13 בינואר 1978
  12. ^ יוסף פריאל, צוות יבחן הקמת ערוץ טלוויזיה שני, דבר, 10 ביולי 1978
  13. ^ יוסף וקסמן, הי"ר המנכ"ל והמנהל תומכי בערוץ נוסף, מעריב, 26 בספטמבר 1978
  14. ^ יאיר פלדמן, המפרסמים מתחייבים לקנות כל שעות הפרסומת בטלוויזיה, דבר, 30 באוקטובר 1978
  15. ^ יוסן וקסמן, בעלי בתי הקולנוע נגד ערוץ שני בטלוויזיה, מעריב, 10 באוקטובר 1978
  16. ^ יוסף וקסמן, המאבק על הרישיון להדפיס כסף, מעריב, 11 באפריל 1979
  17. ^ יעל פז-מלמד, הערוץ השני - נכנםים להריון, מעריב, 23 בנובמבר 1984
  18. ^ אילן כפיר, הערוץ השני בהילוך שלישי, חדשות, 23 ביולי 1985
  19. ^ דידי יזרעאלי, נעם ברקוביץ, מי ירוץ לערוץ השני, חדשות, 14 באוגוסט 1986
  20. ^ דידי יזרעאלי, פאר-לי שחר, הערוץ השני: הממשלה אישו־ה, עכשיו נשארה רק הכנסת, חדשות, 29 בספטמבר 1986
  21. ^ דידי יזרעאלי, נוות: חוק הערוץ השני – פוליטי ומשנן, חדשות, 4 בספטמבר 1986
  22. ^ אמנון לוי, חוק הערוץ השני עבר בקריאה ראשונה, חדשות, 2 בדצמבר 1986
  23. ^ רן לוי-, הערוץ הראשון חוזר לאוויר, בערוץ השני שידורי ניסיון, חדשות, 9 באוקטובר 1986
    הערוץ השני — החגיגה מוקדמת, מעריב, 21 באוקטובר 1986
  24. ^ 1 2 דידי יזרעאלי, שידורי הערוץ השני: הערב זה מתחיל, חדשות, 18 בדצמבר 1986
  25. ^ אמנון לוי, יגאל קוצר, זאב אופרי, צחי נוגה, שידורי הערוץ השני מתרחבים, חדשות, 12 בפברואר 1987
  26. ^ אילנה באום, אילן בכר ורפאל מן, מהיום: שידור ישיר של משפט דמיאניוק בערוץ השני בטלוויזיה!, מעריב, 3 במרץ 1987
  27. ^ יעל אדמוני, טלוויזיה זה לא רק וידיאו קליפים, חדשות, 6 במאי 1987
  28. ^ 1 2 יעל פז-מלמד, הכבוד האבוד של הערוץ השני, מעריב, 28 באוקטובר 1988
  29. ^ דב אלפון, קופסה שחורה - מי הפסיד מהשביתה, חוץ מהשובתים, כותרת ראשית, 28 באוקטובר 1987
  30. ^ משרד התקשורת דורש מהטלוויזיה לשדר תכניות שביטלה לערוץ השני, חדשות, 21 בספטמבר 1987
  31. ^ הערוץ השני מגוון את לוה השידורים, חדשות, 18 באוקטובר 1987
  32. ^ אילנה באום וגבי קסלר, ערוץ 2 ,צוחק' מהראשון;מנצל השביתה להרחבת השידורים, מעריב, 3 בדצמבר 1986
  33. ^ דב אלפון, וכאן תמו שידורינו, כותרת ראשית, 21 באוקטובר 1987
  34. ^ רונית אנטלר, הערוץ השני, נכון לעכשיו, חדשות, 20 באוקטובר 1987
  35. ^ הפוליטיקאים "תקעו" אח הערוץ השני, מעריב, 6 בספטמבר 1988
  36. ^ של שחף, "התכנית להקמת הערוץ השני בסכנה", מעריב, 19 במאי 1988
  37. ^ רונית אנטלר, 120 סעיפים וגמרנו, חדשות, 11 במאי 1988
  38. ^ שידורים מהאולמות?- כסך לקבוצות, חדשות, 26 באוקטובר 1988