שלמה וינטראוב
שלמה וינטראוב (מוכר גם בשם שלמה קשטן [בכתיב יידי: קאשטן]; תקמ"א, 1781 - ו' בכסלו תק"ץ, 1829) היה חזן ומלחין יהודי במזרח אירופה בתחילת המאה ה-19. שימש בחזנות בערים רבות. פעילותו החזנית העיקרית והמפורסמת הייתה בדובנא. השפיע רבות על החזנות בדור שלאחריו.
ביוגרפיה עריכה
נולד בקונסטנטין ישן (כיום באוקראינה) לאביו ר' שמשון שהיה חזן בעיר. נשא את שפרה בת מרדכי כץ מעיירה בשם ירמולינץ במחוז קמניץ פודולסק.
התפרנס והתפרסם כחזן בעל שם. וינטראוב היה תלמיד חכם, חסיד אדוק וירא שמיים.
כינוי "קשטן", תחת שם משפחתו, היה רווח עקב גוון שערותיו האדמדם שהזכיר את מראה פרי הערמון (ברוסית: Каштан, קשטן).
כחזן עריכה
בגיל תשע צורף כילד למקהלה של חזן בשם קלמן מוהליבר, שסובב בערי אוקראינה והתפרסם כילד פלא. את הקריירה שלו כחזן החל בזמושץ'. בזמושץ' שימש חזן לצד רבי יעקב קרנץ ("המגיד מדובנא") שכיהן כמגיד בעיר בערוב ימיו. על פי המסופר, יחסי השניים נעכרו לאחר שרבי יעקב קרנץ התלוצץ על חזנים במסיבה בה ישבו יחד עם כמה מנכבדי העיר, ולאחר תקופה - כאשר התאספו ראשי הקהל לדון על העלאת שכרם של החזן והמגיד - הצליח וינטראוב להשפיע עליהם שיימנעו מהעלאת שכרו של רבי יעקב קרנץ. לאחר שדבריו התקבלו, פסקה הידידות בין השניים, ומכאן ואילך לא הופיעו יחד בבית הכנסת. רק ביום הושענא רבה הוכרחו השניים על ידי ראשי הקהילה לבוא לבית הכנסת; וינטראוב - כדי שיעבור לפני התיבה, ורבי יעקב - שידרוש לפני הציבור[1].
מזמושץ' עבר לטיקטין, אחר שרב העיר טיקטין התיר לו לעבור על התחייבותו לקהילת זמושץ' שלא לעזוב את זמושץ' לקהילות אחרות, ואף יידע את קהילת זמושץ' על כך. לאחר מכן נבחר כחזן בדובנא בה ישב לסירוגין, ובה שימש כחזן בעיקר בימים נוראים, עד סוף ימיו, ועל שמה נודע.
בתחילת שנת תקע"ד עזב ללמברג שבגליציה, אך שב לדובנא עקב חששו מחובת הגיוס לצבא האוסטרי, חובה שעדיין לא הוטלה על היהודים באימפריה הרוסית. לאחר מכן הוזמן לכהן כחזן ראשי באלט אופן, במכתב עליו חתמו ראשי הקהילה והרב רבי משה מינץ. וינטראוב יצא לברודי בדרכו לשם, אך בני קהילת דובנא מנעו ממשפחתו לעזוב את עירם ולהצטרף אליו בדרכם לאלט אופן. גם מכתב שכתב רבי אפרים זלמן מרגליות לקהילת דובנא שיאפשרו לו לעזוב לא הועיל, והוא נאלץ לשוב לדובנא לאחר שהעלו את משכורתו.
וינטראוב, כרוב החזנים בדורו, התפרנס בעיקר ממסעות שערך בקהילות היהודיות באירופה כחזן אורח יחד עם מקהלתו, בהן הופיע בעיקר בתפילות שבת וחג בבית הכנסת העירוני, תמורת תשלום. על הופעת חזנות למשך כל תפילות השבת היה גובה 100 רובל (שהיו משולמים לו בהבלעה כשכר שבועי), ואילו מחיר הופעה בודדת בימי החול היה 12 דוקטים. התשלום היה מתבצע מראש. וינטראוב נדד בין ערים רבות ברחבי ליטא, פולין, פרוסיה והונגריה, בהן: קמפנו (אנ') בה התחבב מאוד על תושביה, ברסלאו, ליסא, פוזנא, פלוצק, ברדיטשוב, אודסה, קייב, בריסק, ביאליסטוק, הורודנה, וילנה, ריגה, מיר, מינסק. בין המאזינים לשירתו נמנו גם גדולי תורה מפורסמים כמו רבי ברוך ממז'יבוז', רבי עקיבא איגר ורבי יעקב לורברבוים[2]. בשם המגיד מקוז'ניץ מובא כי אמר עליו שבשירתו הוא יכול להביא את המשיח[3].
וינטראוב היה בעל קול טנור גבוה, כישרונו העיקרי היה בביצוע קולורטורה, כאמן הסלסול, וכן נודע בכישוריו בטכניקת האלתור. וינטראוב היה החזן היהודי הראשון במזרח אירופה שהלחין מנגינות שנכתבו (למרות שלא ידע לקרוא תווי נגינה), ויצר סגנון חזנות מיוחד שהשפיע על כל החזנות המזרח אירופית. סגנונו של וינטראוב כלל מרכיבים מוזיקליים שלא היו קיימים עד לימיו בחזנות היהודית של המאה ה-20, כמו מרווחים מסוימים, מודולציות וטונאליות. וינטראוב היה החזן הראשון שהשאיר אחריו הלחנות לליטורגיה; אלו הודפסו על ידי בנו הירש. היצירות שמורות כיום בקולג' היהודי בסינסינטי.
פטירתו עריכה
לאחר שגם ברוסיה החלו על היהודים את חובת הגיוס בגזרת הקנטוניסטים, החליט וינטראוב לעבור לאלט אופן, בסוף ימיו חלה במחלת כבד, הוא נסע לברודי בכדי להתרפא שם ממחלת הכבד שלקה בה, כשבתוכניתו להמשיך לאלט אופן, אולם נפטר בברודי בו' בכסלו תק"ץ ונקבר שם.
משפחתו עריכה
- אחיו נחום לב - שימש אף הוא בחזנות, והיה מתלמידיו הבולטים של שלמה וינטראוב.
- בנו משה שמחה.
- בנו האחרון צבי (הירש) וינטרוב - ממלא מקומו בחזנות בדובנא, ולימים החזן הראשי בקניגסברג. כתב את יצירות אביו ופרסם אותן. בשנת תרי"ט הוציא לאור סדרת ספרים בשם "שירי בית א-דני", ובכרך השלישי נדפסו יצירותיו של אביו תחת השם "שירי שלמה".
בנים נוספים שנולדו לו בדובנה, מתו בילדותם.
בפולקלור היהודי עריכה
בפולקלור היהודי במזרח אירופה השם קשטן הפך לשם נרדף לחזן בעל שם אגדי.
על פי אגדה מאוחרת, אציל רוסי ממשפחת נארישקין (אנ') התעניין בשירתו של וינטראוב בעודו נער, ועל פי בקשתו היה וינטראוב מבקר אצלו ומשמיע לפניו קטעי חזנות. על פי אותה האגדה, וינטראוב ניצל זאת על מנת להשפיע על אותו אציל שיפעל לשחרורו של יהודי בן העיר קמניץ פודולסק שנאסר בעקבות האשמות בפלילים[4].
לפי אגדה חסידית רבי יעקב שמשון משיפיטובקה נטל ממנו בנערותו את קולו הנעים, אחר ששמע מחסידיו שלעג לשירת בנו. לאחר ששלמה בכה לפניו שיברכו וישיב לו את קולו כבתחילה, תוך שהוא מבקש מחילה על שלעג לבנו. רי"ש אמר לו כי אם יהיה ירא שמיים וייזהר בנטילת ידיים שלפני הסעודה, וכן יקפיד לברך ברכת המוציא, וברכת המזון, וגם יתפלל מדי יום בכוונה, אזי ישוב לו קולו, ובירכו על כך. כאשר שב לעירו, שב לשיר בקולו הייחודי[5].
קישורים חיצוניים עריכה
- שלמה וינטראוב (קשטן) באתר המרכז לחקר המוזיקה היהודית.
- מאיר שמעון גשורי, העבר, גיליון י"ח, "החזן שלמה וינטרויב [קשטן] מדובנה", תל אביב תשל"א, עמ' 244–258, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
הערות שוליים עריכה
- ^ אברהם איטינגא, שיחת חולין של ת"ח החדש, מונקץ' תרס"ט, עמ' כ'; הרב יהודה לייב פישמן מימון, שרי המאה, כרך ד', פרק ז', עמ' 42–43. ראו שם גם הערת רבי יוסף הוכגלרנטר רב העיר, על בואם של השניים בהושענא רבא, כי באופן כללי ביום שאומרים "תורת ה' תמימה" (מתוך תהילים י"ט, הנאמר בפסוקי דזמרה של תפילת שחרית של שבת וחג) - אין אומרים מזמור לתודה, וביום שאומרים מזמור לתודה - אין אומרים "תורת ה' תמימה"; אולם ביום הושענא רבה אומרים את שניהם יחד.
- ^ מאיר שמעון גשורי, העבר, גיליון י"ח, "החזן שלמה וינטרויב [קשטן] מדובנה", תל אביב תשל"א, עמ' 245, 246, 251, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ מאיר שמעון גשורי, העבר, גיליון י"ח, "החזן שלמה וינטרויב [קשטן] מדובנה", תל אביב תשל"א, עמ' 245 (וראו גם עמ' 247), באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ מרדכי ליפסון, מדֹר דֹר, תל אביב תרצ"ז, עמ' 116; מאיר שמעון גשורי, העבר, גיליון י"ח, "החזן שלמה וינטרויב [קשטן] מדובנה", תל אביב תשל"א, עמ' 245, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ מאיר שמעון גשורי, העבר, גיליון י"ח, "החזן שלמה וינטרויב [קשטן] מדובנה", תל אביב תשל"א, עמ' 246, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).