שמואל ייבין

ארכאולוג ישראלי

שמואל יֵיְבין (2 בספטמבר 189628 בפברואר 1982) היה ארכאולוג ישראלי, מנהל אגף העתיקות והמוזיאונים (1948–1959), פרופסור באוניברסיטת תל אביב (1955–1969). חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (1955) ופרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשכ"ח (1968).

שמואל ייבין
לידה 2 בספטמבר 1896
אודסה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בפברואר 1982 (בגיל 85)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ארכאולוגיה
מקום מגורים רוסיה, ישראל
מקום לימודים הגימנסיה העברית "הרצליה" עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות Israel Department of Antiquities and Museums (19551961) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה חתן פרס ישראל למדעי היהדות (1968)
תרומות עיקריות
חפירות ארכאולוגיות במצרים, בעיראק ובארץ ישראל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תמונה קבוצתית במדים – בוגרי גימנסיה הרצליה בקושטא, 1916. עומדים: שמואל ייבין, משה שרת, דב הוז; יושבים: משה גבירצמן, אבשלום גיסין דוד בית הלחמי.
דוד בית הלחמי ושמואל ייבין עם רובים, בתקופת הצוערות, 1916

קורות חיים

עריכה

ייבין נולד בשנת 1896 בעיר אודסה שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (אוקראינה), בנם של ניסן[1] ואסתר ייבין, מורה ולימים עסקנית ביישוב. בשנת 1905, בעקבות הפרעות, עלה לארץ ישראל עם אמו ושתי אחיותיו (ב-1908 הגיע גם אביו). הוא למד בגימנסיה הרצליה,[2] וסיים לימודיו במחזור השני, בשנת 1914. לאחר תום לימודיו גויס לשרת בצבא האימפריה העות'מאנית. הוא שירת במלחמה בדרגת סגן-משנה בחזיתות ארץ ישראל ומקדוניה, וזכה על שירותו במדליית המלחמה הטורקית ובעיטור מטעם גרמניה (שאותו החזיר ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון). בשנים 19201923 למד ארכאולוגיה וערבית באוניברסיטת לונדון,[3] ובתום לימודיו יצא לערוך חפירות ארכאולוגיות במצרים, בעיראק ובארץ ישראל. בשנים 1933–1935 השתתף בחפירות של יהודית מרקה-קראוזה בא-תל, שזוהתה עם העי.[4]

עיסוקיו של ייבין בחפירות ארכאולוגיות נמשך באופן רציף עד 1933, לצד השלמת לימודים נוספים באוניברסיטת ברלין (19281929) וראשית פעילותו הציבורית. בשנת 1930 מונה לחבר בוועדת הכותל היהודית. בשנת 1935 התמנה לכהן כמזכיר מדעי של ועד הלשון, בתל אביב, תפקיד שבו החזיק עד 1942. בין השנים 19361939 עסק פעם נוספת בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ובעיראק. בשנים 1942–1944 שימש כמזכיר מערכת האנציקלופדיה המקראית, ולאחר מכן שימש עד קום המדינה בתפקיד המתרגם הראשי של ממשלת ארץ ישראל.

ייבין היה הראשון ששיער, על פי מסורות כתובות מהתקופה ומעט לאחריה, שמורדי בר כוכבא חידשו את עבודת הקרבנות והטקסים בבית מקדש זמני בירושלים. ספרו פורסם ב-1946 תוך כדי פרסומים בחו"ל על מכתבי בר כוכבא, שאיששו לכאורה את עמדתו. מאוחר יותר חנן אשל בעקבות חוקר המטבעות ליאו מלדנברג טען שמיעוט ממצא המטבעות בירושלים מורה על כך שירושלים כלל לא נכבשה בימי בר כוכבא, ושבדיקות כימיות לבקשתו הוכיחו שתעודות שונות עליהם סמכו היו מתקופה הקודמת למרד בר כוכבא. בשנת 2006 פרסם חוקר המטבעות יהושע זלוטניק מאמר ממצה המגן על עמדת ייבין, לפחות לגבי כיבוש ירושלים, והנוטה לאשר גם את עניין כינון המקדש[5]

מקום מדינת ישראל ועד 1959 כיהן ייבין כמנהל אגף העתיקות והמוזיאונים. במסגרת תפקידו נאבק לשמר מבנים עתיקים, מסגדים ושכונות עתיקות שיושבו על ידי ערבים לפני מלחמת העצמאות ולאחר המלחמה יועדו להריסה, אך ללא הצלחה רבה.[6] במקביל הוא המשיך בעבודה ארכאולוגית וחפר בקיסריה.[7]

בשנת 1955 הצטרף לסגל אוניברסיטת תל אביב שנוסדה אז. בשנים 19611969 עמד בראש החוג ללימודי המזרח התיכון הקדום, ובסיום תפקידו זה פרש מהאוניברסיטה. במקביל נמשכה פעילותו בוועד הלשון ומשנת 1953 במסגרת האקדמיה ללשון העברית, שבה היה משנת 1973 חבר הנהלה ושימש לאורך השנים חבר מערכת האנציקלופדיה העברית. כמו כן הוא היה חבר ועדת השמות הממשלתית (19491971).

בשנת 1955 זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל ביחד עם מיכאל אבי-יונה על הספר שחיברו השניים, בהשתתפות משה שטקליס: "קדמוניות ארצנו", שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד.[8] בשנת 1968 זכה בפרס ישראל למדעי היהדות על מפעל חייו.[9] בשנת 1972 מונה לחבר כבוד בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.

משפחתו

עריכה

בשנת תר"פ נישא לבתיה שטרן, שכמוהו עלתה לארץ ישראל (מהעיר קישינב, בירת פלך בסרביה שברוסיה) עם אמה ואחיה בראשית ימיה של תל אביב ולמדה בגימנסיה הרצליה. בני הזוג היו הורים לשניים: יהודה ואפרת. בתו אפרת ייבין הייתה ארכאולוגית שעסקה במחקר הפרהיסטורי, ונפטרה בשנת 1975. בשנת 1980 הוציא אביה ספר לזכרה שקיבץ את מחקריה: "ספר אפרת תרצה ייבין ז"ל".

אשתו בתיה הייתה בתו של המורה העברי הציוני אפרים פישל שטרן (1858–1930), שעלה לארץ ישראל אחרי המלחמה, בשנת תר"פ.[10]
אחותה שרה הייתה אשתו של התעשיין והממציא, איש הציבור והנדבן שמואל (סם) בלום. אחיה דוד שטרן (1889–1962) היה אגרונום, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית במשך שנים, עד 1945, ולאחר מכן מנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות בניו יורק עד 1954, עת התמנה למנהל מרכז ההשקעות במשרד האוצר, תפקיד שבו שימש עד פרישתו בסוף אותו עשור. אחותה חמדה הייתה אשתו של המומחה לחקלאות, חוקר תולדות היישוב והסופר עבר הדני (אהרן פלדמן).

כתביו

עריכה
  • המסחר התעשייה והמלאכה בארץ ישראל בימי קדם, מוסד ביאליק, 1937
  • תולדות הכתב העברי, 1938
  • מלחמת בר-כוכבא, 1946
  • מיכאל אבי-יונה ושמואל ייבין, בהשתתפות משה שטקליס, קדמוניות ארצנו תל אביב: הקיבוץ המאוחד ('כתבי חבר דורשי המזרח העתיק'), תשט"ז.[11] (הספר זיכה את ייבין בפרס ביאליק לחכמת ישראל)
  • דין וחשבון מוקדם ראשון של החפירות בתל גת, הוצאת משלת גת, 1961

ספרי יובל

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא שמואל ייבין בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ דוד תדהר (עורך), "ניסן ייבין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך י (1959), עמ' 3628.
  2. ^ מהגמנסיה העברית, הצבי, 20 בנובמבר 1908.
  3. ^ ניסן ייבין ורעיתו, הפועל הצעיר, 18 בדצמבר 1919.
  4. ^ י. צדקוני, החפירות בא-תל, דבר, 19 בפברואר 1934.
  5. ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא, באתר החברה הנומיסמטית לישראל.
  6. ^ מירון רפופורט, המבצע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007.
  7. ^ סכום החפירות הארכיאולוגיות של העונה, חרות, 7 בספטמבר 1954.
  8. ^ הוענק פרס ביאליק למשה שמיר, מיכאל אבי יונה ושמואל ייבין, דבר, 26 בדצמבר 1955.
  9. ^ "פרסי ישראל" תשכ"ח – לאישים על מפעל חייהם, מעריב, טור 1, 14 באפריל 1968.
  10. ^ דוד תדהר (עורך), "אפרים פישל שטרן", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1455. וראו עוד סיפור מאת חיים שורר: ח. שורר, מורי פישל שטרן: 30 שנה למותו – 100 שנה להולדתו: (קטע מתוך סיפור), דבר, 11 במרץ 1960. על אשתו רבקה שטרן ראו: לאם עבריה – ברכה, דבר, 25 בספטמבר 1960; עבר הדני, לזכר נעדרים | רבקה שטיין, דבר, טורים 1–2, 10 במאי 1965.
  11. ^ יעקב רבי, עם הופעת "קדמוניות ארצנו", על המשמר, 16 בדצמבר 1955, המשך; מ. אגף, "קדמוניות ארצנו", חרות, 30 בדצמבר 1955.