ויקיפדיה

שקד מצוי

מין של צמח
המונח "שקד" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו שקד (פירושונים).

שָׁקֵד מָצוּי (שם מדעי: Prunus amygdalus, שם נרדף: Amygdalus communis) הוא עץ פרי נשיר מתורבת המשתייך לסוג פרונוס במשפחת הוורדיים. מוצאו ובית גידולו הטבעי באזור טרנסקווקז, כלומר באזורים שמצפון-מזרח לטורקיה, גיאורגיה, ארמניה ואזרבייג'ן של ימינו[1]. שקד מצוי הוא אחד ממיני התרבות העתיקים בישראל, והעצים הקיימים בישראל כיום הם ברובם פליטים ממטעי שקדים או ממטעים של עצי ורדניים אחרים, שבהם שימש השקד ככנה. ישנם חוקרים הסבורים כי פרטי השקד המצוי הגדלים בחורש והיער הים-תיכוני הם ממקור טבעי[2]. יתר על כן, הבוטנאים הישראליים טוענים שאין לראות בשקד ובשזיף כשייכים לאותו הסוג. למרות קביעה זו, בעולם האקדמי נחשבים השזיף והשקד, וגם המשמש והאפרסק כשייכים כולם לסוג פרונוס.

קריאת טבלת מיוןשקד מצוי
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ורדנאים
משפחה: ורדיים
סוג: פרונוס
תת־סוג: שקד
מין: שקד מצוי
שם מדעי
Prunus dulcis
‏בטש, 1801

מיני שקד בר נוספים בישראל

עריכה

בישראל קיימים שלושה מינים נוספים של שקד לצד השקד המצוי[3]. שקד ערבי תואר לראשונה למדע בשנת 1965 והוא התגלה בישראל רק בשנת 1977 על ידי מימי רון, ליד מפגש נחל פרת ונחל מכמש[4]. מינים אלה נבדלים זה מזה לא רק באזורים בהם גדלים אלא גם בתכונותיהם. שקד ערבי הוא שיח שענפיו דמוי רותם. שקד רימון מתאפיין בפרי קירח. שקד קטן-עלים נבדל בעליו הקטנים, וצינור הגביע שלו מוסתר לרוב על ידי קשקשים – בשונה מהשקד המצוי. בעבר אותר בישראל גם שיח אפיזודי של שקד מזרחי (Prunus argentea), שנבדל בעליו המכוסים בצפיפות בשערות משני הצדדים, מה שמקנה להם גוון מאפיר. זאת, בניגוד לשאר מיני השקד בישראל, שעליהם קירחים או מקריחים.

שקד ערבי

עריכה

שקד ערבי (Amygdalus arabica) הוא שיח או עץ קטן נדיר מאוד, ובסכנת הכחדה בישראל[4]. עץ זה דמוי רותם, חסר עלים במשך רוב ימות השנה. גובהו נע בין 1 ל-2 מטרים, ענפיו מרובים, חלקם קשתיים, וצבעם ירוק חלק בדומה לענפי הרותם. העלים מופיעים רק לאחר הפריחה ונושרים במהרה.

פריחה: פריחתו של השקד הערבי מרשימה במיוחד, כאשר הפרחים מופיעים יחידים או בזוגות לאורך הגבעולים, וכל השיח פורח בו זמנית לפרק זמן קצר של כשבועיים. עונת הפריחה חלה בין פברואר למרץ, כאשר שיאה מתרחש במחצית השנייה של פברואר.

תפוצה גאוגרפית: שקד ערבי נפוץ בעיקר ברכסי הרים יובשניים באזורי אקלים סובטרופי. תחום תפוצתו הטבעי של שקד ערבי משתרע מדרום טורקיה, דרך עיראק וצפון איראן, ועד הלבנט (סוריה, לבנון, ישראל וירדן) וחצי האי ערב (ערב הסעודית ועומאן). באזור הלבנט וחצי האי ערב, תפוצתו מקוטעת ושכיחותו נמוכה מאוד. בדרום הרי הזגרוס באיראן, הוא מהווה מרכיב משמעותי של חברת צומח ייחודית הנקראת על שמו, ושולט על שטחים נרחבים בחגורת הספר ההררית, בין המדבר לאזורי הצומח הטרגקנטיים. בישראל, המהווה את גבול תפוצתו המערבי, ניתן למצוא מספר פרטים בלבד במצוקים בחגורת הספר, בנחל פרת ובנחל מכמש[5][6].

שקד קטן-עלים

עריכה

שקד קטן-עלים (Amygdalus korshinskyi) הוא עץ או שיח נשיר. עליו מוארכים-אליפסיים, ברובם באורך 2 עד 3 ס"מ. פרחיו בקוטר של כ-2 ס"מ, צבעם לבן או ורדרד, וצינור הגביע מוסתר לרוב על ידי קשקשי הניצן[7]. הפרי פחוס מהצדדים, צבעו אפור, אורכו נע בין 1 עד 2 ס"מ, ולעיתים אף גדול יותר, כאשר ראשו לרוב קהה. הפריחה נמשכת מסוף ינואר ועד תחילת אפריל ושיאה בפברואר, ומרץ. בישראל קיימות אוכלוסיות כלאיים בין שקד מצוי (Amygdalus communis) לבין שקד קטן-עלים, ולכן לדעת הבוטנאים הישראלים, השקד קטן-העלים נחשב לתת-מין של השקד המצוי.

תחום תפוצתו הטבעי העולמי הוא אירנו-טורני, ומשתרע מדרום טורקיה, דרך מערב ירדן וישראל אל ערב הסעודית. בית גידולו כולל חורש ויער ים-תיכוני, וכן מחשופים של סלעים קשים. בישראל, הוא מצוי באשדות המזרחיים – שיפולי ההרים היורדים לכיוון בקעת הירדן, באזורי הרי יהודה, השומרון, הגלבוע והגליל.

שקד רימון

עריכה

שקד רמון (Amygdalus ramonensis) הוא עץ נמוך ונדיר ביותר, ופירותיו חלקים (קרחים). הוא גדל בעיקר באזור סובטרופי. הוא בלעדי (אנדמי) לדרום-מערב ישראל, בהר הנגב הגבוה, שם הוא גדל אך ורק בכיסי קרקע קטנים הנמצאים על משטחי סלע חלקים ובמחשופים של סלעים קשים.

מין זה שתואר למדע לראשונה בשנת 2015, הוא עץ נדיר מאוד ובסכנת הכחדה.

בית גידול ותפוצה של שקד מצוי

עריכה

שקד מצוי מאכלס אזורים ים תיכוניים ההרריים של ישראל ונדיר במישור החוף. הוא נפוץ בחוף הגליל; מצוי בגליל העליון, בשפלה ובהרי יהודה; נדיר בגליל התחתון ובשומרון; ונדיר מאוד בבקעת חולה, בבקעת כנרות, בכרמל, בגלבוע, בחוף הכרמל, בדרום מישור החוף, בעמון, במואב ובאדום.

מקורות השם

עריכה

השם Prunus amygdalus מקורו בצירוף השמי "אם גדולה" או השומרי ama.gal (באותה משמעות), ומתייחס ככל הנראה להיותו של השקד ייצוג לאלה האם.[8]

אחת ההצעות לשם "שקד" הוא במשמעות "צופה", בשל פריחתו המוקדמת הצופה את האביב.[9]

השם "לוז" שמופיע במקרא (בראשית, ל', ל"ז) פורש גם כשקד, כמשמעות המילה בערבית.[10]

מאפיינים

עריכה
 
עץ שקד טעון בפירות (צולם בחורבת קייאפה)
 
פריחת השקד סביב האגם בסמוך לבית שמש, 2020

שקד מצוי הוא עץ קטן, נשיר, קומתו אינה עולה בדרך כלל על ארבעה מטרים. לעומת זאת יש לו שורשים עמוקים, ולפיכך הוא יכול לגדול היטב גם באזורים שהגשמים מעטים בהם.

העלים מסורגים, פשוטים, משוננים, מוארכים-אזמליים, אורכם 4 עד 8 ס"מ, והם נושרים בחודש ינואר והפרחים מקדימים לפרוח עם בוא החורף. בשנים קרות במיוחד עלולה הפריחה להתאחר. הפרחים נפתחים לפני ניצני העלים. טרפיהם של עלי השקד מוארכים וגם פטוטרותיהם ארוכות.

הפרחים לבנים, לעיתים ורדרדים, קוטרם כ-3 ס"מ. צינור הגביע חשוף ואינו חבוי בין קשקשים. הפרחים מפרישים צוף. הבשלת הפירות חלה זמן רב לאחר הפריחה, כשישה חודשים ואף יותר מכך.

הפרי הוא בית גלעין שעיר אורכו מגיע ל-3 ס"מ וקצהו מחודד. הוא מורכב מעלה שחלה אחד ומגורה אחת[11]. החלק הנאכל העיקרי הוא הזרע, אך לעיתים אוכלים את הפרי הצעיר בשלמותו, כאשר יש לו עדיין ציפה ירוקה וחמצמצה, והקליפה שמתחתיה עוד לא התקשחה. הזרעים של שקדי הבר הם מרים, ומכילים אמיגדאלין, המתפרק ויוצר ציאניד. הציאניד הוא רעל, ולפיכך אכילת כמות מרובה של שקדים מרים מסוכנת. הזנים התרבותיים מכילים כמות קטנה בהרבה של חומר זה ולפיכך יש להם טעם מתוק יותר. זרעי השקד התרבותי מכילים כמויות גדולות של שומן, חלבון, ויטמינים ומינרלים, ולכן יש להם ערך תזונתי רב.

חקלאות ומוצרים

עריכה

העץ מתחיל להניב כבר בגיל 4–5 שנים, אך מגיע למלוא תנובתו רק בגיל כ-10 שנים.[12] עץ השקד המתורבת רגיש למזיקים רבים ודורש שימוש נרחב בחומרי הדברה, ועל כן שילובו בגינות נוי אינו פשוט. שקד תרבותי בדרך כלל מגדלים בשיטה של הרכבה. בעבר השתמשו בשקדי הבר ככנה עליהם הרכיבו שקד תרבותי. עם נטישת הכרמים חוזרת הכנה המרה ומשתלטת על הרוכב. כיום קיימים זנים מתורבתים ספציפיים המשמשים ככנה, במקום שקד הבר.

תפוקת השקדים העולמית ב-2021 הייתה כ-1.76 מיליון טון, מהם מעל 1.4 מיליון טון בארצות הברית, כשאחריה האיחוד האירופי (145 אלף טון) ואוסטרליה (127 אלף טון).[13] מדינות נוספות עם גידולי שקדים משמעותיים הן איראן, מרוקו, איטליה, סוריה וטורקיה. בשנת 2021 היבואניות הגדולות ביותר של שקדים היו הודו, ספרד, גרמניה וסין.

מוצרים

עריכה
 
חלקי בית הגלעין והזרע

מלבד זרעי השקד המשמשים למאכל כמו שהם או כחומר גלם למגוון של מאכלים, משמשים הזרעים גם בתעשיית הקוסמטיקה והתרופות. מוצרי השקדים העיקריים המשמשים בתעשיות השונות הם:

היסטוריה

עריכה

בעת העתיקה

עריכה

מקור השקד באזור איראן. העץ תורבת לפני אלפי שנים, והופץ על ידי בני אדם עוד בימי קדם לאורך חופי הים התיכון אל צפון אפריקה ודרום אירופה, ובעת החדשה גם לאזורים אחרים של העולם, בעיקר לקליפורניה ולאוסטרליה. צורת הבר של השקד גדלה בחלקים מהלבנט.

ברירת הסוג המתוק מבין סוגי המר הרבים בטבע סימנה את תחילת תִּרבות השקדים. לא ברור איזה אב פראי של השקד יצר את המין המתורבת, אך המין Prunus fenzliana עשוי להיות האב הקדמון הפראי הסביר ביותר של השקד, בין השאר משום שמקורו באזור ארמניה ומערב אזרבייג'ן, שם כנראה תורבת. מיני שקדי בר גודלו על ידי חקלאים קדומים.

השקד הוא אחד מעצי הפרי המתורבתים הקדומים ביותר, בשל היכולת לגדל שקדים אטרקטיביים מזרעים. לפיכך, למרות שצמח זה לא מתאים לריבוי מנצרים או מייחורים, ניתן היה לגדל אותו עוד לפני גילוי טכניקת ההרכבה. שקדים מתורבתים מתקופת הברונזה הקדומה (5000–4000 שנה לפני זמננו), נמצאו למשל באתר נומיירה שבעבר הירדן. דוגמה ארכאולוגית לממצא של שקד היא הפרי שנמצא בקברו של תות ענח' אמון במצרים (בערך 1325 לפנה"ס), שכנראה יובא מהלבנט.

השקד נזכר ארבע פעמים במקרא בהקשרים שונים. בשלוש מהן מוזכר עץ השקד בהקשר לשקידתו וחריצותו, בגלל פריחתו המוקדמת והמהירה. מקור שם היישוב לוז הוא במלה "לוז" הנרדפת למלה "שקד",[10] ובשילוב העדויות לקיום עץ אשרה ביישוב, סביר להניח שעץ האשרה שעמד בבית אל היה עץ שקד.[14]

חוקרים מציעים קשרים בין מקור מנורת המקדש לעץ השקד.[15][16]

בימי הביניים

עריכה

מאמר על גידול עצי שקד בספרד מובא בספרו של אבן אל-עוואם מהמאה ה-12.[17]

בעת החדשה

עריכה

מבין המדינות האירופיות שעליהן דיווח הגן הבוטני המלכותי אדינבורו כמטפחות שקדים, גרמניה היא הצפונית ביותר, אם כי ניתן למצוא עצי שקד צפונה עד איסלנד.

כיום נהוג לכנות את העץ גם "שקדייה". קרוב לוודאי שזהו חידוש של לוין קיפניס, שהופיע לראשונה בשירו "לשנה טובה, שקדייה" (תרע"ט 1919).[18] השיר "השקדייה פורחת" הוא שהשריש את השם שקדייה לעץ השקד, שהפך לסמל של ראשית הפריחה בארץ ישראל[19]. כיוון שהשקד פורח בסמוך לט"ו בשבט, הפך עץ השקד מאז תחילת ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל לסמלו של החג. פריחתו מרשימה על רקע ראשית הלבלוב הירוק, בעיקר אחרי מספר חודשי שלכת ברוב העצים ועקב כך שהשקד הוא הראשון לפרוח לאחר החורף נגזר ממנו השורש ש.ק.ד. (לשקוד).

ישנם זנים של עצי שקד עם פרחים לבנים וזנים אחרים עם פריחה סגולה.

שמו של עץ השקד הפך גם למקור לשמות פרטיים, הן לבנים והן לבנות, ולמקור לשמות משפחה נהוגים במדינת ישראל.

בארץ ישראל

עריכה

בארץ ישראל ניטעו במקומות שונים כרמי שקדים, וגדלים בה גם שקדי בר, בעיקר בחורשים של הגליל, הכרמל, השומרון ויהודה. כיום, כל מיני השקד הם צמחים מוגנים בישראל למעט כרמים נטועים.[20]

שקד קטן-עלים ושקד רמון

עריכה

בנוסף לתת-המין הטיפוסי, גדלים בארץ-ישראל עוד שני תת-מינים של השקד המצוי - שָׁקֵד קְטַן-עָלִים ושָׁקֵד רָמוֹן. השקד קטן-העלים הוא עץ קטן, לעיתים דומה לשיח, ענפיו קצרים ולעיתים מסתיימים בקוץ, פרחיו קטנים מפרחי השקד המצוי וקוטרם כשני סנטימטר, עליו קצרים - כשלושה סנטימטר אורכם. הפרחים לבנים או ורודים, עמוד העלי מכוסה בדרך כלל בקשקשים. הוא צומח בארץ באזורים יבשים; בעיקר בספר המדבר - במורדות המזרחיים של הגליל, השומרון ומדבר יהודה. גם בחרמון בגובה של 1,300–1,900 מטרים קיימת אוכלוסייה של שקד קטן-עלים. יש חוקרים הטוענים שהשקד המצוי הטיפוסי תורבת משקד קטן-עלים, ואוכלוסיות טבעיות של השקד המצוי הטיפוסי (שאינן שקד קטן-עלים) אינן אלא פליטי תרבות שהתפראו.

שקד רָמוֹן הוא תת-מין אנדמי להר הנגב בארץ ישראל, דומה לשקד קטן-עלים, והוא מהנדירים בין שקדי הארץ. העץ מצוי באזור הר הנגב, מדרום לכביש 171, המחבר את מצפה רמון עם הר חריף, באזור הנחלים אלות לוץ. לעיתים נמצא השקד בקרבת עצי אלה אטלנטית.

בעבר ראו בטקסונים אלה מינים עצמאיים (שקד קטן-עלים - Prunus korshinskyi; שקד רמון - Amygdalus ramonensis), אולם כיום נוטים לראות בהם תת-מינים או וריאנטים של השקד המצוי.[21][22]

כגידול חקלאי בישראל

עריכה
 
שקדיות ברמת הגולן

למרות שמקור השקד מאזור מזרח התיכון וישראל מעולם לא תפס מקום חשוב בחקלאות הארץ. שקדים מרים (שקד בר) ומתוקים (תרבותיים) נזכרים במקורות לאורך הדורות וכנראה גודלו במספרים קטנים או נאספו מחורש טבעי. בשנת 1882 נאמדו כ-5,000 עצי שקד בישראל. יועצי הברון רוטשילד המליצו להחליף את נטיעת הכרמים בשקדים שהיו מותאמים בצורה טובה יותר לאקלים בישראל ובעקבות כך מספר הגידולים גדל מאד. בשנת 1900 הגיעו שטחם הכולל של הגידולים ל-3,640 דונם ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה 37,000 דונם. בזמן זה החלו ירידות מחירים בשוק העולמי ומזיקים כגון קפנודיס השקד פגעו קשה במטעים. עד שנות העשרים הקפנודיס חיסלה כמעט כליל את המטעים בצפון הארץ. רק בשנות ה-50 החל גידול במספר המטעים לאור עלייה במחירם העולמי ופיתוח של שיטות חדשות להתמודדות עם המזיקים.[23]

גלריה

עריכה
 
שקד עם פריחה סגולה ביישוב נופים

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ערך מילוני בוויקימילון: שקד
  ערך מילוני בוויקימילון: שקדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: שקד מצוי
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שקד מצוי
  טקסונומיה בוויקימינים: שקד מצוי

בתרבות

עריכה
  • שיר של לאה נאור שנקרא "שקד או שקדיה", מספר על עץ השקדים שתוהה לגבי כינויו ומגיע למסקנה שהוא נקרא "שקד" והאלה שאוהבים אותו באמת קוראים לו "שקדיה".

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Prunus amygdalus Batsch, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  2. ^ שקד מצוי, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  3. ^ שקד, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
  4. ^ 1 2 שקד ערבי, באתר פורטל הערכות הסיכון לטבע בישראל, ‏1-1-2011
  5. ^ Prunus arabica (Olivier) Meikle, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
  6. ^ Amygdalus arabica Oliv, צמחיית ישראל וסביבתה
  7. ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 289
  8. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995-06, עמ' 47 doi: 10.1177/030908929502006602
  9. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 48 doi: 10.1177/030908929502006602
  10. ^ 1 2 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 48 doi: 10.1177/030908929502006602
  11. ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 210-216
  12. ^ asaf, שקד או שקדיה?, באתר גינת בוסתן, ‏2017-06-23
  13. ^ https://www.statista.com/statistics/632865/almond-production-worldwide-by-country/
  14. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 50 doi: 10.1177/030908929502006602
  15. ^ L. Yarden, The Tree of Light: A Study of the Menorah – the Seven-branched Lampstand, East and West Library, 1971
  16. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 51 doi: 10.1177/030908929502006602
  17. ^ Ibn al-'Awwam, Yaḥyá (1864). Le livre de l'agriculture d'Ibn-al-Awam (kitab-al-felahah) (בצרפתית). תורגם ע"י J.-J. Clement-Mullet. Paris: A. Franck. pp. 260–263 (ch. 7 - Article 20). OCLC 780050566. (pp. 260–263 (Article XX)
  18. ^ טלי בן-יהודה, לט"ו בשבט: שקדייה, אקדם, 28
  19. ^ שקדייה, באתר האקדמיה ללשון העברית, ‏2014-01-14
  20. ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח
  21. ^ Browicz, K., & Zohary, D. (1996). The genus Amygdalus L.(Rosaceae): species relationships, distribution and evolution under domestication. Genetic Resources and Crop Evolution, 43(3), 229-247.
  22. ^ אתר http://www.emplantbase.org/home.html Euro-Med Plant Base
  23. ^ אסף גור, פירות ארץ-ישראל תולדות ומקורות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974, עמ' 120
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שקד_מצוי&oldid=40635130"