ג'יימס מונרו
ג'יימס מונרו (באנגלית: James Monroe; 28 באפריל 1758 – 4 ביולי 1831) היה נשיאה החמישי של ארצות הברית בשנים 1817–1825. הנשיא האחרון שהיה מהאבות המייסדים של ארצות הברית.
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
לחם במלחמת העצמאות האמריקנית ונפצע בקרב טרנטון. למד משפטים אצל תומאס ג'פרסון ואחר כך שירת כציר בקונגרס הקונטיננטלי. היה אחד הצירים האנטי-פדרליסטים בוועידה של מדינת וירג'יניה שנועדה לאשרר את חוקת ארצות הברית והתנגד לחוקה המוצעת, בטענה שהיא נותנת כוח רב מדי לממשל המרכזי. ב-1790 נבחר לכהן כסנאטור בקונגרס האמריקאי הראשון. צבר ניסיון כמושל מדינת וירג'יניה, ומעמדו גבר כשכדיפלומט בצרפת, עזר לנסח את הסכם רכישת לואיזיאנה ב-1803. שירת כמזכיר המדינה וכמזכיר המלחמה במהלך מלחמת 1812, תחת הנשיא ג'יימס מדיסון.
ב-1816 נבחר לנשיאות ארצות הברית. כנשיא, הוא קנה את פלורידה מספרד בהסכם אדמס-אוניס וארצות הברית התרחבה מחוף האוקיינוס האטלנטי אל חוף האוקיינוס השקט כשכבשה יחד עם בריטניה את אורגון. הלאומיות האמריקאית גברה, ונוצר "עידן הרגשות הטובים", שנמשך עד בהלת 1819 ופשרת מיזורי שחילקה את המדינה ב-1820. מונרו נבחר מחדש ב-1820 כמעט פה אחד.
תמך בתנועת החזרה לאפריקה - הקמת מושבות באפריקה לעבדים משוחררים, שלבסוף הפכו לליבריה. בירתה, מונרוביה, נקראת על שמו. ב-1823, הכריז על התנגדותה של ארצות הברית לכל מעורבות אירופאית במדינות אמריקה, שהפכה לדוקטרינת מונרו, צעד שהנחה את מדיניות החוץ האמריקאית במשך כמאה שנים.
ראשית חייו
עריכה
ג'יימס מונרו נולד ב-28 באפריל 1758, בבית הוריו בווירג'יניה. האתר נודע כיום כ"היכל מונרו" ומוכר כאתר מורשת לאומי מאז 1979. אביו ספנס (1727–1774) היה בעל מטעים ונגר משגשג. אמו, אליזבת ג'ונס (1730–1774), נישאה לספנס ב-1752 ונולדו להם כמה ילדים.
סב-סבו מצד אביו, פטריק אנדרו מונרו, היגר לאמריקה מסקוטלנד באמצע המאה השבע-עשרה. ב-1650 רכש שטח אדמה במחוז וירג'יניה. הוא היה ממוצא של הוגנוטים.
חינוך
עריכהבין גילאי אחת עשרה לשש עשרה למד מונרו בביתו עם אמו אליזבת, ולאחר מכן למד באקדמיה העירונית. הוא היה תלמיד מצטיין, ולמד לטינית ומתמטיקה. ג'ון מרשל, שהיה נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, למד איתו.
לאחר מות אביו ב-1774, ירש מונרו את המטע ואת העבדים, ונכנס אל מעמד בעלי המטעים השליט בווירג'יניה. הוא היה בן שש עשרה, והחל מערכת יחסים קרובה עם דודו, השופט האזורי. באותה השנה, החל ללמוד בקולג', שם רוב התלמידים התלהבו מהרעיון של מרד כנגד המלך ג'ורג' השלישי.
שירותו במלחמת העצמאות
עריכה
בתחילת 1776, שנה וחצי לאחר שנרשם לקולג', עזב מונרו את לימודיו והצטרף לגדוד השלישי של וירג'יניה בתוך הצבא הקונטיננטלי, שם הרקע שלו כבן לבעל מטעים אפשר לו להשיג דרגת קצין. הוא לא חזר להשלים את לימודיו. ביוני 1776, לאחר קרבות לקסינגטון וקונקורד, הצטרפו מונרו ותלמידים אחרים אל עשרים וארבעה חיילים אחרים בפשיטה על מחסן נשק בריטי, בו הוחרמו מאתיים רובי מוסקט ושלוש מאות חרבות לטובת המיליציה המקומית.
אף על פי שאנדרו ג'קסון היה שליח במיליציה בגיל שלוש עשרה, מונרו הוא הנשיא האחרון ששירת במלחמת העצמאות האמריקנית, כיוון ששירת כקצין בצבא ונלחם. יחד עם צבאו של הגנרל ג'ורג' וושינגטון, לאחר תבוסתו בקרב לונג איילנד ב-27 באוגוסט, נאלץ הגדוד של מונרו לסגת מלונג איילנד בסתיו 1776 לאורך ניו ג'רזי, ולחצות את נהר דלאוור בדצמבר 1776. כמה ימים לפני שצווי הגיוס פגו, החליט וושינגטון שרק צעד נועז יציל את הצבא ואת המהפכה מפני כליון. וושינגטון ציווה על כוחותיו, שהתכווצו בתשעים אחוז מאז הקרב בלונג איילנד וכללו פחות משלושת אלפים חיילים, לחצות את נהר דלאוור ב-25 בדצמבר ולתקוף את החיילים ההסיאנים בבוקר ה-26 בדצמבר, וכך החל קרב טרנטון.
מונרו והגדוד שלו חצו את הנהר במהלך סופת שלגים, בהתחלה צפונה ואז מזרחה. רופא צעיר שתמך בהם, ד"ר ג'ון ריקר, הציע עזרה רפואית לקורבנות הקרב העתידיים מול החיילים המנוסים מגרמניה. האמריקנים התקרבו בחשאי אל מרכז טרנטון מצפון ומדרום. כשההסיאנים השמיעו את הצופרים, הם ניסו להפעיל ארטילריה כנגד האמריקנים. בידיעה שהדבר יאט את התקיפה, רץ מונרו להחרים את האקדחים לפני שירו, ונפצע קשה. הוא נישא אל מחוץ לשדה הקרב בידי ג'ון ריקר, שמנע ממנו לדמם למוות. מונרו הפצוע נשלח לווירג'יניה כדי לטפל בפציעותיו. הקרב היה הקרב היחיד שלו, ואת שלושת החודשים הבאים הוא בילה בניסיון להחלים. בציור וושינגטון חוצה את הדלאוור, מצויר מונרו כמחזיק הדגל האמריקני.
לאחר שהחלים, מונה מונרו לסגן קולונל המיליציה של וירג'יניה, והתבקש לגייס ולהוביל גדוד, שלא גויס. הוא חזק לביתו בספטמבר 1779 ולמד משפטים, ולאחר מכן עבר לריצ'מונד כדי ללמוד משפטים עם תומאס ג'פרסון. ב-1780 פלשו הבריטים לריצ'מונד, והמושל ג'פרסון מינה את מונרו לקולונל שיפקד על המיליציה שגויסה בתגובה.
מונרו חזר ללמוד משפטים אצל תומאס ג'פרסון, והמשיך בכך עד 1783. מונרו לא התעניין בתאוריה משפטית או בעריכת דין, אולם למד את הנושא כי הבין שהוא היה הדרך לעושר, מעמד חברתי והשפעה פוליטית. לאחר שהוסמך לעריכת דין, עבד כעורך דין בווירג'יניה.
נישואין ומשפחה
עריכהמונרו נישא לאליזבת קורטרייט (1768-1830) ב-16 בפברואר 1786, בניו יורק סיטי. הוא הכיר אותה כששירת בקונגרס הקונטיננטלי בניו יורק, הבירה הזמנית של המדינה החדשה. לאחר ירח דבש קצר בלונג איילנד, חזרו לניו יורק סיטי כדי לחיות עם אביה של אליזבת עד שהקונגרס יתכנס מחדש. נולדו להם הילדים הבאים:
- אלייזה קורטרייט מונרו היי (1786–1840): נולדה בווירג'יניה ב-1786, ולמדה בפריז כשאביה היה השגריר בצרפת. ב-1808 התחתנה עם ג'ורג' היי, עורך דין מווירג'יניה שהיה התובע במשפטו של ארון בר. אלייזה הייתה מנותקת יחסית מהחברה הגבוהה של וושינגטון, אולם סייעה לקורבנות המחלה שהתפרצה בוושינגטון במהלך נשיאותו של אביה. לאחר מות אביה ובעלה, עברה לפריז, שם מתה ב-27 בינואר 1840.
- ג'יימס ספנס מונרו (1799–1801)
- מריה הסטר מונרו (1804–1850) - נישאה לבן דודה סמואל גוברנור ב-8 במרץ 1820, בחתונה הראשונה של בת נשיא בבית הלבן.
מטעים ועבדות
עריכה
מונרו מכר את המטע שירש בווירג'יניה ב-1783 כדי להיכנס לפוליטיקה. לאחר מכן הפך לבעלים של מטע גדול יותר, אף על פי שהבעלות לא הייתה רווחית. היו לו אדמות ועבדים רבים, אולם הוא לא ניהל את המטע. המפקחים עליו התייחסו לעבדים בקשיחות כדי להעלות את התפוקה, אולם המטע לא היה רווחי. סגנון חייו הראוותני של מונרו גרם לו להיכנס לחובות, והוא מכר רכוש (ועבדים) כדי לכסות עליהן.
מונרו היה בעל מטעים עשיר שהיו לו כמה מטעים, כולל בביתו בווירג'יניה. המפקחים על המטעים הפרידו משפחות בדרך כלל כדי להעביר את העבדים למטעים אחרים. אחד מעבדיו, בשם דניאל, ברח לעיתים קרובות מהמטעים כדי לבקר עבדים אחרים ובני משפחה, וכמו כן השיטה של העברת עבדים הייתה נפוצה בדרום.
קריירה פוליטית מוקדמת
עריכהבווירג'יניה
עריכהמונרו נבחר לבית הנבחרים של מדינת וירג'יניה ב-1782. הוא נבחר לקונגרס בנובמבר 1783 ושירת בו במשך שלוש שנים.
בווירג'יניה, המאבק על אשרור החוקה המוצעת ב-1788 היה יותר מהתנגשות בין הפדרליסטים והאנטי-פדרליסטים. תושבי וירג'יניה היו מגוונים מאוד בדעותיהם בנוגע לשינוי הממשל המרכזי. התומכים הגדולים היו ג'ורג' וושינגטון וג'יימס מדיסון. בין המתנגדים הגדולים היה פטריק הנרי. אלו ביניהם היו המשפיעים. מונרו היה ממנהיגיהם, שהתנגדו להיעדרה של מגילת זכויות מהחוקה ודאגו על ויתור סמכויות המיסוי לממשל המרכזי. וירג'יניה אשררה את החוקה ביוני 1788, בעיקר בגלל מונרו, שהיה מוכן לשנות את הממשל לאחר שזה יקום.
וירג'יניה אשררה את החוקה ברוב זעום. מונרו ניסה להיבחר לבית הנבחרים, אולם נוצח בידי מדיסון. ב-1790, נבחר להיות סנאטור מטעם וירג'יניה, והצטרף למפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית של ג'פרסון ומדיסון. ב-1791 היה למנהיג המפלגה בסנאט.
שגריר בצרפת
עריכה.jpg)
מונרו התפטר מהסנאט לאחר שמונה לשגריר בצרפת ב-1794. כשגריר, השיג את שחרורו של תומאס פיין בצרפת המהפכנית לאחר שנעצר עקב התנגדותו להוצאה להורג של לואי השישה עשר. הממשלה התעקשה שפיין יוגלה לארצות הברית.
מונרו פעל לשחרור כל האמריקנים מבתי הכלא הצרפתיים. בנוסף שחרר את אדריאן, אשתו של המרקיז דה לה פאייט, והעניק למשפחתה אזרחות כבוד אמריקנית.
כתומך במהפכה הצרפתית, ניסה מונרו להבטיח לצרפת שמדיניותו הנייטרלית של ג'ורג' וושינגטון לא תמכה בבריטניה. אולם המדיניות האמריקנית החלה לתמוך בבריטניה, ומונרו נדהם לגלות שארצות הברית חתמה על הסכם ג'יי, הסכם סחר עם בריטניה. כשצרפת ובריטניה לחמו, ההסכם הכעיס את הצרפתים. וושינגטון פיטר את מונרו מתפקידו בגלל חילוקי דעות.
מונרו היה מודאג בנוגע להשפעה זרה על הנשיאות. הוא היה מודאג מקריאות ספרדיות לאפשר לספרד לסגור את נהר המיסיסיפי לתנועה אמריקנית במשך שלושים שנה. ספרד שלטה ברוב הנהר לאחר שהשתלטה על השטח הצרפתי, כולל ניו אורלינס, שהייתה נמל חשוב. מונרו סבר שספרד תסכן את דרום מערב המדינה ובכך תגרום לשליטה של צפון מזרח המדינה על חשבונו. מונרו האמין בנשיאות חזקה ובמערכת של איזונים ובלמים.
בשנות התשעים, כעס על כך שוושינגטון המבוגר הושפע בידי יועציו כאלכסנדר המילטון, שנחשבו לקרובים לבריטניה. הוא הושפל בידי הביקורת של וושינגטון לגבי תמיכתו במהפכה הצרפתית בתקופתו כשגריר.
מושל וירג'יניה ודיפלומט
עריכהלאחר שפוטר, חזר מונרו לעסוק בעריכת דין עד שנבחר לתפקיד מושל וירג'יניה בין 1799 ל-1802. הוא נבחר שוב ב-1811. הוא הביא את המיליציה של המדינה כדי לדכא מרד עבדים. עשרים ושישה עבדים נתלו על בגידה. מונרו חשב שהאלמנטים הפדרליסטיים והזרים הובילו אל המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת בין 1799 ל-1800, וניסו למנוע את היבחרו של תומאס ג'פרסון לנשיאות ב-1800. כמושל הוא שקל להשתמש במיליציה כדי לכפות תוצאה לטובת ג'פרסון. הפדרליסטים חשדו במונרו, ראו בו כאדם שמאמין יותר מדי לצרפתים, ואף כבוגד.
הנשיא ג'פרסון שלח את מונרו לצרפת כדי לעזור בניסוח רכישת לואיזיאנה. מונרו מונה כשגריר בבריטניה בין 1803 ל-1807. ב-1806 הוא הגיע להסכם עם בריטניה, שהרחיב את הסכם הסחר הקודם. ג'פרסון לחם בהסכם הסחר הקודם כי הרגיש שיכול היה לפגוע ברפובליקניזם האמריקני. ההסכם הוביל לסחר פורה במשך עשור, אולם ג'פרסון עדיין היה עוין כלפיהם. כשמונרו והבריטים חתמו על הסכם חדש, החליט ג'פרסון אפילו לא לשלוח את ההסכם לאישור הסנאט. ההסכם היה אמור להוביל לעוד עשור של סחר בין אמריקה לבריטניה, אולם ג'פרסון סירב לוותר על האפשרות להכריז מלחמת סחר מול בריטניה, וכעס שההסכם לא מנע מהבריטים לאסור מלחים אמריקנים ולגייס אותם לצי. ג'פרסון לא ניסה להגיע להסכם חדש, ולכן שתי האומות החלו להתכונן למלחמת 1812. לאחר כישלון ההסכם, חזר מונרו על המדינה ב-1807. הוא נפגע בגלל דחיית ההסכם, והסתכסך עם ג'יימס מדיסון, מזכיר המדינה.
בחירות 1808
עריכההמפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית החלה להתפלג, כשהרפובליקנים הוותיקים יותר טענו שג'פרסון נטש את העקרונות הרפובליקניים. כשהבינו שמדיניותו של מונרו נדחתה בידי ג'פרסון, הם ניסו לשתף פעולה עם המפלגה הפדרליסטית ולהריץ את מונרו לנשיאות. בנוסף הם ניסו לחסום את ג'יימס מדיסון, יורשו של ג'פרסון. אולם תומכי ג'פרסון ניצחו באספה המפלגתית, שמרו על שליטה במפלגה בווירג'יניה, והגנו על מדיסון. מונרו לא היה מועמד ומדיסון נבחר. לאחר הבחירות השניים התפייסו, אולם לא דיברו עד 1810.
מזכיר המדינה ומזכיר המלחמה
עריכהמונרו נבחר להיות מושל וירג'יניה פעם נוספת ב-1811, אבל שירת רק ארבעה חודשים לאחר שמונה לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. הנשיא מדיסון ניסה לרצות את הפלגים הרדיקליים של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית במינויו. מונרו לא עסק רבות במלחמת 1812. לאחר שריפת הבית הלבן ב-1814, מדיסון מינה את מונרו למזכיר המלחמה של ארצות הברית. מונרו התפטר מתפקיד מזכיר המדינה ב-1 באוקטובר, אולם ללא מינוי מחליף עד 28 בפברואר, הוא שירת בשני התפקידים. מונרו תכנן לפלוש לקנדה כדי לנצח במלחמה, אבל הסכם שלום הושלם בפברואר 1815. מונרו התפטר במרץ מתפקידו וחזר להיות מזכיר המדינה, תפקיד שבו נשאר עד שהפך לנשיא.
הבחירות ב-1816 וב-1820
עריכההאספה המפלגתית לא חוותה התנגדות בתקופות ג'פרסון ומדיסון, אולם ב-1816 המצב היה שונה. צירים מניו יורק התנגדו להמשך השליטה של וירג'יניה במוסד הנשיאות. הם לא הצליחו להסכים על מועמד מובטח, ומונרו הפך למועמד לנשיאות. המפלגה הפדרליסטית נכחדה בגלל התנגדותה למלחמה, ומונרו ניצח בקלות בבחירות. הפדרליסטים אפילו לא שלחו מועמד, אף על פי שרופוס קינג התמודד נגד מונרו וזכה לתמיכתם. קינג זכה רק בקונטיקט, בדלאוור ובמסצ'וסטס, וזכה רק ב-34 אלקטורים מתוך 217.
קריסת המפלגה הפדרליסטית גרמה לכך שלא הייתה התנגדות למונרו, ובבחירות ב-1820 הוא התמודד שוב ללא תחרות, הישג שרק ג'ורג' וושינגטון זכה לו. אלקטור אחד מניו המפשייר תמך בג'ון קווינסי אדמס, ומנע תמיכה פה אחד של האלקטורים במונרו. בניגוד לאגדה שנוצרה, לפיה התנגד האלקטור למונרו כדי לשמור על כבודו של וושינגטון כנשיא היחיד שנבחר פה אחד, האלקטור לא חשב שמונרו התאים לנשיאות. מונרו היה האחרון מוותיקי מלחמת העצמאות שכיהן כנשיא.
נשיאותו
עריכהמדיניות פנים
עריכהשלטון המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
עריכה
מונרו התעלם מאילוצים מפלגתיים כשמינה מינויים פוליטיים, ודבר זה הקטין את המתיחות הפוליטית וכונה אחר כך "עידן הרגשות הטובים". ב-1817 הוא יצא לסיור ברחבי האומה כדי ליצור אחדות לאומית. הפדרליסטים המשיכו לקרוס, ללא כל השפעה מעבר לרמה המקומית. ללא ההתנגדות, האספה המפלגתית של הדמוקרטים-רפובליקנים הפסיקה להיפגש, ופוליטיקה מפלגתית כמעט לא הייתה קיימת באותה תקופה.
בהלת 1819
עריכהכשנתיים לאחר היבחרו, נאלץ מונרו להתמודד עם משבר כלכלי, בהלת 1819. היה זה המשבר הכלכלי הראשון מאז מלחמת העצמאות. הבהלה התרחשה בגלל ירידה ביבוא וביצוא, ובמחירי תוצרת נמוכים כשהשווקים ניסו להתרגל לשלום לאחר מלחמת 1812 והמלחמות הנפוליאוניות. המצב החמיר בגלל ספקולציות על אדמות ציבור, שהונעו בגלל אספקת כסף מנייר מצד בנקים וצרכים עסקיים. הבנק האמריקני, שיכול היה לעצור את האינפלציה, ניסה להשיג רווחים. בסוף 1818, האחראים על הבנק החליטו להפחית את האשראי, לא לקבל שטרי חוב ולבקש תשלום מידי של חובות מצד בנקים מקומיים.
התוצאה הייתה אבטלה גבוהה ועלייה בפשיטות רגל. המשבר הכלכלי הוביל להתנגדות לבנקים ולעסקים. בנוסף, התרחשה מתיחות אזורית בתוך המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, כשהצפוניים תמכו במכסים גבוהים והדרומיים תמכו בביזור הכוח הכלכלי. לבסוף, פסק בית המשפט שאסור למדינות להטיל מס על סניפים של הבנק האמריקני. ההחלטה הובילה לחשש בנוגע לכוח הממשלה.
פשרת מיזורי
עריכה
ערך מורחב – פשרת מיזורי
בפברואר 1819, התווכח בית הנבחרים של ארצות הברית לגבי חוק שהסמיך את תושבי מיזורי לכתוב חוקה וליצור ממשלה כתנאי להצטרפותם לאיחוד. במהלך הדיונים, הוצעו תיקונים שאסרו על הרחבת העבדות אל מיזורי, והציעו שכל ילד להורים עבדים ישוחרר בגיל עשרים וחמש. לאחר שלושה ימים של עימות מר, החוק עבר. הסנאט דחה את שני התיקונים, וועדה משותפת לא הצליחה לפתור את הנושא.
כך נחשפה הבעיה האזורית בנוגע לעתיד העבדות באומה. אנשי הצפון יצרו קואליציה מפלגתית יחד עם הפדרליסטים. הדרומיים התאחדו כאופוזיציה. העימותים כללו את הצפוניים, שביקשו למנוע מהטריטוריות שהושגו להיות פתוחות לעבדות, ואת הדרומיים, שהתנגדו לכל מעורבות של הקונגרס בנושא.
במהלך המושב הבא (1819–1820) העביר הבית חוק דומה, אולם עם תיקון שיאשר למיזורי להצטרף כמדינת עבדות. השאלה הסתבכה כשאלבמה הצטרפה בדצמבר, כמדינת עבדות, כך שמדינות העבדות ומדינות החירות היו שוות במספרן. בנוסף, עמד לעבור חוק שעמד לצרף את מיין כמדינה ללא עבדות. הסנאט החליט למזג בין שתי ההצעות: עבר חוק שאישר את צירופה של מיין ואישור יצירת חוקה לתושבי מיזורי. לפני שהחוק חזר אל בית הנבחרים, תיקון נוסף אסר על העבדות מצפון לקו הרוחב '36°30, גבולה הדרומי של מיזורי, פרט למיזורי עצמה. בית הנבחרים אישר את התיקונים של הסנאט.
שני הבתים לא התווכחו רק על העבדות, אלא גם בנוגע לצירוף שתי מדינות באותו החוק. הוועדה המליצה על הגשת שני חוקים. שני הבתים הסכימו, והנשיא חתם על החוקים ב-6 במרץ.
שאלת צירוף מיזורי התרחשה במושב של 1820–1821. המאבק התרחש בגלל סעיף בחוקה שמנע מעבדים חופשיים וממולאטים להצטרף למדינה. בעזרת השפעתו של הסנאטור מקנטקי, הנרי קליי, שנודע כ"מפשר הגדול", עבר תיקון, בתנאי שחוקת מיזורי לא תשלול זכויות מכל אזרח אמריקני.
בתקופתו של מונרו צורפו מיסיסיפי, אילינוי, קנטקי, מיין ומיזורי לאיחוד.
שיפורים פנימיים
עריכהכשארצות הברית המשיכה לגדול, אמריקנים רבים תמכו בהגברת הפיתוח בעזרת "שיפורים פנימיים". מימון ממשלתי לפרויקטים לא התפתח במהירות, בעיקר מפני שהממשלה נמנעה מלחדור אל ענייני המדינות. מונרו האמין שהאומה הצעירה צריכה תשתית משופרת, כולל רשת תעבורה, כדי לגדול. הוא לא סבר שהייתה בחוקה סמכות לכך, והציע תיקון חוקתי שיעניק לממשלה את הזכות לעשות זאת. הקונגרס לא פעל בנוגע לכך בגלל תפישה שהייתה לקונגרס הזכות לבצע את הצעדים הללו.
ב-1822, עבר חוק של אגרה על כבישים לצורך שיפוצם, והנשיא הטיל עליו וטו. מונרו כתב חיבור בו התייחס לשיפורים הפנימיים. הוא טען שהקונגרס יכול להקציב כסף, אולם לא לפעול בנושא. כעבור שנתיים, הסמיך הקונגרס את הנשיא לערוך מדידות לדרכים ולתעלות שהאמין שהיו נחוצות לצורך סחר והגנה צבאית. הנרי קליי היה תומך של הגדלת הממשלה, הציע הקמת מגדלורים ופיתוח פנים המדינה. בנוגע למועמדים אחרים לנשיאות, ג'קסון תמך בכך, ואילו אדמס הסביר שהוא לא רואה כל פסול בהגדלת הממשלה.
ב-1824, קבע בית המשפט שלממשלה יש הסמכות לסלול נתיבי סחר. הקונגרס העביר שני חוקים שהחלו את המעורבות הממשלתית בעבודות האזרחיות. חוק המדידות אישר מדידת כבישים ותעלות בחשיבות לאומית, וחוק אחר הקציב 75,000 דולר לשיפור הניווט בנהרות אוהיו ומיסיסיפי.
מלחמות
עריכהמונרו הוביל לבעיה חוקתית כששלח ב-1817 את הגנרל אנדרו ג'קסון להילחם מול פלורידה הספרדית וללכוד אינדיאנים עוינים. הקונגרס דרש חקירה, אולם הדמוקרטים-רפובליקנים תמכו בג'קסון ובהתרחבות ארצות הברית מערבה. לאחר ויכוח נוקב, הקונגרס ביטל את ההאשמות נגד ג'קסון.
מונרו האמין שיש להפוך את האינדיאנים מציידים לחקלאים, וניסה להעביר חוקים ברוח השקפתו, שנדחו בידי הקונגרס.
מדיניות חוץ
עריכההסכמים עם בריטניה
עריכהלקראת תחילת כהונתו הראשונה של מונרו, העביר ממשלו שני הסכמים חשובים עם בריטניה, שפתרו בעיות גבול ממלחמת 1812. ההסכם הראשון, מ-20 באפריל 1817, הסדיר את חימוש הצי באזור הימות הגדולות ופירז את הגבול בין המדינות. ההסכם השני, שנחתם ב-20 באוקטובר 1818, קבע את גבולה של ארצות הברית עם קנדה, ממינסוטה עד להרי הרוקי. בריטניה פינתה את כל מוצביה מדרום לגבול וממזרח לקו הגבול, וארצות הברית ויתרה על שטח מצפון לגבול. ההסכם הוביל לשיתוף פעולה בריטי-אמריקני בשליטה על אורגון במשך עשור.
ההסכמים לא פתרו לחלוטין את סכסוכי הגבול והסחר, אולם הם סימנו תפנית ביחסי ארצות הברית-הממלכה המאוחדת וביחסי ארצות הברית-קנדה.
פלורידה הספרדית
עריכה- ערך מורחב – הסכם אדמס-אוניס
ספרד דחתה כל ניסיון אמריקני לרכוש את פלורידה. ב-1818, היו לספרד קשיים בשמירה על מושבותיה, ולכן היא החליטה לנטוש את פלורידה. ספרד הותשה במלחמת חצי האי באירופה ונאלצה לבנות מחדש את נוכחותה במושבות. המהפכנים במרכז אמריקה ובדרום אמריקה החלו לדרוש עצמאות. ספרד לא רצתה להשקיע בפלורידה, ודאגה בנוגע לגבול בין ספרד החדשה לארצות הברית. ספרד לא הצליחה, בכוחה הצבאי המצומצם בפלורידה, לרסן את התקפות האינדיאנים שפשטו על כפרים וחוות, והגנו על עבדים נמלטים.
כדי לעצור את פשיטות האינדיאנים, החל צבא ארצות הברית לפלוש אל הטריטוריה הספרדית. הגנרל אנדרו ג'קסון הוביל מסע צבאי בין 1817 ל-1818, שבו פיקד על מיליציה מטנסי, השתלט על שטחים בפלורידה וסילק את המושל הספרדי. בנוסף הוציא להורג שני נתינים בריטים שהאשים בחדירה אל השטח. ארצות הברית השתלטה על צפון-מזרח פלורידה.
ג'קסון חזר לטנסי כגיבור. החדשות הובילו לחקירה של הקונגרס, אולם הקונגרס תמך בהתרחבות טריטוריאלית ובג'קסון. לבסוף ביטל בית הנבחרים את כל הגינויים כלפי ג'קסון ותמך במונרו.
חלקים בקבינט של מונרו, כג'ון קלהון, רצו לשפוט את הגנרל ג'קסון. ג'ון קווינסי אדמס טען שהפעולות של ג'קסון הוצדקו מפני שספרד לא יכולה הייתה לשלוט בטריטוריה ושג'קסון הגן על המדינה בכך שלקח את השטח. הייתה תחושה שספרד ובריטניה יכריזו מלחמה על ארצות הברית. הספרדים השעו מיד כל משא ומתן בנוגע לפלורידה, מחו על הפלישה וקראו למעורבות בריטית. לונדון סירבה להתערב, והצלחתו של ג'קסון הביאה לארצות הברית מעמד דיפלומטי חזק.
עקב מרידות במושבותיה האמריקניות, לא יכלה ספרד להתנגד ללחץ לוותר על מחוז שעליו לא יכלה למשול או להגן. לבסוף, נחתם ב-22 בפברואר 1819 הסכם אדמס-אוניס, שהעביר את פלורידה לארצות הברית תמורת תשלום של 5,000,000 דולרים. ההסכם הגדיר את הגבול בין אמריקה לספרד.
דוקטרינת מונרו
עריכה- ערך מורחב – דוקטרינת מונרו
לאחר כניסתו לתפקיד של מונרו, הוא נאלץ להתייחס לתנועות המהפכניות במושבות הספרדיות באמריקה הלטינית. מונרו תמך בתנועות, והיה נחוש שארצות הברית לא תהיה נייטרלית כמו בממשל וושינגטון, בו סירבה המדינה לתמוך במאמצים רפובליקניים. הוא לא תמך במעורבות צבאית אולם הביע את תמיכתו. הוא טען שמעורבות צבאית רק תוביל למעורבות נגד אירופאית, שתפגע במושבות. בנוסף, הוא רצה שספרד תוותר על פלורידה.
מונרו הודיע לקונגרס ב-1822 על הכרתו בארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה ומקסיקו, ושלח אליהן שגרירים. הוא הכריז שארצות הברית צריכה ליצור קשרים עם מדינות אלו ולהתנתק מאירופה. מונרו הכריז בקונגרס, ב-2 בדצמבר 1823 על מה שהפך לדוקטרינת מונרו. הדוקטרינה גורסת כי יבשת אמריקה צריכה להיות חופשית מקולוניאליזם אירופאי, וממעורבות אירופאית בעניינם של המדינות בה. בנוסף, ארצות הברית צריכה לשאוף לנייטרליות בסכסוכים בין המעצמות האירופאיות, או בינן לבין הקולוניות שלהן, אבל להחשיב כל קולוניה חדשה באמריקה, או התערבות בענייניה של מדינה באמריקה, כאקט של עוינות כלפי ארצות הברית. הנאום עצמו נכתב בידי אדמס, שעיצב את הדוקטרינה בתמיכת בריטניה. בריטניה, על הצי החזק שלה, לא הייתה מעוניינת גם היא בכיבוש מחדש של אמריקה הלטינית, והציעה להכריז במשותף עם ארצות הברית על רצונן לשמור עליה חופשית מכיבוש אירופאי.
תוצאת הדוקטרינה הייתה מדיניות בדלנית. מונרו הכריז שלא רק שאמריקה הלטינית צריכה להישאר חופשייה מכיבוש אירופאי, אלא בנוסף, אל לרוסיה להמשיך להתקדם דרומה לאורך חוף האוקיינוס השקט. מעמדם החופשי והעצמאי של האמריקות, הכריז, חייב להישמר, והם לא יהיו יעד לכיבוש מצד מעצמה אירופאית כלשהי.
קבינט
עריכהמונרו איזן את הקבינט שלו. ג'ון קלהון, דרומי, היה מזכיר המלחמה, בעוד שג'ון קווינסי אדמס, צפוני, היה מזכיר המדינה. אדמס היה דיפלומט מוכשר, וקלהון ארגן מחדש את משרדו כדי להפחית את הגירעונות משנות המלחמה. כיוון שמונרו לא רצה למנות את הנרי קליי משיקולים פוליטיים, היה חסר לו אדם מערבי בקבינט. מונרו הוא הנשיא היחיד במאה ה-19 שהשלים שתי קדנציות עם אותו סגן הנשיא.
לאחר נשיאותו
עריכה
כשנשיאותו הסתיימה ב-4 במרץ 1825, עבר להתגורר באזור שבו כיום נמצאת אוניברסיטת וירג'יניה. שם ניהל את החווה המשפחתית שלו, אותה מכר בשנתו הראשונה כנשיא למוסד החדש. הוא היה מעמיתי הקולג' תחת ג'פרסון וג'יימס מדיסון, הנשיאים לשעבר, עד למותו.
מונרו צבר חובות רבים במהלך שנותיו בשירות הציבורי. הוא מכר את המטע שלו, שנפתח בעתיד כאתר מורשת לאומי. הוא לא היה יציב מבחינה כלכלית, ומצבה הבריאותי הרע של אשתו החמיר את מצבו.
מונרו נבחר כציר לוועדת החוקה של וירג'יניה בין 1829 ל-1830. הוא גם היה ממנסחי החוקה הראשונה של וירג'יניה. ב-1829, נבחר להיות מנהל הוועדה, עד שבריאותו הובילה להחלפתו.
הוא ואשתו חיו בביתם בווירג'יניה עד למותה של אליזבת ב-23 בספטמבר 1830. באוגוסט 1825, קיבלו הזוג מונרו את המרקיז דה לה פאייט ואת הנשיא ג'ון קווינסי אדמס כאורחים.
מותו
עריכה
לאחר מותה של אליזבת, עבר מונרו לניו יורק סיטי כדי לחיות עם בתו. בריאותו כבר החלה להידרדר, ובאפריל 1831 ביקר אותו ג'ון קווינסי אדמס. אדמס מצא את מונרו במצב בריאותי רע, אולם עדיין צלול ונחוש לשוחח על המצב באירופה. אדמס קיצר את הביקור במחשבה שהתיש את מונרו.
מונרו מת מאי ספיקת לב ושחפת ב-4 ביולי 1831, והפך לנשיא השלישי שמת ביום העצמאות, 4 ביולי. מותו התרחש 55 שנים לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית וחמש שנים לאחר מותם של שני אבות מייסדים שהפכו לנשיאים: ג'ון אדמס ותומאס ג'פרסון. מונרו נקבר בניו יורק. ב-1858, גופתו הועברה אל בית הקברות הנשיאותי.
אמונה דתית
עריכהאמונתו הדתית של מונרו נותרה מסתורית. אין מכתבים בהם דיבר על אמונתו הדתית, וחבריו, משפחתו ועוזריו לא דיברו על כך. המכתבים שנותרו לא מדברים על דתו.
מונרו גדל במשפחה שהייתה חלק מהכנסייה האנגליקנית, שהייתה הכנסייה הרשמית בווירג'יניה. כאדם בוגר נכח בכנסיות אפיסקופליות. יש היסטוריונים שטוענים שהתייחס במעט לאל מופשט. בניגוד לג'פרסון, לא נחשב מונרו לאתאיסט או לכופר. ב-1832, ביקר כומר את מונרו בטענה שזה חי ומת כמו פילוסוף יווני מסוג ב'.
כמזכיר המדינה, פיטר את מרדכי מנואל נח ב-1815 מתפקידו כשגריר בתוניס בגלל יהדותו. נח מחה על כך וקיבל מכתבים מאדמס, ג'פרסון ומדיסון שתמכו בסבלנות דתית ליהודים ובהפרדת הדת מהמדינה.
יכול להיות שמונרו האמין באל שמתערב ביקום, כיוון שבנאום אחד דיבר על אל שימשיך להגן על ארצות הברית.
עבדות
עריכהלמונרו היו עשרות עבדים. הוא לקח כמה איתו לוושינגטון אל הבית הלבן במהלך כהונתו כנשיא. הקונגרס לא סיפק עובדים לנשיא באותה התקופה, ולכן המנהג היה נפוץ.
ב-15 באוקטובר 1799, כשסוחרי עבדים ניסו להעביר עבדים אל ג'ורג'יה, מרדו העבדים והרגו את הסוחרים. יחידת שיטור קרובה הרגה עשרה עבדים ללא משפט, ואסרה את חמשת העבדים האחרים, שנשפטו ללא חבר מושבעים. מונרו דחה את הוצאתם להורג כדי לבדוק את זהותם. הוא העניק חנינה לאחד, והרשה לתלות שניים. הרביעי מת בכלא. החמישי טען שלא היה אשם ולכן רק חטף מלקות. היסטוריונים טוענים שמונרו הבטיח מינימום זכויות לעבדים.
כשהיה מושל וירג'יניה ב-1800, מאות עבדים תכננו לחטוף אותו, להשתלט על ריצ'מונד ולהוביל לשחרורם. הם לא הצליחו עקב סופה ב-30 באוגוסט.
בתגובה, קרא מונרו למיליציה. החיילים לכדו עבדים שהואשמו בבגידה. לעבדים ניתן משפט מהיר ללא חבר מושבעים. מונרו עדיין הצליח להוביל למתן חנינה לכמה עבדים ולמכירת אחרים, במקום הוצאתם להורג. בין עשרים ושישה לשלושים וחמישה עבדים הוצאו להורג. אף אחד מהם לא הרג אדם לבן כיוון שהמרד דוכא לפני שהחל.
כנשיא הוועידה החוקתית בסתיו 1829, טען מונרו שהעבדות הייתה בעיה שווירג'יניה ניסתה לתקן. הוא התנגד לזכויות המדינות והיה מוכן לקבל מעורבות ממשלתית בשחרור עבדים. הוא דרש מווירג'יניה, בהצהרתו הציבורית האחרונה, לבטל את העבדות בתחומה.
מונרו היה חבר האגודה האמריקנית להתיישבות, שנוצרה ב-1816, יחד עם הנרי קליי ואנדרו ג'קסון. הם שיתפו פעולה עם מתנגדי עבדות ביישוב עבדים מחדש. כמה אלפים של עבדים משוחררים נשלחו אל ליבריה שבאפריקה בין 1820 ל-1840. בעלי עבדים כמו מונרו וג'קסון רצו למנוע מהשחורים המשוחררים לשכנע את העבדים בדרום למרוד. עם הקצבה של 100,000 דולרים מהממשלה, האגודה קנתה אדמות לעבדים המשוחררים בליבריה. בירת ליבריה נקראה על שמו, מונרוביה.
הערכה
עריכהמונרו נחשב לאדם כן ולנעים הליכות, שהיה אחראי לשתי החלטות מרכזיות בתולדות ארצות הברית: פשרת מיזורי ודוקטרינת מונרו. הראשונה סימלה את חילוקי הדעות במדינה לגבי העבדות והשנייה הבטיחה את ההשפעה האמריקנית בחצי הכדור המערבי.
לקריאה נוספת
עריכה- Harry Ammon, James Monroe: the Quest for National Identity, University Press of Virginia, 1990 (הספר בקטלוג ULI)
- Gary Hart, James Monroe, Times Books, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
- Harlow G. Unger, The Last Founding Father: James Monroe and a Nation's Call to Greatness, Da Capo Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
- Stuart Leibiger, A Companion to James Madison and James Monroe, Wiley-Blackwell, 2012 (הספר בקטלוג ULI)
- The Autobiography of James Monroe, Syracuse University Press, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
- https://learningenglish.voanews.com/a/americas-presidents-james-monroe/3767612.html
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 4, Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 1626-1627
קישורים חיצוניים
עריכה
- ג'יימס מונרו, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
- ג'יימס מונרו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'יימס מונרו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)
- כתבי ג'יימס מונרו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
ג'יימס מונרו, באתר Discogs (באנגלית)
