אחרי החגים (ספר)
אחרי החגים הוא רומן מאת יהושע קנז שיצא לאור בשנת 1964 בספריה לעם בהוצאת עם עובד. ב-1987 וב-1998 יצא הספר בהדפסות מחודשות בהוצאה זו.
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
יהושע קנז  |
| שפת המקור |
עברית |
| סוגה |
רומן |
| הוצאה | |
| הוצאה |
עם עובד |
| תאריך הוצאה |
1964 |
  | |
זהו רומן הבכורה של קנז. הוא עוסק בחיי משפחת וייס במושבה ותיקה בשרון בשנות שלטון המנדט הבריטי, מסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 ועד סוף 1947. שתי גיבורות הרומן הן האחיות ריבה ובת שבע וסביבן בני משפחתם, כשכולם מסוכסכים בינם ובין עצמם ומצפים לשינוי שאינו בא.[1] הספר נכתב במהלך כמה שבועות או כמה חודשים בשנת 1963 או ב-1964.[2]
שם הספר עריכה
רוב המבקרים רואים בשם הספר את המשמעות הרווחת של הביטוי "אחרי החגים", בבחינת הבטחה ותקווה חסרת ממשות לשינוי שיבוא בעתיד הקרוב. הספר מסתיים במחשבותיו של המורה ברוכוב: "עתה ידע כי לעולם לא יכתוב את השיר. ... הקיץ כלה והחורף מתמהמה. העצים בחצרה של נחמה כבר השירו את פרי הגויאבה – שריחה כריח הסתיו. הדרכים מלאו אבק ובפרדסים ממתין הפרי לקטיף. אולם הגשם יבוא אחרי החגים. הוא יזלוג מגגות הבתים, ישטוף את החלונות ואת הברושים הזקנים שליד הגדרות, יַקוה שלוליות בצדי הדרכים. ובלילות יטרדו המרזבים.".[3][4]
עלילה ודמויות עריכה
חלק ראשון: רחוב הרכבת עריכה
משפחת וייס מגיעה למושבה לאחר שעלתה מאירופה. האב רוכש בית ברחוב הרכבת שהיא דרך בין שדות ופרדסים והבית שבה הוא בית בודד בלב פרדסים. מיד לאחר רכישת הבית קונה האב, חיים, גם פרדס מניב. הוא לוקח את ברוך החסון כמשגיח בפרדס. הפרדס זוכה להצלחה חקלאית ומסחרית ווייס רוכש פרדסים נוספים.
האחיות ריבה ובת שבע כבולות אחת אל השנייה ואל הוריהן ביחסי אהבה-שנאה. הן אינן יוצאות לעבוד, מבלות את זמנן בקריאת רומאנים ומלגלגות על כל אורחי המשפחה והמחזרים. ברכה וייס נפטרת לאחר מחלה.
המורה ברוכוב, המאוהב בבת שבע, מחזר אחר הדסה פרידמן והם מתחתנים.
הדמויות המרכזיות עריכה
- חיים וייס – אביהן של האחיות. בגולה עסק במסחר ובהובלת עצים בנהרות.
- ברכה וייס – אשתו של חיים וייס ואמן של האחיות. מגיעה ממשפחה מיוחסת של רבנים. עושה את כל עבודות הבית ומתלוננת על כך שהיא חולה. שונאת את חיים בעלה וטוענת שהסיבה לעלייתם היא: "הרוצח הזה הביא אותי לכאן כדי לקבור אותי".[5]
- בת שבע וייס – האחות הצעירה, בתם של חיים וברכה וייס, מתוארת בתחילת הרומן כ"בת עשרים ומשהו".[6] מתוארת כיפה יותר מבין שתי האחיות וכזאת אשר בדרך שקטה והרסנית גורמת לסכסוכים ולהתרחשויות שבספר.
- ריבה וייס – האחות הבכורה, בתם של חיים וברכה וייס, מתוארת בתחילת הרומן כבת 30 לערך.[6] מתוארת כסבילה מבין שתי האחיות וכפחות בריאה מבחינה גופנית ונפשית.
- ידידיה ברוכוב – מורה ואיש תרבות אשר שואף להיות משורר. קרובו של חיים וייס ועל כן מבאי ביתו. נישא להדסה פרידמן. בתיאור שניהם מתחיל ומסתיים הרומן.
- הדסה פרידמן – בתו של העגלון השיכור פרידמן. נישאת למורה ברוכוב.
- פרידמן – עגלון, נוטה לשתות לשוכרה בחברת ידידיו העגלונים.
- לאנגפוס – מתווך (הסופר מתאר אותו כסרסור) בבתים ובפרדסים המקורב למשפחת וייס. אינו נשוי ומתגורר עם אמו.
- ברוך – משגיח בפרדסי חיים וייס, רפה שכל במקצת. חסון וחרוץ ומחפש אישה לשכְּנה בבית אשר בנה.
- נחמה – אמו של ברוך אשר מבטיחה לשכנות כי בקרוב ברוך ימצא אישה.
- מַשה הרשקוביץ – חברתה של הדסה. מסתובבת עם בחורים. דוחה את חיזורו של ברוך.
- שוֹר "הנזיר" – מטיף דתי משולח רסן, מבאי ביתו של חיים וייס.
חלק שני: רחוב המיסדים עריכה
לאחר שברוך נרצח על ידי ערביי האזור כנקמה על שאנס רועה-ילדה, מאבד חיים וייס עניין בפרדס. הרצח "שבר בליבו שבר גדול.".[7] הוא עובר עם שתי בנותיו לבית הגדול שרכש ברחובה הראשי של המושבה. הוא ממשיך בתהליך חזרה בתשובה שבו החל לאחר פטירת אשתו ברכה ונישא בשנית לחסידה הדתיה.
בבית נפערים סדקים גדולים ונושר הטיח. חסידה, השנואה על ידי האחיות המאשימות אותה בקלפטומניה, מחזיקה את משק הבית בבית החדש ומארגנת את שיפוצו.
בת שבע שלאנגפוס סידר לה עבודה בבנק מתאהבת בנחום שלומי, אך אביה מסכל בבוטות את הקשר הרומנטי והשנאה בבית הולכת ומתגברת.
דמויות המתווספות בחלק השני עריכה
- חסידה – אחות אמה של הדסה פרידמן. אשתו השנייה של חיים וייס.
- נחום שלומי – עובד בבנק, בן זוגה של בת שבע לתקופה קצרה.
מיקום העלילה עריכה
רוב החוקרים מייחסים את מיקום העלילה לפתח תקווה,[8][9] שבה גדל קנז. יפה ברלוביץ, ילידת פתח תקווה ובת גילו של קנז, ממקמת את רחוב הרכבת שברומן ברחוב הרכבת שבצפון פתח תקווה ומזהה מקומות נוספים בפתח תקווה כגון: השוק הגדול, בית הכנסת הגדול, מגדל המים ועוד.[10]
כתיבה עריכה
במרץ 1962 התפרסם בהארץ סיפור קצר מאת אבי עתניאל (שמו הספרותי של קנז באותה עת) בשם "חתונתה של הדסה".[11] הסיפור עוסק בדמויות שברומן: הדסה, פרידמן השיכור, המורה ברוכוב ומאשה. הדודה חסידה מופיעה בשם בלומה.
ביקורת עריכה
הספר יצא בהוצאת עם עובד, בהדפסה אחת בלבד, בת 3,000 עותקים. לאחר הצלחת ספרו, "התגנבות יחידים", יצאה מהדורה נוספת,[12] וב-1998 מהדורה שלישית.
עם יציאת הספר ב-1964 עריכה
הספר התקבל בביקורות מעורבות. המבקר יוסף שה-לבן פסל את הספר בשל "סיבות מוסריות-תימאטיות",[13] גם שושנה שרירא ביקרה את הספר מסיבות מוסריות ואידאולוגיות וכמוה גם רבקה גורפיין. לעומתם, בחר נתן זך, מהבולטים בשדה הספרותי הישראלי באותה עת, בספר כדוגמה ל"מיטבה של הפרוזה החדשה".[13] רוב המבקרים מצאו עניין רב ברומן וקיבלוהו באופן חיובי.[13]
רבקה גורפיין ראתה בקנז כמצטרף למשמרת הסופרים החדשה בספרות העברית. היא כתבה: "למרות כל הסממנים הריאליים, הרי שלפנינו ספר שהוא שבעיקרו סמלי. מסופר בו על אנשים המונעים על ידי כוחות אירציונליים הקובעים את חייהם, את ניוונם, את מותם – בלי שמולם יתייצב מוסר, דת, שכל, גינוני החברה,". גורפיין מבקרת את קנז כי על אף כישרונו הניכר הוא בעל "אידאולוגיה שחורה" ועוסק רק בדמוניות ובכוחות ההרס המתרקמים באדם עצמו ובין איש לרעהו.[14]
שושנה שרירא מוצאת בספר פגמים מוסריים ולאומיים. היא כותבת: "הוא מטיל אותם ואת יצריהם לתוך שטף החיים המושבתיים המוגנים כהלכה על ידי הוועד הלאומי והמוסדות העליונים: ... ולא במקרה כל יצר בא על פורקנו בלי שיבלמוהו, בלי שיעצרו בעדו. איש ואישה בלי רגשות ובלי אהבה משגיבה – משהו גויי לחלוטין ...[15] היא אף מבקרת את קנז על כך שלטענתה הופך את היהודים לאלימים ואת הערבים לקרבנות: "ומסתבר שהיסוד היהודי הוא האלים כלפי היסוד הנכרי. במקרה זה – הערבי. שומו שמיים, יהודים בתקופת המנדט הטהורה והחלוצית מפתים ואונסים לאור היום."[15]
ביקורתו של אלי שביד היא מעורבת. מצד אחד הוא טוען כי קיים אי-רצון של הקורא להמשיך ולקרוא בספר כיוון שפעולת הגיבורים בתוך מעגל העלילה נעדרת מוטיב גלוי שאפשר להיאחז בו ולבוא לידי הערכה על זהותם האישית. הם אינם משתפים את הקורא ברגשותיהם "ועל כן אי אפשר להשתתף אתם בעולמם". אולם בקריאה נוספת הוא מוצא כי גיבורי הרומן נאבקים על מוטיב כלשהם בחייהם. "הם משתדלים מאוד להיות אנשים נורמליים, היינו לחדור אל חוג הבנתו והשתתפותו של הזולת. אלא שהם נכשלים במאבקם, וכישלונם מוטבע בהם מן הצעד הראשון. ... כוח רצונם להשליט את תודעת האחריות על עצמם הוא מועט מאוד. עד מהרה הם נכנעים, ... אולם אז ורק אז מתגלים הגיבורים כפי שהם באמת. המנומק בהתנהגותם אינו שייך להם. רק במה שמעבר למנומק הם שבים אל עצמותם.".[16]
שביד מזהה השפעה של סופרים אמריקאים בתיאורם את שקיעת דרום ארצות הברית וטוען כי קנז העתיק את ניסיון עולמם אל מציאותה של מושבה יהודית בארץ ישראל, "שכל אנשיה שוקעים הרחק מהתרחשותם של מאורעות היסטוריים ומפעלתנותם של חיי חברה וחיי כלכלה וחיי רוח", אך תוהה: "אבל האם אפשר להעתיק דרך תיאור ודרך הסתכלות שעוצבו באווירה כל כך מיוחדת, למציאות שלפחות מלכתחילה התפתחה אחרת לגמרי?".[16]
בשנים מאוחרות יותר עריכה
ב-1978 טען דן עומר כי "אחרי החגים" הוא רומן "מן המעולים והפשוטים שנכתבו במהלך שנות המדינה".[17]
גרשון שקד כתב ב-1980 כי "הניגוד שבין משפחת וייס, הזרה מקרוב באה אל המושבה הקטנה, ובין משפחת פרידמן והמורה ברוכוב הוא ניגוד שבין תשוקה, טירוף ומוות ובין ניסיון להסתגלות למצבים אנושיים.".[18] שקד התייחס ב-1998 ל"אחרי החגים" בהשוואה ליצירות אחרות של קנז, כגון "מומנט מוסיקלי" ו"התגנבות יחידים" שבהן מתוארות דמויות צעירות "שייסורי המין ואכזבות הקיום עדיין לפניהם. ... הדמויות בנובלות אחרי החגים והאשה הגדולה מן החלומות הן כבר לאחר יאוש, והמציאות האלימה חוזרת ומוכיחה להן שהעתיד צופן מה שנגזר עליהן משכבר בילדותן.".[19]
יפה ברלוביץ רואה ברומן גם את שקיעתה של המושבה. היא טוענת שקנז "מצטרף ביצירתו זו לז'אנר ספרותי ישראלי שהחל להופיע בראשית שנות החמישים והתפתח בשנות השישים, ואפשר למיינו תחת הכותרת "הקינה על ארץ ישראל שאבדה".[10]
כמו שביד ב-1964, כך גם עמוס עוז טען ב-2012 כי כבר ב"אחרי החגים" "ניכר איזה יסוד ויליאם-פוקנרי בתיאורי המושבה הקפוצה, המתחסדת, הצדקנית והרוחשת סודות אפלים עד סף גילוי העריות. אבל האכזריות שבתיאור, באחרי החגים ובספרים אחרים, מהולה אצל קנז בחמלה דקה.".[2]
תרגום עריכה
ב-1987 יצא הספר לאור בתרגום לאנגלית: "After the holidays", בהוצאת Harcourt Brace Jovanovich שבסן דייגו, בתרגומה של דליה בילו.[20]
ב-1998 יצא הספר לאור בתרגום לגרמנית: "Nach den Feiertagen", בהוצאת Suhrkamp שבפרנקפורט, בתרגומה של אנה בירקנהאור.[21]
עיבודים לתיאטרון ולקולנוע עריכה
ב-1989 הועלה עיבוד הספר למחזה לתיאטרון בתיאטרון הקאמרי, לפי עיבוד של שמואל הספרי ובבימויו של אהרן אלמוג. השחקנים: יוסי גרבר (חיים), שלומית אדר (ברכה), רבקה נוימן (בת שבע), סנדרה שדה (ריבה), זהרירה חריפאי (חסידה), ענת מנדלסון (הדסה), יוסי קאנץ (ברוכוב), אבינועם מור חיים (פרידמן), רוברטו פולק (לאנגפוס), זארה ורתניאן (ברוך) ואסתר גרינברג (נחמה).[22][23]
ב-1994 יצא למסכים סרט הקולנוע הישראלי, "אחרי החגים, לפי תסריט ובבימויו של אמנון רובינשטיין, עם גדליה בסר (חיים), חגית דסברג (ריבה) ומיכאלה עשת (בת שבע) בתפקידים הראשיים. בתפקידי משנה: יהודית סולה (ברכה), מרים גבריאלי (חסידה), צחי נוי (לאנגפוס), טובה פרדו (גב' לאנגפוס), רוברטו פולק (ברוכוב), גיליה שטרן (הדסה), איצ'ו אביטל (נחום שלומי), פיני מיטלמן (ברוך), רות גלר (נחמה), ליאת ביין (מאשה הרשקוביץ), שמואל וולף (הרשקוביץ), שרלי אברג'יל (פועל).
קישורים חיצוניים עריכה
עם יציאת הספר ב-1964 עריכה
- רבקה גורפיין, "אחרי החגים" – ליהושע קנז, על המשמר, 21 באוגוסט 1964
- כרמלה לכיש, דעה אחרת על "אחרי החגים", על המשמר, 28 באוגוסט 1964, המשך
- ניצה בהט, בנתיב היסורים, על המשמר, 2 באוקטובר 1964, המשך
- פנינה מייזליש, משפחה בתוך ים של שנאה, מעריב, 17 ביולי 1964
- פנחס גינוסר, טפח מעולמה של מושבה ותיקה, קול העם, 28 באוגוסט 1964, המשך
- מרדכי פכטר, רומן ביכורים של סופר צעיר, הַבֹּקֶר, 21 באוגוסט 1964
- שושנה שרירא, יצרים בהולים למעשה, דבר, 9 באוקטובר 1964, המשך
בשנים מאוחרות יותר עריכה
- יפה ברלוביץ, ארבעים שנה אחרי החגים, באתר הארץ, 28 בפברואר 2007
- אחרי החגים, באתר e-vrit (כולל אפשרות קריאה של פתיחת הספר)
הערות שוליים עריכה
- ^ תיאור המוציא לאור בגב עטיפת מהדורת 1998
- ^ 1 2 עמוס עוז - הרצאה שנישאה בינואר 2012, בכנס "אוושת הלב: כנס על יצירת יהושע קנז במלאת לו 75 שנה". התפרסמה ב"תרבות וספרות", הארץ, 3 בפברואר 2012 ובספר בעריכת חן שטרס וקרן דותן, "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז", עם עובד, 2017, עמ' 950 (גרסה דיגיטלית של הספר)
- ^ עמ' 186 בספר
- ^ חלק מהמבקרים מזהים את החגיגות המתוארות בסיום הספר עם החגיגות על החלטת החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר. אלא שהביטוי "אחרי החגים" שבפסקת הסיום, מתייחס לחגי תשרי, שהקדימו את תאריך ההחלטה באו"ם בחודשיים.
- ^ עמוד 14 בספר
- ^ 1 2 עמוד 10 בספר
- ^ עמ' 111 בספר
- ^ יפתח אשכנזי יהושע קנז: דיוקן האמן כאיש ענו. מונוגרפיה קטנה על סופר ענק, 17 בינואר 2017
- ^ אלי אשד, המילה היא מעל לכל: ראיון עם ראובן שבת, עורך “בכיוון הרוח”, 4 באוקטובר 2020
- ^ 1 2 יפה ברלוביץ, ארבעים שנה אחרי החגים, באתר הארץ, 28 בפברואר 2007
- ^ אבי עתניאל, חתונתה של הדסה, הארץ, 9 במרץ 1962
- ^ אתי חסיד, השנה של קנז, חדשות, 9 באוקטובר 1987
- ^ 1 2 3 גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ה' ("בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות"), הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1998, עמ' 280-277
- ^ רבקה גורפיין, "אחרי החגים" – ליהושע קנז, על המשמר, 21 באוגוסט 1964
- ^ 1 2 שושנה שרירא, יצרים בהולים למעשה, דבר, 9 באוקטובר 1964
- ^ 1 2 אלי שביד, פורסם במוסף "משא" של למרחב, 14 ביולי 1964. הדפסה נוספת: חן שטרס, קרן דותן (עורכות), "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז", עם עובד, 2017. עמ' 148–165 (גרסה דיגיטלית של הספר)
- ^ דן עומר, 30 שנות סיפרות ישראלית, העולם הזה, גיליון 2143, 27 בספטמבר 1978
- ^ גרשון שקד, סימן קריאה, 11 (1980), עמ' 124-119. הופיע גם ב"גל אחר ל בסיפורת העברית", כתר, ירושלים, 1985, עמ' 119-109 ובספר בעריכת חן שטרס וקרן דותן, "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז", עם עובד, 2017, עמ' 196 (גרסה דיגיטלית של הספר)
- ^ גרשון שקד, הסיפורת העברית 1880–1980, כרך ה' ("בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות"), הוצאת הקיבוץ המאוחד וכתר, 1998, עמ' 289
- ^ הספר לקריאה בארכיון האינטרנט
- ^ דף הספר באתר הספרייה הלאומית
- ^ אמיר פלג, כשיחלוף הקיץ, כשיתחילו הגשמים, אולי אז, חדשות, 8 בספטמבר 1989
- ^ אליקים ירון, מיתוס ארצישראלי מנופץ, מעריב, 1 בדצמבר 1989
