מומנט מוסיקלי

מומנט מוסיקלי הוא קובץ של ארבעה סיפורים קצרים מאת יהושע קנז שיצאה לאור בשנת 1980 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו ספרו השלישי של קנז, והוא נחשב לאחת מיצירותיו הבולטות ואף זכה לניתוחים ספרותיים רבים.

מומנט מוסיקלי
Moment Musicali.jpg
מידע כללי
שפת המקור עברית
סוגה קובץ סיפורים
הוצאה
מספר עמודים 160
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאת הקיבוץ המאוחד
תאריך 1980

ארבעת הסיפורים פורשים רצף אוטוביוגרפי שתחילתו בילדות המוקדמת במושבה בשרון, המשכו בחיפה בזמן המנדט הבריטי וסיומו בנעורים, שוב במושבה, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. יצירתו הבולטת של קנז, "התגנבות יחידים", נוצרה כפרק החמישי של רצף אוטוביוגרפי זה.[1]

בארבעת הסיפורים בוחן הסופר את התהוותו של ה'אני הפרטי' ואת הבשלתה של העצמיות הנפרדת.[2] ובמקביל, את יחסיו עם הזולת: הוריו, ידידיו בילדותו והחבורה בנעוריו.[1]

שם הספרעריכה

שם הספר הוא כשם הסיפור השלישי שבו. המומנט המוזיקלי המדובר הוא ככל הנראה אחד משישה מומנטים מוזיקליים לפסנתר מאת פרנץ שוברט. יצירה זו נזכרת פעם אחת בלבד בסיפור וכמעט באקראי. וזאת לעומת יצירתו של ארכאנג'לו קורלי,[3] "לה פוליה" - התופסת מקום משמעותי בסיפור.[4]

הסיפוריםעריכה

בפתח הספר יש הקדשה "לזכר חברי משה נתן" (העיתונאי והמבקר, משה נתן, שהיה ידיד קרוב של קנז).[5]

התרנגולת בעלת שלוש הרגלייםעריכה

הסיפור עוסק בילדותו המוקדמת של המספר בימים שלאחר מות סבו ותגובות משפחת וסביבת הילד לאירוע. עלילת משנה סובבת סביב דמותו של מחדש שמיכות ומזרנים העוקב אחרי שני אנשים נודדים המציגים מופע אטרקציה של תרנגולת בעלת שלוש רגליים. שני צירי העלילה נפגשים בעת שהילד צופה במופע שמשתבש בשערורייה.

סודו של הנריקעריכה

הסיפור עוסק בילדותו של המחבר בהיותו בערך בן שש, בחיפה המנדטורית בזמן מלחמת העולם השנייה, ובעיקר ביחסי החברות-איבה שלו עם הנריק - בן גילו, בן למשפחת פליטים. סודו של הנריק הוא בכך שהוא עוקב בסתר אחרי אחותו הבוגרת והיפה, ואנדה, המבלה עם חיילים בריטיים.

מומנט מוסיקליעריכה

הסיפור עוסק בחינוכו המוזיקלי של המספר, מילדותו בחיפה בעת שהחל ללמוד נגינה בכינור בקונסרבטוריון דוניה ויצמן (בהנהלת גיטה דוניה-ויצמן המוזכרת בסיפור), המשך בלימודים במושבה אצל המורה אלפרדי, עד אשר הוא מחליט כנער צעיר לפרוש מהנגינה. לאורך הסיפור נבחנים יחסי המחבר עם הוריו, מוריו, חבריו ועם עולמו הפנימי בכלל והמוזיקה בפרט.

בין לילה ובין שחרעריכה

הנובלה נכתבה בפריז בנובמבר 1978 ומוקדשת למתרגמת נילי מירסקי (2018-1943). שמה שאול משורה בבית השישי בשירו של נתן אלתרמן, "אִגרת" ("כוכבים בחוץ").[6]
הסיפור עוסק בגיל הנעורים המתקדם, בכיתה י"א,[6] וביחסיו של המחבר מול ארבעת חבריו הקרובים וביחסם אל גיבור הסיפור - בן כיתתם הבוגר, פסח, נער חריג המגיע ממשפחת מצוקה המתגוררת מחוץ למושבה. עיקר הסיפור מתרחש במחנה גדנ"ע אליו יוצאת הכיתה.

ביקורתעריכה

הספר זכה לביקורות חיוביות במיוחד. חוקרת הספרות, זיוה שמיר, תיארה לאחר יציאת הספר את הסיפורים במילים: "כל אחד מהם מגבש פיסת חיים, מצרפה ומזקקה, עד שהיא עומדת לעצמה כאבן-חן נדירה ומלוטשת.".[7] שמיר מנתחת את הסיפור "מומנט מוסיקלי" ורואה בפסקת הפתיחה הקצרה המתארת ציור ובו טווס מת על גבי טס מתכת, המצוי בבית דודתו, כפסקה המכילה מספר תמות מרכזיות בסיפור: המתח בין הטבע לאמנות, בין החיים לקפאונם שאף בהם (במוות) מצוי שגב ואת חילופי הדורות בין הדור הסמכותי של קרובי הוריו ובין בחירתו של המספר בסוף הסיפור לסיים את לימודי המוזיקה.[7] עוד מציינת שמיר את סגנונו של קנז בסיפורים אלו כנוטה אחר הסגנון הצרפתי הקלאסי - פיוטי, בדומה לסגנונו של אנטול פראנס.[7]
שנתיים לאחר יציאת הספר, כתב חוקר הספרות, אברהם בלבן, כי ארבעת הסיפורים "הם מסיפורי ההתבגרות היפים ביותר שראו אור בעברית".[8] בלבן עוסק בביקורתו, בין היתר, בשיגעון כפי שהוא מצטייר בספריו המוקדמים של קנז, ורואה ב"מומנט מוסיקלי" מעבר של השיגעון אל המישור האחורי. אולם גם במישור האחורי קיים הקונפליקט בין השיגעון ובין השפיות כאשר השיגעון מאיים לפורר את העולם המוכר.[8]

אבנר הולצמן מזהה בספרו השלישי של קנז ערוץ חדש.[9] ארבעת הסיפורים, אליהם הוא מצרף את הנובלה המאוחרת של קנז: "נוף עם שלושה עצים", מציגים שלבים שונים בצמיחתו של גיבור אחד, המתחילים בילדותו ונמשכים עד התבגרותו כנער. הסיפורים, המסודרים על פי רצף הזמן, ממחישים את שלבי ההתערערות של עולמו התמים של הילד. העולם החדש נשלט על ידי הרוע, השיגעון והמוות. לקראת סופו של כל סיפור מתקיימת התפרצות יצרית בריש גלי. גם אם העולם החדש מעורר בילד אימה ומשיכה לסירוגין, הוא מתאים את עצמו אליו.[9]

קיימים בסיפורים מאבקי כוח, פנייה לעזרת ההורים לצורכי חסות וביטחון וגילויים של עולם הארוס בצורה וולגרית ובוטה. "אלה סיפורים ריאליסטיים-ליריים", מסכם הולצמן, "המשלבים בין תיאור דייקני ואמפתי של מציאות חיצונית על כל דקויותיה לבין חקירה עצמית רגישה ואינטנסיבית. מתחת לפני השטח שלהם, הפשוטים לכאורה, רוחשת מערכת מורכבת של קישורים והקבלות בין הפרטים. רשת עשירה במיוחד של מוטיבים ואזכורים ישירים ועקיפים נוגעת לעולם האמנות, לחוויית היצירה והקליטה של אמנות, לדיוקנו של האמן, לקשר בין אמנות למציאות ולערגה ליופי המוחלט – אף אלה נושאים החוזרים ברוב ספריו"[9]

הסופרת רונית מטלון שכחוקרת ספרות עסקה לא מעט ביצירתו של קנז, רואה בראייה ובהתבוננות כנקודה מרכזית בסיפורי "מומנט מוסיקלי": "קשה, כך נדמה לי, להגזים בחשיבות ובמרכזיות שתופסים המבט, העין הרואה והמראֶה. ... "האני המתבונן" בסיפורים הוא רק נקודת פתיחה שממנה מתחילים לבדוק את ההתבוננות כשלעצמה ... "העין המתבוננת" שמציב קנז בסיפוריו היא הכול חוץ מנייטרלית ... היא פולשנית, עיקשת, מעורבת, חסרת גבולות, היא פוגעת ונפגעת בלי הרף, משנה את האובייקט שעליו היא מביטה ומשתנה בעצמה, ולעיתים היא ממש ברוטאלית.[10]

אריק גלסנר מונה את "מומנט מוסיקלי" כאחת משלוש היצירות שהפכו את יהושע קנז לבכיר הסופרים בזמנו. שתי היצירות האחרות הן ספריו: "התגנבות יחידים" ו"בדרך אל החתולים".[11]

עיבודים לתיאטרון ולקולנועעריכה

 
ההצגה "בין לילה ובין שחר" בתיאטרון גשר (2012)

לקריאה נוספתעריכה

  • גרשון שקד, "להתעורר מחלום", סימן קריאה, חוברת 11, מאי 1980
  • "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז" / חן שטרס וקרן דותן, עורכות. — תל אביב : הוצאת עם עובד ; באר שבע: מכון הקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, תשע"ז 2016.[14]
  • בתיה גור, "הולדת ה״אני״ השר". הארץ, תרבות וספרות, א׳ באדר ב׳ תשנ״ה, 3 במארס 1995 (חזר ונדפס בספרה מבלי דלג על דף : מבחר מסות ומאמרים / עורכים פוני בז׳זינסקי ואריאל הירשפלד (ירושלים : כתר, 2008), עמ׳ 355–361)
  • אבנר הולצמן, "חריפותן של הצורות המתעוררות לחיים", בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 333–335 (הובא לראשונה ב׳מוסף רדיו לספרות׳, מארס 1995)
  • חנה הרציג, ״מומנט מוסיקלי״ מאת יהושע קנז. בספרה: הקול אומר: אני : מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים (תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשנ״ח 1998), עמ׳ 141–17

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 חנה הרציג, "הקול האומר אני: מגמות בסיפורת הישראלית של שנות השמונים", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1998, עמ' 39
  2. ^ מנחם פרי, הוצאת הספר ב-1995 בספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כריכה אחורית
  3. ^ כורלי, על פי התעתיק של קנז
  4. ^ בנימין פרל, המוזיקה ב"מומנט מוסיקלי", 17 בפברואר 2021, בלוג הספרייה הלאומית
  5. ^ אהוד בן עזר, עכשיו נוסע משה נתן, 12 באפריל 2007
  6. ^ 1 2 יוסף אורן, ""בין לילה ובין שחר" — יהושע קנז" בפרויקט בן-יהודה
  7. ^ 1 2 3 זיוה שמיר, הדר המוות ושירת הברבור, מעריב, 8 באוגוסט 1980
  8. ^ 1 2 אברהם בלבן, "בין הכינור לפלמ"ח: עיון בסיפוריו של יהושע קנז", מאזניים, כרך נ"ה, ספטמבר-אוקטובר 1982, עמ' 56-52
  9. ^ 1 2 3 קנז, יהושע, לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית. (כתב: אבנר הולצמן)
  10. ^ רונית מטלון, "הגיהנום של הראייה", חן שטרס וקרן דותן (עורכות), "יופיים של המנוצחים: ביקורת ומחקר על יצירתו של יהושע קנז", תל אביב: עם עובד, 2016, עמ' 80-81.
  11. ^ אריק גלסנר, קנז מחזיר אהבות ישנות, באתר nrg‏, 19 בספטמבר 2008
  12. ^ בין לילה ובין שחר (2012), באתר תיאטרון גשר
  13. ^ רון שוורץ, ‏אחד מהחבר'ה, באתר גלובס, 3 במאי 2012
  14. ^ יופיים של המנוצחים, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"