איליה ארנבורג

איליה גריגורייביץ' ארנבורג (לעיתים: אהרנבורג; ברוסית: Илья Григорьевич Эренбург (מידעעזרה);‏ 26 בינואר 1891 - 31 באוגוסט 1967) היה סופר סובייטי-יהודי.

איליה ארנבורג
Илья Эренбург
Ilya Ehrenburg Russian writer.jpg
ארנבורג
לידה 26 בינואר 1891
קייב, האימפריה הרוסית
פטירה 31 באוגוסט 1967 (בגיל 76)
מוסקבה, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק עיתונאי, סופר, משורר, מחבר רומנים, תסריטאי, מתרגם, פוליטיקאי, סופר ילדים עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Lyubov Kozintseva עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אירינה ארנבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום יהודי
מקום לימודים גימנסיית מוסקבה הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית
סוגה שירים, כתבות, רומנים, מסות, פרוזה, תרגום
זרם ספרותי ריאליזם סוציאליסטי
יצירות בולטות The Extraordinary Adventures of Julio Jurenito, The Thaw, הספר השחור (ארנבורג וגרוסמן), People, Years and Life עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות פעילות 19091967
פרסים והוקרה
  • שבלייה בלגיון הכבוד (1944)
  • עיטור לנין (30 באפריל 1944)
  • עיטור הדגל האדום של העמל
  • מסדר הכוכב האדום (1937)
  • מדליית ההגנה על מוסקבה
  • מדליית הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941–1945
  • מדליה לגבורת העמל במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945
  • פרס סטלין (1948)
  • פרס השלום הבינלאומי ע״ש סטלין (1952)
  • עיטור לנין (1961)
  • פרס לנין לשלום עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

 
ארנבורג בשנת 1925

איליה ארנבורג נולד ב-1891 בקייב למשפחה יהודית ממוצא ליטאי. אביו גרש היה מהנדס, ואימו חנה – עקרת בית. המשפחה לא הייתה דתית, את היהדות למד להכיר דרך מפגשיו עם סבו מצד האם. ב-1895 המשפחה עברה למוסקבה, אחרי שאביו קיבל שם עבודה כמנהל מפעל לייצור תמד. בבית הספר פגש בניקולאי בוכארין, והיה לחברו עד שבוכארין מת כקרבן "הטיהורים הגדולים" של סטלין. לאחר המהפכה הרוסית של 1905, ארנבורג ובוכארין הצטרפו יחדיו לפעילות המחתרתית של הבולשביקים. בינואר 1908 עצרה אותו האוכרנה באשמת פעילות נגד משטר הצאר; לאחר כחצי שנה שוחרר עד למשפט. הוא הוכה ואיבד כמה שיניים.

בדצמבר של אותה שנה הוא נסע מרוסיה לפריז שבצרפת, גם שם חבר לשיתוף פעולה עם הבולשביקים ובין השאר נפגש עם לנין. עד מהרה הוא עזב חוגים אלה ואת המפלגה הקומוניסטית, והצטרף לאנשי הבוהמה הפריזאית ברובע מונפרנאס. שנה אחר כך פורסם ספר שיריו הראשון. במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש ככתב צבאי עבור עיתונים רוסיים, ביניהם "אוּטרוֹ רוֹסִי" (Утро России, השחר הרוסי) ו"בּירְז'ֵוִי וֵדוֹמוֹסְטִי" ((רו'), ידיעון הבורסה) וסיקר את החזית המערבית. הוא כתב סדרת מאמרים על המלחמה הממוכנת שמאוחר יותר גם כונסו בספר ("פני המלחמה"). ספרי השירה שלו מתקופה זו עסקו בנושאי הרס ומלחמה, דוגמת ספר שיריו השלישי "בערב".

בקיץ 1917, לאחר המהפכה הבולשביקית, חזר לרוסיה, היה בין מתנגדי הקומוניזם ונטה לאנרכיזם. בסתיו 1918 עבר לקייב, שם חי לצד בן דודו – רופא העור ד"ר אלכסנדר לוריא. באוגוסט 1919 הוא נשא לאישה את אחייניתו של ד"ר לוריא, ליובוב מיכאילובנה קוזינצובה (רו'), הצעירה ממנו בשמונה שנים.

ארנבורג נהג לספר כי התאהב באשתו כשראה אותה לראשונה מוליכה את כלבה ברחוב. חיי נישואיהם היו "לא מקובלים", מלכתחילה הם לא גרו יחדיו. הוא מעולם לא היה "מונוגמי" ולא טרח להסתיר זאת מאשתו. כמה חודשים לפני חתונתם נקשר לידוויגה סומר והוא הפגיש בין שתי הנשים. בדצמבר 1919 עבר מרוסטוב על דון, דרך קרץ', לקוקטבל שבנפת פאודוסיה, שם חי גם המשורר והמבקר מקס וולושין (אנ'). ארנבורג כתב אז שיר בשם "תפילה לרוסיה" (1918), בו השווה את ההסתערות על ארמון החורף של הצאר לאונס. כאשר חלתה ליובוב מיכאילובנה בטיפוס וארנבורג עצמו סבל מכאבים בחזהו ולא היה בו הכוח לטפל בה, טיפלה ידוויגה באשתו, ונשארה לשמור עליה כל הלילה. עם חזרתו למוסקבה ארנבורג נאסר על ידי המשטרה החשאית הבולשוויקית באשמת "ריגול לטובת ה'לבנים'"; הוא שוחרר הודות להתערבותו של חברו הטוב בוכארין. לא הייתה זו הפעם האחרונה שבוכארין עזר לו, בזכותו קיבלו ארנבורג ואשתו דרכוני יציאה מהארץ. ב-1921 הוא עזב את רוסיה ועבר לברלין ואחר כך לפריז, שבה שהה כמעט 20 שנה. בתקופה זו ביסס לעצמו מעמד מרכזי בספרות הסובייטית. מרבית חומרי הכתיבה שלו עסקו במציאות הפוליטית ברוסיה. בברלין כתב את יצירתו המפורסמת "הרפתקאותיו של חוליו חורניטו", שנטתה לכיוון האנרכיסטי והציגה תמונת פסיפס של החיים באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה והמהפכה ברוסיה. הספר מכיל תיאורים עתידיים של אירופה ורוסיה, שאכן התרחשו בסופו של דבר, ביניהם חזיונות נבואיים על חיסול קהילות יהודיות 20 שנה לפני השואה. עשרות שנים מאוחר יותר סופרים ועיתונאים יפניים פנו לארנבורג בשאלה, האם כבר בעת פרסום הספר (1922) עמד לרשותו מידע על הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי.

ארנברג היה מקורב לחוגי השמאל הצרפתיים, ובאותה עת כתב בעיתונות הסובייטית (מ1923 היה כתב של "איזבסטיה"). שמו וכשרונו הפובליציסטי גויסו לתעמולה הסובייטית לשיווק תמונה אטרקטיבית של המשטר הקומוניסטי. הוא נסע רבות ברחבי אירופה, ולאחר עליית הנאצים לשלטון, הפך לאחד משופרי התעמולה האנטי-נאצית הסובייטית ברחבי אירופה. במהלך מלחמת האזרחים הספרדית בין 1936–1939 היה ארנבורג כתב צבאי של "איזבסטיה" בספרד. הוא פעל כמסאי, כסופר (אוסף הסיפורים הקצרים "מתוך הפסקת האש", והרומן "מה צריך אדם", שניהם מ-1937) וכמשורר (אוסף השירה "נאמנות", 1941). לאחר תבוסת הרפובליקנים עבר לפריז. לאחר כיבוש צרפת בידי הנאצים מצא מקלט בשגרירות הסובייטית בעיר.

עוד בזמן מלחמת העולם השנייה שב מצרפת לברית המועצות, שם כתב את הרומן "נפילת פריס" (1941) על הסיבות הפוליטיות, המוסריות וההיסטוריות לתבוסתה של צרפת במלחמה. הוא הפך לאחד ממהלליו הבולטים של סטלין והיה כתב "הכוכב האדום" - בטאון חיילי הצבא האדום, שחולק להם בכל החזיתות במהלך מלחמת העולם. ב-1942 החל לשמש כחבר הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, ויחד עם וסילי גרוסמן צבר חומר רב על שואת היהודים, שנאסף כולו ב"ספר השחור", שנועד להתפרסם גם ביידיש - אך הוצאתו לאור נאסרה לבסוף על ידי השלטונות הסובייטים.

מאמרו המכונן והמפורסם ביותר פורסם בעיתון "הכוכב האדום" ב-24 ביולי 1942 (תורגם לעברית בידי אלכס בנדרסקי).

הרוג!

להלן קטעים משלושה מכתבים שנמצאו על גופם של חיילים גרמנים הרוגים: מנהל החווה ריינהרד כותב ללויטננט אוטו פון שיראק: "את הצרפתים לקחו מאיתנו למפעל ולכן בחרתי בשישה רוסים מאזור מינסק. הם הרבה יותר עמידים מהצרפתים. רק אחד מהם מת, והאחרים המשיכו לעבוד בחווה ובמפעל. החזקתם לא עולה לנו כלום ואנו לא צריכים לסבול מכך שהחיות האלה, שילדיהן אולי הורגים חיילים גרמנים, אוכלות לחם גרמני. אתמול הוצאתי להורג שני רוסים ארורים שגנבו חלב המיועד לחזירות מניקות... " מתיאס דימליך כותב לאחיו החייל הנרי דימליך: "בליידן ישנו מחנה לרוסים, שם ניתן לראות אותם. הם לא מפחדים מהנשק, אך אנו מדברים איתם בלשון השוטים." אוטו אסמן כותב ללויטננט הלמוט ויגאנד: "יש אצלנו שבויים רוסים. הטיפוסים האלה טורפים תולעי גשם על מגרשי שדה התעופה, הם מתנפלים על דליי מי קולחין. ראיתי איך הם אוכלים דשא. ולחשוב שאלה – אנשים..."

על כך כותב ארנבורג: בעלי עבדים, הם רוצים להפוך את עמנו לעבדים; הם לוקחים את הרוסים אליהם, מענים אותם, מעבירים אותם על דעתם מחמת הרעב, עד אשר בעת גסיסתם הם אוכלים עשבים שוטים, תולעים, והגרמני המטונף עם הסיגריה הרקובה בין שיניו מתפלסף: "האלו אנשים"? אנו יודעים הכול. אנו זוכרים הכול. אנו מבינים: הגרמנים אינם בני אדם. מעתה המילה "גרמני" בשבילנו היא הקללה האיומה ביותר. מעתה המילה "גרמני" משחררת את הנצרה. לא נוסיף לדבר. לא נוסיף למחות. נתחיל להרוג. אם לא הרגת במהלך היום לפחות גרמני אחד, יומך היה לשווא. אם אתה חושב ששכנך יהרוג גרמני למענך, לא הבנת את האיום. אם לא תשכים להרוג גרמני, הגרמני יהרוג אותך. הוא ייקח את קרוביך ויענה אותם בגרמניה הארורה שלו. אם אתה לא יכול להרוג גרמני בכדור, הרוג אותו בכידון הרובה. אם בגזרתך ישנה הפוגה, אם אתה מצפה לקרב, הרוג גרמני לפני הקרב. אם תתיר לגרמני לחיות הוא יתלה איש רוסי ויאנוס אישה רוסיה. אם הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד - אין דבר יותר משמח מגופות של גרמנים. אל תספור את הימים. אל תספור ורסטאות. ספור דבר אחד: את הגרמנים שהרגת.
הרוג גרמני! – מבקשת אמך הזקנה.
הרוג גרמני! – מתחנן ילדך הקטן.
הרוג גרמני! – זועקת מולדתך היקרה.
אל תחטיא.
אל תפספס.
הרוג!

הסיסמה "להרוג את הגרמנים!", שמופיעה לראשונה במאמר זה, הייתה בשימוש נרחב בכרזות סובייטיות. אדולף היטלר הורה באופן אישי שיש לתפוס ולתלות את ארנבורג. לקראת תום המלחמה, בעקבות מאמרו המטיל ספק ברצונן של בעלות הברית לשפוט את הנאצים, פרסם ראש מחלקת התעמולה של המפלגה הקומוניסטית גיאורגי אלכסנדרוב באפריל 1945 בעיתון פראבדה, מאמר בו טען כנגד ארנבורג כי הוא "מפשט יתר על המידה". ארנבורג בתגובה הפסיק להטיל ספק בבעלות הברית במאמריו.

ב-21 בספטמבר 1948 פרסם ארנבורג מאמר בעיתון "פראבדה" בו תקף את הציונות ואת מדינת ישראל, שקמה ארבעה חודשים קודם כן. הוא טען כי ישראל היא מדינה "בורגנית" וייעד את עיקר מאמרו להוכחה שהעם היהודי למעשה אינו קיים. לטענתו, אין דבר משותף בין היהודים בארצות השונות ובמידה ויש קשר ביניהם, הוא נובע רק מהאנטישמיות. הוא טען כי קשר כזה היה נוצר גם בין כל הג'ינג'ים או סולדי האף, אילו היה קם מטורף כלשהו והיה מכריז כי יש לרדוף אותם. ארנבורג הסביר שישראל אינה פתרון לבעיה היהודית ומי שבא אליה, מגיע כדי לברוח מהגזענות והפאשיזם. לכן, יהודים שאינם מופלים לרעה בארץ מולדתם – אין צורך שיעלו לישראל; מכיוון שבברית המועצות היהודים אינם נרדפים, הרי שאין בה כל בעיה יהודית.[1] פגישתו עם גולדה מאיר, בביקורה ברוסיה באותו חודש, הייתה מתוחה כי סירב לדבר איתה אנגלית ויידיש ונזף בה על שאיננה מדברת רוסית. התנהגותו הגסה התפרשה כאילו היה "שתוי", אך לדעת חבריו היה חשוב לו שהדיווח שיגיע לסטלין לא יטיל ספק בנאמנותו או בכוונותיו. בדצמבר 1951, בעת דיון במרכז מפא"י, לפני הצבעה על משא ומתן עם גרמניה על הסכם השילומים, כינה דוד בן-גוריון את ארנבורג "היהודי הכי שפל שבעולם".[2] עם זאת, ארנבורג לא התנהג כיהודי מתבולל; כל מפגש עם האנטישמיות חיזק את זהותו היהודית ואישר אותה, כל פעם, מחדש. באותם ימים גרמה הפרנויה האנטישמית של סטלין להורות על מאסר המוני של אנשי רוח יהודים שכתבו ביידיש, ונראה שאיליה ארנבורג הילך בין הטיפות. הוא העז לומר בטקס יום הולדתו השישים ושניים (ב-1953) "אני מבקש להודות ללוחמי החופש שסובלים מהשמצות, רדיפות, עינויים ומעשי רצח. ברצוני להזכיר את לילותיהם האפלים של האסירים, את החקירות, המשפטים, את הדם והאומץ של כה רבים מהם". כאשר התבקש על ידי משלחת של פעילים לחתום על הצעה שסטלין ישלח את יהודי המדינה לסיביר ולבירוביג'ן, לקבל שם קורת גג והגנה - סירב לחתום על המכתב. ארנבורג פנה באופן אישי לסטלין במכתב העוסק בבעיה היהודית ובו טען ש"הרוב הגדול של הפועלים ממוצא יהודי נאמנים לגמרי למולדת הסובייטית ולתרבות הרוסית". סטלין לא הספיק לענות לו כי לקה אז בשטף דם קטלני במוח.

ארנבורג היה קומוניסט וסטליניסט אדוק, ורק בשנותיו האחרונות, לאחר מות סטלין, גייס מעט מכוחו לסייע לאינטלקטואלים שנרדפו בברית המועצות. הוא התנגד כל ימיו בחריפות לציונות. פעמיים זכה ארנבורג בפרס סטלין היוקרתי.

ב-1954 פורסמה הנובלה "ההפשרה", ממנה הכנוי לעידן היסטורי בברית המועצות: "ההפשרה של חרושצ'וב").

בנו של בן הדוד של ארנבורג הוא אברהם נגב מבאר טוביה, איש פלמ"ח והמושל הראשון של הנגב במלחמת העצמאות.

במוסד "יד ושם" שבירושלים נשמר כל החלק היהודי בארכיונו של ארנבורג שהוברח מברית המועצות לישראל לבקשתו של הסופר; על פי צוואתו נשמרה עובדת קיומו של הארכיון בישראל בסוד עד 20 שנה לאחר מותו.[3] בין היתר מצויים בארכיון זה חלק מכתבים ששימשו אותו לכתיבת "הספר השחור". עוד נחשפו בארכיון פרטים על פוגרום שנערך בליל השנה החדשה ("נובי גוד") של 1959 בכפר מאלחובקה הסמוך למוסקבה.

איליה ארנבורג נפטר ב-1967 במוסקבה. אישיותו נשארה שנויה במחלוקת; הישרדותו במשטר הדמים של סטלין שבה נרצחו כמעט כל חבריו מותירה סימני שאלה. בביוגרפיה של יהושע רובנשטיין "בסבך הנאמנות" מנסה הכותב להסביר זאת בקשריו הבין לאומיים, אך מבקרי ספרו זוכרים התנהגויות פחדניות/מתרפסות, ומרימים גבה.

יצירתועריכה

ארנבורג כתב מספר רב של רומנים, סיפורים, שירים, מחזות, וגם מאמרים, מסות וביקורות.

ספריו שתורגמו לעבריתעריכה

  • 13 מקטרות, קובץ סיפורים שתורגם לעברית בוורשה ב-1928, וביפו ב-1949; הוא הופיע בכמה מהדורות: בהוצאת תמוז, בתרגום אליעזר כרמי, ב-1966; בספרית תרמיל ב-1981 (תורגם על ידי אהרון בר, הוצאת תמוז).
  • אנשים, שנים, החיים, פרקי זכרונות (תרגם אליהו פורת); יצא בשני כרכים בספרית פועלים, תל אביב, 1961-1962. לאחרונה, בפברואר 2006, נמצאו שני פרקים גנוזים, מהחלק השלישי של "אנשים, שנים, החיים" בעברית, שטרם יצאו לאור. שני הפרקים תורגמו אף הם - כמו שני הכרכים - בידי אליהו פורת, והיו אמורים לצאת לאור בכרך שלישי של זיכרונות איליה ארנבורג; ואולם, כרך זה לא נדפס מעולם, והפרקים נשכחו יותר מארבעים שנה בארכיונו של יעקב מאיוס. פרקים אלה בארכיון המרכזי של השומר הצעיר, יד יערי, בגבעת חביבה.
  • בית חרושת לחלומות, תרגם אברהם סלמן, תל אביב, 1953.
  • חזית מאוחדת, תרגם ש. הרברג, הוצאת שטיבל, תל אביב, 1933.
  • קשר השווים, תרגם דניאל בן נחום, מרחביה, 1943.
  • נפילת פריס, תרגמו גבריאל טלפיר ומרים טלפיר, הוצאת גזית, תל אביב, תש"י, 1950. תורגם גם בשם נפילת צרפת, תרגום רות כץ, הוצאת משה לוי נחום ובניו.
  • הסערה, רומן על מלחמת העולם השנייה, תרגם ש. נחמני, ספרית פועלים, מרחביה, 1948.
  • חייו הסוערים של לאזיק רויטשוואניץ, תרגמה ציפורה בר, עם עובד, 1986.
  • הרפתקאותיו של חוליו חורניטו, תרגם אברהם סלמן, והופיע ב-1953 בהוצאת עידית.
  • הספר השחור, ביחד עם וסילי גרוסמן, על טבח יהודים בידי הכובשים הגרמנים באזוריה הכבושים של ברית המועצות ובמחנות ההשמדה בפולין בשנים 1941–1945. תרגמה מרוסית מיכל ליטובסקי (את הפרקים על ליטא תרגם מיידיש ק"א ברתיני); עם עובד, תל אביב, 1991.
  • שירים, תרגם יעקב בסר, עקד, תל אביב, 1968.‬

לקריאה נוספתעריכה

  • יהושע רובנשטיין, בסבך הנאמנות: קורות איליה ארנבורג ותקופתו, תרגם מאנגלית אבריאל בר-לבב, הוצאת מוסד ביאליק, 2011.
  • אברהם סוצקבר, "הסופר האחראי גם לשתיקתנו", פרקי זכרונות על איליה ארנבורג, מאזנים, 2, 1985.
  • י' לדור, "שיר ציוני של איליה אהרנבורג, נתגלה בספריה הלאומית בירושלים", הארץ, 1968.
  • הפן היהודי של איליה ארנבורג, בעקבות חומר חדש על המלחמה והשואה, מאת שמעון רדליך, נדפס בילקוט מורשת מ'ג, 1992.
  • שמואל הופרט, הספר שנגנז פעמיים, תחקיר על גלגוליו של "הספר השחור", ידיעות אחרונות, 28 באוגוסט 1981.
  • "עוד לא תמו כל פלאייך", על גילוי הפרקים האבודים מהתרגום העברי של אליהו פורת, לספרו של ארנבורג "אנשים, שנים, החיים", בלוויית פרק שלם, מטען 11, חורף 2007, המלביה"ד אלישע פורת, העורך יוסי גרנובסקי.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא איליה ארנבורג בוויקישיתוף

מיצירתו:

הערות שולייםעריכה