מלחמת האזרחים בספרד

מלחמת האזרחים בספרדספרדית: Guerra Civil Española) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בספרד בשנים 1936 עד 1939. המלחמה התנהלה בין שני צדדים עיקריים: הרפובליקנים, אשר תמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית השנייה, והלאומנים, אשר מרדו בה. הרפובליקנים ייצגו מגוון של השקפות פוליטיות, החל באנשי מרכז שתמכו בדמוקרטיה פרלמנטרית, ועד אנרכיסטים וקומוניסטים שתמכו בשינוי מהפכני בחברה הספרדית. בסיסם של הרפובליקנים היה במגזר העירוני החילוני, במיוחד בקטלוניה ואף בקרב הקתולים בחבל הבסקים, אשר בימי הרפובליקה השנייה הוענקה לו אוטונומיה נרחבת. לעומתם הלאומנים העדיפו את ביסוסו של הכוח הפוליטי בידי ממשל חזק, על בסיס התאוריות המדיניות הפשיסטיות שרווחו בשנות השלושים של המאה ה-20, בהתאמה לתנאיה המיוחדים של ספרד. בסיסם של הלאומנים היה כפרי, שמרני וקתולי. בשורותיהם נכללו מונרכיסטים, קלריקליסטים, ופַלֵנחיסטים - חסידי מפלגת הפלנחה הפאשיסטית שנוסדה על ידי חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה.

מלחמת האזרחים בספרד
Infobox collage for Spanish Civil War.jpg

בכיוון השעון משמאל למעלה: חיילים מהבריגדה ה-11 הבינלאומית בקרב בלצ'יטה שבאראגון; מסרשמיט Bf 109 בטיסה מעוטר בסמלי לגיון הקונדור הלאומני; הפצצת שדה תעופה בסהרה הספרדית; חיילים רפובליקנים בעת המצור על מבצר אלקסר בטולדו; חיילים לאומניים מפעילים תותח נ"מ בגזרת מדריד; אוניית הצי המלכותי הבריטי אה"מ רויאל אוק ליד גיברלטר
תאריך התחלה: 17 ביולי 1936
תאריך סיום: 1 באפריל 1939
משך הסכסוך: שנתיים ו-36 שבועות
מקום: ספרד
תוצאה: ניצחון הצד הלאומני; נפילת הרפובליקה, עלייתו של פרנסיסקו פרנקו לשלטון ותחילת עידן הדיקטטורה
הצדדים הלוחמים

הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה הרפובליקנים


החזית העממית (ספרד)החזית העממית (ספרד) החזית העממית
CNT-FAICNT-FAI CNT-FAI
דגל אדוםדגל אדום UGT
קטלוניהקטלוניה בדלנים קטאלנים
חבל הבסקיםחבל הבסקים בדלנים בסקים
הבריגדות הבינלאומיותהבריגדות הבינלאומיות הבריגדות הבינלאומיות


בתמיכת:
ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) ברית המועצות
מקסיקו (1934-1968)מקסיקו (1934-1968) מקסיקו

ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) הלאומנים


CEDACEDA CEDA
פלנחהפלנחה הפלנחה
RequetésRequetés מלוכנים קרליסטים
Renovación EspañolaRenovación Española מלוכנים אלפוניסטים


בתמיכת:
ממלכת איטליהממלכת איטליה איטליה הפאשיסטית
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
פורטוגלפורטוגל פורטוגל

ראשי מדינה

הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה מנואל אסאניה


ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) יוסיף סטלין

מקסיקו (1934-1968)מקסיקו (1934-1968) לאסרו קארדנאס 

ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) פרנסיסקו פרנקו


גרמניה הנאצית (1935-1945)גרמניה הנאצית (1935-1945) אדולף היטלר
ממלכת איטליהממלכת איטליה בניטו מוסוליני
פורטוגלפורטוגל אנטוניו סלזאר 
מפקדים

הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה מנואל אסאניה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוליאן בסטיירו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה פרנסיסקו לרגו קבלרו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חואן נגרין
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה אינדיקיו פרייטו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה ויסנטה רוחו ליורץ'
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוסה מיאחה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חואן מודסטו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חואן הרננדס סראוויה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה בואנוונטורה דורוטי
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוסה חיראל
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוסה אנטוניו אגירה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה בלארמינו תומאס
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה לואיס קומפאניס

ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חוסה סאנחורחו
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) גונסלו קייפו דה ליאנו
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) אמיליו מולה
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) פרנסיסקו פרנקו
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חואן יאגואה
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) מנואל גודד ליופיס
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) מיגל קבנליאס
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חוסה מיליאן-אסטראי
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חוסה אנריקה ווארלה

כוחות

הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה 75,020 (1936)[1]
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה 1,000,000 (1939)[2]


הבריגדות הבינלאומיותהבריגדות הבינלאומיות 30,000[3]
ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) 2,082[4]

ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) 75,640 (1936)[1]
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) 1,000,000 (1939)[2]


ממלכת איטליהממלכת איטליה 78,500[6]
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית 10,000[7]
פורטוגלפורטוגל 8,000–12,000[6]

אבידות

175,000 נהרגו בקרב[5]

110,000 נהרגו בקרב[5]

סה"כ אבדות: 350,000–500,000 הרוגים כתוצאה מפעילות מלחמתית ישירה או עקיפה.[8]
ספרדספרד
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ספרד

היספניה

הכיבוש המוסלמי של ספרד

אל-אנדלוס והרקונקיסטה

ממלכת ספרד

ספרד ההבסבורגית

עידן ההארה

המאה ה-19

אנרכיזם בספרד

הרפובליקה הראשונה

הרסטורציה

הרפובליקה השנייה

מלחמת האזרחים

שלטון פרנקו

ספרד המודרנית

ספרד

המלחמה נמשכה בין יולי 1936 ואפריל 1939 (אף על פי שהמצב הפוליטי היה רווי באלימות מספר שנים קודם לכן), והסתיימה בתבוסתם של הרפובליקנים. הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו. מספר הקורבנות במלחמה זו שנוי במחלוקת. ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים. אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים נהרגו בידי הלאומנים או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו על ידי הרפובליקנים. הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה. החברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההשלכות הפוליטיות והרגשיות של המלחמה חרגו אל מעבר לגבולות ספרד. תומכי הרפובליקה הציגו את המאבק כמאבק בין רודנות ופשיזם לבין דמוקרטיה וחירות. רבים באירופה ומחוצה לה (כארנסט המינגוויי) הצטרפו למאבקם של הרפובליקנים, במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, והתייחסו להצלת הרפובליקה הספרדית כאל מטרתו של הדור. המדינות המזוהות ביותר עם הרפובליקנים היו ברית המועצות ומקסיקו. לעומתם טענו הלאומנים, תומכיו של פרנקו, כי הם קו החזית הקדמי במאבק אל מול הקומוניזם הבינלאומי והאנרכיה, וכי הם מייצגים את החפצים בשימורה של הציוויליזציה האירופית הנוצרית אל מול הקמים עליה להחריבה. המלחמה לא נשאה אופי מובהק של מאבק בין קומוניזם ופשיזם. ממשלת הרפובליקה הספרדית לא הייתה מעולם קומוניסטית בעיקרה, ופרנקו, כפי שהוכיחו שנות שלטונו, היה שמרן מהדור הישן יותר מאשר פשיסט. היה זה מאבק בין התומכים בשינוי חברתי המבוצע במסגרת רפובליקנית-דמוקרטית על ידי ממשלה אזרחית, אל מול אנשי ספרד הלאומנית, שביקשו לכונן משטר שמרני ולהקים במדינה שלטון מרכזי חזק.

המאבק היה האכזרי מכל אלה שהתרחשו על אדמת אירופה בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, ודור שלם של ספרדים אבד בו. במלחמה זו נעשה שימוש בכלי מלחמה ובטקטיקות שבישרו את הברוטליות הממוכנת של מלחמת העולם השנייה. רבים מאזרחי המדינות הזרות שהתנדבו להילחם לצד הרפובליקנים נהרגו אף הם, ורבים אחרים, כג'ורג' אורוול, נסוגו מתמיכתם בקומוניזם.

רקע היסטוריעריכה

כישלון המלוכה ונפילת הרפובליקה הראשונהעריכה

 
קרב בין הכוחות הנאמנים של המלכה איזבלה השנייה לנאמני קרלוס הטוען לכתר ב-1837 כחלק מהמלחמה הקרליסטית הראשונה. במאה ה-19 ספרד ידעה תהפוכות רבות: פלישה צרפתית, הפסד המושבות באמריקה הלטינית שזכו בעצמאות, הפיכות שלטוניות, מלחמות אזרחים, ניסיון כושל לדמוקרטיה ותבוסה במלחמה עם האמריקנים.

המאה ה-19 הייתה תקופה סוערת בספרד. היא החלה בהתפרקותה של האימפריה הספרדית חובקת העולם, לאחר שמרבית מדינות אמריקה הלטינית זכו בעצמאות. ספרד, עד לא מכבר אחת המדינות החזקות והבולטות באירופה, הפכה לצל חיוור של עברה.[9][10] בעוד מדינות שונות בצפון היבשת החלו להנות מפירות המהפכה התעשייתית, ספרד נשארה מאחור, הרוב המכריע של כלכלתה המשיך להסתמך על חקלאות ובמדינה לא היה מעמד ביניים בורגני של ממש.[11][12][13] עיקר הכוח הכלכלי והפוליטי היה מצוי בידי שכבה צרה של בעלי קרקעות, אשר החזיקו בנחלות בשם לטיפונדיות ובעמדות המפתח בממשלה. האיכרים היו מחוסרי כוח פוליטי ממשי ושמרו בדרך כלל על נאמנותם לאצולה, לכנסייה ולמלוכה.[14][15]

ברקע המשבר בה הייתה מצויה, ספרד מצאה את עצמה בראשיתו של קרע פוליטי הולך ומעמיק ובחוסר ודאות באשר לדרך בה היא עתידה לצעוד. אלו אשר שאפו לרפורמות במדינה התעמתו לעיתים תכופות עם כוחות שמרניים אשר ביקשו למנוע קידום רפורמות כלשהן. לצד הרפורמיסטים פעלו גם כוחות עם שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר, אשר בחזונם ראו בספרד מדינה ליברלית ואף רפובליקה ללא כוח למלוכה ולכנסייה.[16][17] לקראת סופן של המלחמות הנפולאוניות באירופה, ב-1812 ספרד החלה צועדת לשינוי. באותה השנה הקורטס של קדיס, הפרלמנט הספרדי באותה התקופה, אימץ חוקה שהגבילה את סמכויותיו של המלך וקבעה כי ספרד תהיה מונרכיה חוקתית.[18] כשנתיים בלבד לאחר מכן, בקיץ 1814, שב פרננדו השביעי, מלך ספרד לכוחו, ביטל את החוקה והשיב את המונרכיה האבסלוטית, באופן שהביא בתורו לתסיסה פוליטית.[10][19] בשנים הבאות כוחות מהפכניים ומפלגות פרוגרסיביות הרבו להתעמת עם הכנסייה והמלוכה.[20] במקביל תככים וסכסוכים בתוך משפחת המלוכה על ירושת הכתר אירעו באופן תדיר.[21] הפיכות צבאיות פרצו אף הן אחת לכמה שנים.[22]

ב-1833 עלתה המלכה איזבלה השנייה מבית בורבון למלוכה, לאחר שאחיה הבכור קרלוס נושל מזכותו לכתר על ידי אביו. מלכותה של איזבלה השנייה נתקלה בעשורים הבאים במאבק מתמיד עם אחיה אשר טען להיותו המלך החוקי. המאבק ביניהם אף הדרדר לכמה מלחמות אזרחים מדממות.[23][24] 35 שנות מלכותה של איזבלה הגיעו לקיצן ב-1868, עת פרצה התקוממות עממית שהובילה להדחתה. ההתקוממות נודעה בתור המהפכה המהוללת, הונהגה על ידי הגנרל חואן פרים, והיוותה תוצאה של מחאות שפרצו בערים והובלו על ידי המעמד הבינוני המתהווה וגורמים ליברליים בצבא.[25] כך החלו השנים אשר זכו לכינוי שש השנים הדמוקרטיות. למלוכה הוכתר אמדאו הראשון מבית סבויה, שנאלץ להתפטר מתפקידו כארבע שנים בלבד לאחר מכן עקב הלחץ הפוליטי הגובר במדינה. ברם הוכרז על ביטול המלוכה והקמת רפובליקה ספרדית, אך זו לא שרדה זמן רב. הרפובליקה התקיימה פחות משנתיים ופורקה גם היא עקב האנרכיה הגוברת. את אי הסדר ניצל המלך הגולה אלפונסו השנים עשר מבית בורבון לשוב לשלטון, לאחר שרבים קיוו כי המלוכה תצליח להשיב את המדינה למסלולה.[26][27][28]

שיבת המלוכה לספרד לא הביאה את היציבות המיוחלת, והמדינה נאלצה להתמודד עם אופוזיציה חריפה מצד הקרליסטים, אשר צידדו בזכותו לכתר של קרלוס, דודו של המלך המכהן אלפונסו.[29] מנגד קמו תנועות פוליטיות מהפכניות רבות אשר תבעו את מקומן בפוליטיקה הספרדית. מגוון רחב של ארגונים אנרכיסטיים וסוציאליסטים הגבירו משנה לשנה את פעילותן כנגד המלוכה ותבעו רפורמה ואף מהפכה.[30][31] לצידם פעלו ארגונים מתונים יותר אשר שאפו לרפובליקה ליברלית ואף היו שהסתפקו במונרכיה חוקתית.[32][33] בלטו במיוחד בפעילותן ההולכת ומחריפה נגד השלטון התנועות האנרכיסטיות הספרדיות. אלו זכו לפופולריות נרחבת בקרב מעמד הפועלים באופן שאין דומה לו במדינות אחרות באירופה.[12][34]

 
הפגנות במהלך השבוע הטראגי בברצלונה ב-1909. בעשורים שלפני מלחמת האזרחים ידעה ספרד קיטוב פוליטי וחברתי הולך ומעמיק, מלווה באי יציבות פוליטית.

בעשור הראשון של המאה ה-20 חוו חלקים שונים בספרד תיעוש מואץ. במיוחד היו אלו קטלוניה וחבל הבסקים אשר הובילו את התהליך ועוטרו במרכזים תעשייתיים, עירוניים וצפופים עם מעמד פועלים הולך וגדל.[35][13] הפועלים חשו ניכור מהשלטון אשר ראה בהם מקור לבעיות וסכנות, ולעומתם העדיף לטפח ולקדם את האיכרים. שכונות העוני באזורים המתועשים היוו כר פורה לפעילות מהפכנית אנרכיסטית או סוציאליסטית.[36][37]

המתח לא פעם התפרץ לידי עימותים אלימים אשר החלו לרוב כתוצאה משביתות כלליות שהכריזו מתנגדי השלטון, אשר מיהר מצידו לדכא את השובתים ביד ברזל.[37] דוגמה לכך היה השבוע הטראגי בקטלוניה בשנת 1909 אשר פרץ כתוצאה ממחאות אלימות כנגד גיוס חיילי מילואים למלחמה במרוקו. במחאות לקחו חלק אנרכיסטים, סוציאליסטים ורפובליקנים שהתעמתו עם השלטון ברחובות ואף הציתו עשרות כנסיות קתוליות, בהן ראו חלק מהשלטון המדכא. המתקפה על סממנים נוצריים הוסיפה לחרדה בקרב שמרנים בספרד אשר עבורם המאבק החל לשאת סממנים של מלחמת דת כנגד מי שנתפס בתור אויב הנצרות. כמאה איש מתו במסגרת המחאות.[38][39]

במלחמת העולם הראשונה שמרה ספרד על נייטרליות. בתקופת המלחמה נהנתה ספרד מייצוא הולך וגדל ומהתרחבות התעשייה, ועל כן הפועלים ואיגודי העובדים הגבירו עוד את כוחם.[40][41] מול הטינה הרבה של חלקים בציבור כלפי המלוכה והכנסייה, אחרים נרתעו ונאחזו בהלה מפני האפשרות שתפרוץ בספרד מהפכה קומניסטית בהשראת מהפכת 1917 ברוסיה. הפחד ממהפכה וכישלון הממשלה בהבטחת הסדר והיציבות, הביאו בשנת 1923 להפיכה צבאית ולהקמת דיקטטורה צבאית בחסות המלוכה.[42] את ההפיכה הנהיג הגנרל מיגל פרימו דה ריברה הפופולרי, ורבים קיוו כי שלטון חזק ומבוסס יצליח להבטיח יציבות ולפתור את הבעיות הלאומיות שעמדו על הפרק. בראשית שנות שלטונו של פרימו דה ריברה ניראה היה כי הצליח במשימתו הראשונה: השבת הסדר והחוק לרחובות.[43] ככלל שאף פרימו דה ריברה לאחד את האומה ולהוביל מול הימין והשמאל קו מרכזי תוך שמירה על איזון בין הקבוצות הפוליטיות והחברתיות השונות בספרד. מצד אחד הוא הקפיד לשמור על מעמד המלוכה, הכנסייה ובעלי הקרקעות ולעמוד מול הקומוניסטים והאנרכיסטים, אך מנגד שיתף פעולה עם חלק מהסוציאליסטים ולא נמנע מלהוביל רפורמות סוציאליות שונות.[44][45] בתוך כך הוא ייסד מנגנון בוררות בין מעסיקים למועסקים, העניק ביטוח בריאות מוגבל לפועלים והוציא לפועל מספר פרויקטים גדולים של עבודות ציבוריות (אנ') במטרה להילחם באבטלה.[45][46] העבודות היו בזבזניות, לא יעילות ודרשו העלאות מסים.[47] אט אט התמעטה התמיכה בפרימו דה ריברה, ועל רקע המשבר הכלכלי העולמי הוא התפטר בשנת 1930.[48]

הקמת הרפובליקה השנייהעריכה

   תוצאות הבחירות לפרלמנט בשנות הרפובליקה השנייה   
מפלגות מושבים בפרלמנט אחוז מכלל הבוחרים
בחירות 1931[49]
מפלגות השמאל 413 84.32%
מפלגות הימין 39 9.86%
מפלגות אחרות 18 5.56%
בחירות 1933[50]
מפלגות השמאל 101 35.93%
מפלגות הימין 361 60.66%
מפלגות אחרות 11 2.14%
בחירות 1936[51]
מפלגות השמאל 285 47.03%
מפלגות הימין 166 46.48%
מפלגות אחרות 22 6.73%
 
אלגוריה של הרפובליקה השנייה. אישה המייצגת את האומה הספרדית, לראשה מצנפת פריגית ובידה הימנית מאזניים המייצגים שוויון וצדק. ידה השמאלית אוחזת בדגל הלאומי ולצידה ניראה אריה היספני. ברקע מופיעים סמלי המודרנה והקידמה: מטוס, ספינה, רכבת ופריטים המסמלים השכלה, תעשייה וחקלאות. ערכי הרפובליקה שחרתה על דגלה מאבק בממסד הקתולי ובגורמי הכוח המסורתיים בספרד עוררו קרע פוליטי נרחב במדינה.

לאחר נפילת השלטון של מיגל פרימו דה ריברה, התמיכה בחזרה לסדרי השלטון של לפני 1923 הייתה נמוכה היות שהמלוכה נתפסה כחלשה וככזאת שנכשלה בניהול ענייני המדינה. אמנם המלך אלפונסו השלושה עשר עשה מספר ניסיונות להמשיך את הדיקטטורה הצבאית, אך כישלון הנציגים הפרו-מלוכנים בבחירות לרשויות המקומיות באפריל 1931 הבהירו לכל כי הציבור מאס במלוכה.[52] המונים יצאו לרחובות והמלך התפטר ויצא לגלות במטרה למנוע עימות אלים. עוד באותו היום הוכרז על הקמת הרפובליקה השנייה.[53][54]

הרפובליקה נתפסה בתור מקור לתקווה עבור השמאל בספרד ומנגד כאיום על הקבוצות המזוהות עם הימין.[54] לראשות הממשלה מונה הליברל המתון ניסטו אלקלה סאמורה אשר הוביל קואליציה של סוציאליסטים, ליברלים ורפובליקנים. על אף שכלל מרכיבי הקואליציה נמנו על השמאל והמרכז הפוליטי, הם היו חלוקים בדעתם באשר לנתיב בו על ספרד לצעוד. בעוד גורמים מתונים ראו בביטול המלוכה הישג מספיק, גורמים שמאליים יותר הטיפו לרפורמות מקיפות יותר ואף למהפכה חברתית.[55][54][56] על הכל העיב המצב הכלכלי הקשה של ספרד ברקע המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף לאתגרים הכלכליים עמדו בפני הממשלה שורה של בעיות לאומיות שדרשו פתרון, ביניהן ניתן למנות את הקיטוב הפוליטי והחברתי, הבדלנות המתגברת של הבסקים והקטלונים,[57] ומערכת החינוך הקלוקלת.[58]

הממשלה נתקלה באופוזיציה אפקטיבית מצד בעלי הקרקעות,[59] הכנסייה,[55][54] בכירי הצבא,[60][54] התעשיינים,[54] מלוכנים ששאפו להשיב את המלך אל כסאו,[54] חלק מהאיכרים המסורתיים,[54] וארגונים פאשיסטים אשר צברו פופולריות בציבור. את הפלנחה, התנועה הפאשיסטית העיקרית, הוביל חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה. הפאשיסטים בספרד שאבו השראה מהמשטרים הפאשיסטים באיטליה ובגרמניה, ורבים החלו ליראות בהם כמי שיש להם הכוח לבלום את הקומוניזם מחד ולהבטיח התחדשות לאומית מאידך.[61] עם זאת ממשלת ספרד לא נתקלה רק מהתנגדות מימין. האנרכיסטים, שתחילה שאפו לשתף פעולה עם הממשלה החדשה, לרוב התנגדו לה תוך דבקות בעקרונותיהם המביעים התנגדות לכל צורה של ממשלה מרכזית.[54]

 
כינוס של תומכי מפלגת CEDA הקתולית בסן סבסטיאן בראשות מנהיג המפלגה חיל רובלס. מתנגדי השמאל בספרד התאגדו ברובם תחת מפלגת CEDA, אשר הצליחה לנצח את הבחירות בשנת 1933 ובכך לבלום את הרפורמות של ממשלת השמאל.

בדצמבר 1931 נכנסה לתוקף חוקה חדשה. החוקה נחשבה למתקדמת ומרחיקת לכת וכללה מאפיינים ליברליים, רפורמיסטים וסוציאליסטים. החוקה הגדירה את ספרד בתור "רפובליקה דמוקרטית של פועלים מכל המעמדות" וקבעה כי ל"מדינה הספרדית אין דת רשמית".[62] בחוקה נכללו סעיפים רבים אשר נועדו לעקר את כוחה של הכנסייה ולהצר את צעדיה. החוקה הדגישה את הפרדת הדת מהמדינה, הלאימה את רכוש הכנסיות, העבירה את בתי הקברות לשיפוט אזרחי, ואסרה על הכנסייה לעסוק בחינוך.[63][64] גורמים מסורתיים ושמרניים, ואף ליברלים כחוסה אורטגה אי גאסט אשר למעשה תמך בהפרדת הדת מהמדינה, התרעמו על מה שתיארו כדיכוי דרקוני של הכנסייה ופגיעה בחופש הדת.[65] בנוסף החוקה התהדרה בסעיפים פרוגרסיביים כגון לגליזציה של גירושין וזכות בחירה לנשים.[63] במקביל לאישור החוקה התפטר סאמורה מראשות הממשלה ומונא לנשיא הרפובלקיה, תפקיד בו החזיק את שנת 1936. תחתיו מונה לראשות הממשלה מנואל אסאניה אשר בלהט רוחות השינוי הצהיר כי ספרד "הפסיקה להיות קתולית".[66]

כל שנות קיומה של הרפובליקה ספרד המשיכה לסבול מאלימות פוליטית אשר החריפה משנה לשנה. כחודש בלבד לאחר הקמת הרפובליקה, פרצו מהומות ברחבי המדינה. כנסיות רבות הועלו באש ואלימות כנגד אנשי דת פרצה ברחבי ערים גדולות בספרד.[54] הממשלה שסלדה מהממסד הקתולי וראתה בו גורם ריאציונרי אנטי רפובליקני, נמנעה מלפעול לבלימת הפורעים. קביעתו של ראש הממשלה אסאניה כי הוא מעדיף ש"כל הכנסיות בספרד ישרפו מאשר שרפובליקני אחד יפגע" הביאו קתולים רבים להאמין כי הממשלה פועלת לדיכוי ורדיפת הנצרות בספרד.[67]

עקב האלימות וצעדי הממשלה גברה התרעומת בצבא. מחשש להפיכה צבאית הממשלה נקטה פעולות על מנת להצר את צעדיו של הצבא. בתוך כך היא פיטרה והעבירה מתפקידים קצינים בכירים רבים שנחשדו בהתנגדות לרפובליקה, כולל הגנרל פרנסיסקו פרנקו שעתיד לשחק תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים.[68][69] באוגוסט 1932 הוביל הגנרל חוסה סנחורחו מפקד המשמר האזרחי ניסיון הפיכה כושל נגד הממשלה. הממשלה הגיבה בהרחבת הצעדים לריסון גורמים בצבא שנחשדו בחוסר נאמנות לרפובליקה.[70][60]

אל מול האופוזיציה המאוחדת בימין כלפי הרפובליקה הלך והתבהר כי השמאל נשאר מפולג. הימין עשה צעד חשוב לאחדות בראשית שנת 1933, אז הוקמה מפלגת CEDA בראשות הפוליטיקאי השמרני חוזה מריה חיל רובלס. המפלגה הפרו-קתולית איגדה גורמים מהימין והמרכז שהתנגדו לרפובליקה ובמקביל טיפחה מאפיינים פאשיסטים, אם כי תחילה לא באופן בוטה. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר אותה השנה ספג השמאל מפלה ו-CEDA הפכה למפלגה הגדולה ביותר. כתוצאה מכך אירע מהפך פוליטי במדינה והימין עלה לשלטון.[71][72][73]

"השנתיים השחורות"עריכה

 
טור מורדים שנפלו בשבי מובלים על ידי אנשי המשמר האזרחי לאחר דיכוי המרד באסטוריאס ב-1934. ככל שספרד התקרבה למועד פרוץ המלחמה, האלימות ברחבי המדינה התגברה. שביתות כלליות, התנקשויות פוליטיות, הפגנות סוערות, והוצאות להורג הפכו לעניין שבשגרה.

השנתיים הבאות בספרד זכו לכינוי "השנתיים השחורות" (bienio negro). הרדיקלים, שכעת ישבו באופוזיציה, סירבו לקבל את תוצאות הבחירות אותן תיארו כ"הונאה". הם הפכו לאגרסיביים יותר והחלו להטיף למהפכה.[74] מנגד השמרנים לא בחלו בצעדים לדכא את מתנגדיהם. אלימות פוליטית הפכה לעניין שבשגרה ובאותן השנים נהרגו כ-330 איש כתוצאה מהתנקשויות פוליטיות. בנוסף חוותה ספרד למעלה ממאה שביתות כלליות כמו גם הרס של כ-160 מבני דת קתולים.[דרוש מקור] על אף ההישג של CEDA בבחירות, הנשיא השמאלי סאמורה לא נתן לחיל רובלס מנהיגה לכהן כראש ממשלה ומינה לתפקיד את אלחנדרו לרו הפרגמטי אשר הקים ממשלת מרכז-ימין יחד עם CEDA.[72] הממשלה החדשה החלה בצעדים לביטול הרפורמות של זו הקודמת.[67] היא עצרה רפורמות לחלוקה מחדש של הקרקעות, שיקמה את מעמדה של הכנסייה וביטלה הגבלות שהוטלו על הצבא.[73]

כאמור העימותים בין הממשלה לסוציאליסטים ולאנרכיסטים החריפו. במקביל ניצלו מנהיגי קטלוניה את חולשת הממשלה והכריזו על עצמאות. בתגובה הממשלה השעתה את האוטונומיה של החבל המורד ועצרה כמה ממנהיגיו.[73] התקוממות נוספת אירעה באסטוריאס ב-1934, שם סוציאליסטים ואנרכיסטים הכריזו על שביתה כללית וכשלושים אלף פועלים התשלטו הלכה למעשה על המחוז. המורדים תקפו גם מוסדות דת ובפעולותיהם הוציאו להורג כמאה כמרים ושוטרים. התגובה של הממשלה הייתה קשה. בחבל נפרסו אלפי חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, כולל חיילים מצבא אפריקה אשר נחשב לכוח החזק ביותר בצבא הספרדי. הצבא דיכא את המרד באכזריות ובסיכומו של דבר נמנו כאלף אזרחים הרוגים ועשרות אלפי עצורים.[75][74] האירוע הציב את פרנקו כגיבור לאומי בימין, בישר את מינויו לראש המטה הכללי שנה מאוחר יותר,[73] והביא את הקיטוב במדינה לשיא חדש.[76]

אסאניה והמנהיג הסוציאליסט אינדאלסיו פרייטו החלו ב-1935 לפעול לאיחוד השמאל בספרד, מתוך הבנה כי לא יהיה ניתן להתמודד בהצלחה עם הממשלה השמרנית ללא איחוד פוליטי. במקביל למאמצים לאיחוד המחנה פנו הסוציאליסטים לדיכוי גורמים קיצוניים בו כדוגמת האנרכיסטים. בינואר 1936 הוקמה החזית העממית שאיחדה את מרבית מפלגות השמאל.[77][74] כמה שבועות לאחר מכן, אחרי שמוקדם יותר נפלה ממשלת הימין והבחירות הכלליות הוקדמו, הן נערכו בפברואר. בבחירות זכו מפלגות השמאל ברוב המושבים בפרלמנט ואסאניה הפך לראש הממשלה.[78] עם זאת, הצלחת החזית העממית בבחירות לא תורגמה לממשלת שמאל יציבה והסוציאליסטים סירבו להצטרף לממשלה שהייתה מתונה מדי לתפיסתם. בעוד אסאניה הרפובליקני רצה במדיניות של איחוד מחדש של החברה וקידום רפורמות סוציאליות אחדות, הסוציאליסטים בראשות פרנסיסקו לרגו קביירו תמכו בהעמקת הרפורמות על אף הסכנה שבהמשך העימותים האלימים עם הימין.[79] בנוסף, לא רק הסוציאליסטים איתגרו את הממשלה, אלא גם האנרכיסטים שכדרכם לא סיפקו לממשלה תמיכה והגבירו את אי הסדר הציבורי בין השאר על ידי שביתות חוזרות ונשנות.[79][80] לפיכך ממשלת המיעוט החדשה הייתה חלשה, האלימות השתוללה ברחובות ואיחוד מחדש של החברה נתפס כמשימה בלתי אפשרית.[81] באפריל הדיח הפרלמנט את הנשיא המתון ניסטו אלקלה סאמורה, שאיבד את אמונם של השמאל והימין כאחד. אסאניה התמנה לנשיא, וסנטיאגו קסארס קירוגה הרפובליקני החליף אותו כראש ממשלה.[79]

אך יותר מהשמאל המפולג, היה זה הימין שאיים על עתיד הרפובליקה. עקב כישלונו לשלוט ברפובליקה בדרכים דמוקרטיות חלקים ממנו החליטו לפעול לפירוקה. מספר החברים בפלנחה גדל במהירות, ואנשי CEDA הגבירו את המגעים עם בכירים בצבא עימם דנו במפורש על תוכניות להפיכה.[79][80]

הצדדים הלוחמיםעריכה

הרפובליקניםעריכה

 
מנואל אסאניה היה נשיא ספרד כמעט לכל אורך שנות המלחמה, ולפניה כיהן כראש ממשלת הרפובליקה למשך תקופה.
 
חואן נגרין היה ראש הממשלה במשך קרוב לשנתיים משנות המלחמה, עד לנפילת הרפובליקה.

"הרפובליקנים" (republicanos) הפך עד מהרה לכינויים של אלו שבמהלך שנות המלחמה תמכו בממשלה של הרפובליקה. הם עצמם לא פעם קראו לעצמם "הנאמנים" (leales) או פשוט "החזית העממית" (Frente Popular), ומתנגדיהם לעומת זאת העדיפו לכנות אותם "האדומים" (Rojos), כדרך לצייר אותם כמהפכנים קומוניסטים. הרפובליקנים כללו מנעד רחב של ארגונים לרבות ליברלים וסוציאל-דמוקרטים מתונים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואף בדלנים קטלונים ובסקים. במשותף הייתה לרובם התמיכה בהמשך קיומה של הרפובליקה (אם כי האנרכיסטים והבדלנים הביעו מכך הסתייגות), אך מעל הכל הייתה זאת ההתנגדות ללאומנים שאיחדה אותם. בעיני רוחם הלאומנים ייצגו שורה של גורמים ורעיונות שיש להילחם בהם: מלוכה, אצולה, כנסייה, צבא, קפיטליזם, ומעל הכל מה שהם תיארו כפאשיזם. מרכזי התמיכה של הרפובליקנים היו הערים הגדולות, המרכזים התעשייתיים והאוכלוסייה החילונית של ספרד. בנוסף תמכו בהם איכרים חסרי קרקע מכמה אזורים, במיוחד מאסטוריאס, קטלוניה וחבל הבסקים. שני האזורים האחרונים תמכו ברפובליקנים גם עקב רצונם באוטונומיה רחבה יותר, רעיון שהלאומנים פסלו על הסף.

החזית העממית הייתה הארגון הרפו-רפובליקני הגדול בספרד, והוא היווה קואליציה רחבה של מפלגות שמאל. היא הוקמה ב-1936, זכתה בבחירות שנערכו באותה השנה, והובילה את הממשלה הרפובליקנית המכהנת במהלך שנות המלחמה.[74][82] מפלגות חשובות בחזית העממית היו האיחוד הרפובליקני והשמאל הרפובליקני, אשר ייצגו קו מתון יחסית שדגל בסוציאל-דמוקרטיה וליברליזם. מנהיגיהם, אישים כמו מנואל אסאניה, כיהנו בשורה של תפקידים בכירים בממשלות השמאל השונות בשנים שלפני פרוץ המלחמה. קיצוניים מהם היו המפלגה הסוציאליסטית הוותיקה ו-POUM הטרוצקיסטית, אשר לקחו חלק גם הן בחזית העממית, אך בדומה לאנרכיסטים דגלו במדיניות מהפכנית יותר.

מפלגת השמאל היחידה שעמד לנגד עיניה מצע פוליטי מגובש לניצחון במלחמה, והייתה מאוחדת ומאורגנת היטב, הייתה המפלגה הקומוניסטית הספרדית. הקומוניסטים תמכו באופן נלהב בביסוס ממשלה מרכזית חזקה בהשראה סובייטית ובארגון מחדש של הצבא, אך דרשו לדחות את השאיפות למהפכה לאחר המלחמה. בעצתו של סטלין הם התנגדו לתוכניות של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים למימוש מיידי של מהפכה פרולטרית, אלא דבקו בקו פרגמטי של מיקוד כל המאמצים לניצחון במלחמה וטענו כי צעדים מהפכניים עלולים לפגוע במאמץ המלחמתי. הקומוניסטים פחדו כי קולקטיביזציה מלאה של הכלכלה והקמה באופן רשמי של מדינה קומוניסטית יפגעו בתמיכה ברפובליקה מצד דמוקרטים וליברלים בספרד ומחוצה לה. למפלגה לא היה בסיס תמיכה של ממש בשנים שלפני המלחמה, ורק במהלכה היא הפכה למפלגת המונים עם השפעה משמעותית בצבא הרפובליקני, בין השאר עקב התמיכה הארגונית והכלכלית שסטלין העניק לה. הקומוניסטים היו מרכיב חשוב בחזית העממית, אך גם מקור לפחד וסלידה מצד מפלגות שמאל אחרות אשר חששו מההשפעה הסטלניסטית הגוברת בספרד ומעפולותיהם של הקומוניסטים נגד מתנגדיהם בתוך השמאל.[83][84]

האנרכיסטים בספרד היו לאחת התנועות הבולטות בשנות המלחמה. הם לקחו חלק ניכר בעול המלחמה בשורות הרפובליקנים, אך במקביל גם העמידו אתגר משמעותי בפני הממשלה הרפובליקנית אשר סלדה מפעולותיהם ותפיסותיהם. האנרכיסטים, שהאמינו בביטול כל סמכות או ממשלה, בשנים שטרם המלחמה התנגדו לא רק לכוחות השמרניים בספרד, אלא גם לאנשי השמאל. אי השתתפותם בבחירות 1933 נתפס כאחת מהסיבות לתבוסת השמאל בשנה זאת, ותמיכתם בחזית העממית בבחירות 1936 היה לאחד הגורמים הבולטים שהביא לניצחון החזית. נאמנים לעקרונותיהם, על אף תמיכתם בה הם לא הצטרפו לחזית העממית וגם לא לממשלה הרפובליקנית. ה-CNT, איגוד העובדים האנרכיסטי העיקרי, הוקם כבר ב-1910 ונועד לו השפעה רבה בקרב ציבור הפועלים בספרד בכלל ובקטלוניה בפרט. מאוחר יותר, ב-1927, הוקם ארגון ה-FAI שהיה קבוצה קיצונית יותר שפעלה במסגרת ה-CNT. במלחמה תמכו האנרכיסטים בהוצאה מיידית לפועל של מהפכה, עובדה אשר הביא את הממשלה הרפובליקנית לראות אותם כמקור לחוסר יציבות המסכן את הניצחון במלחמה. על אף זאת, היוו האנרכיסטים חלק חיוני במיליציות הפרו-רפובליקניות, בעיקר בשנים הראשונות של המלחמה.[85][86][87]

קבוצות אחרות שתמכו בחזית העממית היו בדלנים קטלונים ובסקים. אלו ייחלו במשך שנים לאוטונומיה כלשהי לחבלים הבדלניים שלהם אשר נבדלו משאר ספרד מבחינה תרבותית, אתנית ולשונית. חלקם תמכו באוטונומיה כחלק מפדרציה ספרדית, ואחרים תמכו בהיפרדות מוחלטת ועצמאות מדינית. על אף שרבים מהבדלנים הזדהו אידאולוגית עם מפלגות השמאל הספרדיות ואף נמנו על שורותיהן, רבים אחרים סלדו מהמסרים המהפכניים שלהם. בעיקר בחבל הבסקים הייתה האוכלוסייה שמרנית ודתית ברובה, אך עבור רובם לא היה זה מכשול לשיתוף פעולה עם השמאל. עם זאת, מיעוטם ראה בקו האנטי-דתי של חלק מהשמאל סיבה לתמוך בלאומנים, וכך למשל עשו כשליש מהבסקים.[88]

מפלגות רפובליקניות במלחמת האזרחים בספרד
מפלגה אידאולוגיה חברים בולטים שנת הקמה
מפלגות החזית העממית
מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE)
Partido Socialista Obrero Español
סוציאליזם, מרקסיזם, פרוגרסיביזם,
אנטי-קלריקליזם
פרנסיסקו לרגו קביירו, חואן נגרין,
אינדאלסיו פרייטו, חוליאן בסטיירו
1879
השמאל הרפובליקני (IR)
Izquierda Republicana
רפובליקניזם, ליברליזם חברתי,
אנטי-קלריקליזם, רדיקליזם
מנואל אסאניה, סנטיאגו קסארס קירוגה,
חוסה חירל
1934
האיחוד הרפובליקני (UR)
Unión Republicana
רפובליקניזם, פרוגרסיביזם,
ליברליזם חברתי, אנטי-קלריקליזם
דייגו מרטינס בריו 1934
השמאל הרפובליקני של קטלוניה (ERC)
Esquerra Republicana de Catalunya
בדלנות קטלנית, רפובליקניזם, סוציאליזם ליואיס קומפאניס 1931
המפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE)
Partido Comunista de España
קומוניזם, מרקסיזם, סטליניזם חוסה דיאס, דולורס איברורי 1921
המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של קטלוניה (PSUC)
Partit Socialista Unificat de Catalunya
בדלנות קטלנית, קומוניזם, מרקסיזם,
סטליניזם
1936
המפלגה הגליסיאנית (GP)
Partido Galeguista
בדלנות גליסיאנית, פציפיזם, ליברליזם
חברתי, סוציאליזם
1931
המפלגה הסינדיקליסטית (PS)
Partido Sindicalista
אנרכו-קומוניזם, סינדיקליזם אנחל פסטנה 1932
מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי (POUM)
Partido Obrero de Unificación Marxista
קומוניזם, מרקסיזם, טרוצקיזם אנדראו נין, ג'ורג' אורוול 1935
מפלגות מחוץ לחזית העממית
הקונפדרציה של העבודה-פדרציית האנרכיסטים (CNT-FAI)
Confederación Nacional del Trabajo
אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-קומוניזם,
אינטרנציונליזם, מהפכנות
בואנוונטורה דורוטי 1910
המפלגה הלאומית הבסקית (PNV)
Partido Nacionalista Vasco
בדלנות בסקית, דמוקרטיה נוצרית,
שמרנות
חוסה אנטוניו אגירה 1895
השותפות הלאומית הבסקית (ANV)
Acción Nacionalista Vasca
בדלנות בסקית, סוציאליזם,
אנטי-קפיטליזם
1930

הלאומניםעריכה

 
פרנסיסקו פרנקו. אף כי בתחילה לא הייתה מנהיגות ברורה ללאומנים, פרנקו הפך עד מהרה למנהיג הבלתי מעורער של מחנהו.

"הלאומנים" (Nacionales) הובילו את המרד ברפובליקה בשנות המלחמה. מתנגדיהם נהגו לכנות אותם במגוון שמות כגון "פאשיסטים" (Franquistas) או "מורדים" (Bando sublevado). הלאומנים כללו שורה של סיעות, ביניהם אפשר למנות את תומכי המלוכה הקרליסטים והאלפוניסטים, חברי הפלנחה הפאשיסטים, אנשי הממסד הקתולי, שמרנים מתונים ואף ליברלים אנטי-קומוניסטים. בדומה לרפובליקנים, יותר משהלאומנים ידעו מה הם רוצים, הם ידעו למי הם מתנגדים. עבור כולם הייתה ההתנגדות למהפכה ולקומוניזם הערך המוביל. משותף היה לכולם גם האהדה לנצרות הקתולית ולמה שהם תפסו כערכיה המסורתיים של ספרד, עליהם מאיימת הרפובליקה לדבריהם. ניתן לקבוע כי רוב בכירי הצבא, אנשי הכמורה, בעלי הקרקעות ואנשי העסקים נמנו על תומכי הלאומנים. עיקר התמיכה מקרב הציבור הרחב בלאומנים באה מספרדים בעלי זיקה חזקה לדת, האוכלוסייה החקלאית בצפון המדינה (למעט חבלי הבסקים, קטלוניה ואסטוריאס), ואנשי מעמד הביניים באופן כללי.[88]

מפלגת הימין העיקרית בספרד עוד בטרם מלחמת האזרחים הייתה CEDA. היא הוקמה על ידי הפוליטיקאי חוזה מריה חיל רובלס לפני בחירות 1933, זכתה בהן ובמשך כשלוש שנים לקחה חלק בממשלה. המפלגה החזיקה במצע שמרני פרו-קתולי, אנטי-סוציאליסטי ואנטי-קומוניסטי. היא איחדה באופן רופף אוכלוסייה רחבה, דתית ברובה, שסלדה ממפלגות השמאל.[71] עם הפסדה בבחירות 1936 נפגע מעמדה שלה ושל מנהיגה חיל רובלס. כתוצאה מתבוסתה רבים מתומכיה מאסו בעשייה הפרלמנטרית שלה ופרשו למפלגות קיצוניות יותר שקראו למלחמת חורמה ברפובליקה.[88]

כבר עם הקמתה של הרפובליקה בשנת 1931, היו שדבקו בדעתם החיובית על המלוכה וקראו לשיבתה ולביטול המשטר החדש. הסיעה המלוכנית העיקרית הייתה הקרליסטים, קבוצה פוליטית וותיקה משנת 1831 שתמכה בשיבתו לשלטון של הנסיך סאווריו. לתפיסתם סאווריו שהיה קרוב משפחתו של האינפנטה קרלוס אבי התנועה הקרליסטית שלכאורה נושל מהמלוכה, היה המלך החוקי הספרדי בחסד האל. הקרליסטים קיוו כי לאחר המלחמה יוכלו להשיב את מלכם לכס השלטון, שעתיד להשיב לספרד את עברה המפואר. הם היוו למעשה קבוצה דתית קנאית, וראו בליברליזם, סוציאליזם וקומוניזם את האויבים המרכזיים של ערכיהם: "אל, מולדת, אצולה, מלך" (Dios, Patria, Fueros, Rey). הקרליסטים, אשר יזמו בעצמם שלושה מלחמות אזרחים כנגד המלוכה בספרד במאה ה-19, נמנו ב-1936 על התומכים הנלהבים של ההפיכה, והתגייסו בכמויות גדולות אל שורות הלאומנים.[88][89] פלג מלוכני אחר שתמך בלאומנים היה האלפוניסטים, שקראו להשבתו לשלטון של אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד שהודח עם הקמת הרפובליקה בשנת 1931.[90][91]

התנועה הפלנחיסטית (FE de las JONS) הייתה המפלגה היחידה בספרד שנשאה בגוון פאשיסטי מובהק בשנות המלחמה. היא הקומה בשנת 1934 כאיחוד שלה יחד עם מפלגה וותיקה יותר, המפלגה הלאומית-סינדיקליסטית (JONS). מנהיגה היה חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו הבכור של שליט ספרד בשנות ה-20, מיגל פרימו דה ריברה. בדומה לאביו, ביקש פרימו דה ריברה הבן לייסד בספרד משטר סמכותני שישיב את הסדר והיציבות ויבלום את הארגונים המהפכניים. עם זאת, בניגוד לשלטון השמרני של האב, התנועה הפלנחיסטית ביקשה לבסס משטר טוטליטרי ולהחיות מחדש את האימפריה הספרדית. אנשי הפלנחה ראו באיטליה הפאשיסטית מודל לחיקוי והדגישו את התנגדותם הן לסוציאליזם או קומוניזם והן לקפיטליזם. במקום זאת הטיפו להקמת "מדינה לאומית-סינדיקליסטית".[92] עד סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים הייתה הפלנחה מפלגת שוליים בפוליטיקה הספרדית, בבחירות זכתה לשיעורי תמיכה זעומים ולא נהנתה מייצוג בפרלמנט. עם זאת, בלטה הפלנחה בעימותים אלימים שאנשיה יזמו עם מתנגדיהם הפוליטיים משמאל. לאחר הפסד הימין בבחירות 1936, עשרות אלפי חברים חדשים הצטרפו לשורותיה והיא הפכה לגורם חשוב בשלבים הראשונים למלחמה, בהם סיפקה תשתית ארגונית וכוח אדם חיוני למיליציות הלאומניות.[93][94]

תחילה ללאומנים לא היה מתווה שלטוני ברור לספרד אך עד מהרה הסתמנו כמה מנהיגים בולטים: ראש המטה הכללי גיבור המלחמה פרנסיסקו פרנקו, הגנרל אמיליו מולה, הגנרל חוסה סנחורחו מוביל המרד מ-1932 וחוסה אנטוניו פרימו דה ריברה מנהיג הפלנחה. שלושת האחרונים נהרגו בשנה הראשונה למלחמה. מולה וסנחורחו מתו כתוצאה מהתרסקויות מטוסים ופרימו דה ריברה נתפס על ידי הרפובליקנים והוצא להורג. עוד לפני מותם של השניים, היה ניראה כי דרכו של פרנקו להנהגה תהיה קלה עקב הצלחותיו הצבאיות שקצר בשבועות הראשונים למלחמה ומעמדו כמפקד צבאי מוערך. לאחר מותם דרכו לתפקיד נסללה באופן סופי. בראשית 1937 הוא השתלט על תנועת הפלנחה אשר כאמור מנהיגה מת זה מכבר. באפריל אותה השנה הוא איחד את המפלגה יחד עם שאר מפלגות הימין והקים את הפלנחה המסורתית הלאומית-סינדיקליסטית (FET y de las JONS), המפלגה החוקית היחידה בספרד הלאומנית. פרנקו השכיל להצהיר כי המפלגה החדשה תהווה בית לכל תומכי הימין בספרד, וקבע כי היא תהיה "חזית לאומית רחבה" עם מקום לפלנחיסטים, מלוכנים, שמרנים, ליברלים ואפילו לדבריו גם לאנשי שמאל אנטי-קומוניסטים. הוא הדגיש כי לפני עיצוב המדינה העתידית יש למקד את כל המאמצים לניצחון במלחמה על הרפובליקנים. פרנקו הקדיש מעט ממאמציו לענייני פנים ואידאולוגיה, ומקובל לטעון כי הצלחתו נבעה מיכולתו לרצות את כלל התנועות בימין ולהוביל אותם למאבק משותף ברפובליקה.[94][88]

מפלגות לאומניות במלחמת האזרחים בספרד
מפלגה אידאולוגיה חברים בולטים שנת הקמה
הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (CEDA)
Confederación Española de Derechas Autónomas
שמרנות, קתוליות, לאומיות, קורפורטיזם,
סמכותנות
חוזה מריה חיל רובלס 1933
הפלנחה הלאומית-סינדיקליסטית (FE de las JONS)
Falange Española Nacional Sindicalista
פלנחיזם, פאשיזם, לאומיות אינטגרלית,
סינדיקליזם, אנטי-קפיטליזם
חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה,
פרנסיסקו פרנקו
1934
הקהילה המסורתית (CT)
Comunión Tradicionalista
מלוכנות, קרליזם, שמרנות, קתוליות,
אנטי-קומוניזם
פרנצ'סקו סאווריו, מנואל פאל קונדה 1869
הרסטורציה הספרדית (RE)
Renovación Española
מלוכנות, אלפוניזם, שמרנות, לאומיות
אינטגרלית, קתוליות, טוטליטריזם
חוסה קלבו סוטלו 1933
התאחדות המפלגות הלאומניות לפני המלחמה ובמהלכה:
 
JONS
 
FE
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
FE de las JONS
 
CEDA
 
CT
 
RE
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
FET y de las JONS

  • JONS = ראשי התיבות הרשמיים של Juntas de Ofensiva Nacional-Sindicalista (מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1931–1934
  • FE = ראשי התיבות הרשמיים של Falange Española (הפלנחה הספרדית), שהתקיימה בין השנים 1933–1934
  • FE de las JONS = ראשי התיבות הרשמיים של Falange Española de las Juntas de Ofensiva Nacional Sindicalista (הפלנחה הספרדית של מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1934–1937
  • CEDA = ראשי התיבות הרשמיים של Confederación Española de Derechas Autónomas (הפלנחה הספרדית של מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1933–1937
  • CT = ראשי התיבות הרשמיים של Comunión Tradicionalista (הקהילה המסורתית), שהתקיימה בין השנים 1869–1937
  • RE = ראשי התיבות הרשמיים של Renovación Española (הרסטורציה הספרדית), שהתקיימה בין השנים 1933–1937
  • FET y de las JONS = ראשי התיבות הרשמיים של Falange Española Tradicionalista y de las Juntas de Ofensiva Nacional Sindicalista (הפלנחה הספרדית המסורתית של מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1937–1977

סדרי הכוחותעריכה

כוחות היבשהעריכה

חלוקת כוחות הביטחון בין הצדדים הלוחמים עם פרוץ המלחמה

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
צבא ספרד[95][96] קצינים 2,000 4,660
חיילים 33,000 19,000
המשמר האזרחי[97][96] 18,020 15,980
משמר ההסתערות[97] 12,000 6,000
משמר הגבול[97] 10,000 6,000
צבא אפריקה[98] 24,000
סה"כ 75,020 75,640

עם תחילת המלחמה כל צד גייס עשרות אלפי לוחמי מיליציות. מאוחר יותר שילבו הצדדים את כלל כוחותיהם בצבאות סדירים.

בצבא הספרדי טרם פרוץ המלחמה שירתו 8,500 קצינים ו-112,000 חיילים. החיילים היו מגויסי חובה, מאומנים באופן מוגבל וחסרי מוטיבציה באופן כללי. לצבא היו בעיקר יחידות חיל רגלים ופרשים, והוא סבל ממחסור באמצעי לחימה מודרניים כמו ארטילריה או רכבים משוריינים.[96] לצד הצבא היו בנמצא כמה כוחות ביטחון נוספים שעמדו לרשות המדינה, שאל עף כי ייעודם העיקרי היה ביטחון פנים, הם היו בעלי אופי צבאי למחצה. כאלו היו 34,000 חברי המשמר האזרחי (Guardia Civil) שבסיסו היה בכפרים, 18,000 חברי משמרות ההסתערות (Guardia de Asalto) שהוצבו בערים ו-16,000 אנשי הקאראבינרוס (Cuerpo de Carabineros) שתפקד כמשמר גבול.[97] גוף צבאי אחרון היה צבא אפריקה אשר איגד את כלל כוחות הצבא במרוקו הספרדית, 24,000 חיילים במספר. היה זה למעשה הכוח הצבאי המיומן ביותר בספרד, והוא הורכב מלגיון הזרים הספרדי, יחידות עילית ספרדיות אחרות וכן יחידות צבא שהורכבו ממתנדבים מרוקאים תחת פיקוד קצינים ספרדים. צבא אפריקה הורכב ממגויסים שכירים מבחירה שהתגייסו לתקופות שירות ממושכות. הם זכו בניסיון קרבי עשיר בלחימה במרוקו כנגד האוכלוסייה הילידית וכן עקב השתתפותם בדיכוי המדמם של המרד באסטוריאס ב-1934.[98][99]

עם תחילת המרד נחלקו כוחות הביטחון הספרדיים לשניים, כאשר חלק מצטרפים למרד ואחרים שומרים על נאמנותם לממשלה במדריד. בימים הראשונים למרד מעריכים שכ-40,000 חיילים ניצלו את האנרכיה ונטשו את הצבא.[96] שאר הצבא התחלק כך שרוב הקצינים צידדו בלאומנים אך רוב החיילים הצטרפו לרפובליקנים.[95] משמרות ההסתערות באו מרקע עירוני והוקמו על ידי ראשי הרפובליקה עם הקמתה, ולכן באופן לא מפתיע כשני שליש מהם חברו לרפובליקנים.[97] באופן דומה התחלק גם הקאראבינרוס בין שני הצדדים.[97] המשמר האזרחי הוותיק והמסורתי יותר התחלק באופן שווה יחסית, וכמחציתו הצטרף למרד.[97][96] כלל לוחמי צבא אפריקה לעומת זאת, הצטרפו למורדים והפכו לכוח מוביל בצבא הלאומני. בסיכומו של דבר עמדו לשני הצדדים כוח של כ-75,000 איש, כאשר הלאומנים זוכים ברוב הקצונה הבכירה וכן בצבא אפריקה האיכותי. עם זאת, עד מהרה הגדילו שני הצדדים את כוחותיהם. בימים הראשונים למלחמה עשרות אלפי חברי מיליציות נקראו לדגל ותגברו את הכוחות המקוריים של כל צד.

 
חיילים רפובליקנים מהרגימנט החמישי צועדים במדריד בספטמבר 1936. חיילים אילו היוו את הבסיס לבריגדות המשולבות, על פי הם נבנה הצבא העממי כולו.

כבר ביום הראשון ללחימה, שורה של מיליציות שמאל גויסו והצטרפו לכוחות הממשלה. רוב המיליציות, שהתבססו על איגודי העובדים, היו חסרות סמכות פיקודית קבועה, נעדרו ניסיון צבאי ולא הנהיגו משמעת צבאית בשורותיהן. הדבר בא לידי ביטוי באופן קיצוני במיליציות האנרכיסטיות, שם באופן עקרוני לא הונהגה היררכיה פורמלית, לא הוענקו דרגות צבאיות והצדעה נחשבה למנהג מגונה. המיליציות סבלו לא רק מכוח אדם לא מיומן אלא גם ממחסור בציוד צבאי. אף שלעתים רובים היו בכמות מספקת, המיליציות היו חסרות אמצעי לחימה מתקדמים יותר. למרות שניראה שרוח הלחימה במיליציות הייתה גבוהה והחיילים היו אחוזי התלהבות מהפכנית, ברוב ההתנגשויות עם צבא המורדים בתחילת המלחמה הם נחלו תבוסות אל מול היחידות הממושמעות והמקצועיות של הלאומנים. יוצאי דופן היו אנשי הרגימנט החמישי, מיליציה קומוניסטית שהוקמה במהירות עם פרוץ הלחימה. המיליציה נחשבה למאורגנת, ממושמעת ומיומנת.[100]

בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים גייסו עשרות אלפי חברי מיליציות שבאו מרקעים מגוונים. מיליציה חשובה הייתה זו של הפלנחה הפאשיסטית. מיליציה זאת נחשבה לאלימה במיוחד, ממושמעת, מאורגנת היטב ונתונה להיררכיה נוקשה. אלפי חברי המיליציה הצטרפו בסופו של דבר לצבא הלאומני עם איחד המפלגות הלאומניות על ידי פרנקו באפריל 1937. מיליציה חשובה אחרת הייתה ה-Requetés. הייתה זאת למעשה קבוצה קתולית אדוקה שהיוותה את הזרוע הצבאית של תנועה הקרליסטית המלוכנית. חבריה התבססו בעיקר בחבל נווארה, התאמנו במשך שנים במחתרת וראו את המלחמה כמסע צלב כנגד קומוניזם. המיליציה נחשבה לקשוחה, מיומנת ואחוזת להט דתי. היא שמרה על עצמאותה בתוך הצבא הלאומני עד לסוף המלחמה. מיליציות לאומניות נוספות הוקמו בדרך כלל על בסיס התאגדויות מקומיות מסורתיות באזורים שהתנגדו לרפובליקה.[101]

לאחר גיוס המיליציות הכריזו שני הצדדים על גיוס כללי בשטחם, הלאומנים עשו זאת כבר באוגוסט והרפובליקנים באוקטובר.[96][102] כך בשנים הבאות גדלו שני הצבאות ומנו בראשית 1937 מאות אלפי חיילים, ולקראת סוף המלחמה עמדו על כמיליון איש כל אחד. מלבד הגדלת היקף הכוחות, עשו שני הצדדים מהלכים לארגון מחדש את צבאם על מנת להעמידו למלחמה מול היריב. בפני הממשלה הרפובליקנית עמד אתגר גדול. רוב הפיקוד הצבאי הבכיר הצטרף למרד, ורוב יחידות הצבא שנשארו נאמנות לרפובליקה פורקו בשבועות הראשונים למלחמה עקב חשדות כלפי נאמנותם. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה התמנה הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו לראשות הממשלה, והחל בעצת ברית המועצות ובהנחייתה בתהליך להקמת צבא עממי סדיר על בסיס יחידות הצבא הנאמנות והמיליציות. התוכנית זכתה להתנגדות מצד האנרכיסטים והטרוצקיסטים שחששו מההשפעה הסובייטית ההולכת וגוברת בספרד.[102]

 
חיילים לאומניים צועדים בסן סבסטיאן ב-1936.

הצבא העממי הוקם על בסיס מודל אחיד שזכה לשם "בריגדה משולבת" (Brigada Mixta), במסגרתו הוקמו מאות חטיבות שכללו כל אחת ארבעה גדודי ח"יר ויחידות נוספות לתמיכה בגדודים. שש בריגדות משולבות ראשונות הוקמו כבר באוקטובר 1936, כאשר ארבע מהן התבססו על הרגימנט החמישי. עד לסוף המלחמה הוקמו 225 בריגדות משולבות.[102] כמה מהן זכו לכינוי "הבריגדות הבינלאומיות", שהורכבו מ-30,000 מתנדבים מעשרות מדינות שונות. ההתנדבות הבינלאומית למלחמה בספרד לצד הרפובליקנים אורגנה על ידי הקומינטרן בהנחיה סובייטית. 40 גדודי מתנדבים הוקמו לאורך המלחמה, ואלו התפזרו על פני כמה וכמה בריגדות.[3] רוב הבריגדות סבלו לכל אורך שנות המלחמה ממחסור בכוח אדם וציוד, ורובן כללו 3,000 חיילים לכל היותר. הבריגדות היו כפופות באופן רופף לאוגדות, אשר מנו 2 עד 5 בריגדות כל אחת. האוגדות כללו יחידות ואמצעי לחימה שנועדו לתמוך בבריגדות, לרבות תותחי הוביצר, מרגמות, כוחות הנדסה, יחידות סיור, רכבים משוריינים, קשר, לוגיסטיקה ורפואה.[102] בדרך כלל כל ארבע אוגדות הרכיבו קורפוס, וכמה קורפוסים אחדים היו נתונים לארמייה. במאי 1937 היו כבר ארבע ארמיות כאלו, כל אחת הייתה אחראית על אזור אחר בספרד ושם היא פרסה את כוחותיה. בדצמבר הוקמה ארמייה מתמרנת בפיקוד ישיר של ראש המטה הכללי. בארמייה המתמרנת היו כמה מהיחידות המיומנות ביותר של הצבא הרפובליקני, והיא נועדה להוביל מבצעים צבאיים התקפיים.[103] על המחסור החריף של הרפובליקנים במפקדים מיומנים פיצו הסובייטים בשליחת אלפי יועצים צבאיים לספרד שלרוב שולבו במטה הבריגדות. לצד היועצים הסובייטים קומיסרים של המפלגה הקומוניסטית הספרדית שולבו אף הם בשדרת הפיקוד. להלכה תפקידם היה לעסוק בחינוך צבאי, שימור רוח הלחימה, ונאמנות הקצינים. הנ.ק.ו.ד. הפעיל אף הוא סוכנים ביחידות השונות.[104]

ציוד צבאי שנשלח במהלך המלחמה לצדדים הלוחמים[105]

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
ברית המועצות (1923-1955)  ברית המועצות גרמניה הנאצית  גרמניה ממלכת איטליה  איטליה
טנקים ורכבים משוריינים 407 250 150
כלי ארטילריה 1,186 700 1,930
מכונות יריה 20,486 31,000 3,436
רובים 497,813 157,309  240,747
תחמושת כדורים 862,000,000 250,000,000  324,900,000

בדומה לרפבוליקנים, גם הלאומנים עד אמצע 1937 סיימו את רוב הארגון מחדש של צבאם. לפני זה היו רוב הכוחות מאורגנים בצורות המקוריות שלהם והצבא הלאומני היה למעשה אוסף של כוחות צבא ומיליציות ללא היררכיה ברורה. עם הגיוס הכללי בשטח הלאומני עלה הצורך בהקמת צבא כולל אל מנת לאפשר את ריכוז המאמץ להכרעת הרפובליקנים. עד מהרה כלל הכוחות הוכפפו לבריגדות, אלו לאוגדות ואלו לקורפוסים. בדומה לרפובליקנים הבריגדות הורכבו מארבעה גדודי חי"ר, ובאוגדה רוכזו לצד כמה בריגדות אחדות גם מגוון יחידות נוספות כמו ארטילריה, פרשים והנדסה.[96] עם זאת, בעוד באופן עקרוני אצל הרפובליקנים יחידת הבסיס, העוצבה, הייתה הבריגדה, אצל הלאומנים הייתה זאת האוגדה. לכן הבריגדות היו עצמאיות פחות ועיקר המהלכים הצבאיים היו אוגדתיים.[102] בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים חילקו בדרך כלל את צבאם בין ארבע ארמיות, כל אחת עם אחריות לאזור שונה במדינה. לקראת סוף המלחמה, מנה הצבא הלאומני 61 אוגדות חי"ר (840,000 חיילים), בנוסף ל-15,000 פרשים, 19,000 אנשי ארטילריה, ו-119,000 חיילים ששירתו ביחידות אחרות.[96]

על אף שהסובייטים שלחו יועצים לספרד (כמו גם טייסים), הם לא החזיקו בכוחות צבא לוחמים במדינה. צעדים דומים נקטה גם גרמניה, שלמרות שהייתה לה כמות מוגבלת של לוחמים על הקרקע, עיקר פעילותם הייתה אימון של הכוחות הלאומנים. שונה משתיהן הייתה איטליה, שהחזיקה לכל אורך שנות המלחמה כוחות צבא גדולים שלחמו לצד הלאומנים על אדמת ספרד. חיל המשלוח האיטלקי (Corpo Truppe Volontarie) כלל ארבע אוגדות, בהן שירתו לכל אורך המלחמה 78,500 חיילים, מתוכם 12,000 נפלו בקרבות. החיילים האיטלקים, רובם חברי החולצות השחורות, נחשבו למקצועיים והגיעו לאחר שצברו ניסיון קרבי במלחמה עם אתיופיה מוקדם יותר ב-1936. הכוחות היו מצוידים בנשק מתקדם, כולל רכבים משוריינים, טנקים קלים, ארטירליה, ותותחים נגד מטוסים.[6] כוח זר נוסף שנלחם בשדות הקרב לצד הלאומנים היה "לגיון ויריאטוס" (Viriatos Legion), כוח מתנדבים פורטוגזי. למעשה הליגיון פורק שבועות ספורים לאחר שהוקם עקב התנגדות בפורטוגל, אך בין 8,000 ל-12,000 פורטוגזים לחמו בספרד במשך המלחמה, תוך שהם משתלבים ביחידות הצבא ובמיליציות הקרליסטיות.[6] מלבד סיוע בכוח אדם, תמכו המדינות השונות, ברית המועצות ברפובליקנים וגרמניה ואיטליה בלאומנים, באמצעות משלוחי נשק גדולים לכל אורך המלחמה.[105]

בסיכומו של דבר נהנו הלאומנים מכמה יתרונות צבאיים בולטים: הכוח הצבאי שלהם היה איכותי ומיומן, שדרת הפיקוד שלהם הייתה מקצועית ומנוסה, הצבא שלהם היה מאוחד וללא מתחים פנימיים ניכרים, והם זכו לסיוע צבאי חיצוני נרחב ורצוף. מבחינת כמות כוח האדם לאורך רוב הלחימה היו שני הצדדים שווים יחסית.

חילות האווירעריכה

כלי טיס בחיל האוויר הרפובליקני והלאומני במלחמה

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
  חיל האוויר הרפובליקני 478[106]   חיל האוויר הלאומני 117[106]
  חיל האוויר הסובייטי 648[107]   חיל האוויר הגרמני 800[108]
  חיל האוויר האיטלקי 700[109]
סה"כ 1,126 סה"כ 1,617

אומדני כלי הטיס מתייחסים לכמות שפעלה בספרד לכל אורך שנות המלחמה. בפועל, בכל זמן נתון הכמויות הללו היו קטנות יותר. המדינות השונות שלחו את כלי הטיס בהדגרה על פני שנים, ואלו נפלו בקרבות באופן תדיר.

כמו שאר חלקי הצבא, גם חיל האוויר הספרדי התפצל בין הלאומנים לרפובליקנים עם תחילת המלחמה. לרפובליקנים היו פי ארבעה כלי טיס מאשר ליריביהם, אך רוב הטייסים, בדומה לקציני הצבא, הצטרפו לכוחות המורדים. לכן נוצר מצב בו לצד הרפובליקני היה מחסור בטייסים ולצד הלאומני היה מחסור במטוסים. על מנת להתגבר על בעיותיהם פנו שני הצדדים לסיוע חיצוני ממדינות זרות.[110][107]

על הנחיתות המספרית של הלאומנים בכלי טיס, פיצו עד מהרה איטליה וגרמניה שנכנסו לתמונה. שני המשטרים הפאשיסטים כבר בחודש הראשון למלחמה החלו לשלוח טייסים וכלי טיס על מנת לתגבר את חיל האוויר הלאומני. תחילה הם שלחו בעיקר מטוסי תובלה לרבות יונקרס Ju 52 על מנת לסייע ללאומנים להעביר את כוחותיהם ממרוקו הספרדית לספרד גופא.[110] בהמשך היו אלו כמויות גדולות של מטוסים, ששיחקו תפקיד מכריע בשלב מוקדם זה של המלחמה. במיוחד הייתה יעילה התרומה של הגרמנים למאמץ המלחמתי של הלאומנים. הגרמנים הפעילו כלי טיס פרי התעשייה האווירית הגרמנית שנחשבו למתקדמים ביותר מסוגם.[111] בלטו במיוחד המסרשמיט Bf 109 והיינקל He 111, שטיסות הבכורה שלהם נערכו כשנה בלבד בטרם פרוץ המלחמה. הצוותים שהפעילו אותם היו מקצועיים ומאומנים היטב, ועבורם ספרד הייתה מקום מתאים לרכוש בו ניסיון קרבי.[109] מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה שתי המדינות מיסדו את חילות המשלוח שלהם. ביולי הקימה גרמניה את לגיון הקונדור (Legion Condor) שהתבסס בעיקר על הלופטוואפה, ובעקבותיה בדצמבר השיקה איטליה את לגיון האוויר האיטלקי (Aviazione Legionaria).[110]

 
יונקרס Ju 87 של לגיון קונדור בספרד. מפציץ הצלילה היה לנפוץ ביותר מסוגו בחיל האוויר, והוא לקח חלק משמעותי במלחמה.

בדומה ללאומנים גם הרפובליקנים פנו לעזרה מתומכיהם מעבר לים, לברית המועצות. במקביל לפניה לעזרה הם החלו להכשיר באופן חפוז מאות טייסים חדשים על מנת להתמודד עם המחסור החריף בכוח אדם מיומן.[110] לברית המעוצות היה תפקיד חשוב במאמצי הרפובליקנים לגשר על פער זה. במסגרת זאת לאורך המלחמה הם הכשירו 800 טייסים ספרדים,[112] ומאות מהם אף נשלחו ללימודי טיסה בברית המועצות. לצורך זה הקימו הסובייטים בית ספר לטיסה ייעודי בגנג'ה שבאזרבייג'ן, וכמאתיים חניכים ראשונים התחילו בו הכשרות ואימונים בפברואר 1937. לכל אורך שנות המלחמה הוכשרו במקום 413 טייסים ספרדים, ששבו לאחר לימודיהם למולדתם לקחת חלק בלחימה.[107]

לצד ההכשרה של טייסים ספרדים תרומתה העיקרית של ברית המעוצות לרפובליקנים הייתה בשליחה של מאות טייסים וכלי טיס לספרד במהלך המלחמה. משלוח ראשון הגיע באוקטובר 1936, ובסוף נובמבר אותה השנה כבר פעלו כ-300 טייסים סובייטים בשמי ספרד. הגעתם של הטייסים הסובייטים הטתה מחדש את מאזן הכוחות האווירי לטובת הרפובליקנים, והביאה לאופטימיות רבה בקרבם. חיל האוויר הסובייטי שיחק תפקיד מכריע בקרבות סביב מדריד במרץ 1937, שם הגיע לשיא כוחו בספרד.[110] אך בעוד הסובייטים שולחים עוד מטוסים וטייסים למלחמה, גרמניה ואיטליה הרחיבו גם הן את את המעורבות שלהם בלחימה. כתוצאה מכך, במהלך 1937 איבדו הסובייטים את ההובלה באוויר תוך שהטייסים הסובייטים סובלים מאבידות רבות בקרבות עם הגרמנים והאיטלקים. בחודשים הבאים צמצמו הסובייטים את משלוחי הנשק לספרד, והצרו את המעורבות שלהם במערכה האווירית. מעתה ועד סוף המלחמה נהנו הלאומנים מעליונות אווירית בדרך כלל.[107][112]

חילות האוויר משני הצדדים לקחו לכל אורך שנות המלחמה חלק משמעותי, באופן שלא היה כמוהו באף עימות צבאי עד אז. הם מילאו מגוון משימות לרבות סיוע אווירי קרוב לכוחות היבשה, הפצצת נכסים של האויב, תובלה אווירית, ומעל הכל ניהלו אינספור קרבות אוויר יומיומיים כנגד מטוסי האויב.[109] חידוש משמעותי בלוחמה האווירית בספרד היה בהפצצות אוכלוסייה אזרחית, מדיניות בה נקטו הלאומנים באופן נרחב בשלבים שונים של הלחימה. בשנות המלחמה הופצצו עשרות ערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים. ההפצצות זרעו הרס רב וגרמו לאלפי אזרחים הרוגים. ככלל נועדו ההפצצות לפגוע ברוח הלחימה של הרפובליקנים. דוגמה קיצונית לכך הייתה בהפצצת גרניקה שהפכה לאחד מסמלי המלחמה.[113][114]

חילות היםעריכה

כלי שיט בצי הרפובליקני והלאומני במלחמה[115]

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
אוניות מערכה 1   1  
סיירות כבדות 0 2    
סיירות קלות 3       2      
משחתות 14                                 5          
ספינות טורפדו 7               5          
צוללות 12                   2     
ספינות קלות 6             12                      
סה"כ 45 29

  = כלי שיט שהיו בתחילת המלחמה בצי הרפובליקני והלאומני
  = כלי שיט שהיו בהליכי בנייה בתחילת המלחמה ונכנסו לפעילות במהלכה
  = כלי שיט שמסרה איטליה ללאומנים במהלך המלחמה

ב-1936 נחשב הצי הספרדי למודרני והיה מצויד במגוון כלי שיט מסוגים שונים. עם פרוץ במלחמה עשו הצדדים מאמצים נרחבים להשתלטות מהירה על נמלי הים ובסיסי הצי במטרה לרכוש שליטה על כלי השיט. כבר בימים הראשונים הלאומנים תפסו שלושה בסיסים ימיים חשובים: פרול, קדיס ואלחסירס. הרפובליקנים נשארו עם שני בסיסי צי בלבד: קרטחנה ומאון שבאי מנורקה. על אף שלבסיסים של הרפובליקנים היו תשתיות מוגבלות בלבד לעומת אלו של הלאומנים, הרפובליקנים פיצו על כך עם שליטתם בכל נמלי הים האזרחיים הגדולים של ספרד: ברצלונה, ולנסיה ובילבאו. כתוצאה מכך החזיקו הרפובליקנים גם בשני שליש מצי הסוחר הספרדי.[116] הצי הספרדי הלוחם לא התחלק באופן שווה, ורוב כלי השיט נפלו לידי הרפובליקנים. שתי אוניות המערכה של הצי התחלקו בין הצדדים, אחת לכל צד. שתי הסיירות הכבדות היחידות של הצי, שהיו עדיין בבנייה בתחילת המלחמה אבל הוכיחו את נחיצותם בהמשכה, נפלו לידי הלאומנים. כלל המשחתות, 14 במספר, למעט אחת, נפלו לידי הרפובליקנים. בדומה לכך גם כל 12 הצוללות של הצי הוחזקו בידי הרפובליקנים.[115][117]

למרות יתרונם הברור של הרפובליקנים בכמות ובאיכות כלי השיט, שורה של גורמים עמדו בעוכריהם. על אף שרוב החיילים ששירתו בחיל הים עמדו לימין הרפובליקה (13,000 לעומת 7,000 ששירתו בצי הלאומני), מרבית קציני הצי הצטרפו ללאומנים, בדומה לרוב קציני הצבא וטייסי חיל האוויר. קצינים אחרים שלא הצטרפו למרד סבלו מחשדות באשר למושא נאמנותם האמיתי ונחשדו בבגידה. התגובה של הרפובליקנים הייתה מעצרים והוצאות להורג של רבים מהם.[117] מעריכים כי 230 מתוך 675 קציני הצי שהיו בשירות פעיל נהרגו במהלך החודשים הראשונים למלחמה. קצינים רבים אחרים הודחו. המחסור של הרפובליקנים בשורות הקצונה הבכירה הייתה חמורה יותר. מתוך 19 אדמירלים בצי הספרדי, שניים בלבד עמדו לשירות הרפובליקה.[116][115] לעומת הרפובליקנים, הצי הלאומני שסבל ממחסור בכלים וכוח אדם היה מאורגן היטב, זכה בפיקוד איכותי ושמר על יוזמה לכל אורך שנות המלחמה.[118] הרפובליקנים, שתפקודם נפגע עקב המחסור בפיקוד איכותי וארגון אפקטיבי, הצליחו לאורך המלחמה לשפר את ביצועיהם ואף לקצור כמה הצלחות מוגבלות. עם זאת, הם נכשלו בשאיפותיהם לבסס עליונות ימית.[115]

עבור שני הצדדים השליטה בנמלי הים ובנתיבי הסחר בים התיכון ובאוקיינוס האקטלנטי הייתה קריטית לשם הבטחת המשך שרידותם. ללא שליטה בים ידעו הצדדים כי יתקשו לקלוט נשק, מתנדבים ומשאבים חיוניים ממדינות ידידותיות. לכן, על אף יחסי הכוחות השליליים עבור הלאומנים, הם שמרו לכל אורך שנות המלחמה על היוזמה.[119] למעשה לאורך רוב שנות המלחמה לא נרשמו קרבות ימיים משמעותיים בין הצדדים, ואלו התמקדו בסיוע לקרבות ביבשה ובחסימת דרכי הסחר של היריב. רוב פעילות הציים הסתכמה בתקיפת שיירות כלי שיט, סיוע לכוחות היבשה בהפצצת מטרות על החוף ובהטלת סגר ימי על נמלי האויב.[117][118][115] בחודשים הראשונים הצליח הצי הרפובליקני לקצור הישג חשוב. הוא השתלט על מצר גיברלטר ובכך ניתק את מרוקו הספרדית משאר האזור הלאומני. עם זאת, בספטמבר 1936 הצליח הצי הלאומני לרכז די כוח ימי במיצרים ולהסיר את השליטה הרפובליקנית עליהם.[120]

כאמור הצי הרפובליקני לא השכיל לנצל את יתרונו הכמותי במהלך המלחמה. על אף שיחסי הכוחות בים תמיד היו לטובת הרפובליקנים, הלאומנים הצליחו לשפר אותם באמצעות בנייה של ספינות חדשות ורכישת כלי שיט ישנים מהאיטלקים. במהלך 1937 קיבל הצי הלאומני של ארבע משחתות ושתי צוללות מאיטליה. עם זאת, יש לציין כי איכותם של כלי שיט אלו הייתה נמוכה ותרומתן לצי הלאומני נחשבה לשולית. במהלך כל שנות המלחמה הלאומנים השיקו 7 ספינות חדשות, מתוכן שתי סיירות כבדות, לעומת הרפובליקנים שבמהלך המלחמה השלימו את ייצורן של שתי משחתות בלבד. בנוסף להתרחבות הצי, הלאומנים זכו גם לסיוע הולך וגבור של ציים ידידותיים. לאורך רוב מהלך המלחמה למעלה ממחצית כלי השיט של הצי הגרמני פעלו בספרד בכל זמן נתון, כולל שתיים משלוש אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד, 6 סיירות וארבע צוללות. בנוסף לפעילות הצי הגרמני, צוללות איטלקיות העניקו תמיכה סמויה חשובה ללאומנים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. תחילה נוכחות הצי האיטלקי והגרמני שימשה לפינוי אזרחיהם מספרד, אך בהמשך הם ביצעו מגוון משימות שנועדו לתמוך במאמצי הלאומנים, בעיקר תמיכה טכנית ולוגיסטית.[119] הרפובליקנים זכו אף הם לתמיכה ימית חיצונית שהעניקה להם ברית המועצות. עם זאת, התמיכה הסובייטית הימית הייתה מוגבלת והסתכמה בעיקר בשליחת יועצים וציוד צבאי.[115]

הזירה הדיפלומטיתעריכה

 
לאון בלום, ראש ממשלת צרפת. על אף כי בלום אהד את הרפובליקנים, הוא הוביל את ארצו יחד עם בריטניה לקבוע עמדה נייטרלית במלחמה.

מלחמת האזרחים עוררה במדינות רבות באירופה חילוקי דעות באשר לעמדה שיש לנקוט ביחס למלחמה. כבר בשלב מוקדם גרמניה ואיטליה נעמדו לצד הלאומנים, וברית המועצות לצד הרפובליקנים. מדינות אלו תמכו בצדדים הלוחמים דיפלומטית וצבאית, תוך שהם שולחים לספרד אמצעי לחימה, ציוד אספקה ומתנדבים לקחת חלק בלחימה.[121] במובן הזה מלחמת האזרחים דמתה יותר ויותר למלחמת פרוקסי בין כמה מהמעצמות הגדולות. לצד המעצמות, מדינות אחרות העניקו גם כן תמיכה מוגבלת למי מהצדדים, בעיקר דיפלומטית. כאלו היו פורטוגל וקריית הוותיקן שאהדו את הלאומנים,[122][123] ומקסיקו שצידדה ברפובליקנים.[124] רוב מדינות אירופה, בראש ובראשונה צרפת ובריטניה, הכריזו על נייטרליות ומדיניות של אי-התערבות.

כבר בימים הראשונים לפרוץ המלחמה, פנתה ממשלת החזית העממית הרפובליקנית לעזרה מצרפת. שכנתה הצפונית של ספרד נשלטה באותה התקופה על ידי ממשלת החזית העממית בראשות לאון בלום. ספרד קיוותה שצרפת תיראה אותה כבת ברית טבעית, תוך דגש על שייכותן של שתי המדינות לשמאל הדמוקרטי האירופאי. התגובה הצרפתית הראשונית הייתה חיובית, וממשלת בלום החלה לשלוח לספרד כלי נשק קלים, כלי טיס אחדים וציוד חיוני.[125][126][127]

במקביל למגעים של הרפובליקנים, הלאומנים פתחו ערוצי קשר מידיים עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, שנעתרו במהירות לסייע להם. גרמניה ואיטליה, שתוך חודשים ספורים צפויות לחתום ברית רשמית ביניהן, ראו בספרד שותף פוטנציאלי בברית שלהם. הן ראו בצרפת אויב היסטורי, וסברו כי ספרד פאשיסטית תעמיק את כיתורה של צרפת (גרמניה ואיטליה ממזרח, ספרד מדרום מערב). כמו הלאומנים, כך גם גרמניה ואיטליה ראו את מלחמת האזרחים בספרד בראש ובראשונה כמאבק נגד קומוניזם. האידאולוגיה של המשטרים בגרמניה ובאיטליה הייתה אנטי-קומוניסטית מיסודה, ואדולף היטלר ראה בברית המועצות אויב מסוכן, וחשש שמא תקום בספרד ממשלה פרו-סובייטית.[125][128] עבור גרמניה, שהייתה בעיצומו של תהליך חימוש מחדש, המלחמה הייתה הזדמנות לנסות את כלי הנשק והטקטיקות החדשות שפיתו הורמאכט והלופטוואפה. גרמניה, שלא השתתפה למעשה בעימות צבאי משמעותי מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, ראתה בספרד מקום מתאים בו מפקדיה יוכלו לצבור ניסיון לקראת האפשרות שתפרוץ מלחמה כוללת.[128] מניעיו של בניטו מוסוליני היו דומים, אך עבורו התערבות בספרד הייתה גם הזדמנות לרכוש בת ברית במערב הים התיכון, לצורך החלשת בריטניה וחיזוק מעמדה של איטליה באזור.[129]

 
בניטו מוסוליני, שליט איטליה הפאשיסטית. מוסילני ראה בפרנקו בן ברית טבעי, והוביל סיוע נרחב ללאומנים במהלך המלחמה.

לאחר שהתברר בצרפת כי גרמניה ואיטליה נעמדות לצד הלאומנים, התגבשה במהירות אופוזיציה בצרפת להתערבות במלחמה, תוך ששמרנים ומתונים קוראים לשמירה על נייטרליות. מיעוטם רחש חיבה ללאומנים בספרד, אחרים חששו מהקו הקומוניסטי של חלק מהרפובליקנים, אך מעל הכל מתנגדי ההתערבות הונעו מהחשש שהיא עלולה להצית עימות בינלאומי ואף מלחמת עולם.[125][126][130] הצרפתים אף חששו שאם יתערבו בה, המלחמה עלולה לחצות את הגבול לשטחם ולחולל מלחמת אזרחים גם בצרפת עצמה בין הימין לשמאל.[131]

יותר מצרפת, הייתה זאת בריטניה בראשות סטנלי בולדווין שדבקה בנייטרליות וחששה כי התערבות תוביל למלחמה כוללת.[126] אמנם מפלגת הלייבור תמכה בהתערבות לטובת הרפובליקנים, אך נוכח ישיבתה באופוזיציה תוך שהיא מהווה מיעוט בפרלמנט, לא הייתה לה השפעה של ממש. ראש הממשלה נוויל צ'מברלין שירש במאי 1937 את בולדווין בתפקיד המשיך את הקו המדיני הבריטי של נייטרליות. צ'מברליין, שהיה בעיצומו של תהליך פיוס עם גרמניה, חשש כי נוכחות בריטית בספרד תקרב את היבשת למלחמה.[130] בנוסף לכל חששו הבריטים כי משטר עוין בספרד יאיים על הריבונות הבריטית בגיברלטר ועל המעמד של בריטניה בים התיכון. בריטניה ראתה מלכתחילה את הלאומנים כצד החזק בעימות, ולכן הייתה מעוניינת ביחסים תקינים איתם. בנוסף, היא ראתה בשמאל הספרדי הסוציאליסטי סכנה לפעילות של חברות בריטיות בתעשיית המכרות בספרד, היות והוא עשוי להלאים אותם, במיוחד עם המדינה תידרדר לקומוניזם.[132] העמדה הבריטית הניעה את צרפת עוד יותר להימנע מתמיכה ברפובליקנים, היות והצרפתים חששו מהובלה של מדיניות חוץ עצמאית. בריטניה אף איימה על צרפת כי אם זו תתערב בספרד ותגרור מלחמה עם גרמניה, הבריטים לא יעמדו לצד הצרפתים.[131][133]

 
יוסיף סטלין, שליט ברית המועצות. סטלין היה למנהיג המעצמה היחיד שנעמד לצד הרפובליקנים במלחמה.

משצרפת ובריטניה החליטו כי לא ייקחו חלק במלחמה בספרד, הם החלו להוביל קריאה בינלאומית לאי התערבות ולאמברגו כלפי שני הצדדים הלוחמים. המאמץ נשא פרי וכמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נחתם בין כלל המעצמות הגדולות הסכם האי-התערבות (Non-Intervention Agreement) ביחס לספרד.[125][126] ב-9 בספטמבר 1936, בהתאם להסכם, התכנסו בלונדון נציגי המעצמות לוועידת האי-התערבות (Non-Intervention Committee) שנועדה לדון במשותף בדרכים למנוע החרפה של מלחמת האזרחים.[131] לימים שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ שהשתתף בוועידה, כתב בזיכרונותיו בסרקזם כי יש לשנות את שם וויעדת האי-התערבות ל"וועידת ההתערבות", עקב פעילות חברותיה שעוסקות בעיקר במאמצים להסתיר או להסביר את התערבותן בספרד.[134] הסכם האי-התערבות היה לכישלון מהרגע הראשון; גרמניה, איטליה וברית המועצות לא היססו להפר אותו באופן בוטה לכל אורך המלחמה.[128][135][131][136]

עמדתן הנייטרלית של צרפת ובריטניה דחפה את הפרובליקנים לזרועותיו של סטלין ועודדה אותו לתמוך בהם. הוא ראה במצב המדיני שנוצר הזדמנות להחצין את עמידתו כנגד היטלר, לעומת העמדה הפשרנית של בריטניה וצרפת שמסרבות לקחת צד ולהתעמת עם הפאשיזם. מעבר לכך, ברית המעוצות סברה כי התערבות לטובת הרפובליקנים הייתה החלטה מחויבת המציאות נוכח ההתערבות הגרמנית-איטלקית לטובת הלאומנים, התערבות לה צריך היה להעמיד משקל נגד.[125][135][135] לפני המלחמה יחסה של ברית המעוצות לרפובליקה הספרדית היה מסויג. הקומינטרן, בהנחיה סובייטית, קרא באופן רשמי להפלת הרפובליקה ולהקמת מדינה קומוניסטית תחתיה. עם זאת, לנוכח מה שראתה כסכנה בעלייתו של משטר פאשיסטי נוסף באירופה, היא החליטה על השעיית קריאתה למהפכה קומוניסטית בספרד. סטלין חשש כי השפה המהפכנית של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים תרתיע את מעמד הביניים הספרדי ואת מדינות המערב מלתמוך ברפובליקנים.[137][125][135][135] ברית המעוצות גם ראתה בנוכחותה בספרד הזדמנות למאבק בגורמים אנטי-סטליניסטים, כגון טרוצקיטסים ואנרכיטסים, לצד בסיס לחיזוק המפלגה הקומוניסטית המקומית.[135] על אף שהסיוע של ברית המועצות לרפובליקנים נבע בראש ובראשונה מאינטרסים סובייטים, ספרד נדרשה לשלם על הסיוע. לפיכך, לאורך כל שנות המלחמה הרפובליקנים העבירו לברית המועצות כשני שליש ממאגרי הזהב של ספרד.[135]

מהלך המלחמהעריכה

הפיכה ועימותים ראשוניםעריכה

 
ספרד ביולי 1936:
  הרפבוליקנים
  הלאומנים

באביב 1936 הרפובליקה הייתה שקועה במשבר עמוק, וכמה מבכירי הצבא גמרו אומר להפיל את השלטון. הנשיא מנואל אסאניה וממשלתו הבינו כי פני הצבא להפיכה, ולכן הוציאו לפועל שורה של צעדים על מנת להצר את צעדי הגנרלים החשודים בחוסר נאמנות. בתוך כך הורה הנשיא על הצבה מחדש של מספר בכירים בצבא, במטרה להרחיקם מנקודות מפתח מסוכנות בספרד גופא. הגנרל מנואל גודד ליופיס הועבר לאיים הבלאריים והגנרל פרנסיסקו פרנקו לאיים הקנריים. הגנרל אמיליו מולה, מפקד צבא אפריקה, הועבר לנווארה מתוך הנחה שכך יוקשה על הקושרים לתפוס את השליטה על צבא אפריקה המיומן. בדיעבד, דווקא העברתו של מולה אל ספרד גופא הקלה על ההוצאה לפועל של המרד ואפשרה למולה להובילו בשלביו הראשונים.[138]

עוד בטרם תכנון ההפיכה, האלימות הפכה למחזה נפוץ בספרד ובין פברואר ליולי נהרגו 250 איש בעימותים בין אנשי ימין לאנשי שמאל. שני הצדדים נאבקו על השליטה ברחובות, ומגוון רחב של מיליציות הופיעו בכל רחבי המדינה. שיאה של האלימות הפוליטית הגיע ב-12 ביולי, אז רצחו חברי מיליציה פלנחיסטים את לוטננט חוסה קסטיליו הסוציאליסט, קצין זוטר במשמרות ההסתערות. חבריו החליטו לנקום, וביום המחרת רצחו במדריד את חוסה קלבו סוטלו, בכיר המפלגה האלפוניסטית המלוכנית. הירצחו של פוליטיקאי על ידי רשויות החוק בספרד הכתה בהלם את המדינה. רבים בימין חששו כי הם יהיו הקורבנות הבאים לנוכח אוזלת ידה של הממשלה לשלוט על אנשיה. עבור קציני הצבא שהובילו את תכנון ההפיכה היה הרצח העילה הסופית לצאת למרד.[138]

יממה לפני הרצח של סוטלו, שכרו המורדים בלונדון מטוס תובלה קל של חברת דה הבילנד על מנת להטיס את פרנקו למרוקו שייקח את הפיקוד על צבא אפריקה. ב-14 ביולי המטוס נחת בלאס פאלמאס, מוכן למשימה. ב-17 ביולי ההפיכה פרצה ופרנקו תפס במהירות את הפיקוד על מרוקו הספרדית. ביום המחרת ההפיכה התרחבה לספרד עצמה ושורה של יחידות צבא הכריזו על הצטרפותם למורדים.[139] ב-19 ביולי, כשההפיכה בעיצומה, הציעו גורמים בממשלה לגנרל מולה פשרה במסגרתה תוקם ממשלת אחדות והוא ימונה לשר ההגנה. הניסיון לפתור את המשבר בדרכים לא אלימות היה מאוחר יותר והמרד כבר יצא לדרך.[140]

 
חיילים רפובליקניים ואנשי משמרות ההסתערות בעת העימות עם חיילי הצבא המתקוממים בברצלונה.

לנוכח ההתקוממות, ב-18 ביולי דרשו איגודי העובדים מהממשלה לחמש את המיליציות של השמאל, על מנת להיאבק בצבא ולהגן על הרפובליקה. ראש הממשלה קסארס התנגד תחילה וקיווה כי ממשלתו תוכל להתמודד עם המשבר באמצעות משמרות ההסתערות וכוחות ביטחון אחרים ששמרו על נאמנותם. משהתבררה חומרת המצב, הממשלה התרצתה לבסוף והורתה לחמש את המיליציות של הסוציאליסטים והאנרכיסטים.[141] בימים הבאים שורה של חילות מצב של הצבא בערים השונות הצטרפו למרד, תוך שהם נאלצים לגבור על התנגדות המיליציות. תקוותם של הקושרים להשתלט במהירות על המדינה נגוזה, ועימותים פרצו בכל רחבי ספרד. בראש ובראשונה קיוו המורדים להשתלט על מדריד וברצלונה, שתי הערים הגדולות.[142]

בברצלונה הגנרל גודד תפס את השליטה על חיל המצב המקומי, שיצא מבסיסו במטרה לתפוס את העיר. אלפי חברי מיליציות חמושות יחד עם אנשי משמרות ההסתערות יצאו לקראת הצבא וחילופי אש פרצו בין הצדדים. המורדים הובסו, הגנרל גודד נכנע ונפל בשבי, ומאוחר יותר אף הוצא להורג.[142] המצב היה דומה במדריד, אך שם עוד בטרם יצא חיל המצב מבסיסו המונים צבאו על המתחם בו ישב. אלפי לוחמי מיליציה צרו על הבסיס ודרשו מ-2,000 החיילים שהיו בו למסור את נשקם. יחד עם אנשי משמרות ההסתערות תקפו המיליציות את המתחם בסיוע ארטילריה ומטוסי קרב. מאות נהרגו בעימותים, וב-20 ביולי החיילים נכנעו ומפקד הכוח הוצא להורג.[143] בשאר המדינה פרצו עימותים דומים, ובסיכומו של דבר השיגו המורדים שליטה על קסטיליה הישנה, נווארה, גליסיה ומערב אנדלוסיה. לעומת זאת רוב חבלי החוף הצפוני, כולל הבסקים, אסטוריאס וקנטבריה העשירים במכרות, שמרו על נאמנותם לממשלה. כאמור, מדריד וברצלונה נשארו אף הן בידי הפרובליקנים, כמו גם רוב מזרח ספרד ודרומה. למרות זאת, היה ברור לכל כי גם במרחבים בהם הובסו המורדים, הייתה הממשלה משוללת כוח ממשי, והמיליציות היו אלו ששלטו ברחובות.[142]

לאחר כמה ימים של לחימה בערים, 13 מיליון ספרדים עדיין היו מצויים בשטחים ששמרו על נאמנותם לממשלה. הרפובליקנים החזיקו במרכזים התעשייתיים של הצפון, בעיר הבירה ובשאר הערים הגדולות, ברוב חיל האוויר וברוב הצי. בשטחים שהצטרפו למרד, בהם חיו 11 מיליון בני אדם, היו מצויים רוב השטחים החקלאיים הפוריים של ספרד החיוניים לייצור מזון. מבחינת מצב פיננסי, אוכלוסייה, משאבים ותעשייה, היה ניראה כי הרפובליקנים מוכנים טוב יותר לעימות ממושך. עם זאת, הם סבלו מממשלה חלשה, מתחים פוליטיים פנימיים וצבא מפורק.[144][145]

הקרבות על מדרידעריכה

 
ספרד בספטמבר 1936:
  הרפבוליקנים
  הלאומנים

משהובס חיל המצב בברצלונה, העיר הייתה בטוחה מהישג ידם של הלאומנים.[146] לא כך היה המצב במדריד, שאמנם גם בה חיל המצב הובס, אך היא ישבה במיקום פגיע במרחק קצר משטחים שנפלו לידי המורדים.[147] על כן, מיד לאחר תום הקרבות עם חיל המצב, אלפי לוחמי מיליציה יצאו להשתלט על דרכי הגישה אל העיר ועל השטחים שסבבו אותה. תחילה הם השתלטו על מעביר ההרים ברכס הסיירה דה גואדרמה החולש על מדריד מצפון וממערב. בהמשך הם גם השתלטו על הערים גוודלחרה ואלקלה דה אנארס ששלטו על הגישה לעיר מכיוון צפון מזרח.[148] הגנרל מולה, שהתאכזב מכישלון ההפיכה במדריד וראה בתפיסת העיר מטרה ראשונה במעלה,[149] הורה לכוח בנווארה שנתון למרותו לצאת דרומה לכבוש את העיר. הכוח נבלם על ידי מיליציות רפבוליקניות. כוח לאומני אחר, שיצא מואיאדוליד וניסה להתקדם אל העיר מצפון מערב נבלם אף הוא. ברם, הבינו הלאומנים כי על מנת לכבוש את העיר ייאלצו לחכות להגעת כוח צבאי מדרום.[148]

לנוכח כישלון המורדים לתפוס את השליטה ברוב הערים הגדולות, היה ברור לכל כי עיקר תקוותם יושבת כעת על כתפי חיילי צבא אפריקה בפיקודו של פרנקו. העליונות הימית של הרפובליקנים במצר גיברלטר מנעה את העברתם ממרוקו לספרד דרך הים, לכן המתינו הלאומנים להגעת מטוסי תובלה מגרמניה. ב-29 ביולי הגיעו כמה עשרות מטוסים כאלו, והחלו במבצע חסר תקדים להטסה של כלל הכוח לסביליה שנשלטה על ידי הלאומנים והייתה לראש הגשר של צבא אפריקה בספרד. ב-6 באוגוסט נחת פרנקו בסביליה גם הוא,[150] ועד ה-15 בספטמבר כבר 18,000 חיילים מצבא אפריקה שהו בסביליה וסביבתה.[98] נחיתת צבא אפריקה ביבשת שינתה את מאזן הכוחות בספרד לטובת הלאומנים, שכעת עמד לרשותם כוח צבאי מיומן, מצויד וממושמע.[150]

תכניתו של פרנקו הייתה לשעוט במהירות למדריד דרך מערב ספרד, תוך שהוא מאחד את שטחי השליטה הדרומי והצפוני של הלאומנים. צבא אפריקה התחלק לשניים: כוח אחד נשאר בסביליה לבסס את השליטה של הלאומנים באנדלוסיה, וכוח שני ובו 8,000 חיילים מצבא אפריקה שסיים את התארגנותו יצאו מסביליה צפונה. פחות משבוע לאחר יציאתם, ב-10 באוגוסט, הם כבר היו במרידה, מרחק 170 קילומטר מסביליה. בדרך כבש הכוח בצורה אגרסיבית שורה של כפרים ועיירות שעמדו בדרכו, תוך שהוא נהנה מסיוע ארטילרי ואווירי קרוב. במרידה נרשם קרב משמעותי, אך העיר נפלה לידי הלאומנים תוך יממה.[150][149] דרומה משם, בבדחוס, התבצר כוח של 6,000 לוחמי מיליציות רפובליקנים שהתקדמות כוחות צבא אפריקה ניתקה את קווי האספקה שלהם. הם ישבו בתוך חומות העיר וב-14 באוגוסט החל הקרב בינם לכוח של צבא אפריקה שהגיע למקום. ניסיונות ראשונים של הלאומנים להסתער על החומות נכשלו, אך בהמשך אותו היום נפלה העיר ו-2,000 מאנשיה נטבחו באכזריות. באותו הזמן כוחות אחרים של צבא אפריקה יצאו מסביליה מזרחה וכבשו את המרחבים שסביב גרנדה.[151]

 
חיילים לאומנים בפשיטה על פרוור של מדריד.

לאחר נפילת מדירה ובדחוס, פנו כוחות צבא אפריקה מאקסטרמדורה לצפון מערב, לכיוון מדריד. ב-21 בספטמבר הגיעו הכוחות למרגלות הדרומיים של רכס הסיירה דה גואדרמה, והיו כבר כשישים קילומטר ממדריד. במקום לעלות ישירות להתקפה על עיר הבירה, החליט פרנקו להורות לכוחותיו לפנות 45 קילומטר מזרחה, אל טולדו. בעיר היה כוח לאומני נתון במצור מזה כחודש, לאחר שנכשל בתחילת ההפיכה בניסונו להשתלט על העיר. הלאומנים, שמנו 1,200 חיילים, 100 חברי מיליציה פלנחיסטים ו-500 נשים וילדים חברי קהילה דתית מקומית, התבצרו במבצר אלקסר שבעיר. הם סבלו מהפגזות ארטילריות ומתקפות חוזרות ונשנות, והפכו לסמל של גבורה על עמידתם הנחושה. בתחילת המצור הרפובליקנים קיימו שיחת טלפון בין חוסה מוסקארדו, מפקד המבצר, לבנו. הם איימו על מוסקארדו שאם לא ייכנע בנו יהרג. מוסקארדו סירב להיכנע ובנו הוצא להורג מאוחר יותר באותו החודש.[152] ב-27 בספטמבר, לאחר חמישה שבועות של מצור, כוחותיו של פרנקו הגיעו לטולדו וכבשו את העיר. הניצחון בטולדו האדיר את שמו של פרנקו, ועבור הלאומנים היה במה שתפסו כשחרור המרכז הקתולי משמעות סמלית רבה. עם זאת, לעיקוב שטולדו הסבה למתקפה על מדריד הייתה חשיבות רבה, היות והרפובליקנים בבירה זכו בזמן יקר ערך לביצור עירם לקראת המתקפה הקרבה.[149]

ב-29 בספטמבר, עטור הניצחון בטולדו, הוכרז פרנקו כראש המטה הכללי וראש המדינה, על אף מחאותיו של אמיליו מולה. פרנקו, שנודע מעתה כגנרליסימו וקאודיו, קבע את מקום משוב ממשלתו בבורגוס ואת מפקדת הצבא בסלמנקה.[153] אל מול האחדות מאחורי פרנקו בימין, השמאל היה עדיין מצוי בפילוג. ברקע כישלון הממשלה בדיכוי המרד והתבוסות של הרפובליקנים בשדה הקרב, התפטר ראש הממשלה המתון חוסה חירל מתפקידו. במקומו התמנה לתפקיד הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו, שהיה נחשב לרדיקלי וזכה לכינוי "לנין הספרדי". לרגו קביירו היה נחוש לאחד את מחנהו הפוליטי, וב-4 בספטמבר הקים ממשלה בשותפות רוב מפלגות השמאל, עם שישה שרים סוציאליסטים, ארבעה רפובליקנים, אחד קטלוני ואחד בסקי. תחילה נכשל לרגו קביירו בניסיונו להכניס גם את האנרכיסטים לממשלה, אך כחודשיים לאחר הקמתה הם נעתרו לבקשתו ובצעד חסר תקדים הצטרפו אליה. לראשונה הייתה לרפובליקנים ממשלה מאוחדת, שתוכל, כך קיוו, לייצב את הרפובליקה ולהוביל את המדינה לניצחון במלחמה.[154]

לאחר שטולדו נפלה לידי הלאומנים, הייתה הדרך מדרום אל מדריד פתוחה. פרנקו ניצל את ההזדמנות והורה לכוחותיו מצבא אפריקה לנוע צפונה.[155] הגנרל מולה התגאה לקראת המתקפה על העיר כי סביב מדריד יש ללאומנים ארבעה גייסות, ו"גיס חמישי" נוסף בתוכה, המייצג את תומכיהם ואלו שלכאורה יצטרפו אליהם ברגע שכוחותיהם ייכנסו אליה.[156] ב-29 באוקטובר החלו הלאומנים להפציץ מהאוויר את מדריד, תוך תקווה שהדבר יזרז את נפילת העיר. הכוחות הלאומניים כבשו כפר אחר כפר בפאתי מדריד, וב-6 בנובמבר כבר היו בתחומה, אך התקדמותם הואטה עקב הפצצות אוויריות של טייסים סובייטים שהוזעקו להציל את מדריד.[155] לצד הגעת הטייסים, הזרימה הממשלה כוחות חי"ר רבים לעיר, ועיבתה את קווי ההגנה שלה. בין הכוחות שהגיעו היו ראשוני לוחמי הבריגדות הבינלאומיות, שהשפעתם על מורל תושבי העיר הייתה בלתי מבוטלת.[157]

 
חיילים איטלקיים בקרב גוודלחרה.

ניסיון של הכוחות הלאומניים לחדור למרכז העיר דרך כמה שכונות ב-9 בנובמבר נכשל לאחר קרבות מדממים. ב-16 בנובמבר הצליחו הכוחות הלאומניים לחצות את נהר מנסנרס אל תוך מרכז העיר, והם ניהלו קרבות קשים בקריית האוניברסיטה. לאחר כשבוע של חילופי אש עזים הקרבות הגיעו לקיפאון, כאשר כל צד נחוש שלא לסגת. פרנקו הגיע למסקנה כי העיר איננה ניתנת לכיבוש בשלב זה של המלחמה, בהינתן הכוחות הרבים שרוכזו בה. בימים הבאים, ברקע התסכול הרפובליקני מהכישלון לכבוש את העיר, הוביל לגיון הקונדור הגרמני סדרה של הפצצות אוויריות על מטרות אזרחיות במדריד, שהיתה נתונה גם להפגזות ארטילריות. תנאי החיים בעיר היו קשים, ומעתה ועד לסוף המלחמה, מדריד הייתה נתונה במצור.[158]

לאחר שהניסיון לכבוש את העיר מדרום נכשל, בחודשים הבאים ניסו הלאומנים להשלים את כיתור מדריד על מנת להדק את המצור עליה, וכן לנסות לתקוף אותה מכיוונים נוספים. בדצמבר 1936 וינואר 1937 ניסיונות של הלאומנים להתקדם אל מדריד מצפון וממזרח דרך ההרים נבלמו. ב-6 בפברואר הם ניסו להתקדם אל העיר מצפון מזרח, דרך עמק חרמה. מטרת המתקפה הייתה להשתלט על הכביש שמקשר את מדריד מזרחה אל ולנסיה, ובכך לבודד עוד את העיר לקראת מתקפה עתידית. בסיוע ארטילרי כבד רשמו כוחות מצבא אפריקה כמה הצלחות ראשוניות, אך נבלמו לבסוף על ידי כוח רפובליקני שהסתייע במטוסים וטנקים מברית המועצות. הקרב בחרמה הסתיים ב-27 בפברואר, עם 45,000 הרוגים ופצועים בשני הצדדים.[158]

כשבועיים לאחר מכן, ב-8 במרץ, יצאו הלאומנים למתקפה נוספת במטרה לבודד את מדריד, הפעם בגוודלחרה, כשלושים קילומטר מזרחה מחרמה. 30,000 חיילים איטלקיים הוטלו למערכה, שהפעם הייתה בהובלה של איטליה ובהשתתפות כמעט בלעדית של חייליה. מלווים בטנקים, מטוסים וארטילריה, הם תקפו את הכוח הרפובליקני בגוודלחרה היושבת על הדרך למדריד. האיטלקים הצליחו לכבוש כמה כפרים בפאתי גוודלחרה, אך כושר העמידה של הרפובליקנים ומזג האוויר החורפי עמדו בעוכרם. ב-23 במרץ הסתיים הקרב בתבוסה לאיטלקים ובאלפי הרוגים לשני הצדדים. התבוסה הסבה מבוכה לאיטליה ופגעה במעמדו של מוסוליני.[159]

המשך המלחמהעריכה

 
ספרד במרץ 1937:
  הרפבוליקנים
  הלאומנים
 
ספרד באוקטובר 1937:
  הרפבוליקנים
  הלאומנים
 
ספרד ביולי 1938:
  הרפבוליקנים
  הלאומנים

מאלגה, ברצועת החוף הדרומית, נפלה ב-8 בפברואר לידי הלאומנים. הקרבות באזור העיר גוודלחרה בין הכוחות האיטלקים ובין הבריגדות הבינלאומיות היוו את מבחן הכוח הראשון של שני הצבאות הזרים על אדמת ספרד. ההתקפה האיטלקית שכוונה לכיבוש מדריד, נהדפה על ידי אנשי הבריגדות הבינלאומיות. ב-28 באפריל נכבשה העיירה גרניקה, לאחר שהפצצות ברבריות קטלו באוכלוסייתה האזרחית בימים שלפני כן. את ההפצצות ביצעו אנשי "לגיון הקונדור" הגרמני. ההרס שנגרם בהפצצות זעזע רבים בספרד ובעולם כולו, וגרם ללחימה לקבל אופי נחוש ואכזרי יותר מכל הצדדים המעורבים.

במאי ניסו כוחות הרפובליקנים לכבוש מחדש את סגוביה ואילצו את פרנקו להסיג את כוחותיו מחזית מדריד על מנת להאט את התקדמותם. סגנו של פרנקו, מולה, נהרג ב-3 ביוני ובתחילת יולי, על אף נפילת בילבאו, התקדמו כוחות הרפובליקנים בחזית מדריד, ונהדפו אך בקושי בידי הלאומנים.

במאי הוחלף ראש הממשלה הרפובליקני קביירו בחואן נגרין המתון ממנו, ובאוקטובר שבה הממשלה הספרדית והעתיקה את מקומה תחת לחץ צבאי שגבר והלך באזור ולנסיה, והפעם לברצלונה ליבו של חבל קטלוניה, הנאמן למטרה הרפובליקנית. חשוב לציין שרוב הזמן מי ששלט דה פאקטו בעיר ברצלונה ובחבל קטלוניה גם בתקופה זו היו האנארכיסטים והשליטה הרפובליקאית הייתה חלשה ביותר.

ב-28 באוגוסט הכיר הותיקן בפרנקו, תחת לחץ של מוסוליני.

פרנקו חידש את התקפותיו, וכבש את רצועת החוף הצפונית, ואת הערים סנטנדר וחיחון. בכך תמה המלחמה בצפונה של ספרד. הצדדים החזיקו בעמדותיהם ונוצר מצב של קיפאון. על אף שפרנקו הצליח לחסל את ההתנגדות בצפון, הוא איבד את עיר המפתח טרואל שההחזקה בה הייתה עשויה להביא אותו עד לוולנסיה, ולמעשה לחצות לשתיים את הטריטוריה בה החזיקו הרפובליקנים. הצדדים התבצרו בעמדותיהם.

במהלך חודש פברואר 1938 כבשו כוחותיו של פרנקו את העיר טרואל בסיוע גרמני ואיטלקי, ובאביב היו חזקים מספיק לביצוע מתקפה מכרעת. באפריל פרצו הכוחות הלאומניים והגיעו אל הים התיכון, תוך שהם חותכים את הטריטוריה הרפובליקנית לשניים. ניסיונות הרפובליקנים להגיע להפסקת אש נענו אך בהפצצות נוספות של אזרחים, ובדרישת הלאומנים לכניעה ללא תנאי.

ב-24 ביולי ניסתה הממשלה לשוב ולחבר את שני חלקי הטריטוריה שהיא מחזיקה, בקרב על נהר האברו. הקרב הסתיים ב-26 בנובמבר בכישלון הרפובליקנים. כישלון זה קבע, למעשה, את תוצאת המלחמה. שמונה ימים לפני תום השנה החל פרנקו במסע מלחמה מסיבי לכיבושה של קטלוניה.

בתחילת 1939 כבשו כוחותיו של פרנקו בסערה את קטלוניה. טרגונה נפלה ב-14 בינואר, ברצלונה ב-26 בינואר וז'ירונה ב-5 בפברואר. חמישה ימים לאחר נפילת ז'ירונה הסתיימה ההתנגדות הרפובליקנית בחבל קטלוניה.

ב-27 בפברואר הכירו ממשלות בריטניה וצרפת בממשלו של פרנקו.

עתה נותרו רק מדריד ומספר מבצרים נוספים בידי הרפובליקנים. ב-28 במרץ, בעזרת כוחות לאומנים מתוך מדריד עצמה (המכונים "גיס חמישי" ביטוי שהפך מאז לכינוי לבוגדים מבפנים בעת מלחמה), נפלה מדריד לידי הלאומנים. למחרת נכנעה אף ולנסיה, עליה נאבקו הצדדים במשך כשנתיים. הניצחון הוכרז ב-1 באפריל, עם כניעת אחרוני הרפובליקנים.

המהפכה החברתיתעריכה

  ערך מורחב – אנרכיזם בספרד

מתחילת מלחמת האזרחים, ובמקביל להצלחות הצבאיות הראשונות של הרפובליקנים, חל שינוי חברתי-כלכלי באזורים בהם שלטו האנרכיסטים, כמו אראגון וקטלוניה. העובדים העבירו חלק גדול מהכלכלה הספרדית לידיהם, ויצרו רפורמה אגררית ותעשייתית. מפעלי תעשייה נוהלו על ידי מועצות עובדים, שטחים חקלאיים וקרקעות נוהלו באופן קולקטיבי על ידי קומונות, ואפילו עסקים קטנים כמו בתי מלון, מספרות, ומסעדות נוהלו על ידי עובדיהם. בקטלוניה, לדוגמה, כ-75% מהכלכלה נוהלה באופן זה. קולקטיבים אלה זכו להצלחה ניכרת למרות המחסור במשאבים, שנוצר מכך שפרנקו שלט בשטחים רבים שהיו עשירים באוצרות טבע.

האנרכיסטים כיום משתמשים באירועי תקופה זו כהוכחה לכך, שחברה חסרת מעמדות ואנרכיסטית יכולה לפרוח בהינתן התנאים המתאימים.

במהלך מלחמת האזרחים חל ויכוח אידאולוגי גדול בין הקומוניסטים לאנרכיסטים. הקומוניסטים, ששאבו את כוחם מהעזרה הסובייטית שהגיעה דרך הבריגדות הבינלאומיות, חשבו שיש קודם כל לנצח במלחמה כשרק אז ניתן יהיה לטפל בהיבטים המעמדיים של המשטר בספרד. האנרכיסטים והטרוצקיסטים התנגדו נחרצות למדיניות זו, וגרסו שהמלחמה והמהפכה צריכות להתבצע בד בבד. עקב דעתם זו, החליטו אנרכיסטים לקיים את הפיכתם. האנרכיסטים האמינו שיש לבנות הכול מחדש. ובעקבות זאת, חלקים מהם שרפו כנסיות ואנסו נזירות[דרוש מקור], דבר שהביא בסופו של דבר למעבר של תמיכת הגורמים הדתיים מהרפובליקה, לכוחות הפאשיסטיים. מיליציות וקבוצות מהפכניות שהרימו את קולם כנגד הקומוניסטים הסטליניסטים - נותקו מעזרה. בהמשך, אוחדו, בניגוד לרצונם, האנרכיסטים ואנשי מפלגת POUM המרקסיסטית עם הצבא הסדיר. מפלגת POUM הוצאה אל מחוץ לחוק, והוכרזה, ללא הצדקה, כתומכת בפשיסטים. במאבק שהתקיים במאי 1937 בברצלונה, נהרגו אלפים מחיילי הרפובליקה במאבק פנימי על שליטה בנקודות אסטרטגיות בעיר, כמתואר בספרו של אורוול, "מחווה לקטלוניה". אירועים אלו מתוארים בצורה דרמטית בסרטו של הבמאי האנגלי קן לואץ' "על תמימות וחופש" משנת 1995, המתאר אותם מנקודת ראותו של קומוניסט אנגלי צעיר הלוחם לטובת אנשי ה-POUM.

תוצאות המלחמהעריכה

 
כנסייה ומנזר חרבים בבלצ'יטה

המלחמה הותירה בין חצי מיליון למיליון הרוגים, וספרד שלאחריה הייתה הרוסה וחלשה. ספרד הפכה לדיקטטורה פשיסטית שמרנית, שבה נשללו זכויות אזרח בסיסיות למשך שנים רבות, אף לאחר נפילת מוסוליני והיטלר. שלטונו של פרנקו, שנמשך עד מותו ב-1975, הביא לקיפאון חברתי וכלכלי, לניתוק יחסים עם רבות ממדינות העולם, ולשסע חברתי עמוק. האוטונומיה שניתנה לקטלונים ולבסקים אף היא בוטלה, ומאבקם ממשיך וגובה קורבנות עד היום.

מן הבחינה העולמית היוותה המלחמה מבחן מוצלח לציר גרמניה-איטליה. נראה כי ככל שהפשיזם יביע את דרישותיו בברוטליות, בחוצפה ובעזות מצח אל מול המשטרים הדמוקרטים, כן ייתקל ברפיון ובפייסנות מצד מעצמות המערב.

הברית שנחתמה זמן קצר יחסית לאחר המלחמה, בין גרמניה הנאצית ובין רוסיה הקומוניסטית בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הייתה מבוססת הן על מאזן אימה הדדי, ולא מעט גם על אורח חשיבה משותף שנחשף במהלך הלחימה בספרד[דרוש מקור]. ברית זו הביאה למלחמת העולם השנייה שהייתה ברוטלית אף יותר ממלחמת האזרחים בספרד, אשר נראתה בזמנה כשיא בלתי נתפס של אכזריות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

המלחמה בתרבות ובאמנותעריכה

המלחמה הותירה את רישומה על התרבות והאמנות של המאה העשרים. רבים הם האמנים אשר השתתפו במלחמה, ורבים אחרים שהזדהו עם מטרות הצדדים הלוחמים. המדובר הן באמנים הספרדים, אשר באופן טבעי הושפעו מן האירועים בארצם, והן באמנים בעולם כולו.

  • ספרות ושירה
    • המרטיר של מלחמת האזרחים הוא המחזאי, המשורר ואיש האמנות הפלסטית פדריקו גרסיה לורקה.
    • יצירתו של לורקה השפיעה על רבים, ביניהם המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, אשר פגש בלורקה בתחילת שנות השלושים בבואנוס איירס ולאחר מכן לחם בספרד, וכתב את אחד מן השירים המזוהים ביותר עם המלחמה - "לב בספרד".
    • ארנסט המינגוויי הקדיש למלחמה את ספרו "למי צלצלו הפעמונים", המבוסס על חוויותיו האישיות.
    • יצירתו של ג'ורג' אורוול אף היא הושפעה רבות מחוויותיו בשדות הקרב בקטלוניה.
    • הסופר ארתור קסטלר פרסם אף הוא את זכרונותיו מתקופת כליאתו שלאחר המלחמה בשם "אפילה בצהריים".
    • הסופר האמריקני הווארד פאסט שהיה בעל נטיות שמאליות אף הוא עסק במלחמה.
    • יצירתה הידועה ביותר של הסופרת בריטית מיוריאל ספארק "פריחתה של מיס ג'יין ברודי" עוסקת בהתבגרותן של שש נערות בבית ספר באדינבורו ובמורתן חסידת הפשיסטים בצילה של המלחמה. הספר שימש מקור לסרט באותו שם בכיכובה של מגי סמית' (בשנת 1969) ולסדרת טלוויזיה (בשנת 1978).
    • כן מוכר שירו של המשורר ויסטן יו אודן "ספרד" העוסק במוראות המלחמה.
  • בתחום האמנות הפלסטית, הושפעו רבי האמנים הספרדים של המאה העשרים פבלו פיקאסו (אשר יצירתו "גרניקה" מהווה את אחד הסמלים הידועים של המלחמה, ומסמלת את אכזריותו של אדם לאדם), סלבדור דאלי וז'ואן מירו, גם תמונה שצילם רוברט קאפה אשר תפס את איש המיליציה פדריקו בורל גרסיה, ברגע שבו נורה, בעודו צונח אל מותו התפרסמה ביותר.
  • בתחום המוזיקה נוצרו בעת המלחמה שירים רבים, אשר השפיעו על יוצרים בכל העולם, ובמיוחד על זמרי הפולק האמריקני פיט סיגר ווודי גאת'רי, שהיה ידוע בנטיותיו הפוליטיות השמאליות. אורי אבנרי מספר בספר זכרונותיו ממלחמת העצמאות כי ביחידתו, שועלי שמשון, אומצו שירי הרפובליקנים הספרדים, וניתנו להם מילים עבריות. אחד השירים המוכרים ביותר מהמלחמה הוא השיר "הם לא יעברו!" (בספרדית: No pasarán), המתבסס על נאומה של דולורס איברורי במהלך הקרב על מדריד.
  • בתחום הקולנוע נוצרו מספר יצירות העוסקות במלחמה. פרט לעיבוד הקולנועי הידוע של "למי צלצלו הפעמונים", עסק הבמאי הספרדי קרלוס סאורה במלחמה ביצירתו "איי כרמלה" העוסקת בשני זמרים נודדים הנופלים בשבי הלאומנים, ונאלצים להופיע בפניהם (את הזמרת מגלמת השחקנית כרמן מאורה). כן ידוע הסרט "על תמימות וחופש" בבימויו של קן לואץ', בו מתוארת המלחמה מבעד לעיניו של קומוניסט אנגלי צעיר (בן דמותו של ג'ורג' אורוול) המצטרף למפלגת ה-POUM, וחווה את הקרבות הפנימיים בין אנשי השמאל, שהיו בין הגורמים לתבוסת הרפובליקנים.

מבחר כרזות תעמולה מהמלחמהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מאמריםעריכה

מאגרי מידעעריכה

תמונות וכרזותעריכה

שמעעריכה

וידאועריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 ראה בטבלת חלוקת כוחות הביטחון בין הצדדים הלוחמים עם פרוץ המלחמה.
  2. ^ 2.0 2.1 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 58, ISBN 1841763691
  3. ^ 3.0 3.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 16-17, Osprey Publishing, 2015
  4. ^ Daniel Kowalsky, Command Structure and Advisory Apparatus in Spain, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
  5. ^ 5.0 5.1 Sandler, Stanley (2002). Ground Warfare: An International Encyclopedia. ABC-CLIO. p. 160. ISBN 9781576073445.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 18-22, Osprey Publishing, 2015
  7. ^ CIVIL WAR CASE STUDY 1: THE SPANISH CIVIL WAR (1936–39), p. 240
  8. ^ Spanish Civil War 1936–9, p. 106
  9. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Spain, Spartacus Educational, January 2020
  10. ^ 10.0 10.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 9–10, ISBN 978-0299062705
  11. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 12–13, ISBN 978-0299062705
  12. ^ 12.0 12.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 1-2, ISBN 978-0299062705
  13. ^ 13.0 13.1 "INDUSTRIAL HISTORY OF SPAIN". EUROPEAN ROUTE OF INDUSTRIAL HERITAGE.
  14. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 22–24, ISBN 978-0299062705
  15. ^ "Latifundia". The Spanish Civil War.
  16. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 10–12, ISBN 978-0299062705
  17. ^ Angel Smith, The rise and fall of “respectable” Spanish liberalism, 1808–1923: an explanatory framework, Taylor & Francis Online, 22 Aug 2016
  18. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 6–9, ISBN 978-0299062705
  19. ^ Second Stage (1810-1814): Cortes de Cádiz (Cadiz Courts) and the Constitution of 1812, Ministry Culture and Sport
  20. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 17–19, ISBN 978-0299062705
  21. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 15–16, ISBN 978-0299062705
  22. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 4–6, ISBN 978-0299062705
  23. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 16–17, ISBN 978-0299062705
  24. ^ Carlist Civil Wars, Heritage History, 2019
  25. ^ "Spain", Encyclopædia Britannica, Volume 25, p. 558, Horace Everett Hooper, 1911
  26. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 7–11, ISBN 978-0299062705
  27. ^ "Political Chaos". The Spanish Civil War.
  28. ^ Josep Maria Tarragona, The democratic Six-Years, AntoniGaudi.org, April 4, 2007
  29. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 12–13, ISBN 978-0299062705
  30. ^ 1868-1936: Anarchism in Spain, libcom.org, September 12, 2006
  31. ^ Anarchism in Spain in the 19th Century, Spain Then and Now
  32. ^ Liberales (y Progresistas): 1868 - 1931. història electoral.
  33. ^ LRepublicanos: 1868 - 1931. història electoral.
  34. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 15–16, ISBN 978-0299062705
  35. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 21, p. 9, ISBN 978-0299062705
  36. ^ Chris Ealham & Paul Preston, Anarchism and the City, AK Press
  37. ^ 37.0 37.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 5, ISBN 978-0299062705
  38. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 7, ISBN 978-0299062705
  39. ^ Tragic Week, 1909, barcelona.cat, 11 August, 2015
  40. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 12–14, ISBN 978-0299062705
  41. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 19–20, ISBN 978-0299062705
  42. ^ Alejandro Quiroga,  MAKING SPANIARDS NATIONAL CATHOLICISM AND THE NATIONALISATION OF THE MASSES DURING THE DICTATORSHIP OF PRIMO DE RIVERA (1923-1930), p. 79 & 106, London School of Economics and Political Science, October 2004
  43. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 27, ISBN 978-0299062705
  44. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 28-29, ISBN 978-0299062705
  45. ^ 45.0 45.1 General Miguel Primo de Rivera: The Rise of a Dictator, Spain Then and Now
  46. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Miguel Primo de Rivera, Spartacus Educational, January 2020
  47. ^ C.N. Trueman, Primo de Rivera, History Learning Site, 18 Dec 2019
  48. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 29-30, ISBN 978-0299062705
  49. ^ Elecciones a Cortes Constituyentes: 28 de junio de 1931. història electoral.
  50. ^ Elecciones a I Cortes de la República: 19 de noviembre de 1933. història electoral.
  51. ^ Elecciones a II Cortes de la República: 16 de febrero de 1936. història electoral.
  52. ^ Elecciones Municipales: 12 de abril de 1931. història electoral.
  53. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 31-32, ISBN 978-0299062705
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 54.4 54.5 54.6 54.7 54.8 54.9 Second Spanish Republic 1931-36. Transition to Provisional Government, Spain Then and Now
  55. ^ 55.0 55.1 Second Spanish Republic. The Church June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  56. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 18, ISBN 1841763691
  57. ^ Second Spanish Republic. Regional Autonomy. June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  58. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 1-3, ISBN 978-0299062705
  59. ^ Second Spanish Republic. Agrarian Reform June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  60. ^ 60.0 60.1 Second Spanish Republic. Military Reform June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  61. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Falange Espanola, Spartacus Educational, January 2020
  62. ^ Constitución Española de 1931, TÍTULO PRELIMINAR: Disposiciones generales, Wikisource
  63. ^ 63.0 63.1 Constitución Española de 1931, TÍTULO III: Derechos y deberes de los españoles, Wikisource
  64. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 20, ISBN 1841763691
  65. ^ Jose Antonio Souto Paz, Perspectives on Religious Freedom in Spain, p. 681, BYU Law Review, Volume 2001, 25/06/2001
  66. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 2, ISBN 978-0299062705
  67. ^ 67.0 67.1 John Simkin, The Spanish Civil War: Second Republic, Spartacus Educational, January 2020
  68. ^ Modern Spain in the 1950s, La Discreta Enamorada.
  69. ^ Julian Casanova, The Spanish Republic and Civil War, Cambridge University Press
  70. ^ La Sanjurjada, el primer golpe de Estado contra la República, madridiario, August 10, 2018
  71. ^ 71.0 71.1 John Simkin, The Spanish Civil War: Confederatión Espanola de Derechas Autónomas (CEDA), Spartacus Educational, January 2020
  72. ^ 72.0 72.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 4, ISBN 978-0299062705
  73. ^ 73.0 73.1 73.2 73.3 Second Spanish Republic. Nov 1933-Feb 1936. The Right Takes Charge, Spain Then and Now
  74. ^ 74.0 74.1 74.2 74.3 Second Spanish Republic. Nov1933-Feb1936. The Left Reacts, Spain Then and Now
  75. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 5, ISBN 978-0299062705
  76. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Francisco Franco, Spartacus Educational, January 2020
  77. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 6-7, ISBN 978-0299062705
  78. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: The Popular Front, Spartacus Educational, January 2020
  79. ^ 79.0 79.1 79.2 79.3 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 24, ISBN 1841763691
  80. ^ 80.0 80.1 CIVIL WAR CASE STUDY 1: THE SPANISH CIVIL WAR (1936–39), p. 233
  81. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 8-9, ISBN 978-0299062705
  82. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: The Popular Front, Spartacus Educational, January 2020
  83. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 26, p. 7–8, ISBN 978-0299062705
  84. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Communist Party of Spain (PCE), Spartacus Educational, January 2020
  85. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Anarchism and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  86. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: National Confederation of Trabajo (CNT), Spartacus Educational, January 2020
  87. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Federacion Anarquista Iberica (FAI), Spartacus Educational, January 2020
  88. ^ 88.0 88.1 88.2 88.3 88.4 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 26, p. 9–10, ISBN 978-0299062705
  89. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Carlists, Spartacus Educational, January 2020
  90. ^ Guerra Civil española: Voluntarios de Renovación Española, Kappo Storias
  91. ^ VOLUNTARIOS DE RENOVACIÓN ESPAÑOLA, Tercios Requetés
  92. ^ Full text of "Twenty-Six Point Manifesto of the Spanish Falange", Internet Archive
  93. ^ James Slaven, The Falange Española: A Spanish Paradox, Advances in Social Science, Education and Humanities Research, volume 211, Dalhousie University
  94. ^ 94.0 94.1 History of the Spanish Phalange, 1933-1939, Korean Minjok Leadership Academy, International Program, Kim Shin, Term Paper, AP European History Class, April 2007
  95. ^ 95.0 95.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 11, Osprey Publishing, 2015
  96. ^ 96.0 96.1 96.2 96.3 96.4 96.5 96.6 96.7 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 8-10, Osprey Publishing, 2015
  97. ^ 97.0 97.1 97.2 97.3 97.4 97.5 97.6 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 36, Osprey Publishing, 2015
  98. ^ 98.0 98.1 98.2 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 14-17, Osprey Publishing, 2015
  99. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 30-32, ISBN 1841763691
  100. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 11-13, Osprey Publishing, 2015
  101. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 12-14, Osprey Publishing, 2015
  102. ^ 102.0 102.1 102.2 102.3 102.4 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 13-15, Osprey Publishing, 2015
  103. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 19, Osprey Publishing, 2015
  104. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 17-18, Osprey Publishing, 2015
  105. ^ 105.0 105.1 Spanish Civil War 1936–9, p. 102
  106. ^ 106.0 106.1 100 Años de Aviación Militar Española, p. 178, Especial. Año 2011. Nº 29
  107. ^ 107.0 107.1 107.2 107.3 Daniel Kowalsky, Soviet Pilots in the Spanish Civil War, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
  108. ^ John T. Correll, The Condor Legion, Air Force Magazine, Jan. 30, 2013
  109. ^ 109.0 109.1 109.2 Aerial Warfare and the Spanish Civil War, Centennial of Flight: Born of Dreams - Inspired by Freedom
  110. ^ 110.0 110.1 110.2 110.3 110.4 Carl A. Posey, The War Between the Wars, AIR & SPACE MAGAZINE, APRIL 30, 2009
  111. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 24, Osprey Publishing, 2015
  112. ^ 112.0 112.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 33-35, Osprey Publishing, 2015
  113. ^ José Manuel Moreno-Aurioles Cabezón, Madrid bajo las bombas: Un análisis sectorial, UNIVERSIDAD COMPLUTENSE DE MADRID, 2015-2016
  114. ^ Carlos Patrick and Ricky, 80 YEARS AFTER. BARCELONA REMEMBERS BOMBING OF 1938, Be Local Tours,  March 15, 2018
  115. ^ 115.0 115.1 115.2 115.3 115.4 115.5 Warships of the Spanish Civil War (1936-1939), kbismarck
  116. ^ 116.0 116.1 Mark Munso, THE SPANISH CIVIL WAR AT SEA: LIMITS TO SEA POWER’S INFLUENCE ON HISTORY?, Center for International Maritime Security, APRIL 2, 2019
  117. ^ 117.0 117.1 117.2 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 24, Osprey Publishing, 2015
  118. ^ 118.0 118.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 34-35, Osprey Publishing, 2015
  119. ^ 119.0 119.1 Franco's Navy, GlobalSecurity, 16-01-2013
  120. ^ Naval Aspects of the Spanish Civil War (1936 – 1939), Admiralty Trilogy, Clash of Arms Games
  121. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 45, ISBN 1841763691
  122. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Portugal and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  123. ^ William P. Meyers, Pius XI and the Rise of General Franco, III Publishing Home
  124. ^ Carlos Nava, Mexicans Divided over Support of Republican Spain, The Volunteer, the Abraham Lincoln Brigade Archives, December 8, 2015
  125. ^ 125.0 125.1 125.2 125.3 125.4 125.5 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 26, p. 5–6, ISBN 978-0299062705
  126. ^ 126.0 126.1 126.2 126.3 John Simkin, The Spanish Civil War: France and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  127. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 37, ISBN 1841763691
  128. ^ 128.0 128.1 128.2 John Simkin, The Spanish Civil War: Germany and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  129. ^ Michael Alpert, The Spanish civil war and the Mediterranean, tandfonline.com
  130. ^ 130.0 130.1 John Simkin, The Spanish Civil War: Britain and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  131. ^ 131.0 131.1 131.2 131.3 John Simkin, The Spanish Civil War: Non-Intervention Agreement, Spartacus Educational, January 2020
  132. ^ Spain at war, The Cabinet Papers, The National Archives
  133. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 38, ISBN 1841763691
  134. ^ Adam Hochschild, Spain in Our Hearts: Americans in the Spanish Civil War, 1936-1939, London: Pan Macmillan, 2016, p. 47, ISBN 9781509810611
  135. ^ 135.0 135.1 135.2 135.3 135.4 135.5 135.6 John Simkin, The Spanish Civil War: Soviet Union and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  136. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Italy and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  137. ^ Daniel Kowalsky, Soviet Diplomacy and the Spanish Civil War, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
  138. ^ 138.0 138.1 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 25, ISBN 1841763691
  139. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 25-26, ISBN 1841763691
  140. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 26, p. 2, ISBN 978-0299062705
  141. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 27, ISBN 1841763691
  142. ^ 142.0 142.1 142.2 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 29, ISBN 1841763691
  143. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 27-29, ISBN 1841763691
  144. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 30-32, ISBN 1841763691
  145. ^ Spanish Civil War 1936–9, p. 88-90
  146. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 33, ISBN 1841763691
  147. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 35, ISBN 1841763691
  148. ^ 148.0 148.1 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 36, ISBN 1841763691
  149. ^ 149.0 149.1 149.2 Spanish Civil War 1936–9, p. 90
  150. ^ 150.0 150.1 150.2 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 40, ISBN 1841763691
  151. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 41, ISBN 1841763691
  152. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 43, ISBN 1841763691
  153. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 45, ISBN 1841763691
  154. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 44, ISBN 1841763691
  155. ^ 155.0 155.1 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 47, ISBN 1841763691
  156. ^ Gary Martin, Fifth column, Phrasefinder
  157. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 48, ISBN 1841763691
  158. ^ 158.0 158.1 Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 49, ISBN 1841763691
  159. ^ Frances Lannon, The Spanish Civil War: 1936-1939, Oxford: Osprey Publishing, 2002, p. 50-51, ISBN 1841763691