פתיחת התפריט הראשי

אליס מילר (נולדה ב-23 בינואר 1972) היא מהנדסת אווירונאוטיקה ובעלת רישיון טיס אזרחי דרום אפריקאי, שנאבקה למען פתיחת קורס הטיס בצה"ל לנשים.

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

אליס מילר עלתה לישראל ב-1979 מדרום אפריקה בגיל שש וגדלה בהוד השרון, אחרי ששוכנה במרכז קליטה ברעננה. בשל שאיפתה להיות אסטרונאוטית למדה תעופה ואווירונאוטיקה ולאחר תום לימודיה הגבוהים, ואף קיבלה רישיון טיס אזרחי אחרי שלמדה כיצד להטיס מטוס במסגרת לימודים אישיים בדרום אפריקה. בשל כך, גם הייתה מעוניינת להתקבל לקורס טיס של חיל האוויר, אולם בקשתה נדחתה על הסף, עקב היותה אישה.

בשנת 1994, בעת שהייתה סטודנטית לאווירונאוטיקה בטכניון במסגרת העתודה האקדמית, עתרה לבג"ץ נגד משרד הביטחון ונגד צה"ל בעניין אי קבלתה למיונים לקורס טיס וזאת רק משום היותה אישה. עתירתה של מילר נתקבלה על ידי בג"ץ, אולם היא עצמה לא צלחה את הבחינות שנערכו בשלב המיון, בשל "מוטיבציית יתר". מילר סיימה תואר ראשון בהנדסת אווירונאוטיקה ושימשה כקצינה בחיל האוויר. תפקידה האחרון בחיל היה מפקדת גף מבנה וייצור בבסיס שדה דב. במהלך השירות הצבאי למדה גם לימודי תואר שני במינהל עסקים בפקולטה לניהול - בית הספר למוסמכים במינהל עסקים ע"ש ליאון רקנאטי באוניברסיטת תל אביב, אותו סיימה בשנת 2006.

בשנת 2005 השתחררה מצה"ל בדרגת רב-סרן על רקע הסתייגותה מתקיפות חיל האוויר.[1]

לאחר שחרורה ניהלה מילר (כיום מילר-גאלוט) יחד עם בעלה ההודי שאלב גאלוט, חברת קיאקים ורפטינג בהודו. היא חזרה לישראל ושימשה סמנכ"ל מחקר ופיתוח בחברה המקימה בריכות שחייה בטכנולוגיה המאפשרת להפחית את כמות הכלור במים. לאחר סירוב של משרד הבריאות להעניק רישיון לבריכות של החברה בגלל שיעור נמוך מדי של כלור, פנתה לבג"ץ. אולם היא משכה את העתירה לאחר שהשופטים המליצו לה לבצע ניסוי בבריכה פרטית אשר אינה חייבת ברישוי.[2]

אליס מילר-גאלוט חיה לסירוגין עם בעלה ושתי בנותיהם בכפר הקטן שיווננדי, השוכן בהרי ההימלאיה. מדי פעם מתגוררת מילר בביתה שבקיבוץ חוקוק, לרבות פעמים בהן מוכה מקום מגוריה בשיווננדי באסונות טבע. מילר ניהלה עם בעלה כפר נופש אקולוגי בהודו.[3] ביתה בישראל הוא ביישוב האקולוגי שבקיבוץ חוקוק.[4]

בשנת 2015 הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-67.

עתירתה של מילר והשפעותיהעריכה

  ערך מורחב – בג"ץ אליס מילר

ב-8 בנובמבר 1995 הוגשה עתירתה של אליס מילר לבג"ץ על ידי האגודה לזכויות האזרח ושדולת הנשים. בעקבות עתירתה נתקלה מילר ביחס מזלזל ושוביניסטי אפילו מנשיא המדינה, עזר ויצמן, שאמר לה: "תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה כירורגית או מנצחת על תזמורת? נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב".[5] בג"ץ קיבל את העתירה והורה לצה"ל להשוות את זכויותיהן של נשים לאלו של גברים.

בעקבות העתירה נפתחו בפני נשים הכשרות שונות שהיו עד אז סגורות בפניהן, בהן קורס טיס, קורס חובלים, קורסים שונים בחיל התותחנים, מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי ומשמר הגבול. התיקון לחוק שירות ביטחון, מינואר 2000, השלים את פסיקת בג"ץ בעגנו את זכותה של חיילת להתנדב למקצועות לחימה, שנקבעו על ידי שר הביטחון. מאז שנתקבלה העתירה, התקבלו נשים לקורס טיס, שדרישותיו הותאמו ליכולותיהן, ומקצתן סיימו אותו בהצלחה. כך, ב-2001 הפכה רוני צוקרמן לטייסת הקרב הראשונה בצה"ל. בשנת 2000 נוסף סעיף 16א, שעניינו שוויון בשירות לחוק שירות ביטחון. את הוספת הסעיף יזמה נעמי חזן בעקבות פרשת אליס מילר, והוא קובע את העיקרון לפיו לכל אישה יש זכות שווה לזכותו של גבר למלא תפקיד כלשהו בשירות הצבאי, אלא אם כן הדבר מתחייב ממהותו ומאופיו של התפקיד.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה