פתיחת התפריט הראשי
אלכסנדר ליסיאנסקי
ההצגה "כפר", תיאטרון גשר, 1996
ההצגה "שלוש אחיות", תיאטרון גשר, 1997
ההצגה "שלוש אחיות", תיאטרון גשר, 1997
ההצגה "טנגו", תיאטרון הבימה, 2002
האופרה "טוסקה"
דגם ההצגה "קרנפים", תיאטרון ניקיטסקי וורוט, מוסקבה, רוסיה, 2006

אלכסנדר (סשה) ליסיאנסקי (נולד ב-7 ביולי 1958) הוא מעצב תפאורה לתיאטרון.

תוכן עניינים

קורות חייועריכה

אלכסנדר ליסיאנסקי נולד וגדל בוורונז', ולמד אדריכלות לתואר ראשון ושני במשך חמש שנים באוניברסיטה של העיר. בוורונז' התחתן והוליד את בתו נסטיה. אמו הייתה מורה למתמטיקה ואביו היה מהנדס מכונות. כשהיה סטודנט שנה רביעית ראה את ההצגה "המלט" בתיאטרון טגנקה במוסקבה, עם ולדימיר ויסוצקי בתפקיד הראשי. ההצגה השפיעה עליו מאוד ובמיוחד התפאורה בעיצובו של דוד בורובסקי. ליסיאנסקי החליט להתמחות אצלו.

ליסיאנסקי החל לעצב הצגות סטודנטים, עבד שם שנה, היה מעצב בית בתיאטרון הילדים של וורונז'. אחר-כך גר במוסקבה במשך עשר שנים (1990-1980). בתקופה זו עבד מספר שנים אצל בורובסקי בתיאטרון טגנקה (1987-1985), אדם אשר השפיע עליו מאוד, אחר-כך התמחה בתיאטרון סוברמניק, מהתיאטראות בעלי השם הגדול ביותר ברוסיה. בהיותו בן שלושים, ב-1988, התמנה למעצב הבית של תיאטרון סוברמניק. בסטודיו של ליסיאנסקי במוסקבה ישבו יבגני אריה וקבוצת תלמידים וקולגות שלו והעלו את הרעיון להקים את תיאטרון גשר בישראל.

בשנת 1990, בהיותו בן 32, עלה ליסיאנסקי לישראל עם אשתו ובתו. שנה לאחר מכן עלו גם אביו, אמו ואחותו. בארץ נולד בנו, שלו קרא דוד, על שמו של בורובסקי.

ליסיאנסקי עלה לישראל כחודש לפני מלחמת המפרץ, הוא שכר דירה בשינקין פינת רוטשילד, והיה מוכן להתחיל קריירה מחדש, לאו דווקא בתיאטרון, אבל בדרך מקרה שב לתיאטרון:

"במלחמת המפרץ נפל טיל ברחוב אלנבי, וכל תושבי האיזור ירדו למקלט. שם נפגשתי עם ישראל אהרוני, שאותו לא הכרתי לפני כן, והתיידדנו. אהרוני לקח את תיק עבודות שלי והביא אותו ל'הבימה', ומייד הזמינו אותי לעבוד. אפשר להגיד שאני בתיאטרון בזכות סדאם חוסיין ואהרוני". [1]

בשנים 2001-1995 כיהן כמעצב הבית של תיאטרון גשר. בשנת 1999 עיצב מחדש את אודיטוריום "נוגה" ביפו, ששימש כמשכנו של תיאטרון גשר. בשנת 2001 עזב את גשר ומאז הוא מעצב באופן עצמאי בארץ ובעולם. אלכסנדר ליסיאנסקי לימד בבצלאל (1996-1993), באוניברסיטה העברית (1997-1994), בשנקר ובאוניברסיטת תל אביב עד שסגרו את הפקולטה (2007-1996). הוא הכין באוניברסיטת תל אביב פרויקט סיום לתואר שני בעיצוב במה, ששמו "חלל ל'המלט' על החוף בין חיפה לתל אביב" הוצג בקווארדיאנלה של פראג 99 וזכה בפרס אונסקו. הוא מלמד בשנקר החל מ-2010. רוב המעצבים שעובדים היום בתיאטרון היו תלמידיו באוניברסיטת תל אביב, בהם: מיכאל קרמנקו, קרן גרנק, סבטלנה ברגר, ניסן רפאלי, כנרת קיש ודנה צרפתי. הוא חבר איגוד מעצבי התפאורה ברוסיה וחבר איגוד מעצבי התפאורה של ישראל (אמב"י).

ליסיאנסקי עיצב תפאורה ללמעלה מ-150 הפקות בימתיות, רובן לתיאטרון, מיעוטן לאופרה. ליסיאנסקי עבד בישראל בתיאטראות הבימה, הקאמרי, גשר, החאן ובאר שבע. ועם כל הבמאים החשובים בישראל. הבמאים מיטקו בוזקוב, מישה לוריה ויוליה פבזנר עובדים בעיקר איתו. הוא עובד פעם בשנה עם הבמאי מרק קרזובסקי, בתיאטרון ניקיטסקי וורוט, מוסקבה, רוסיה.

אלכסנדר ליסיאנסקי נשוי לגליה, גננת בגן ילדים ולהם שני ילדים.

דרכו האמנותיתעריכה

אלה סוסונובסקיה כתבה עליו בכתב העת "במה":

אלכסנדר ליסיאנסקי נכנס לתיאטרון "הבימה" באותה קלות בה עבר בזמנו במוסקבה מן התיאטרון היוקרתי "סוברמניק" (בן-זמננו) לתיאטרון היוקרתי לא פחות "טגנקה" – תיאטראות שעליהם גדלו לפחות שני דורות של אנשי רוח. אי אפשר לשפוט את קשיי הדרך של אדם אחר, אך כאן, במלה "קלות", הכוונה היא ראשית להבנת תפקיד התפאורן בהצגת תיאטרון, ליכולתו למצוא שפה משותפת עם שחקנים ובמאים מתיאטראות שונים בהצגות שונות. ליסיאנסקי התחיל איפוא ב"הבימה" וכבר בהצגתו הראשונה, "חגיגת חורף" מאת יוסף בר-יוסף, הצליח לתפוס את ניחוח רחובות תל-אביב וליצור מבנה בימתי אידיאלי הולם למחזה הזה. בעבודתו השנייה, "קרב של שחור וכלבים", שהוצגה על הבמה הקטנה של "הבימה", הוא גילה תכונות אחרות לגמרי, השקפתו הקשוחה של המחזה, תנאים של במה קטנה ומתח רגשי דרשו ממנו גישה עקרונית אחרת לחלל הבמה. שתי הצגותיו אלה של א. ליסיאנסקי מדגימות את כשרונותיו האישיות וכן את יסודיות השכלתו וניסיונו התיאטרוני הקודם. [2]

סוסנובקיה מספרת על אופן התפתחותו של עיצוב התיאטרון ברוסיה:

אלכסנדר ליסיאנסקי הוא בוגר החוג לאדריכלות במכון להשכלה גבוהה בבנייה בוורוניז'… הספציפיות של ההשכלה האדריכלית הקלאסית, הכוללת לימודי שרטוט, ציור וקומפוזיציה תלת-ממדית, לעומת הצחיחות של המציאות הסובייטית אשר לא איפשרה לאדריכלים צעירים להשתמש בידע שלהם בבנייה אמיתית, הולידה תופעה של "תחרויות אדריכלות הנייר". לא ידוע לי אם באיזו מדינה נוספת בעולם נערכות תחרויות כאלה, אך בברית המועצות הן איפשרו לאדריכלים צעירים לתת דרור לפנטזיות שלהם וליצור, מבלי להיות תלויים בתנאי הבנייה האמיתית הקשיחים למדי… מצב מוזר זה, שאיפשר תרגול מתמיד בלי יציאה ממש לשטח בנייה, הוכיח את עצמו כבית-ספר יעיל לאדריכלים רבים אשר פנו לתיאטרון, לעיצוב פנים ולעיצוב ספרים. מחוגים אלה יצא ליסיאנסקי, שהשתתף בתחרויות האלה, אדריכל שלא בנה אפילו בית אחד, אך שלט להפליא בשיטות קומפוזיציה תלת-ממדית, הייתה לו תחושה לסגנון המחזאות והגשים את רעיונותיו האדריכליים בחלל הקטן של הבמה לאור הזרקורים.[3]

ליסיאנסקי סיפר בראיון למאירה שפי בכתב-העת "תיאטרון" על האופן השונה בו עובדים במאים ברוסיה לעומת במאים בישראל:

ברוסיה, במאים אינם ניגשים, בדרך כלל, לביים הצגה לפני שלמדו מה יהיה החלל שבתוכו היא תתרחש. לכן, עבודת המעצב והבמאי מתחילה זמן רב לפני תחילת החזרות, כך שיש זמן לחשוב ביחד ולהכין את עולם ההצגה. בישראל לעומת זאת, רוב הבמאים נפגשים עם המעצב אחרי תהליך החזרות ומבקשים לעצב על פי המחזה, שזה קצת חבל, כי כל העניין בתיאטרון זה לא המחזה, אלא ההצגה השלמה, שהיא הדבר החשוב ביותר בתיאטרון.[4]

ליסיאנסקי סיפר בראיון על האופן שבו הוא ניגש לעצב הצגה:

אפשר להדגים את זה בעיקר באמצעות מחזה שמתרחש בחלל דירה. לא מספיק לי לעצב מה שכתוב במחזה, כי זה לא מעניין לעצב קירות ודלתות. אותי הרבה יותר מעניין למצוא דימוי כללי, לא בהכרח הרמוני עם המחזה, אלא דימוי שיכול לעמוד גם בניגוד לו. דימוי יכול לנבוע לפעמים מתוך המחזה ולפעמים עוד לפני קריאת המחזה, וכבר מהשיחה הראשונה עם הבמאי תתעורר תחושה ותגובה. הדימוי אינו רק מחשבה על התוכן, אלא כמו אצל כל אמן – מחשבותיי שלי על החלל התלת-ממדי. [5]

ליסיאנסקי מסביר את גישתו לעיצוב הצגות שונות, תוך שהוא מדגים זאת בדרך התמודדותו עם ההצגה "טנגו":

הדימוי המרכזי של ההצגה 'טנגו', שעיצבתי לפני שנתיים עם הבמאי מישה לוריא ב'הבימה', היה ביצת ענק שבורה בגובה 5 מ'. המחזה של מרוז'ק מתרחש בדירה מודרנית, ומציג מערכת יחסים במשפחה. אבל אותי לא עניין לעצב דירה, ולכן נולד דימוי הביצה, שנבחר גם מפני שאני אוהב את הצורה הזאת, וגם מפני שצורה זו מעוררת מחשבה על הביטוי הידוע 'מה קודם למה: הביצה או התרנגולת?'. זוהי המחשבה על הרעיון של משהו חדש שנולד, דבר שממנו הכול יצא, והיא רחבה יותר ממה שאפשר להסביר במילים. הדימוי היה סטאטי כמעט ולא היו בו שום שינויים, שלא כמו בהצגה 'כפר' למשל, שבה חשנו שצריכה להיות דינאמיקה. חשוב לי שתפאורה לא תספר סיפור, אלא שתעורר בכל אחד מהצופים תחושות, גם אם הן שונות מאחד לשני. [6]

עבודות נוספותעריכה

הוא עיצב את פנים תיאטרון ניקיטסקי וורוט, מוסקבה, רוסיה. הכין תערוכה בקווארדינלה בפראג. במוזיאון ישראל, בשותפות עם ניצן רפאלי, שהיה תלמידו באוניברסיטה, ליסיאנסקי עיצב שתי תערוכות: האחת – אמנות ואוכל (2002), השנייה – אמנות וספורט (2004). הוא עיצב את תערוכת בגדי התיאטרון הראשונה בישראל (2008).

ליסיאנסקי עשה עיצוב לאולם קפה תיאטרון בתיאטרון הקאמרי (2006). ליסיאנסקי עובד בתיאטרון ירושלים החל מ-2009 ועד היום (פברואר 2012). הוא עיצב שלושה פרויקטים: הראשון, כל החלק מאחורי הבמה – מועדון השחקנים ואולם השחקנים של אולם שרובר (האולם הגדול ביותר בתיאטרון). השני, חדר שחקנים ומועדון לאולם רבקה קראון. השלישי, חדרי שחקנים ומועדון שחקנים ובעיקר – בנייה מחדש של אולם הנרי קראון שעד היום היה אולם קונצרטים ולא התאים להצגות תיאטרון והסבתו לשני השימושים. כעת הוא עובד על פרויקט רביעי בתיאטרון ירושלים.

ב-25 בינואר 2012 נפתח במוסקבה בניין תיאטרון ניקוצקי. זהו מבנה לשימור של תיאטרון בן מאתיים שנה וליסיאנסקי עיצב את פנים התיאטרון. ליסיאנסקי הכין ביחד עם מיכאל קרמנקו, מחליפו בתפקיד מעצב הבית של תיאטרון גשר, עיצוב פנים לשתי מסעדות בתל אביב: מועדון "פטיש" (fetish) ומסעדת "דיניץ" (שתיהן נסגרו בינתיים). אחר-כך עיצב לבדו שתי מסעדות בפראג. אחר-כך ליסיאנסקי עיצב חנות לבגדי נשף במוסקבה. המסעדות והחנות הן בבעלותם של אנשי העסקים רומן סורקין, סשה ספיבק ואיליה מרגוליס.

פרסיםעריכה

עבודות נבחרות (מתוך כמאה וחמישים)עריכה

הצגה מחזאי תיאטרון במאי שנה
חצוצרה בואדי שמואל הספרי על פי סמי מיכאל תיאטרון חיפה שמואל הספרי 2016
מריה פאדילה (אופרה) אופרה מאת גאטנו דוניצטי אופרה בוסטון ארצות הברית יוליה פבזנר 2011
החולה המדומה מולייר תיאטרון באר שבע מיטקו בוזקוב 2010
החוטם (אופרה) דמיטרי שוסטקוביץ' אופרה בוסטון, ארצות הברית יוליה פבזנר 2009
משרתם של שני אדונים. קרלו גולדוני התיאטרון הלאומי, סופיה, בולגריה מיטקו בוזקוב 2009
העיירה שלנו התיאטרון לנוער, סנקט פטרבורג, רוסיה מישה לוריה 2008
הבן הבכור אלכסנדר ומפילוב תיאטרון גשר, תל אביב, ישראל לנה קריינדלין 2007
יבגני אונייגין (אופרה) צ'ייקובסקי וירג'יניה אופרה, נורפוק, ארצות הברית יוליה פבזנר 2008
יומן חוף ברייטון ניל סיימון התיאטרון הקאמרי, תל אביב עדנה מזי"א 2006
קרנפים אז'ן יונסקו תיאטרון ניקיטסקי וורוט, מוסקבה, רוסיה מרק קרזובסקי 2006
תנין על פי סיפור מאת פיודור דוסטויבסקי תיאטרון ניקיטסקי וורוט, מוסקבה, רוסיה מרק קרזובסקי 2004
כובע הקש האיטלקי אז'ן לביש התיאטרון הקאמרי מיטקו בוזקוב 2003
אותלו (אופרה) ג'וזפה ורדי קיסריה, ישראל עמרי ניצן 2003
טנגו סלאבומיר מרוז'ק הבימה מישה לוריה 2002
שלוש אחיות אנטון צ'כוב תיאטרון גשר יבגני אריה 1997
עיר – סיפורי אודיסה עיבוד לסיפורי איסאק באבל תיאטרון גשר יבגני אריה 1996
כפר יהושע סובול תיאטרון גשר יבגני אריה 1996
קרב של שחור וכלבים ברנאר-מארי קולטס תיאטרון הבימה רוני פינקוביץ' 1992
רוחות איבסן תיאטרון סוברמניק, מוסקבה

לקריאה נוספתעריכה

  • Andy Lavender on Joshua Sobol’s new play, which Israel’s Gesher Theatre is bringing to Britain, “Whishful non-political thinking”, The Times, May 1, 1997.
  • מיקי טימן, "התפאורה גונבת את ההצגה", מעריב, 9 ביוני 1998, עמ' 21.
  • Zeida Cawthorne, Review Theatre: Village (K’far), “Journey back in time”, Herald Sun, Arts & entertainment, October 17, 1998, page 104.
  • Natalee Ward, “Cocoon of a Village”: Village (K’far) (The Playhouse), Reviews Melbourne Festival, Sunday Herald Sun, October 18, 1998
  • “Visitors from K’far steal the show”, Melbourne Festival, The Australian, October 19, 1998.
  • אלה סוסנובסקיה, 'אדריכל הבדידות הפומבית: התפאורן אלכסנדר ליסיאנסקי', במה, רבעון לדרמה 128, תשנ"ב 1992, עמ' 31-24.
  • חגי חיטרון, אתמול: אופרה, "מול המשוכה הוויזואלית" (על האופרה "אותלו" של ג'וזפה ורדי בקיסריה, במסגרת פסטיבל ישראל), הארץ, 2 ביולי 2001, עמ' 2.
  • אליקים ירון, "ניצחון ישראלי מרשים", ואורה בינור, "גם שקספיר היה מחייך" (על האופרה "אותלו" של ורדי בקיסריה, במסגרת פסטיבל ישראל), מעריב, 3 ביולי 2001, עמ' 22.
  • Elyakim Yaron, The Iaraeli Opera performs “Otello” at the Rome Theatre, Caesaria, MA’ARIV, July 3, 2001.
  • Nili Barkan, Opera Review (about “Eugene Onegin by Tchaikovsky, Israeli Opera), Globes, January 19-20, 2003.
  • ראיינה וערכה: מאירה שפי, 'אלכסנדר-סשה ליסיאנסקי על יחסי מעצב-במאי ברוסיה ובישראל: "אני מעדיף להציג דימוי"', תיאטרון: רבעון לתיאטרון עכשווי, גיליון 13, אוקטובר 2004, עמ' 15-13.
  • Ury Eppstein, Classical Concert Review: EUGENE ONEGINE: Tchaikovsky, The Israeli Opera Tel Aviv, The Jerusalem Post, January 22, 2003.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיקי טימן, "התפאורה גונבת את ההצגה", מעריב, 9 ביוני 1998, עמ' 21.
  2. ^ אלה סוסנובסקיה, "אדריכל הבדידות הפומבית: התפאורן אלכסנדר ליסיאנסקי", במה, רבעון לדרמה 128, תשנ"ב 1992, עמ' 24.
  3. ^ אלה סוסנובסקיה, "אדריכל הבדידות הפומבית: התפאורן אלכסנדר ליסיאנסקי", במה, רבעון לדרמה 128, תשנ"ב 1992, עמ' 24.
  4. ^ ראיינה וערכה: מאירה שפי, 'אלכסנדר-סשה ליסיאנסקי על יחסי מעצב-במאי ברוסיה ובישראל: "אני מעדיף להציג דימוי"', תיאטרון: רבעון לתיאטרון עכשווי, גיליון 13, אוקטובר 2004, עמ' 13.
  5. ^ ראיינה וערכה: מאירה שפי, 'אלכסנדר-סשה ליסיאנסקי על יחסי מעצב-במאי ברוסיה ובישראל: "אני מעדיף להציג דימוי"', תיאטרון: רבעון לתיאטרון עכשווי, גיליון 13, אוקטובר 2004, עמ' 14.
  6. ^ ראיינה וערכה: מאירה שפי, 'אלכסנדר-סשה ליסיאנסקי על יחסי מעצב-במאי ברוסיה ובישראל: "אני מעדיף להציג דימוי"', תיאטרון: רבעון לתיאטרון עכשווי, גיליון 13, אוקטובר 2004, עמ' 14.