יוסף בר-יוסף

יוסף בר יוסף (נולד ב-11 בינואר 1933) הוא מחזאי עברי, סופר ועורך, חתן פרס ישראל לתיאטרון.

בר-יוסף בטקס קבלת פרס ישראל, 2003

ביוגרפיהעריכה

יוסף בר-יוסף נולד בירושלים, דור שישי מצד משפחת אביו, הסופר יהושע בר-יוסף, שחייתה בצפת ובירושלים העתיקה, ודור שמיני ואולי יותר מזה מצד משפחת אמו, ציפורה, שחייתה בחברון ובירושלים העתיקה. למד שנה אחת ב"חדר" וב"בית ספר עממי דתי לבנים". אחר כך בתל אביב המשיך את לימודיו בבית חינוך תיכון. חניך "השומר הצעיר". באוניברסיטה העברית בירושלים למד לתואר ראשון פילוסופיה עברית וקבלה וספרות אנגלית (1961).

עסק בכמה מלאכות בטרם הפך למחזאי וסופר מוכר. בין השאר שירת בצי הסוחר והיה גם קבלן שיפוצים. בעיקר עבד כעיתונאי וכעורך. היה גם כתב צבאי במסגרת שרות המילואים שלו במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. מ-1953 עבד בעיתונות ומ-1961 במכון לתרגום ספרות עברית. סיפוריו הראשונים פורסמו ב-1951 בכתב-העת הספרותי 'משא' ומאז פרסם קובצי סיפורים, מחזות ורומאנים. ספרו הראשון פורסם תחת שם העט יוסף בר.

החל משנת 1963 עסק בכתיבת מחזות, והיה למחזאי מוכר בישראל ובחו"ל (בייחוד ברוסיה, שם הוצג בתיאטרונים מרכזיים במוסקבה ("סוברמניק") ובסנקט פטרבורג ("קומדיה ע"ש אקימוב") במשך עשרות שנים, וכן במזרח אירופה - אוקראינה, לטביה (גם בטלוויזיה הלטבית), פולין, צ'כיה (גם בטלוויזיה הצ'כית); כמו כן הועלו מחזותיו בברזיל, בהודו ובסקוטלנד.

מחזהו הראשון, "טורא", הועלה בשנת 1962, בתיאטרון הקאמרי בתל אביב ומאז הועלו על במות שונות בארץ למעלה מתריסר ממחזותיו.

בר יוסף כתב גם כמה ספרי סיפורים ורומנים, וזכה במספר פרסים על כתיבתו.

בשנת תשס"ג קיבל את פרס ישראל בתחום התיאטרון. הוועדה נימקה את בחירתו של בר יוסף בכך שמחזותיו "מתייחסים ברובם לטיפוסים ישראליים בעלי אופי שורשי ורקע חברתי ישראלי ויהודי, שיש בהם הווי מסוים, מתחים וקונפליקטים וחתירה של הפרט לאושר ולמימוש יצרי במסגרת הקהילה והמשפחה. מחזותיו של יוסף בר-יוסף נכתבים מתוך מודעות ורגישות לאמנות המשחק ולעיצוב מורכב ותלת-ממדי של דמויות וטיפוסים. מחזותיו של מר בר-יוסף זכו גם להצלחה מרשימה בחוץ-לארץ ובעיקר ברוסיה ובמזרח-אירופה"

היה נשוי למשוררת דליה רביקוביץ ולאחר מכן למשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר-יוסף.

בשנת 2011 ראה אור קובץ כל מחזותיו, 'אנשים קשים, מחזות 2010-1963' בסדרת "מסה קריטית" של מכון הקשרים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם הוצאת דביר-זב"מ.

ממחזותיועריכה

טורא, הוצג בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של גרשון פלוטקין, בשנת 1963.
יאשה גורן, הוצג בקאמרי, בבימויו של עודד קוטלר, בשנת 1978.
אבא של החתן, הוצג בקאמרי, בבימויו של מיכאל גורביץ', בשנת 1997.
אנשים קשים, הוצג בהצלחה רבה בארץ ובחוץ לארץ. הוצג תחילה בבימוי פרופ' תום לוי בתיאטרון חיפה בשנת 1973. הוצג בהבימה, בבימויו של חנן שניר, בהשתתפות הצייר משה שטרנפלד. ב-1987. ההצגה הועלתה שוב בשנת 2000 וכן בעונת 12–2011 בתיאטרון חיפה בבימוי משה נאור.
הכבשה, מחזה בשתי מערכות, תל אביב, 1970.
הפרדס, עם עובד, תל אביב, 1985. הוצג בהבימה, בבימויו של אהרון אלמוג, תפאורה אלי סיני, בנובמבר 1985. הוצג בתיאטרון באר שבע, בבימויה של לנה קריינדלין, בשנת 1997.
חגיגת חורף, מחזה, 1992. הוצג ב"הבימה", בבימויו של מיכאל גורביץ' ובכיכובה של דבורה קידר, בשנת 1992.
זה הים הגדול; הזהב של אלקה, מחזות, כרמל, ירושלים, 1999.
חתונה, הוצג בתיאטרון "הבימה", בימוי תום לוי, בשנת 1974.
זהב, הוצג ב"הבימה", בבימויה של אופירה הניג, 1989.
בוצ'ה, הוצג בתיאטרון העירוני חיפה בבימויו של גדליה בסר, 1984, ובתיאטרון החאן בבימויו של איגור ברזין, 2017.
לא בבית הזה, מחזה המבוסס על הספר באותו שם, 2008.

מספריועריכה

שפתיים מלוחות , קובץ סיפורים, תל אביב, 1954.
חייו ומותו של יונתן ארגמן , רומן, ספרית הפועלים, 1959.
לא בבית הזה, הספריה החדשה, 2007.
למי אכפת מחלומות, כנרת זמורה-ביתן, 2008.
תמרה, הספריה החדשה / כנרת זמורה-ביתן, 2010.
הזקן הזה הקירח על האופניים, רומן אוטוביוגרפי, בהוצאת אבן חושן, עריכה: אסף ענברי, 2015.
יוב: ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות החמישים, ירושלים: כרמל, 2018
אבא, בן, סבתא דינה, הספריה החדשה, עורכת הספר: יהודית קציר, 2020