יוסף בר-יוסף
יוסף בר-יוסף (11 בינואר 1933 – 15 באוקטובר 2021) היה מחזאי, סופר ועורך ישראלי. חתן פרס ישראל לתיאטרון לשנת 2003 (ה'תשס"ג).
| |
| לידה |
11 בינואר 1933 י"ג בטבת ה'תרצ"ג  ירושלים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| פטירה |
15 באוקטובר 2021 (בגיל 88) ט' בחשוון ה'תשפ"א  רמת גן, ישראל |
| בן או בת זוג |
חמוטל בר-יוסף |
| מדינה |
ישראל |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| שפות היצירה |
עברית |
| סוגה |
סיפור קצר, מחזה |
| תקופת הפעילות | 1951–2021 (כ־70 שנה) |
| פרסים והוקרה |
פרס ישראל פרס היצירה לסופרים עבריים |
|
www | |
  | |
ביוגרפיהעריכה
יוסף בר-יוסף נולד בירושלים, דור שישי מצד משפחת אביו, הסופר יהושע בר-יוסף, שחייתה בצפת ובירושלים העתיקה, ודור שמיני ואולי יותר מזה מצד משפחת אמו, ציפורה, שחייתה בחברון ובירושלים העתיקה. למד שנה אחת ב"חדר" וב"בית ספר עממי דתי לבנים". אחר כך בתל אביב המשיך את לימודיו בבית חינוך תיכון. חניך "השומר הצעיר". באוניברסיטה העברית בירושלים למד לתואר ראשון בפילוסופיה וקבלה וספרות אנגלית (1961).
עסק בכמה מלאכות בטרם הפך למחזאי וסופר מוכר. בין השאר שירת בצי הסוחר והיה גם קבלן שיפוצים. בעיקר עבד כעיתונאי וכעורך. היה גם כתב צבאי במסגרת שרות המילואים שלו במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. מ-1953 עבד בעיתונות ומ-1961 במכון לתרגום ספרות עברית. סיפוריו הראשונים פורסמו ב-1951 בכתב-העת הספרותי 'משא' ומאז פרסם קובצי סיפורים, מחזות ורומאנים. ספרו הראשון פורסם תחת שם העט יוסף בר.
החל משנת 1963 עסק בכתיבת מחזות, והיה למחזאי מוכר בישראל ובעולם (בייחוד ברוסיה, שם הוצג בתיאטרונים מרכזיים במוסקבה ("סוברמניק") ובסנקט פטרבורג ("קומדיה ע"ש אקימוב") במשך עשרות שנים, וכן במזרח אירופה - אוקראינה, לטביה (גם בטלוויזיה הלטבית), פולין, צ'כיה (גם בטלוויזיה הצ'כית); כמו כן הועלו מחזותיו בברזיל, בהודו ובסקוטלנד[1].
מחזהו הראשון, "טורא", הועלה בשנת 1962, בתיאטרון הקאמרי בתל אביב[2], ומאז הועלו על במות שונות בישראל למעלה מתריסר ממחזותיו.
בר יוסף כתב גם כמה ספרי סיפורים ורומנים, וזכה במספר פרסים על כתיבתו. את שני ספריו הראשונים כתב בשנות החמישים, "שפתיים מלוחות" קובץ סיפורים שהתפרסם ב-1954, והרומן "חייו ומותו של יונתן ארגמן" שיצא לאור ב-1959. לאחר הפסקה של יותר מארבעים שנה חזר לכתוב שורה של ספרים, שהראשון בהם "לא בבית הזה", יצאה לאור ב-2007.
בשנת 2011 ראה אור קובץ כל מחזותיו, "אנשים קשים, מחזות 2010-1963" בסדרת "מסה קריטית" של מכון הקשרים שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בשיתוף עם הוצאת דביר.
פרסים והוקרהעריכה
בשנת 1986 קיבל את פרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול[3]
בשנת 2003 קיבל את פרס ישראל בתחום התיאטרון. הוועדה נימקה את בחירתו של בר יוסף בכך שמחזותיו "מתייחסים ברובם לטיפוסים ישראליים בעלי אופי שורשי ורקע חברתי ישראלי ויהודי, שיש בהם הווי מסוים, מתחים וקונפליקטים וחתירה של הפרט לאושר ולמימוש יצרי במסגרת הקהילה והמשפחה. מחזותיו של יוסף בר-יוסף נכתבים מתוך מודעות ורגישות לאמנות המשחק ולעיצוב מורכב ותלת-ממדי של דמויות וטיפוסים. מחזותיו של מר בר-יוסף זכו גם להצלחה מרשימה בחוץ-לארץ ובעיקר ברוסיה ובמזרח-אירופה"[4].
בר יוסף היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2020 על ספרו "אבא, בן, סבתא דינה"[5].
חיים אישייםעריכה
היה נשוי למשוררת דליה רביקוביץ ולאחר מכן למשוררת וחוקרת הספרות חמוטל בר-יוסף[6].
בר-יוסף נפטר ב-15 באוקטובר 2021 בגיל 88, לאחר שנדבק בנגיף הקורונה[7].
ממחזותיועריכה
- טורא, הוצג בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של גרשון פלוטקין, בשנת 1963.
- יאשה גורן, הוצג בקאמרי, בבימויו של עודד קוטלר, בשנת 1978.
- אבא של החתן, הוצג בקאמרי, בבימויו של מיכאל גורביץ', בשנת 1997.
- אנשים קשים, הוצג בהצלחה רבה בישראל ומחוצה לה. הוצג תחילה בבימוי פרופ' תום לוי בתיאטרון חיפה בשנת 1973[8]. הוצג בהבימה, בבימויו של חנן שניר, בהשתתפות הצייר משה שטרנפלד. ב-1987. ההצגה הועלתה שוב בשנת 2000 וכן בעונת 12–2011 בתיאטרון חיפה בבימוי משה נאור[9]. המחזה ראה אור בדפוס בספרי סימן קריאה ב-1973.
- הכבשה, מחזה בשתי מערכות, תל אביב, 1970.
- הפרדס, עם עובד, תל אביב, 1985. הוצג בהבימה, בבימויו של אהרון אלמוג, תפאורה אלי סיני, בנובמבר 1985. הוצג בתיאטרון באר שבע, בבימויה של לנה קריינדלין, בשנת 1997. הוצג בתיאטרון בית ליסין, בבימויו של אבישי מילשטיין, בשנת 2013[10].
- חגיגת חורף, מחזה, 1992. הוצג ב"הבימה", בבימויו של מיכאל גורביץ' ובכיכובה של דבורה קידר, בשנת 1992[11].
- זה הים הגדול; הזהב של אלקה, מחזות, כרמל, ירושלים, 1999.
- חתונה, הוצג בתיאטרון "הבימה", בימוי תום לוי, בשנת 1974.
- זהב, הוצג ב"הבימה", בבימויה של אופירה הניג, 1989.
- בוצ'ה, הוצג בתיאטרון העירוני חיפה בבימויו של גדליה בסר בשנת 1984[12]. בסרט טלוויזיה "בוצ'ה" בהפקת הערוץ הראשון בשנת 1992, לפי תסריט של גלעד עברון על פי מחזהו של בר-יוסף, את הסרט ביים רם לוי. המחזה הוצג בתיאטרון החאן בבימויו של איגור ברזין, 2017[13].
- לא בבית הזה, מחזה המבוסס על הספר באותו שם, 2008.
- העיוורים – טיוטת מחזהו האחרון של בר-יוסף, אותו לא הספיק להשלים. דחק, כרך יד', 2022.
מספריועריכה
- שפתיים מלוחות, קובץ סיפורים, תל אביב, 1954.
- חייו ומותו של יונתן ארגמן, רומן, ספרית הפועלים, 1959[14].
- לא בבית הזה, הספריה החדשה, 2007[15].
- למי אכפת מחלומות, כנרת זמורה-ביתן, 2008[16].
- תמרה, הספריה החדשה / כנרת זמורה-ביתן, 2010[17].
- הזקן הזה הקירח על האופניים, רומן אוטוביוגרפי, בהוצאת אבן חושן, עריכה: אסף ענברי, 2015[18].
- יוב: ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות החמישים, ירושלים: כרמל, 2018[19]
- אבא, בן, סבתא דינה, הספריה החדשה, עורכת הספר: יהודית קציר, 2020[20].
לקריאה נוספתעריכה
- יוסף בר-יוסף, החלון, באנתולוגיה "תמונה קבוצתית" (ספרות ישראלית במאה ה-21), עמ' 110–128, הוצאת כרמל, 2017.
- יוסף בר-יוסף, "זיכרון של פנים מאירים". על שלמה גוברין. בתוך: 'חיים שלמים - ספר שלמה גוברין', הוצאת המשפחה וכרמל, תשע"ג/2013, עמ' 64.
קישורים חיצונייםעריכה
אתר האינטרנט הרשמי של יוסף בר-יוסף
קישור לעותק ארכיוני של האתר
- רשימת הפרסומים של יוסף בר-יוסף, בקטלוג הספרייה הלאומית
- יוסף בר-יוסף, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- יוסף בר-יוסף, ב"אתר מחזאי ישראל"
- יוסף בר-יוסף, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- רמי רוזן, אין אנשים קטנים, כותרת ראשית, 28 בנובמבר 1984 - כתבת פרופיל וריאיון
- ורד לי, ספריות: יוסף בר יוסף, סופר, תל אביב, באתר הארץ, 17 בפברואר 2009
- קורות חייו והנימוקים לזכייתו בפרס באתר פרס ישראל.
- יותם שווימר, הגיבור והמספר בארבע עיניים, באתר ynet, 15 בנובמבר 2010
- יעקב בר-און, מחזאי של אנשים קשים, מקור ראשון, מוסף "שבת", 22 במרץ 2012
- מרב יודילוביץ', יוסף בר יוסף: "אני מנסה להיאבק בקנאה שבי", באתר ynet, 31 במרץ 2012
- גילי איזיקוביץ, הסופר והמחזאי יוסף בר יוסף: "שנתיים הייתי משותק לגמרי ואחר כך בחרתי בחיים", באתר הארץ, 6 ביוני 2020
עם מותועריכה
- גילי איזיקוביץ, המחזאי והסופר יוסף בר יוסף מת בגיל 88, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2021
- בלהה רובינשטיין, זה מה שיש. אין מישהו אחר, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2021
- ציפורי דורון, אבא עם מיכה ברעם במחנה נפח בגולן, באתר הארץ, 26 באוקטובר 2021
מכּתביועריכה
- יום כיפורים במלון, הארץ, 17 באוגוסט 1962
- חלומות יוסף, באתר ynet, 15 בינואר 2009
- להיות סופר אמיתי, באתר הספריה החדשה, 12 בדצמבר 2010
הערות שולייםעריכה
- ^ מחזות של יוסף בר יוסף זוכים להצלחה במוסקווה ובהודו, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2001
- ^ מילגות ל־4 מחזאים צעירים, הארץ, 9 באוגוסט 1962
- ^ עוד 5 מספרים ומשוררים קיבלו את פרס רה"מ, מעריב, 21 בספטמבר 1986
- ^ יוסף בר יוסף באתר פרסי ישראל
- ^ גילי איזיקוביץ, סמי ברדוגו, אסתר אטינגר ויוסף בר יוסף בין המועמדים לפרס ספיר, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2020
- ^ אביבה לורי, סיפור חייה הדרמטי של פרופ' חמוטל בר יוסף, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2012
- ^ שגיא בן נון, המחזאי והסופר יוסף בר יוסף מת מקורונה, באתר וואלה!, 15 באוקטובר 2021
- ^ עדית זרטל, סיפור פשוט על אנשים קטנים, דבר, 3 ביולי 1973
- ^ מיכאל הנדלזלץ, מה הופך את "אנשים קשים" למחזה הפופולרי ביותר של יוסף בר יוסף, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2012
- ^ מיכאל הנדלזלץ, ארבעה נכנסו לפרדס: על החידוש למחזהו של יוסף בר-יוסף, באתר הארץ, 18 במרץ 2013
- ^ שוש אביגל, למי שזוכר את כולם היו בני חוץ מנעמי, חדשות, 20 במרץ 1992
- ^ מנחם פרי, אין אלוהים, ברוך השם, חדשות, 19 בנובמבר 1984
- ^ נדב-בן אוד, מוצאי שבת, תיאטרון החאן: הצגה שקמה לתחייה, באתר כל העיר, 17 במרץ 2017
ננו שבתאי, "בוצ'ה": הצגה מיושנת על דמויות מיושנות, באתר הארץ, 28 במאי 2017 - ^ גרשון שקד, בין דראמה למלודרמה, הארץ, 3 ביולי 1959
- ^ ביקורות:
- אברהם בלבן, אנשים תמהוניים מחפשים אחר טוהר ואמת, באתר הארץ, 19 ביוני 2007
- אריק גלסנר, על "לא בבית הזה", "מעריב", 1 במאי 2008
- ^ ביקורות:
- איימן סיכסק, למי אכפת מחלומות, יוסף בר יוסף, באתר הארץ, 18 במרץ 2009
- אריק גלסנר, על "למי אכפת מחלומות", "מעריב", 21 בפברואר 2009
- ^ ביקורות:אריק גלסנר, על "תמרה", "מעריב" באוקטובר 2010
- ^ ביקורות:
- תמיר גרינברג, חלום ומציאות בספר "הזקן הזה הקירח על האופניים", באתר הארץ, 17 ביולי 2015
- קרן דותן, יופיו המיוחד של "הזקן הזה הקירח על האופניים", באתר הארץ, 6 ביולי 2015
- אריק גלסנר, על "הזקן הזה הקירח על האופניים", פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות", 14 באוגוסט 2015
- ^ צור ארליך, "יוב": ירושלים השבורה היא זירה הולמת לאהבות שבורות, בעיתון מקור ראשון, 17 במאי 2018
- ^ ביקורות:
- מייקי דגן, "אבא, בן, סבתא דינה": יצירה רבת יופי וחוכמה, באתר הארץ, 2 בפברואר 2021
- נעה אייל, גם המשיח קונה ליפסטיק לאימא שלו?, באתר "מעלה", יוני 2021 - על "אבא, בן, סבתא דינה"