אמנות האהבה (ספר)

ספר מאת אריך פרום

אמנות האהבהאנגלית: The Art of Loving) הוא ספר מאת הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום, שיצא לאור בשנת 1956.[1][2] בספר זה, פרום מציג את האהבה כאמנות, כמיומנות הניתנת ללימוד ולפיתוח. הוא דוחה את הרעיון שאהבה היא משהו קסום ומסתורי שאינו ניתן להסבר ולניתוח, ומבחין בין אהבה לבין התאהבות.

אמנות האהבה
The Art of Loving
Edvard Munch - The Kiss - Google Art Project.jpg
"הנשיקה", ציור של אדוארד מונק, שרישום שלו מופיע בעטיפת המהדורה העברית החדשה
מידע כללי
מאת אריך פרום
שפת המקור אנגלית
הוצאה
הוצאה בשפת המקור הארפר ורו (אנ')
שנת הוצאה 1956
הוצאה בעברית
שנה תשכ"ו
תשס"א 2001
תרגום א"ד שפיר
דפנה לוי
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-968-853-089-4

תוכןעריכה

בתחילת ספרו טוען פרום כי אהבה איננה מתת אל שנופלת משמים על האדם או רגש שהאדם פתאום מתוודע אליו, אלא מיומנות לא קלה, שיש ללמוד אותה תאורטית ולהתאמן בה מעשית, ממש כבכל אומנות אחרת. למעשה, בניגוד לסברה לפיה אהבה היא נושא פשוט, נדיר למצוא אהבה בעולם המודרני. פרום מונה שלוש סיבות לכך:

  1. המיקוד בפן הפסיבי של האהבה: רוב האנשים חושבים כי הבעיה האמיתית היא כיצד להיות נאהב, ולא כיצד לאהוב בעצמם. לכן הם מחפשים דרכים להיות פופולריים ואהובים ואינם מאמנים את יכולת האהבה שלהם.
  2. המיקוד באובייקט האהבה על חשבון יכולת האהבה: אנשים נוטים לחשוב כי האתגר האמיתי הוא מציאת האדם המתאים לאהבה, ואם ימצאוהו יזכו לאהבה. בכך הם מתעלמים מכך שלרוב יכולתם לאהוב אינה בנמצא. על כן, גורס פרום, יש להתמקד באימון יכולת זו. פרום מסביר כי בלבול זה נובע מהחברה המודרנית שבה אנו חיים, המאופיינת בחופש לבחור את בני הזוג מחד, ובתרבות צרכנית מנגד.
  3. המיקוד בהתאהבות על חשבון מצב האהבה: אנשים נוטים להחשיב את ההתאהבות כפסגת השאיפות, אך כאשר הריגוש הראשוני יורד, מתגלה כי כלל אין אהבה, ובני הזוג מתאכזבים. פרום מדגיש את האהבה כמצב סטטי בתור מה שיש לשאוף אליו, בניגוד להתאהבות (Falling in love, ביטוי המרמז על תנועה).

פרום טוען כי האהבה על סוגיה השונים - אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף האהבה עצמית - היא התשובה היחידה לבעיית הקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם.

לדעת פרום,[3] מרבית התסכולים שהאדם חש בשל היותו מחונן בכוח השכל, נובעים מהכרת בדידותו ובדילותו, קיומו הנפרד ובר-החלוף, וחוסר ישעו למול כוחות הטבע והחברה.על פי פרום, בעבר חי האדם בהרמוניה ואחדות עם הטבע והיווה חלק ממנו. עם התפתחותו של האדם פיתח הוא תבונה ומודעות ונפרד מן הטבע. המודעות למצב זה מסבה לו חרדה, בושה ואשמה (פרום מביא כמשל את סיפור אדם וחווה, שבאוכלם מן עץ הדעת הופכים מודעים להיותם עירומים וחשים בושה ואשמה), המתמצים במושג שהוא טבע: הבדילות הקיומית (Separation). ביתר שאת הדבר מתבטא בעידן המודרני והטכנולוגי, המאופיין בניתוק ה"קשרים הראשונים" אל החברה. פרום תולה זאת בהשפעת הדת הנוצרית הפרוטסטנטית וההשקפה הקפיטליסטית, ששחררו את האדם מבחינה רוחנית וחומרית, אך גם העצימו אצלו את תחושת האפסות, חוסר הביטחון, הניכור, הספקנות, הבדידות והחרדה.

על כן, שאיפתו הראשונית והבסיסית של האדם היא לצאת ממצב הבדילות ולהשיג אחדות עם העולם שבחוץ. כישלון להשיג צורך זה, משמעו שיגעון. ואכן, טוען פרום בשלב מאוחר יותר בספר, אי-בריאות נפשית היא מצב בו אדם רואה את העולם החיצוני במונחים של עולמו הפנימי באופן בלעדי.

כדי להימלט מהבדילות הקיומית אל אחדות, האדם יצר לו דרכים שונות שעונות באופן חלקי לבעיית קיומו:

  1. חוויות אורגיסטיות – אחדות על ידי חוויות אורגיסטיות כמו טראנס ושימוש בסמים, אלכוהול וחוויות מיניות שבהם האדם מתפשט מגשמיותו, ובורח מהכאב שבבדידותו. חסרון חוויות אלו נעוץ בעובדה שהן זמניות וחולפות.
  2. קונפורמיזם – אחדות על ידי קונפורמיות לקבוצה (כגון המדינה, הכנסייה וכדומה) תוך סיגול מנהגיה, אורחותיה ואמונותיה תוך העלמת ה"אני" והדברים החוצצים בין הפרט לבין הקבוצה באמצעות סטנדרטיזציה של האדם. זוהי הדרך הראשית להנצל מחויית הבדידות. חסרונה הוא שהיא למעשה פסידו-אחדות.
  3. יצירה ועבודה – אחדות באמצעות מעשה יצירה ועבודה פרודוקטיבית, שבה היוצר מתאחד עם מעשה היצירה המסמל את העולם שמחוצה לו. חסרונה שהיא איננה בינאישית.

לדעת פרום, הדרך היחידה והעיקרית לפתרון בעיית בדילותו הקיומית של האדם היא אהבת אמת (ולא אהבה סימביוטית) – בהתאחדות בינאישית והתמזגות של נפש עם נפש שנייה, כך ששתי נפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים. זוהי לדעתו השאיפה העזה ביותר של האדם, התשוקה הבסיסית ביותר, והכוח שמלכד את המין האנושי בכללותו ובקבוצותיו השונות. הוא אף קובע באופן נחרץ: "בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד". סממניה של אהבת אמת הן: אכפתיות, אחריות, כבוד, וידיעת מושא האהבה. מתוך ההתקשרות עם הזולת באהבת אמת שאין בה רכושנות סדיסטית או התמזגות מזוכיסטית, אלא אישור ספונטני של הזולת תוך שמירה על הצביון האישי, המועקה הפנימית של תחושת הניכור והבדידות יכולה להיפתר.

אהבה בין הורה וילדעריכה

פרום טוען כי בריאותו הנפשית של האדם, ובתוך כך יכולתו לפתח מערכות יחסים בריאות, מושפעות באופן ישיר מיחסיו עם הוריו. בתוך כך, הוא מאפיין את מודלי האהבה ההוריים.

אהבה אימהית מאופיינת בכך שהיא בלתי מותנית. כלומר, הילד זוכה לאהבה מאמו ללא תלות באופיו ובמעשיו. בשלב זה הילד מאופיין בחוסר ישע והאם מספקת את צרכיו. האיחוד עם האם מהווה את הגנה עבורו. כשהילד מתבגר, הפוקוס עובר מן האם לאב. אהבה אבהית היא אהבה מותנית. האב מציג לילד את הכללים והדרישות בחברה שבה הוא חי. כאשר הילד עומד בדרישות אביו, הוא זוכה לאהבה, וכאשר נכשל הוא נענש. שלב זה שונה משום שכעת יכול הילד להשפיע באופן אקטיבי על האהבה שיקבל, אך הוא עדיין לא עצמאי לגמרי. כשיגיע הילד לבגרותו, יוכל להפנים את הפונקציות שמילאו אימו ואביו בחייו, ולמעשה לספק לעצמו אהבה ללא תנאי, ובאותו זמן להציב לעצמו מטרות וכללים. חשוב להדגיש כי פרום מדבר על המודלים האידאליים של הורים (לטענתו). כאשר אדם מתבגר באופן הזה, הוא יוכל לפתח מערכות יחסים בריאות ושוויונית עם בני זוג. אך כאשר ההורים לא ממלאים את הפונקציה באופן מיטבי - למשל, כאשר האמא שתלטנית וחודרנית מדי - תיווצר פיקסציה והאדם עלול להשליך את הקשר הפוגעני עם אימו על מערכות יחסיו העתידיות.

אובייקטי האהבהעריכה

על פי פרום, אהבה אינה מערכת יחסים עם אדם ספציפי אלא גישה או אוריינטציה אל העולם בכללותו. יש מספר אובייקטים אפשריים לאהבה, אותם הוא סוקר, והנובעים כולם מתוך היכולת הבסיסית לאהבה. לטענת פרום, כאשר אדם מסוגל ומוכן לאהבה, הרי שיאהב את כל בני האדם באשר הם, משום שאין הבדל אינהרנטי בין אדם למשנהו (סוג אהבה זה נקרא Brotherly Love. פרום הושפע באופן עמוק מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך").

אהבה ארוטית (אהבת אדם אחר באופן שאינו אפלטוני) מאופיינת בקשר לאדם ספציפי. אך היא אינה שונה במהותה מהאהבה הבסיסית שבין אדם למשנהו. למעשה, באהבה ארוטית רואה אדם בבן זוגו אינקרנציה של תכונות אנושיות ואוהב בו את האנושות כולה. אהבה ארוטית שבה בני הזוג אוהבים אחד את השני אך אינם אוהבים כלל אנשים אחרים, היא מצב שפרום מכנה אגואיזם בשניים: בני הזוג מספקים את צרכיהם אחד של השני ומוצאים מקלט מהחרדה נובעת מתחושת ההיפרדות, אך הקשר ביניהם לעולם לא הופך אינטימי, משום שהם אינם מגלים את האנושי שבבן הזוג. פרום טוען כי אהבה באופן כללי אינה הפשטה של אהבת אדם ספציפי, אלא למעשה מהווה תנאי מקדים עבור האפשרות לאהוב אדם ספציפי. מכך נובע שאהבה ארוטית מצריכה בחירה והבטחה לאהוב דווקא אדם מסוים. אך בה במידה, היא מצב שיכול לקרות רק בין אנשים מסוימים.

באותו אופן, יאהב כל אדם את עצמו, שהרי גם הוא עצמו אדם. כאן משרטט פרום את ההבדל בין אהבה עצמית לבין אנוכיות. האדם האנוכי שונא את עצמו ואינו דואג לעצמו. אנוכיות היא מיקוד בעצמו אשר חושף את הדברים שהוא אינו מסוגל לספק לעצמו. מנגד, אהבה עצמית מאופיינת בראיית הצרכים האנושיים של האדם ובדאגה להם.

אהבת האלוהיםעריכה

על פי פרום, גם אהבת האלוהים נובעת מן השאיפה לאחדות. משום שאלוהים מהווה בכל הדתות את פסגת הערכים של האדם, יש לערוך ניתוח של האדם הדתי. בתחילת ההיסטוריה האנושית, האדם אמנם כבר נפרד מן הטבע, אך שמר על קשר וזהות אליו. קשר זה סיפק לו תחושת ביטחון. ניתן לראות ברבות מן הדתות הפרימיטיביות קשר זה: טוטמים של חיות להם האדם סוגד, ביצוע טקסים דתיים תוך לבישת מסכות של חיות, או סגידה ישירה לחיות. כאשר האדם התפתח והפך לבעל מלאכה, נראה שינוי גם בטקסים הדתיים: כעת סגד האדם לחפצים שיצר מחימר, כסף או זהב, מה שמהווה בעקיפין סגידה לכוחותיו של האדם. בשלב מאוחר יותר, כאשר האדם הופך בעצמו לאידאל הנשגב ביותר, לובשים האלים בעצמם דמות אנושית.

בשלב זה מצביע פרום על שני צירים בהם מתפתחת הדת. הציר הראשון הוא טבעם הזכרי או הנקבי של האלים. על פי פרום, בשלב מוקדם לדתות המוכרות לנו, שלטו דתות בהן הייתה דמות אלה אימהית דומיננטית. אלה אימהית זו היא בעלת מאפיינים זהים למודל האהבה האימהי: האלה אוהבת את כל ילדיה משום שהם ילדיה, ולא כי הם "טובים", "רעים" או על פי מידת צייתנותם. בשלב הבא, זה המוכר לנו יותר, הופך האל לאב. האל האבהי מאופיין בדרישותיו, חוקיו ועקרונותיו, ואהבתו תלויה במידת הצייתנות להם. הוא אוהב את הבן צייתן ביותר ומעניש את הבן החוטא. דבר זה נכון לדתות המונותאיסטיות וכן לדתות אחרות, שבהן יש היררכיית אלים ובראשם אל זכר.

הציר הנוסף הוא מידת הבגרות שבאמונה הדתית. פרום מצביע על הברית שכרת האל עם נוח, כרגע שבו האל הופך מכזה הקובע את החוקים, לכזה שגם כפוף להם בעצמו. ההתפתחות בדמות האל ממשיכה עד למצב בו האל הופך בעצמו לסמל של האמת והצדק. בשלב זה אין לאל שם, שכן שם מסמל דבר סופי. לכן, הצורה הלא בוגרת של אמונה דתית היא כזו שרואה את האל אבא, שמברך את הצדיקים ומעניש את הרשעים, כאשר האדם עצמו נמשל לילד השואף להינצל על ידי אביו. אי בגרותו הדתית של אדם זה מאופיינת ביומרתו לטעון טענות בדבר האל. מנגד, האדם הדתי באמת, זה שאמונתו הדתית בוגרת, מכיר במגבלותיו ובכך שאינו יכול לדעת דבר לגבי האלוהים. אלוהים הוא עבורו סמל לאחדות ואהבה, אך כזה שקיים במציאות האנושית הפנימית ועל פיו הוא בוחר לחיות את חייו. לכן הוא לא מדבר על אלוהים ונמנע מלהזכירו.

לבסוף, טוען פרום, יש קשר ישיר בין מערכת היחסים של אדם עם הוריו לבין מערכת יחסיו עם אלוהים: כאשר אדם נתקע בשלב מוקדם של הקשר עם הוריו, הוא לא יצליח לפתח קשר בוגר יותר עם אלוהים.

הפרקטיקה של האהבהעריכה

לבסוף, עוסק בפרום בניתוח המאפיינים הדרושים לשיפור היכולת הפרקטית של אהבה. לדבריו, לאדם האוהב דרושים משמעת, ריכוז ורגישות לעצמו ולגופו (אחת הפרקטיקות שהוא מציע בכדי לשפר יכולות אלה היא מדיטציה). בנוסף, דרוש לו שיתעלה מעבר לנרקיסיסטיות. נרקיסיזם הוא מצב שבו האדם תופס את העולם החיצון במונחים של עולמו הפנימי באופן בלעדי. כלומר, העולם החיצון קיים רק ככל שהוא כלי לסיפוק התשוקות והמאווים של האדם. בעבור כך דרושה היכולת לחשוב באובייקטיביות, שהיא המצב ההפוך לנרקיסיזם, בו אדם תופס את הדברים בעולם כפי שהם באמת. כמו כן דרושה ענוה - ההכרה של אדם בכך שאינו כל יכול ויודע כל. לבסוף, תהליך זה דורש אמונה. לא מדובר באמונה דתית, אלא במצב נפשי שבו האדם נותן אמון באמיתות הדברים אותם הוא תופס. לדוגמה, אמונה בכך שחבר נשאר במהותו אותו אדם, גם אם הוא משנה את דעותיו, או האמונה בהתמדתה של הזהות האישית על פני הזמן. דוגמה נוספת היא האמונה בכך שאדם ספציפי יוציא לפועל את הכוחות הפוטנציאליים הטבועים בו, ושהאנושות בכלל תגשים ערכים של צדק ושוויון.

ביקורת על פרוידעריכה

הטענה כי שאיפתו הבסיסית של האדם היא לאהבה ואחדות היא קריאת תיגר על פרויד. פרויד טען כי שאיפתו הראשונית של האדם היא לעונג, ואילו אהבה היא עידון (סובלימציה) של דחף המין. כלומר, אהבה היא רגש שחווה אדם אשר שואף לספק את יצרו המיני, אך מוכרח להציג את דחפו זה באופן המקובל יותר בחברה. בעקבות כך, המסורת הפסיכואנליטית גרסה כי בעיותיו הנפשיות של אדם צפויות להיפתר אם יפתור את הבעיות בחיי המין שלו. בניגוד לכך, טוען פרום כי השאיפה לאהבה היא ראשונית במעלה, ובעיות נפשיות נובעות בדרך כלל מאי התגשמותה של השאיפה לאחדות. עם זאת, מכיר פרום בהשפעתו הרבה של פרויד עליו, ואף טוען כי התאוריה המאוחרת של פרויד בנוגע לכוח הארוס מהווה התקדמות ממחשבתו הראשונית.

תרגומים עברייםעריכה

  • אריך פרום, אמנות האהבה, מאנגלית א"ד שפיר, תל אביב: הדר, תשכ"ו.
  • אריך פרום, אמנות האהבה, מאנגלית דפנה לוי, לוד: מחברות לספרות, תשס"א 2001.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ The Art of Loving (1956) by Erich Fromm. Harper & Row. ISBN 978-0-06-091594-0.
  2. ^ Fromm, Erich (1956) "The art of loving" First Perennial Library edition published 1974. ISBN 0-06080291-X. Paperback, 118 pages.
  3. ^ אמנות האהבה, פרק ב'.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא פילוסופיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.