בודהיזם

דת
(הופנה מהדף בודהיסטים)

בודהיזם הוא דת[1] ו"דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע (או "תורת הבודהה"), המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה, כאשר מטרתם העיקרית היא הפחתת הסבל האנושי של הפרט.

פסלים בודהיסטים באתר בודהה טיאן טאן, הונג קונג

הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האינדיווידואלית של האדם להגשמה, ללא מעורבות אלוהית, כוח עליון או ישויות חיצוניות.

על-פי הדהרמה, אדם החפץ להשתחרר מסבלו יכול לעשות זאת באמצעות הנחיותיו של הבודהה כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת הנאצלת.

מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע.

המושג בודהה (פאלי וסנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם יחיד, אלא שם תואר המתייחס למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר. במסורות מסוימות שמור התואר רק למי שגילה את הדרך בכוחות עצמו וללא סיוע חיצוני.[2] גאוטמה מייסד הבודהיזם, גילה את הדרך בכוחות עצמו בתקופה בה לא הכיר אותה איש מלבדו.

"בודהיזם" הוא הכינוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים במושגים נוספים. המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה.

בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים על ידי פליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם טיבטי בשם "צ'ו".

בודהיזם הוא הדת הרביעית בגודלה בעולם ומספר המאמינים בבודהיזם נאמד ביותר מ-500 מיליון או כ-7% מאוכלוסיית העולם.

תולדות הבודהיזםעריכה

 
דמותו של הבודהה גאוטמה בציור מהמאה ה-19

חיי הבודהה ורעיונותיועריכה

  ערך מורחב – גאוטמה בודהה

אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, למעט מקור המידע הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות שרובם נכתבו מאות שנים לאחר מותו. לכן, סיפור חייו של הבודהה, כמו של כמה קדושים בדתות אחרות, הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חייו של הבודהה אמורה לעזור להבין את תורתו.

גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), הוא נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה - "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" - השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפנה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות הנלחמות זו בזו, ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהמניזם.

על פי המסורת הוא נולד כנסיך במשפחה מיוחסת וגדל בארמונו של אביו כשהוא מוגן לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון ונחשף לצער, מחלות ומוות - דברים שלא הכיר קודם לכן. המפגש הזה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי.

בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו ואימץ חיי "סאדהו" - פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, התרחקות מתענוגות, תרגולים קשים ועוד) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן - היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות ל"ניצוץ האלוהי" - הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים - אך לא הגיע לדעתו לתשובה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד לבדו.

ע"פ המסורת הבודהה התיישב תחת עץ (שלימים נקרא על שמו - עץ הבודהי) בעיר שהיום נקראת בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהגיע לנירוואנה - מילולית: "זה שהתעורר". יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" - אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם - "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות - למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע/להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה.

בודהה גילה דרך חדשה שאינה סגפנות ואינה נהנתנות ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא (Ajivaka) שנעלמה במהלך המאה ה-14.

תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה כה מהפכנית, למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר והנקי שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורת הדהרמה, הדרך הבודהיסטית, עד שמת בגיל 84.

תצלום פנורמי של תמונה המתארת אירועים בחייו של בודהה (לצפייה הזיזו עם העכבר את סרגל הגלילה בתחתית התמונה)

התפשטות הבודהיזםעריכה

 
כניסה למקדש בודהיסטי בטאיוואן

בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר.

במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, שדגל בבודהיזם בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו והפיץ את הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה.

ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון[דרוש מקור]. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים[דרוש מקור] שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר.

ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה כוללות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טאיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה.

כיום הבודהיזם הופך לנגיש ואף פופולרי יחסית גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים אותנטיים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים.

תורתו של בודההעריכה

 
המדיטציה היא אחת מאבני היסוד של הבודהיזם

בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד, המכונות ארבע האמיתות הנאצלות.

גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את מהות תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". הוא נמנע מלעסוק בשאלות מטאפיזיות ובנושאים שאינם קשורים ישירות לשחרור האדם מסבל. חלק ניכר מתורתו עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך המעשית להשתחרר מסבל זה. בשונה מדתות אחרות, הבודהיזם אינו מבוסס על אמונה, ומעודד את הפרט לפתח חכמת-אמת ("פאניה") דרך התנסות ישירה. מסיבה זו, הבודהיזם איננו פילוסופיה או דת במשמעותן המסורתית, אלא דרך חיים.

 
אדם בזמן מדיטציה

תורתו של הבודהה, הדרך המתומנת הנאצלת, מציעה כלים מעשיים לשחרור האדם מסבלו, ולהביא את המתרגל להתעוררות (בודהי). התעוררות שלמה מתוארת גם כהארה העוקרת את שורשי הסבל באופן סופי ומוחלט, ומביאה לשלוות-אמת (נירוואנה). לפי התפישה הבודהיסטית, השלמת הדרך מהווה את פסגת ההישגים האפשריים עבור בן האנוש. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב; היא מבוססת על התמוססותן של אשליות, ביטולן של מחשבות-שווא, והכחדת תפישות מוטעות לגבי המציאות, אשר מוחלפות בראיה נכונה ובהירה של טבע המציאות הישירה, כפי שהיא. אמת בסיסית ומוחלטת זו נושאת אופי נצחי; היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול, וניתנת לחוויה ישירה בכל עת. מצב על-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"), להבדיל מעולם המציאות היחסית, המורכבת ממושגים מופשטים ומתפישות רעיוניות. האדם המואר מזהה את ארעיותן וריקותן של כל התופעות, כמתואר בשלושת סימני הקיום. מושג הריקות (שוניאטה) זכה למקום מרכזי בזרמי הבודהיזם המאוחר. ד.ט. סוזוקי, מתרגם מוערך של כתבים בודהיסטיים, הדגיש כי לא מדובר בשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר, והזהיר מפני טעות נפוצה זו בפרוש המושג.

שלוש אבני החן, או שלושת המחסותעריכה

 
בית ספר ללימודי בודהיזם בקיוטו יפן
  ערך מורחב – שלוש אבני החן

בדרכו להארה, המתרגל הבודהיסטי לוקח מחסה בשלושת אבני החן:

  1. בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את יעודו וזכה לחיות בנירוואנה. הוא מייצג את המטרה וההגשמה של הדרך. זוהי האיכות המוארת שטמונה בכל אדם, והגיעה לידי שלמות בבודהה ההסטורי.
  2. דהרמה – הדרך להגשמת המטרה של הדרך - זהו גוף הלימוד, או הידע, הבודהיסטי.
  3. סנגהה – קהילת האציליים וקהילת הנזירים והנזירות ההולכים אחר הבודהה.

בווג'ריאנה נזכרות שתי שלשות נוספות: שלושת השורשים ושלושת הגופים.

כללי התנהגותעריכה

 
המרכז הבודהיסטי בעיר לונדון בבריטניה

הבודהיסטים מתבקשים לשמור על מספר כללי מוסר, שהפרתם אינה עולה בקנה אחד עם הדרך. כללי המוסר אינם צווים שניתנו על ידי כוח עליון, אלא עקרונות פשוטים שלהם שתי מטרות: לאפשר חיי חברה שיתופיים התומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית, ושמירה על איזון פסיכולוגי פנימי. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובכלליו, ישנם כללי יסוד המשותפים לרובן:

  1. הימנעות מפגיעה בכל יצור חי (אהימסה)
  2. הימנעות מנטילת דבר מה שלא ניתן (גנבה)
  3. הימנעות מפעילות מינית בלתי הולמת
  4. הימנעות מדיבור שקרי, דיבור גס או פוגעני, דיבור מסכסך, דיבור חסר תועלת ורכילות
  5. הימנעות מנטילת אלכוהול וחומרים מערפלי תודעה

זרמים בבודהיזםעריכה

  ערך מורחב – זרמים בבודהיזם

כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית:

 
פרחי נזורה בורמזים

טהרוואדהעריכה

המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם. קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של מסורת זו כתובים בפאלי, והם השריד השלם המוקדם ביותר לקאנון הבודהיסטי המקורי. הטהרוודה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם. יש המכנים מסורת זו בשם "היניאנה" Hīnayāna ("הכלי הקטן"), אך במקומות רבים הוא נחשב לכינוי מזלזל ופוגעני. המסורת שמה דגש על התנהגות חיובית, נדיבות, מוסריות, ותרגול מדיטציה.[3] ההבנות שמגיעות ממדיטציה מובילות לשלווה ולשחרור מסבל. הדרך המתומנת הנאצלת (סנסקריט: אָרְיָאשְׁתָּאנְגה-מָארְגַה आर्याष्टाङ्गमार्ग, פאלי: אַרִיוֹ אַתַנְגִיקוֹ מַגוֹ) היא אחד העקרונות המרכזיים בתורתו של גאוטמה בודהה, אשר תיאר אותה כדרך המובילה לסיום הסבל (דוקהה) ולהארה. תרגול מדיטציה[3] מפתח את המודעות העצמית אשר מבארת את האופי האמיתי של המציאות. ההתבוננות העצמית מובילה לרכישת תובנות, והבשלתן מביאה להתעוררות.

מהיאנהעריכה

"הכלי הגדול", זרם מאוחר שיצא מהטהרוואדה, נפוץ בסין, טיבט, מונגוליה, טאיוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. רוב הטקסטים בה נכתבו בסינית, וכמה מהכתבים העתיקים מצויים בסנסקריט. הבודהיזם המהיאני מכיר בדמויות בודהה נוספות פרט לגאוטמה בודהה, (לדוגמה, בחלק המזרחי של אסיה נפוצים פסלים של הבודהה הצוחק, נזיר שמן ושמח, שאושרו נובע מהנירוואנה שהגיע אליה), ומדגיש את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה - זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים.

וג'ריאנהעריכה

היא פיתוח של המהיאנה, השמה את הטנטרה הבודהיסטית (להבדיל מהטנטרה ההינדואיסטית) במקום מרכזי יותר ב"דרך". הטנטרה היא אוסף של טכניקות מיסטיות שנועדו לקרב להארה באמצעים שאינם מדיטציה קלאסית. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, בהוטן מעט ביפן וכן במקומות מסוימים בעולם המערבי. בנוסף, הוג'ריאנה רואה במצב הבודהה מאפיין שקיים בכל נפש, ושמטרת הבודהיזם לתרגל את המצב הנפשי הזה, בניגוד לזרמים הוותיקים שטוענים שההארה היא יעד שיש לשאוף אליו, ולא כלי לתרגל איתו.

השפעות נוספותעריכה

לגישה הבודהיסטית הייתה השפעה על היוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי[דרוש מקור], וכן על אמנויות לחימה שונות, לדוגמה מנזר השאולין, שמקורן במזרח[דרוש מקור].

בודהיסטווהעריכה


 
נזירים בטיבט

לפי הבודהיזם המהאיאני והוג'ריאני, בודהיסטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. זרמים אלו, לא מסתפקים בחירות עצמית מהסבל, אלא שואפים ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה.

בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהייאנה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה אלטרואיסטית. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהייאנה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה. בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל).

לפי הזרמים האלו בבודהיזם, האדם צריך לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אימותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אימותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה אחד מקרובינו בעבר, או יהיה אחד מקרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם יהיו מאושרים. כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך.

הבודהיסטים מזרמים אלו רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל, היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה.

הקהילה הבודהיסטיתעריכה

הקהילה הבודהיסטית רואה באורח החיים שאימץ הבודהה, אורח חייו של נזיר פרוש, את הבסיס האידיאלי לאימון רוחני. אולם, הנזיר (או הנזירה) הבודהיסטי תלוי בנדיבות של החברה כדי להשיג את צרכיו החומריים: מזון, ביגוד ומחסה. על כן, מאז ימיו של הבודהה תפסה הקהילה הבודהיסטית את החברה התומכת בנזורה כממשיכה את דרכו של הבודהה ומקיימת את המסר שלו. הקהילה הבודהיסטית אם כן, נחלקת עד היום לשתי קבוצות חברתיות: נזירים ונזירות (בְּהִיקְהוּ ובְּהִיקְהוּנִי) ובעלי ובעלות בית (אוּפַּאסַקַה ואוּפַּסִיקַא) שתומכים בהם. הנזירים מתווכים את התורה הבודהיסטית לבעלי הבית וקבוצה של נזירים (סַנְגְהֵה) בקהילה נחשבת לברכה גדולה.

 
נזיר בזמן מדיטציה

הנזיר הוא אדם שוויתר על החיים כ"בעל בית" לטובת אורח חיים של פרישות ועבודה דתית-רוחנית כדי להכחיד את הסבל עליו הורה הבודהה. אורח חיים זה כולל לימוד כתבים בודהיסטים, תרגול מדיטציה, כללי מוסר נוקשים, משמעת סגפנית ועוד. בתקופת הבודהה ההסמכה לנזירות נעשתה על ידי טקס פשוט שערך הבודהה וסימל את עזיבת הבית וההסמכה לנזירות כאחד. עם השנים נוצרו שני טקסים. הראשון הוא טקס עזיבת חיי הבית ההופך את המשתתף בו לנזיר טירון. ברוב המסורות הנזיר הטירון מגלח את ראשו, נוטל גלימה (שצבעה משתנה בהתאם למסורת) ומתחייב לעשרה נדרים. השני הוא טקס ההסמכה המלאה לנזיר והוא כרוך בהתחייבות לעוד למעלה ממאתיים כללים נוספים (בהתאם למסורת הנהוגה במקום), חלקם נחשבים לחמורים יותר וחלקם - לחמורים פחות.

הקהילה הבודהיסטית של בעלי ובעלות הבית היא נשים וגברים שהצהירו באופן רשמי שהם לוקחים מחסה בשלוש אבני החן. באותה ההצהרה הרשמית בדרך כלל מבטא המשתתף מחויבות לעמוד בחמישה כללי מוסר. מתקופת הבודהה ועד היום מידת הסיוע של האינדיבידואל, בעל הבית, לסנגהה היא שונה כמו גם מידת העניין שלו בתורה הבודהיסטית ותרגולה. בעלי הבית מתרגלים במידות שונות נדיבות (ממתן מזון לנזירים ובניית מקדש ועד הוצאת טקסטים בודהיסטים לאור), את חמשת כללי המוסר שנטלו על עצמם, עריכה של טקסים, של חגים ושל עלייה לרגל למקומות קדושים. מטרתם של האחרונים היא להגביר את האמון והאמונה בבודהה ובתורתו.[2]

מספר הבודהיסטים בעולם כיום מוערך כבין 350-500 מיליון איש ברחבי העולם.

ייחודו של הבודהיזםעריכה

הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בכמה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה.

צורהעריכה

הדרך הבודהיסטית מנוסחת באופן דידקטי ושיטתי.

תוכןעריכה

הדרך הבודהיסטית ייחודית באופן התייחסותה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות (הן מערביות והן מזרחיות) אשר עסקו עיסוק רב בשאלה זו באותה העת, טען הבודהה כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות אליהן מבקש להגיע המתרגל הבודהיסטי, היא התובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן"), שפירושה "אין-עצמי" או "אין-אני". זהו רעיון דק ועדין, המצביע על כך שלאף אובייקט (פיזי או מנטלי) אין מהות פנימית, או מרכיב יסודי וקבוע שניתן להגדיר כ"עצמי". ה"עצמי" הנתפש על ידי ההכרה הוא רק "עצמי-לכאורה" - תהליך חסר ממשות, ואשליה הנוצרת מתוך הזדהות, היאחזות, ותפישת-שווא של המציאות האולטימטיבית.

"שאלת המורה"עריכה

הבודהיזם התרוואדי נבדל משיטות אחרות בכך שהוא מפחית משמעותית מרמת החשיבות שניתנת להימצאות מורה או "גורו" המדריך את המתרגל. בשיטות שקדמו לו, הייתה מקובלת התפישה שהנחייתו של "גורו" היא תנאי מרכזי והכרחי בדרך להארה. בעוד שאין כל ספק באשר לערכו של מורה, העבודה עימו אינה מחויבת-מציאות, היות ש"העצמי הוא המורה של העצמי", ועל כן בכוחו של המתרגל להגיע להתעוררות ולהארה גם מבלי להיעזר בסיוע חיצוני. בזרם הוג'ריאנה לעומת זאת, ובייחוד בבודהיזם הטיבטי, המורה (גורו בהודו, לאמה בטיבט), תופס תפקיד משמעותי.

ביטול החשיבה המושגיתעריכה

אחד ההיבטים הייחודיים של הבודהיזם, הוא השלילה המפורשת של מרכיביו האונתולגיים (ראה: סוטרת הלב, סוטרת החכמה השלמה, סוטרת היהלום). היות שהשחרור מסבל מבוסס על ראיית המציאות כפי שהיא באופן שמתעלה על החשיבה המושגית, הרי שעל המתרגל להרפות את אחיזתו בכל מושג שהוא, כולל המושגים המופשטים שמתארים את הגישה הבודהיסטית עצמה. הבודהה המשיל את תורתו לרפסודה המאפשרת חצייה של נהר (מגדת הסבל של עולם הסמסרה לגדת השלווה הניבאנית של ההארה); מרגע שנחצה הנהר, אין עוד צורך להמשיך ולשאת את הרפסודה.

חגיםעריכה

  • וסאק (Vesak) או יום בודהה [1] הוא חג המציין את יום הולדתו של בודהה, יום מותו והיום שבו הפך להיות מואר, הוא החג החשוב ביותר [2]. נחוג בחודש מאי [3](ולעיתים ביוני) ביום שבו הלבנה במלואה.
  • ראש השנה הבודהיסטי נחוג בכל אחד משלושת הזרמים ביום אחר. רוב הבודהיסטים חוגגים אותו במשך שלושה ימים בחודש אפריל כאשר הלבנה במלואה. אנשי המהייאנה חוגגים את ראש השנה כאשר הלבנה מלאה בינואר ואילו בטיבט חוגגים אותו במרץ.

קוסמולוגיה ומיתולוגיה בודהיסטיותעריכה

יקומים ומערכותעריכה

למרות שתכלית הבודהיזם היא העיסוק באדם ובסבלו, קיימת מערכת קוסמולוגית ומיתולוגית הכוללת מגוון יקומים ואלים[4]. המערכת מבוססת בחלקה על זו הקיימת במיתולוגיה ההינדואית. המערכת מתארת מגוון יקומים שבראש כל אחד מהם עומד אל בשם ברהמה הגדול, ובכל אחד מהם קיים סגנון חיים אחר. טבען של כל המערכות הוא משתנה ומתחלף במשך עידנים ארוכים, וכל מערכת חדלה להתקיים בסופו של דבר, ומפנה מקום לבאה אחריה. בסופו של דבר, במעין מעגל, כל מערכת נוצרת מחדש במסגרת מעגל הקיום. כל היצורים החיים בהן, נמצאים במעגל הסמסרה, ומסוגלים בסופו של דבר להגיע לנירוואנה.

המערכת הנוכחיתעריכה

במערכת הנוכחית של הלידה והמוות, קיימים 31 מישורי קיום, שבכל אחד מהם קיימים יצורים החיים בסוג שונה של חיים. בין המישורים נכללים גם חמשת המשכנים הטהורים, שבהם חים יצורים שבהכרח עתידים לצאת ממעגל הלידה והמוות.[2]

ראו גםעריכה

  ספר: בודהיזם
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  סרט של ה-National Geographic, יסודות הבודהיזם

  הרצאת ד"ר אסתר אליצור, בין בודהיזם לפסיכותרפיה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Lopez, Donald S. (2001), The Story of Buddhism, HarperCollins
  2. ^ 1 2 3 רופרט גתין, בודהיזם-היסטוריה הגות ותרגול, תרגום: אורית כהנא, רמת גן: אלטרנטיבות, 2014, עמ' 109-136.
  3. ^ 1 2 ספר דְהַמְמַה, ספר דְהַמְמַה
  4. ^ המספר הכולל שלהם נע בין אלף למיליארד, על פי הספר בודהיזם הגות היסטוריה ותרגול של רופרט גתין