דמוקרטיה לא ליברלית

מערכת שלטונית

דמוקרטיה לא ליברלית או דמוקרטיה א-ליברלית[א]אנגלית: Illiberal democracy) הוא מונח המתאר משטר סמכותני שבו נערכות בחירות, אולם לאזרחים במדינה אין חירויות אזרחיות בסיסיות, שלא כמו ב"דמוקרטיה מהותית".[3][4] המונח זכה לפופולריות בזכות מאמר מאת פריד זקריה משנת 1997, כמונח ביקורתי לתיאור תופעת היחלשות ההגנה על זכויות אדם בסיסיות במדינות שבעבר נחשבו דמוקרטיות,[5] בניגוד לחזון "קץ ההיסטוריה" האופטימי של פרנסיס פוקויאמה.[3]

ויקטור אורבן (ימין) וולדימיר פוטין (שמאל) בשנת 2015. שניהם נחשבים למנהיגים אוטוריטרים ב"דמוקרטיות לא ליברליות".[1][2]

ישנן מדינות רבות שאינן ניתנות לסיווג ברור בין מדינות "חופשיות" ל"לא חופשיות", ונמצאות על הטווח בין דמוקרטיה לבין אנטי-דמוקרטיה. ישנם תאורטיקנים הטוענים כי דמוקרטיה לא ליברלית היא לא דמוקרטית מיסודה ולכן מעדיפים מונחים כגון "אוטוריטריזם", "אוטוקרטיה אלקטורלית",[6] "סמכותנות אלקטורלית",[7] "סמכותנות תחרותית",[8] "לֶגָלִיזְם סמכותני",[9] או "סמכותנות רכה".[10] בדומה לכך, ההיסטוריון הישראלי יעקב טלמון טבע כבר בשנות החמישים את המונח "דמוקרטיה טוטליטרית" לתיאור מדינות שהן בעלות הליכים דמוקרטיים, אך מונעות פלורליזם.

שליטי דמוקרטיות לא ליברליות עשויים להתעלם או לעקוף מגבלות חוקתיות בכוחם, ולהוביל הלכה למעשה ל"הפיכה עצמית". מנהיגם אלו גם נוטים להתעלם מרצון המיעוט, מה שהופך את הדמוקרטיה לבלתי ליברלית. בחירות בדמוקרטיה לא ליברלית לעיתים קרובות עוברות מניפולציה כלשהי, ומשמשות כדי להכשיר את השליטים, ולא כדי לבחור את המנהיגים וקובעי המדיניות במדינה בפועל. מדינה בעלת סממנים דמוקרטיים לכאורה הפוגעת בשוויון בין האזרחים ובזכויות האדם קרויה דמוקרטיה חלולה.

ביקורת עריכה

הפילוסוף הגרמני יאן-ורנר מולר, מומחה למשטרים דמוקרטיים מאוניברסיטת פרינסטון, טוען כי דמוקרטיה לא ליברלית היא בגדר סתירה וכי לא תיתכן דמוקרטיה מודרנית שתגביל את "חופש הדיבור וההתאספות, את הפלורליזם בתקשורת או את ההגנה על מיעוטים".[3] מולר כותב כי בעוד המונח שימש במקור כלי לביקורת, פוליטיקאים פופוליסטים אימצו אותו כמייצג אידאולוגיה לגיטימית לכאורה.

המושג "דמוקרטיה לא-ליברלית" נולד מהתפכחות. בימים העליזים שלאחר נפילת הקומוניזם שלטה, לפחות במערב, מעין אופטימיות דמוקרטית. "קץ ההיסטוריה" הושג, לכאורה, ונדמה היה כי הדמוקרטיה ושלטון החוק ילכו תמיד יד ביד. אך עד מהרה התברר כי אוכלוסיות בוחרים ברחבי העולם, במדינות שיצאו זה לא כבר לעצמאות, מצביעות למועמדים המנצלים את כוחם לדיכוי מיעוטים ולפגיעה בזכויות יסוד. המסקנה הייתה ברורה: דמוקרטיה גרידא, במובן של קיום בחירות חופשיות, אינה מספיקה. נדרש גם חיזוק הליברליזם, כלומר הגנה על מיעוטים ועל חירויות האזרח של הפרט.
בשנים האחרונות, פוליטיקאים כמו ראש הממשלה ההונגרי ויקטור אוֹרבן והמנהיג הטורקי רג'פּ טאיפּ ארדואן הפיחו חיים חדשים במונח "דמוקרטיה לא-ליברלית", והפכו אותו ממונח ביקורתי לאידיאל חיובי. ארדואן, המדגיש ערכי מוסר אסלאמיים מסורתיים, החל להציג עצמו כ"דמוקרט שמרן". אורבן, בנאום שנוי במחלוקת שנשא בשנת 2014, הכריז על שאיפתו לכונן בהונגריה "מדינה לא-ליברלית". כעבור שנה, בהקשר של משבר הפליטים, הכריז אורבן על סוף העידן שכינה "בְּלה-בְּלה ליברלי" וחזה כי אירופה כולה תאמץ את חזון הפוליטיקה "הנוצרית והלאומית" שלו.

יאן-ורנר מולר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, הזמן הזה, 2018

שלמה אבינרי כתב במאמר משנת 2018 כי:

כאשר אורבן מכנה את גישתו "דמוקרטיה לא ליברלית" הוא כמובן מעוות את עצם משמעותה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה המודרנית – בניגוד לדמוקרטיה הקלאסית כמו זאת שהייתה באתונה, שהוציאה להורג ברוב קולות באספת עם את סוקרטס – מודעת היטב לסכנה של עריצות הרוב ולכן הקימה מוסדות מתווכים: מסגרות חוקתיות, ריבוי מפלגות, בתי משפט, עיתונות הנהנית מחופש דיבור וביקורת. אלה מאזנים בין החלטות הרוב לשמירה על זכויות המיעוטים. הסתמכות בלעדית על עקרון הרוב היא המבדילה בין פופוליזם לדמוקרטיה.

דוגמאות המזוהות עם דמוקרטיות לא ליברליות עריכה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Bell, Daniel; Brown, David, and Jayasuriya, Kanishka (1995). Towards Illiberal Democracy in Pacific Asia, St. Martin's Press, ISBN 978-0-333-61399-3.
  • Sajó, András (2021). Ruling by Cheating: Governance in Illiberal Democracy. Cambridge University Press. ISBN 978-1-108-84463-5.
  • Sajó, András; Uitz, Renáta; Holmes, Stephen (2021). Routledge Handbook of Illiberalism (באנגלית). Routledge. ISBN 978-0-367-26054-5.
  • Thomas, Nicholas (1999). Democracy Denied: Identity, Civil Society, and Illiberal Democracy in Hong Kong, Ashgate, ISBN 978-1-84014-760-5.
  • Welsh, Jennifer (2016). "Chapter 4: The Return of Cold War". The Return of History: Conflict, Migration, and Geopolitics in the Twenty-First Century. House of Anansi Press. ISBN 978-1-4870-0130-8.
  • Zakaria, Fareed (2007). The Future of Freedom: Illiberal Democracy at Home and Abroad, W. W. Norton & Company, ISBN 978-0-393-33152-3.
  • Mounk, Yascha (2018) The People vs. Democracy: Why Our Freedom Is in Danger and How to Save It. Harvard University Press

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ ליברלי (liberal) במובן הרחב של חירות האדם ולא רק במובן הצר של ליברליזם.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Illiberal Democracy in Hungary: The Social Background and Practical Steps of Building an Illiberal State
  2. ^ 1 2 Constitutional Rights Foundation, PUTIN’S ILLIBERALDEMOCRACY
  3. ^ 1 2 3 יאן-ורנר מולר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, באתר הזמן הזה, נובמבר 2018
  4. ^ Alexander Somek, Ist die "illiberale" Demokratie die "echte" Demokratie?, (בגרמנית), ‏25. Februar 2019
  5. ^ Fareed Zakaria, The Rise of Illiberal Democracy, Foreign Affairs Vol. 76, No. 6 (Nov. - Dec., 1997)‏, JSTOR 20048274
  6. ^ 1 2 פסובסקי, אורי (2023-01-27). "מומחית למשפט חוקתי מזהירה: זה העתיד שאליו צועדת ישראל". Globes. נבדק ב-2023-01-27.
  7. ^ Andreas Schedler, Electoral Authoritarianism, 2006
  8. ^ 2010. Levitsky, Steven. Competitive Authoritarianism: Hybrid Regimes after the Cold War. (with Lucan A. Way). New York: Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-88252-1.
  9. ^ "Autocratic Legalism" כשם מאמרה של קים ליין שפלי, שהפך לבסיס הספר רודנות בחסות החוק, 2018
  10. ^ Kenneth Christie, Illiberal Democracy, Modernisation and Southeast Asia, Berghahn Books, יוני 1998