מיתולוגיה מסופוטמית

המיתולוגיה של השׁוּמֵרִים, האכַּדִים, הבַּבְלִים והאשׁוּרִים
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

המיתולוגיה המסופוטָמית היא המיתולוגיה של מֶסוֹפּוֹטָמִיָה העתיקה (ביוונית עתיקה פירושה 'הארץ שבין הנהרות') - הממלכות באזור הנהרות פרת וחידקל והיוו את ערש התרבות האנושית.[1] מיתולוגיה זו היא ביטוי של הדת המוסופתמית - הדת של השׁוּמֵרִים, והאַכַּדִים, ושל ממשיכי דרכם האַשּׁוּרִים והבַּבְלִים שחיו במסופטמיה.[2] אמונות ומסורות אלה מהוות זרם מסורתי אחד.[2] המסורת המסופותמית, שמקורה בעיקר בדת השומרית, שונתה במקצת על ידי האכדים - עם שמי שהיגר מהמערב בסוף האלף ה-4 לפנה"ס.[2]

הדת המסופוטמית הייתה המסגרת האינטלקטואלית היחידה שהייתה זמינה במרחב המסופותמי בתקופה זו, להסבר הכוחות השולטים בטבע וכן כמסגרת מוסרית להתנהלות נכונה בחיים. מסיבה זו הדת באה לידי ביטוי בכל ההיבטים של הציוויליזציה המסופוטמית העתיקה.[2] היא הניבה את הצורות שבהן המוסדות החברתיים, הכלכליים, המשפטיים, הפוליטיים והצבאיים של אותה ציוויליזציה התקיימו והובנו, והיא סיפקה את הסמלים המרכזיים לשירה ולאמנות.[2] היא גם השפיעה על עמים ותרבויות מחוץ למסופוטמיה, כמו העלמים במזרח, החתים והחורים בצפון, והארמים והעברים במערב.[2]

היסטוריה של המיתולוגיה המסופוטמית

עריכה
 
מסופוטמיה הקדומה

הדת השומרית אכדית כללה אלים רבים ואילו הדת הבבלית אשורית אלים מעטים ומאוחדים. יחד הם יוצרים פנתאון של אלי כוחות טבע קדומים, אלי תרבות וציוויליזציה מאוחרים וקבוצת אלים עליונים. האל שעמד בראש הפנתיאון השומרי היה אנו, אל השמים. החל מתקופת הכיבוש האמורי של בבל על ידי חמורבי1792 לפנה"ס), ניצב האל מרדוך בראש פנתיאון האלים.

האשורים קיבלו על עצמם את דת בבל ודיברו אותה שפה, אך הפרידו עצמם מן הבבלים מבחינה דתית על ידי הצבת האל אשור בראש הפנתאון. אשור סימל את המובחנות הדתית ואת עצמאותה הלאומית של אשור.

הפנתאון המסופוטמי התפתח למעשה מצירוף אלוהויות ספציפיות של ערים נפרדות- עיר-מדינה. בכל עיר היה אל עליון ובחצרו מספר אלים משניים. בעיר בבל היה מרדוך אל עליון; בסִיפָּר ובלָרְסָה: שמש (אנ'); באור: ננה או סין אל הירח; בארך ובדיר: אנו, אל השמים; בארידו: אאה או אנכי; בניפור: בל; בכּוּתָּה: נרגל אל המגפות; בנינוה ובאירבל: אישתר; וכן הלאה. כשהפכה בבל לעיר הבירה, הפך מרדוך לאל העליון של הממלכה כולה. לפני מרדוך היו אלים עליונים אחרים: אנכי ואנו.

הבבלים היו אנימיסטים למחצה, שהאמינו שיש ניצוץ חיים קדוש בכוכבים ובגרמי השמיים האחרים. הם גם האמינו באינספור רוחות ושדים. האלים הקדמוניים ביותר של התרבות המסופוטמית היו בעלי מאפיינים אנימיסטיים. נינורתה, למשל, אל הרעם השומרי תואר כאריה מכונף ענק ששאגותיו נשמעות ברחבי הארץ בזמן הסופות. עם התפתחות החברה והתרבות, עברו האלים השומריים תהליך של אנתרופומורפיזציה ולבשו אט אט דמות בני אדם. הם נותקו בהדרגה מן הטבע והפכו ליותר מבוססי תרבות וציויליזציה. נינורתה, אל הרעם, הפך גם לאל מלחמה ולאל סערות אביב, המסייעות לפריון לאדמה. כלומר, התווספו לו תכונות של ציוויליזציה אנושית: מלחמה ועיבוד אדמה.

סיפורי בריאה

עריכה

סיפור הבריאה השומרי "אנכי ונינחורסג"[3], לאחר בריאת העולם חיה נינחורסג (אלת האדמה) עם בן זוגה אנכי, אל החוכמה והמים המתוקים, בדילמון, מעין גן-עדן במיתולוגיה השומרית. בתום הריון של תשעה ימים, ילדה נינחורסג לאנכי את בתם, האלה נינסאר ("גבירת הירק"). היא ברכה את בתה בכל ברכות הפוריות, ונינסאר גדלה לבגרות תוך תשעה ימים נוספים.

בעת האביב עזבה נינחורסג את דילמון, כדי להפריח את הארץ כולה, ואנכי נותר בודד. בראותו את בתו נינסאר דימה שהיא נינחורסג ופיתה אותה. היא ילדה לו תוך תשעה ימים את האלה נינקורה ("גבירת הפרי" או "גבירת האחו"), שאף היא גדלה לבגרות תוך תשעה ימים. אנכי בבדידותו פיתה שוב את נכדתו/בתו נינקורה, שילדה לו את האלה אוּטוּ (אנ') ("אורגת" או "עכביש"). אנכי פיתה אף את אוטו, אך היא קראה לנינחורסג לעזרה. נינחורסג הסירה את זרעו של אנכי מרחמה של אוטו, וזרעה אותו באדמת דילמון, שם הוא הצמיח שמונה עצים גדולים, העצים הראשונים שהופיעו בעולם. אנכי אכל מפרי שמונת העצים, ונכנס להריון מזרעו שלו, בשמונה מאברי גופו. על כך קיללה נינחורסג את אנכי בקללת מוות, ועזבה את דילמון.

מחוסר יכולת ללדת את הוולדות חלה אנכי עד שעמד על סף המוות, והאלים ובראשם אנליל שלחו שועל, חיה המקודשת לנינחורסג, למצוא אותה ולהביאה. לנוכח תחינות האלים היא התרצתה, ויילדה מאברי גופו של אנכי את שמונה אלות הרפואה, שכל אחת מהן נקראה על שם האיבר ממנו נולדה: אבו מן הלסת, נאנשי מן הגרון, נינטול מן המותן, נינסוטו מן השן, נינקאסי מן הפה, דאזימואה מן הצד, אנשגג מן הגפיים, ונינטי מן הצלע. השם האחרון הוא משחק מילים בשומרית, שכן טי פירושו "צלע" אך גם "חיים". ההיסטוריון והאשורולוג שמואל נח קרמר סבר שסיפור זה היה השראה לסיפור הבריאה המקראי בספר בראשית, פרק ב', ונינטי הייתה ההשראה לדמות חוה המקראית, הנולדת מן הצלע ונקראת "אם כל חי"[3]. קווי דמיון נוספים בין שני הסיפורים הם גן העדן והאכילה מן הפרי האסור.

פרשת הבריאה מאוחר יותר במיתולוגיה המסופוטמית הוא סיפור הבריאה הבבלי- אנומה אליש. מיתולוגיה זו מספרת כיצד נולדו האלים הקדמונים מהזיווג בין אלת מי התהום (תיהמת) ואל המים המתוקים (אפסו), כיצד נבחר מרדוך לאל הראשי, כיצד נלחם בתיהמת וגיבש את סדרי העולם שברא מגופה של תיהמת ומדוע נברא האדם. פרשת אנומה אליש מזכירה במקומות מסוימים את פרשת בראשית.

מיתוסים של מבול

עריכה

במיתולוגיה המסופוטמית יש מספר גרסות מיתוס מבול, העתיק ביותר מבין מיתוסים רבים של מבול בתרבויות העולם. גרסאות אלו נמצאו בעיקר בתעודות ארכאולוגיות מן האלף השני לפנה"ס.

גרסאות סיפור המבול בתעודות השונות במיתלוגיה המסופוטמית שונות זו מזו בשמו של גיבור המבול, ובמספר פרטים אחרים, אך יש ביניהן דמיון רב. בחלקים רבים שלה, גרסת אותנפישתים זהה לגרסת אתרחסיס כמעט מילה במילה, ולפחות במקום אחד היא אף משתמשת בשם "אתרחסיס" במקום "אותנפישתים" – קרוב לוודאי טעות סופר המעידה שגרסה זו הועתקה בשינויים מגרסת אתרחסיס. תכופות קשה לשפוט עד כמה הגרסאות דומות או שונות, משום שכולן כתובות על תעודות שהשתמרו חלקית בלבד, ולפיכך חלקים שלהן אינם ידועים[4].

התעודות המפורסמות ביותר הן:

עלילת המבול של אתרחסיס נוגעת גם ליצירת האדם ולאחר מכן רצון של האלים לצמצם את האוכלוסייה בגלל התפוצצות אוכלוסין. אחרי 40 שנה של עבודה קשה האלים הזוטרים, שעבדו את הארץ שעליה מלך האל אנליל, התמרדו. במקום להעניש אותם, האל אנכי (אל המים והחוכמה) הציע פתרון ליצור את בני האדם שיעבדו במקום האלים. האלה ממי (Mami) מקבלת את המשימה, ומערבבת צלמיות חרס עם בשר ודם של האל גשטו(אנ') ('אוזן' או 'חוכמה') שנרצח.

במהלך 1200 שנה בני האדם התרבו ונוצרה התפוצצות אוכלוסין. בשל התפוצצות האוכלוסין והרעש, אנליל מצווה על מגפות. אנכי עוזר לאתרחסיס ואומר לו להביא מנחה לאל המגפה נַמְתָר ולא לעבוד את שאר האלים עד שתעבור המגפה, מה שאכן מעביר את הצרה. לאחר 1200 שנה נוספות, התהליך חוזר על עצמו, אנכי מצווה על רעב ובצורת ואנכי אומר לאתרחסיס איך להנצל מהצרה על ידי הגשת מנחה לאדד. לאחר עוד 1200 שנה, כאשר התהליך חוזר בפעם השלישית, אנליל מצווה בצורת קשה אף יותר, אך גם אז אנכי עזר לבני האדם והם ניצלו. לבסוף אנליל מצווה להביא מבול על העולם ומשביע את כל האלים לא להזהיר את בני-האדם ולא לעזור להם. אנכי לא יכול להזהיר את אתרחסיס, אף על פי שהוא רוצה לעשות זאת. כדי להתגבר על מכשול זה, מספר אנכי לקירות הסוכה את העתיד להתרחש. אתרחסיס מקשיב לנאמר ובונה תיבה.[7]

אחרי שבעה ימים תם המבול, ואתרחסיס יוצא מהתיבה ומקריב קורבן לאלים, שכבר היו רעבים וצמאים, כי אחרי שכל בני-האנוש מתו, אף אחד לא האכיל את האלים. כדי למנוע את הישנות המצב שהיה לפני המבול קובעים אנכי ונינתו שמעתה והלאה שליש מהנשים לא ילדו, ויהיו גם נזירות שייאסר עליהן ללדת.

אלים

עריכה

אלים בבליים

עריכה
  • אנואל השמים ומנהיג כל האלים באסיפות האלים.
  • אנליל – אל הסופה והרעם, אל מלחמה אדיר כוח ועוצמה. (בתקופה הבבלית יוחסו כוחותיו ומעמדו למרדוך)
  • נינטואלת האדמה (אמא אדמה), המצמיחה כל צומח ומחיה כל חי.
  • אאה – אל הנהרות והמים המתוקים. מקבילו של אנכי
  • תמוז – אל צמיחת התבואה הבבלי שעבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים.
  • תיאמת – אלת הים וכוחות התהום שאנליל/מרדוך התגבר עליה, כדי להציל את האלים האחרים.

גיבורים

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מיתולוגיה מסופוטמית, אנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 פרופ' Thorkild Jacobsen, הדת המסופוטמית, אנציקלופדיה בריטניקה
  3. ^ 1 2 Kramer, Samuel N., and W. F. Albright. "Enki and Ninḫursag: A Sumerian" Paradise" Myth." Bulletin of the American Schools of Oriental Research. Supplementary Studies 1 (1945): 1-40.
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 Finkel, Irving. The Ark Before Noah: decoding the story of the flood. Hachette UK, 2014.
  5. ^   גיא דרשן, נֹח לא לבד: גירסאות חדשות ומפתיעות של סיפור המבול, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2014
  6. ^ שפרה ש' ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, 1996, הוצאת עם עובד
  7. ^ ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתלוגיה משירת המזרח הקדום, תל אביב: עם עובד, 1996, עמ' 102-121