מיתוסים של מבול

רשימת ערכים
האל וישנו בדמות דג מציל את מאנו ושבעת החכמים באחד מסיפורי המבול במיתולוגיה ההינדואית, בגרסת המהאבהארטה.

סיפורי מיתולוגיה ופולקלור של רבים מן העמים והקבוצות האתניות ברחבי העולם כוללים סיפרים מיתיים שבהם שיטפון גדול והרסני, דוגמת המבול בספר בראשית המקראי, מוחה את מרבית בני האדם, ולעיתים אף את בעלי החיים. מיתוסים של מבול הם בדרך-כלל, אך לא תמיד, חלק ממיתוסים של בריאה, ותכופות הם מספרים שהשטפון נגרם על ידי האל או אלים בוראים, אשר אינם מרוצים מבריאתם הראשונית, או שהם זועמים על ברואיהם מסיבה כלשהי. ברבים מסיפורים אלו, גיבור או מספר קטן של גיבורים ניצלים מן המבול באופן טבעי או ניסי, והופכים למייסדים של עם חדש או אנושות חדשה. לעיתים מיתוס מבול הוא מיתוס אטיולוגי המסביר כיצד נוצרה האנושות הנוכחית, כיצד נוצרו העמים או הקבוצות האתניות שבהם הוא מסופר, וכיצד נוצרו תופעות ומנהגים שונים. תחום המחקר של מיתולוגיה השוואתית חוקר את הדמיון וההבדלים בין מיתוסים של מבול ברחבי העולם.

מאפייניםעריכה

 
סצנת המבול, האמן ההולנדי מאתיו קסלס, בסביבות 1835-1832

מיתוסים של מבול לעיתים קרובות כוללים לפחות חלק מן המוטיבים והמאפיינים הארכיטיפיים הבאים:

  • האל שברא את בני האדם מתחרט, ומבקש להשמידם. לחלופין יש מספר אלים, שחלקם מבקשים להשמיד את בני האדם ואחרים מנסים להצילם.
  • בני האדם מכעיסים את האלים משום שהם חוטאים, משום שהם מתרבים מאוד, משום ששכחו את הבורא, או משום שהבורא חושש מהם.
  • שטפון ענק מוחה את הבריאה הראשונית או את חלקה, ובייחוד את האנושות.
  • גיבור ניצל מן האסון, בזכות תושייתו או בזכות עצה מאל או מדמות אחרת, תכופות באמצעות ציפה על מי המבול בכלי-שיט ו/או המלטות לראש עץ או לפסגת הר גבוה המוכר בסביבה בה מסופר המיתוס.
  • הגיבור מציל בני-אדם נוספים, ובמקצת הסיפורים אף בעלי-חיים.
  • הניצולים מתרבים והופכים להיות האבות המייסדים של האנושות, ובעיקר של העמים והקבוצות האתניות המוכרות באזור ובתקופה שבהם סופר המיתוס.
  • המבול מסמן את סופו של עידן קדום מיתי או "תור זהב" פלאי, שבו אנשים חיו חיים ארוכים מאוד, והתערבו עם אלים, יצורים אגדתיים אחרים, ו/או בעלי-חיים.

עם זאת, מסיפורי מבול רבים נעדרים לפחות חלק מן המאפיינים האלו:

  • אף שגשמים ושטפונות ענק הם דרך נפוצה להשמדת האנושות במיתוסי מבול, תכופות מתוארים צורות אחרות של אסונות טבע קטסטרופלים ומאורעות אפוקליפטיים. למשל במיתוס המבול העתיק ביותר המוכר כיום – המיתוס המסופוטמי של אתרחסיס – האל אנליל מנסה שלוש פעמים למחות את האנושות באמצעות מגפה, בצורת ורעב המוני, לפני שהוא מוריד מבול.
  • הבורא במיתולוגיה של עם הוויוט (Wiyot), הילידים המקוריים של קליפורניה, משמיד את בני-האדם רק משום שבניגוד לכוונתו הם נולדו עם פרווה. רק קונדור ואחותו שורדים, ומיחסי העריות שלהם נולד עם חדש[1]. יחסים בין ניצולים שהם אח ואחות, או קרובי משפחה אחרים, מופיעים גם בסיפורי מבול אחרים, למשל במרבית הסיפורים בהודו סין, (וכן גם בסיפור המבול ובסיפור סדום ועמורה המקראיים). לעיתים הרבייה החדשה מצריכה נס כלשהו, למשל רבייה בין בני-אדם לחיות[2], ובני עם הנטסיליק (Netsilik Inuit) האינואיטי מספרים כי מן המבול שרדו רק שני גברים, וכוחות שמאניים נדרשו כדי להפוך אחד מהם לאישה, על מנת להתרבות ולהקים מחדש את עם הנטסיליק.
  • בסיפורי עם הטלינגיט (Tlingit) האינואיטי, האל הבורא השמיד את כל בני האדם עד האחרונים שבהם, וברא בני אדם חדשים מעלים[3]. באמריקה המרכזית, תרבויות המאיה, הטולטק (Toltec), המיצטק (Mixtec), והאצטקים סיפרו כולן מיתוסי מבול שבהם הבורא השמיד את העולם המושחת עד אחרון ברואיו וברא חדש, יותר מפעם אחת.
  • במיתוסים של רבות מן הקבוצות האתניות בהודו-סין, המבול מוצג כאסון טבע שלא נגרם על ידי אל כלשהו, או שהוא תוצאת לוואי בלתי-מכוונת של מאבקים בין אלים. גם סיפורי המבול של תרבויות מסו-אמריקה אינם מציינים בדרך-כלל סיבה כלשהי להורדת המבול.
  • יש מיתוסים שבהם המבול איננו עונש על חטאים, אלא הוא בעצמו חטא. למשל האינדיאנים הארווקים (Arawak) סיפרו שמבול נגרם על-ידי אשה מרשעת, ובמיתוסים סינים נגרם מבול על ידי מפלץ המים האלים גונגגונג בעת זעמו וסכסוכיו עם אלים אחרים[2].
  • יש מיתוסים בהם האל מוריד את המבול דווקא במטרה לעזור: אצל עמי המאנדה (Mandé peoples) האפריקאים, פארו שהוא אל-פוריות ומגלם את נהר הניז'ר, מציף את העולם כדי להציל את עמו מאחיו המרושע פמבה. באחד מסיפורי המבול של מצרים העתיקה, אל השמש רע מציף את הארץ בבירה בכדי לשכר את האלה הלביאה סח'מת ולהרדימה, ובכך להציל את האנושות מהשתוללותה[4].
  • שבטים מסוימים, למשל השאיין באמריקה הצפונית והאפורינה (אנ') באגן האמזונס המערבי, מספרים כי בני השבט כולם ניצלו מן המבול בזכות יחסים מיוחדים עם האל, והסיפור הוא סיפור אטיולוגי המסביר את לידתו ותולדותיו של השבט[5].
  • בסיפורים רבים ההצלה מן המבול אינה מצריכה נס כלשהו, והניצולים פשוט נמלטים להרים גבוהים או למקומות שאין בהם מבול.
  • במרבית סיפורי המבול, בעלי-חיים אינם ניצלים, או שגורלם כלל איננו נזכר. ארכיטיפ החיות המוצלות בכלי-שיט, כמו בתיבת נח, נדיר מחוץ לתרבויות הסהר הפורה וסמוכות להן. מופעים שלו בפולקלור של ילידי אמריקה, אוסטרליה, דרום מזרח אסיה או אוקיאניה הם בסבירות גבוהה השפעת אימפריאליזם ומסיונריות אירופאים-נוצרים או התפשטות האסלאם.

כמיתוסים של בריאה ושל מוצאעריכה

 
האונדטרה מופיעה בדמות "צולל האדמה" במיתוסי מבול ובריאה אצל אינדיאנים ילידי אמריקה הצפונית.

מיתוסים של מבול הם תכופות, אך לא תמיד, חלק ממיתוסים של בריאה. מיתוסי בריאה רבים מתארים את בריאת העולם ובריאת בני האדם כסדרה של ניסיונות עוקבים של בריאה ובריאה מחדש, כאשר כל בריאה מושמדת חלקית או לחלוטין בכדי לפנות מקום לניסיון הבא.

במיתוסים רבים של בריאה, החומר ההיולי שלפני הבריאה הוא מעין "מים בראשיתיים" (Primeval Waters או Primal Waters), תהום או תוהו דמוי מים, שבתהליך הבריאה מופיעה מתוכם היבשה[6]. הופעת היבשה גם מתוך מי המבול עשויה איפוא לחזק את הסמליות של בריאה מחדש. ארכיטיפים מסוימים במיתולוגיה עשויים להופיע בסיפור הבריאה, בסיפור המבול, או בשניהם. ארכיטיפ נפוץ כזה נקרא במחקר ההשוואתי של מיתולוגיה "צולל האדמה" (Earth-diver). באופן טיפוסי, צולל האדמה הוא דמות של חיה או ציפור, אשר צוללת לתוך המים או לתוך התוהו בכדי להעלות משם קומץ עפר, ולעיתים גרגר או זרע, אשר ממנו תצמח היבשה. דמות צולל האדמה עשויה להיות הבורא הלובש צורת חיה או ציפור, אך תכופות היא חיה קטנה וחסרת חשיבות לכאורה ששולח הבורא או גיבור המבול. במיתוסים רבים של צולל האדמה מסופר על סדרה של ניסיונות כושלים למצוא אדמה, על ידי אותה חיה או תכופות על ידי מספר חיות שונות, כאשר החיה אשר מצליחה לבסוף במשימה היא דווקא הצנועה ופחותת הדרגה שביניהן. בכמה מן המיתוסים היא מקריבה את חייה לשם הצלחת המשימה. סיפורי צולל אדמה תכופות רומזים למוסר השכל לפיו העולם נברא או ניצל בזכותם של פשוטי-עם אלמונים וענווי רוח, ולא בזכות אל, מלך או גיבור ידועי-שם[7].

ארכיטיפ צולל האדמה נפוץ בייחוד במיתולוגיות של ילידי אמריקה הפרה-קולומביאנית. למשל אצל עמי האלגונקוויאן (Algonquian peoples) במזרח אמריקה הצפונית, צולל האדמה בדרך כלל מופיע בסוף סיפור המבול, כאשר הגיבור שולח חיות שונות לתוך המים, והמצליחה במשימה היא האונדטרה הצנועה. אצל עמי הסו, צולל האדמה הוא ברווז[8]. האונדטרה היא צולל האדמה הנפוץ גם אצל עמי האירוקוי, אלא שאצלם הסיפור הוא בדרך כלל חלק מסיפור הבריאה הראשוני[9]. גרסאות שונות של ארכיטיפ צולל האדמה מופיעות גם במיתוסים בעולם הישן, אם כי הן פחות נפוצות מאשר אלו שבתרבויות אמריקה. למשל, בסיפור הבריאה של עם הבירהור (Birhor people) בהודו, האל וישנו שולח מספר חיות שונות עד שהעלוקה מצליחה לסנן מתוך המים הראשוניים קומץ בוץ[10], ואצל עם הגארו (Garo people) בהודו זהו סרטן[11]. אצל הבוריאטים האל הבורא שולח ציפור מים[12], אצל האיינו הוא שולח נחליאלי, ואצל המדיארים היה זה אל השמש שלבש דמות ברווז מוזהב[13]. ייתכן שגם הציפורים הנשלחות על ידי גיבור הסיפור במיתוסי המבול המסופוטמי והמקראי, ובייחוד היונה החוזרת עם עלה זית במקורה, הן שרידים של דמויות צולל אדמה, שמעמדן בעלילה הורד ממצילות למבשרות בלבד.

מיתוסים של מבול הם גם לעיתים קרובות מיתוסים של מוצא, כלומר סיפורים אתנוגוניים שבהם הניצולים מן המבול מוצגים כאבותיהם הקדמונים של העמים שבהם מסופר הסיפור. למשל, באחד הגרסאות של סיפור המבול במיתולוגיה היוונית, הניצולים דאוקליון ופירה יולדים בן ששמו הלן, שמם של היוונים ("הלנים") בשפה היוונית. להלן שלושה בנים: דורוס, איולוס וקסותוס, כאשר קסותוס מוליד את אכאיוס ואיון. אלו מוצגים כאבות היוונים הדורים, האיולים, האכאים והאיונים[14]. אילן יוחסין דומה מופיע בתולדות בני נח בספר בראשית. מיתוסים כאלו נושאים מסר שגם בני-אדם שונים ורחוקים הם קרובי משפחה, ועם זאת הם לעיתים קרובות מתרצים הבדלים ביניהם[2]. למשל היוונים חשו עצמם נעלים על העמים ה"ברברים" שלא נולדו כדרך הטבע, אלא מוצאם לפי המיתוס מאבנים שהשליכו דאוקליון ופירה.

במחקר המדעי והאתנולוגיעריכה

חוקרים בתחומים שונים של המדע ביקשו להסביר את שכיחותם של מיתוסי מבול, כמו גם מיתוסים אחרים, ובייחוד את דמיונם בין תרבויות רבות מסביב לעולם. הסברים אפשריים הוצעו בתחומי הגאולוגיה, הארכאולוגיה, האנתרופולוגיה, האתנולוגיה והפסיכולוגיה.

קטסטרופיזם ותאוריות מבול כלל-עולמיעריכה

 
תאור רומנטי אך בלתי-מדוייק של גילוי מאובן גולגולת של מוזאזאורוס בהולנד בשנת 1764, אשר נחשב אז ל"מפלצת שמלפני המבול".

עד סוף המאה ה-17 לערך היה סיפור המבול המקראי מקובל כמובן מאליו על מרבית "הפילוסופים של הטבע" (כפי שנקראו אז חוקרי מדעי הטבע) באירופה, שכנוצרים האמינו ברובם בפירוש מילולי של התנ"ך וספר בראשית. המאובנים הראשונים שהתגלו משלדי חיות פרהיסטוריות גדולות נקראו "מפלצות שמלפני המבול" (אנגלית: Antediluvian monsters), ומאובני יצורים ימיים שנמצאו בכמויות גדולות במקומות מרוחקים מן הים נתפסו כראיות למבול. ואולם התפתחות מדעי המינרולוגיה, הגאולוגיה והפלאונטולוגיה הקשתה יותר ויותר על התאוריה במבול כלל-עולמי. למשל, חקר שכבות הסלע מראה שהנמוכות והקדומות שבהן מכילות רק מאובני חסרי חוליות, מעליהן שכבות המכילות גם מאובני דגים, מעליהם גם זוחלים, ומעליהם גם יונקים. לפיכך סבר הפיזיקאי האנגלי רוברט הוק כי השכבות מעידות על יותר ממבול אחד לאורך ההיסטוריה, וההסבר היחיד למבולים אלה הוא "קטסטרופות": אירועים טבעיים בסדר גודל עצום מעל ומעבר למה שהיינו עשויים להיות עדים לו בימינו. כך הפך הוק לאבי הקטסטרופיזם – התפיסה הגורסת כי כדור הארץ נוצר ועוצב באסונות אדירים.

החשוב והאחרון בין הקטסטרופיסטים היה חוקר הטבע הצרפתי ז'ורז' קיווייה, אשר תכופות נחשב לאבי הפלאונטולוגיה המודרנית. ב"חיבור על התאוריה של הארץ" משנת 1817 ניסה קיווייה לפשר בין ממצאי הגאולוגיה לספר בראשית. קיווייה כבר הכיר בכך שכדור הארץ קדום מאוד, וכי רבים מן המינים שחיו עליו כבר נכחדו, ותירץ זאת בסדרת קטסטרופות שהאחרונה בהן הייתה המבול המקראי. ואולם הקטסטרופיזם הופרך על ידי אבות הגאולוגיה המודרנית ג'יימס האטון וצ'ארלס לייל, אשר הראו את האחידות של תצורות גאולוגיות רבות המחייבות הצטברות שינויים הדרגתיים זעירים במשך זמן ארוך מאוד. אף כי מדע הגאולוגיה המודרני מכיר כיום גם בקטסטרופות דוגמת הכחדות המוניות, ישנו מזה שנים רבות קונצנזוס מדעי כי אין עדות למבול כלל-עולמי, או אפילו בסדר גודל של יבשת יחידה, ובוודאי שלא במשך אלפי השנים האחרונות.

בארצות הברית עד שנות ה-80 של המאה ה-20 רווחו מאוד תאוריות בריאתניות שנקראו גאולוגיות מבול, והתמקדו בעיקר בניסיון לשכנע שיש ראיות גאולוגיות למבול כלל-עולמי לפי פשט הסיפור המקראי, או שמבול זה מסביר כיצד השכבות הגאולוגיות והמאובנים נוצרו תוך זמן קצר, ולא במשך מליארדי שנים.[15]. תאוריות מעין אלו נפוצות עד היום בחוגים בריאתניים ברחבי העולם, בעיקר בנצרות, ביהדות ובאסלאם. אך בקונצנזוס מדעי בתחומי הגאולוגיה ומדעי כדור הארץ הן נחשבות כבלתי-מדעיות וכפסאודו-מדעיות. הרעיון שכל מיתוסי המבול ברחבי העולם מתארים אותו מאורע קטסטרופלי כלל-עולמי הוא חסר בסיס מדעי[16][17][18].

בשנות ה-90, השערה של זוג החוקרים טולמן מהמכון הגאולוגי של אוסטריה ניסתה להסביר את שכיחותם של מיתוסי מבול במספר אירועים אזוריים שהתרחשו בו-זמנית מסביב לעולם מאותה סיבה. ההשערה הציעה שכוכב שביט חדר את האטמוספירה של כדור הארץ כ-9,500 שנה לפני זמננו, תוך שהוא מתפצל למספר שברים שנפלו באוקיינוסים שונים, וגרמו לאידוי עצום של מי ים שירדו כגשמים ביחד עם גלי צונמי שהכו באזורים מיושבים[19]. השערה זו התבססה על תיארוך מכתשי פגיעה תת-ימיים, ואולם 13 גאולוגים, פלאונטולוגים ופיזיקאים מאוניברסיטאות וממכוני מחקר שונים ברחבי העולם שבדקו אותה, מצאו שהיא נבעה מחוסר הבנה של הנתונים לגבי מכתשי הפגיעה, והגדירו אותה כפסאודו-מדעית[20].

שטפונות והצפות אזורייםעריכה

 
העלייה בגובה פני הים בסוף תקופת הקרח של הפלייסטוקן הייתה הדרגתית מאוד.

הסבר גאולוגי פחות שנוי במחלוקת למיתוסים של מבול הוא במסורות עתיקות לגבי עליית מפלס פני הים בשיעור של כ-120 מטרים כתוצאה מהפשרת הקרחונים עם סיום תקופת הקרח האחרונה. ידוע כיום כי עלייה זו הציפה אזורים נרחבים למדי על כדור הארץ, למשל את הגשרים היבשתיים של דוגרלנד בין האיים הבריטיים ליבשת אירופה, את מדף סונדה בין איי הארכיפלג המלאי לדרום-מזרח אסיה, ובאזור ברינגיה בין אסיה לאמריקה. ואולם הצפה זו נמשכה בהדרגה על-פני תקופה של למעלה מ-10,000 שנה, ולפיכך העלייה הממוצעת של פני הים הייתה בסדר גודל של כסנטימטר לשנה בלבד. ההשפעה היומיומית של עלייה כזו על בני-אדם פרהיסטוריים, ברובם הגדול ציידים לקטים נוודים, שלא גרו ביישובי קבע העלולים להיות מוצפים, הייתה קרוב לוודאי בלתי-מורגשת. בנוסף, העלייה הסתיימה כבר בראשית התקופה הנאוליתית כ-8,000 שנה לפני זמננו, ולפיכך מסורת ההצפה הייתה צריכה לעבור בעל-פה מדור לדור במשך אלפי שנים לפחות עד להופעת הכתב, לפני כ-5,500 שנה במסופוטמיה ומאוחר יותר באזורים אחרים. ייתכן שבדורות מאוחרים, שרידי יישוב אדם, חיות וצמחים יבשתיים אשר זוהו מתחת למים היו השראה לסיפורי יבשות ששקעו במבול כמו בסיפור אטלנטיס.

יש חוקרים אשר חיפשו אזורים שבהם עליית פני הים הייתה מהירה ופתאומית יותר. אזור כזה הוא ככל הנראה הים השחור, שלפני המסת הקרחונים היה אגם סגור של מים מתוקים. עליית פני הים הציפה את אזור הבוספורוס לפני אלפי שנים, והייתה עשויה ליצור מפל מים אדיר והצפה של שטחים נרחבים לחופי הים השחור תוך זמן קצר. זוהי השערתם של הגאולוגים ויליאם רייאן ווולטר פיטמן מאוניברסיטת קולומביה[21], אשר הציעו לקשר אותה ישירות לסיפורי המבול המסופוטמיים, שבתורם השפיעו על סיפור המבול המקראי. ואולם מחקרים גאולוגיים וארכאולוגיים נוספים בים השחור מצאו כי העלייה בפני הים וגודל השטח שהוצף היו קטנים בהרבה מאלו שסברו ראיין ופיטמן[22], וכי העלייה במליחות מי הים השחור הייתה הדרגתית מאוד ונמשכה על פני אלפי שנים[23].

כמה אירועי שטפונות מקומיים הוצעו כאלו שהעניקו השראה למספר מיתוסי מבול עתיקים ברחבי העולם, למשל הארכאולוג הבריטי לנרד וולי טען כי שטפון בסוף האלף השלישי לפנה"ס, שעדויות לו גילה באור, היה הבסיס לסיפור המבול המסופוטמי[24], ועדויות ארכאולוגיות הוצעו לשטפון בנהר הצהוב בסוף האלף השני לפנה"ס, שנטען כי היה השראה לסיפור המבול הסיני בראשית שושלת שיה. השערות כאלו קוסמות, אך נוטות לסנסציוניות, ומתבססות על התאמה כרונולוגית לכרוניקות מיתיות שאמינותן הההיסטורית נמוכה, כמו רשימת המלכים השומרית המקצה תקופת מלוכה של מאות שנים ויותר לכל אחד מן המלכים הקדומים.

ארכאולוגים מקצועיים כיום נוטים להתייחס לארכאולוגיה של המבול בחשדנות, שכן רבים במהלך ההיסטוריה, החל בעת העתיקה וכלה במאה ה-21, טענו לגילוי שרידי תיבת נח בהרי אררט, ואולם אף לא אחת מטענות אלו נמצאה עד היום כמבוססת מדעית. התחום כולו קיבל את הכינוי arkeology, משחק מילים באנגלית על ark ("תיבה") ו-archeology ("ארכאולוגיה")[25], וזכה למוניטין מפוקפקים של חובבנות ופסאודו-מדע[26].

השפעות בין תרבויותעריכה

 
סיפור המבול המסופוטמי בכתב יתדות על לוח חרס מנינוה, מוצג במוזיאון הבריטי.

הדמיון בין מיתוסים מתרבויות שונות בעולם הוא במידה רבה תוצאה של השפעות וקשרים הדדיים שהתקיימו בין תרבויות אלו. למשל, הנצרות תרגמה את סיפור המבול המקראי ליוונית וללטינית, העבירה אותו ברחבי אירופה לשפות אירופיות רבות ושונות, למיתולוגיה הנורדית והקלטית, למזרח אירופה ולמרכז אסיה, ולבסוף הפיצה אותו עם הקולוניאליזם, האימפריאליזם והמסיונריות האירופים ליבשת אמריקה הצפונית, המרכזית והדרומית, לאוסטרליה ולאוקיאניה. האסלאם כלל בקוראן את סיפור המבול המקראי בשינויים קלים, והפיץ אותו באפריקה, בדרום אסיה ובדרום-מזרח אסיה. מרכיבים של הסיפור המקראי ניתן עדיין לזהות בסיוע שיטות בלשניות, כשהם מוטמעים בתוך סיפורי פולקלור ומיתולוגיה של שבטים ועמים שונים ברחבי העולם.

בתקופה קדומה יותר, סיפור המבול המקראי עצמו, וכן סיפורי מבול דומים מן המיתולוגיה היוונית, הפרסית, ההינדואית ועוד, התפתחו להערכת מרבית האתנולוגים מתוך מיתוס המבול המסופוטמי, שהוא העתיק ביותר המוכר כיום, ונכתב בכתב היתדות שהוא הכתב העתיק ביותר המוכר בהיסטוריה. המיתוס המסופוטמי הושפע בבירור ממציאות ההצפות בנהרות הפרת והחידקל. הוא מכיל כבר מוטיבים רבים המזוהים כיום עם מיתוס מבול: סופו של תור זהב שבו אנשים היו בני-אלים וחיו מאות שנים; החלטת האלים להשמיד את בני האדם; עצת האלים לגיבור המבול לבנות תיבה, ספינה או היכל, ולאכלס אותם בבני-אדם ובבעלי-חיים; מנוחת התיבה על פסגת הר גבוה; שילוח ציפורים לברר האם קלו המים; הקרבת קורבן לאלים בסיום המבול; והבטחה או מסקנה שהמבול לא יבוא פעם נוספת. ייתכן כי היו גם סיפורי מבול פרהיסטוריים, עתיקים אף מן הכתב הראשון לפני כ-5500 שנה, אשר הופצו רק בעל-פה מדור לדור ומשבט לשבט ברחבי העולם. ייתכן שהם הושפעו ממסורות עתיקות על עליית מפלס פני הים, וכללו ארכיטיפים עתיקים כמו המים הבראשיתיים, צולל האדמה, הביצה הקוסמית וגילוי עריות בין הניצולים. ניתן להתחקות אחרי ארכיטיפים כאלו בשיטות של מיתולוגיה השוואתית ובלשנות היסטורית, אך קשה מאוד לשחזר את פרטי הסיפורים.

ידוע כי גם מוטיבים מיתיים אחרים חוזרים בתרבויות רבות, למשל בריאת בני האדם הראשונים מאדמה, חימר או בוץ. גם מרכיבים רבים של סיפורי מעשיות ופולקלור, כמו סינדרלה ופעמונית, מראים דמיון מפתיע על פני קבוצות אתניות ותרבויות שונות ברחבי העולם. חוקר הפולקלור סטית תומפסון סיווג מוטיבים של מיתוסים ומעשיות עממיות מכל העולם במפתח המוטיבים שלו ובסיווג ארנה-תומפסון. סיווג תומפסון למוטיבים מיתיים הקשורים למבול הוא:

  • A1000-A1099: אסונות עולמיים
    • A1010: סיפורי מבול
    • A1012: סיפורי שיטפון מתוך דמעות
    • A1013: סיפורי שיטפון מתוך בטן
    • A1018: סיפורי שיטפון מתוך עונש
    • A1021: סיפורי מבול: מילוט בסירה
      • A1021.1: זוגות של חיות בתיבה
      • 2.A1021: ציפורים נשלחות מן התיבה
    • A1022: מילוט ממבול על הר
    • A1023: אש חובקת עולם

סמליותעריכה

חוקרי מיתולוגיה השוואתית, וכן פסיכולוגים, אנתרופולוגים, אתנוגרפים והוגי דעות שונים, הציעו הסברים שונים לפופולריות הכמעט-אוניברסלית שזכה לה ארכיטיפ המבול בתרבויות רבות. רבים מהסברים אלו מתבססים על סמליות שבה מיתוסי מבול מתפקדים כמשלים או אלגוריות הממחישים מאפיינים נפוצים, ואולי אף אוניברסלים של התנהגות אנושית, והמוטיבים הפופולריים החוזרים בסיפורים אלו הם דימויים או מטפורות לרעיונות נפוצים.

הסבר מקובל מתבסס על כך שבני-אדם מכל תרבויות העולם מתרחצים במים, ומרבית דתות העולם כוללות טקסי קדושה שונים של טהרה, טבילה או רחצה במים: מאמיני הדת ההינדואיסטית טובלים בנהרות קדושים, מאמיני הדת היהודית טובלים במקווה כדי להטהר, ומאמיני הדת הנוצרית מטבילים תינוקות נולדים ומומרים לנצרות. לפיכך סיפורי מחיית העולם או האנושות באמצעות הצפה, שטפון או מטר גשם עשויים לסמל את מירוק חטאי האנושות, טיהור העולם הישן ולידתו מחדש כשהוא טוב, צעיר ורענן יותר. סמליות כזו אף מתחזקת במיתולוגיות רבות שבהן גם סיפור הבריאה המקורי כולל את עלייתה של היבשה מתוך מים בראשיתיים או מתוהו דמוי מים.

מים הם גם סמל מרכזי של חיים ופריון, ולפיכך עשויים לסמל כי המבול הוא לא רק אסון טבע, אלא גם ראשית של חיים חדשים. בתרבויות עתיקות רבות, בייחוד תרבויות חקלאיות, האל הבורא, ראש הפנתאון או האל האהוב ביותר היה אל פריון שפולחנו נועד להבטיח את רדת הגשם בעיתו, או את ההתמלאות השנתית של נהרות, נחלים, אגמים ומאגרי המים החיוניים לחקלאות שלחין. אל כזה תכופות הוצג כאל השולט בשמיים, בעננים וברוחות, למשל אנליל השומרי, בעל הכנעני, אלי סער אנטוליים וזאוס היווני. זעמו של אל כזה מוצג באופן הגיוני כסערות, ברקים ורעמים, מטר עז, ושטפונות גדולים.

לפי הסבר שלישי, הצפת המים את היבשה היא דימוי של תוהו וערבוב תחומים, המהווה ניגוד חד לסדרי הטבע הרגילים, ומסמלת את טשטוש הגבול שבין המציאותי והספרותי. לפיכך המבול מסמל עולם מיתי עתיק ופלאי, שבו בני-אדם שוחחו באופן יומיומי עם אלים, עם יצורים בלתי-טבעיים אחרים ועם בעלי-חיים, ואף קיימו איתם יחסי-מין והולידו איתם צאצאים משותפים[2]. במיתולוגיות רבות מסמן המבול את סופו של תור זהב או עידן מיתי קדום, שבו בני-אדם ואף בעלי-חיים חיו כמסופר שנים רבות מאוד כבני אלים, צד בצד עם ענקים, גמדים, מלאכים, רוחות טבע ויצורים מיתיים דומים.

בתרבויות העולםעריכה

במיתולוגיה המסופוטמיתעריכה

  ערכים מורחבים – אתרחסיס, אותנפישתים, זיאוסודרה
 
חלקי "לוח התיבה" במוזיאון הבריטי.
מתוך "לוח התיבה"
אַתְרַחַ'סִס, שְׁמַע עֲצָתִי,
וְתִחְיֶה לָנֶצַח!
אַבֵּד בַּיִת, בְּנֵה סְפִינָה, רְכוּשׁ מְאַס!
נֶפֶשׁ הַצֵּל!
צַיֵּר הָאֳנִיָּה אֲשֶׁר תִּבְנֶה:
צוּרַת הַהֶקֵּף -
לוּ יִשְׁווּ אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ
מִדַּת־שָֹדֶה אַחַת לוּ תְּהִי רִצְפָּתָהּ,
כְּתָלֶיהָ - מִדָּה אַחַת גָּבְהָם[27].
תרגום לעברית: גיא דרשן
מתוך סיפור אתרחסיס
הַיּוֹם שִׁנָּה פָּנָיו,
שָׁאַג אַדַד בַּעֲנָנִים.
(...)
בָּקַע מַבּוּל [בְּכָל עֱזוּזוֹ],
כְּמוֹ קְרָב - עַל בְּנֵי-אֱנוֹשׁ בָּאָה מְשׁוֹאָה.
לֹא יִרְאֶה אִישׁ אֶת אָחִיו,
לֹא יַכִּיר (אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ) בְּפִי-שַׁחַת.
הַמַבּוּל כְּמוֹ פַּר יִגְעֶה,
כְּמוֹ עַיִט צוֹוֵחַ,
יֵילִילוּ הָרוּחוֹת,
עָבְתָה הָעֲלָטָה, שֶׁמֶשׁ - אַיִן,
הָאֲנָשִׁים [נִסְחֲפוּ בַּמַיִם] כְּמוֹ זְבוּבִים[28]
תרגום לעברית: שפרה ש. ויעקב קליין
מתוך עלילות גילגמש
בהגיע היום השביעי
הוצאתי יונה, שילחתיה;
יצאה היונה, ותשב אלי,
לא נמצא לה מנוח (לכן) שבה אלי.
הוצאתי סנונית, שילחתיה;
יצאה הסנונית ותשב אלי,
לא נמצא לה מנוח (לכן) שבה אלי.
הוצאתי עורב, שילחתיו;
יצא העורב, וירא כי חרבו המים;
אכל, חג(?), המריא ולא שב[29].
תרגום לעברית: יעקב קליין
 
סירות סל, קלועות מקני-סוף וחבלים ומצופות באספלט, נפוצות בנהרות הפרת והחידקל, כמו בתמונה זו שצולמה בבגדד בשנת 1918.

המיתולוגיה המסופוטמית היא העתיקה ביותר המוכרת כיום, והיא נכתבה בכתב יתדות, הכתב המוכר העתיק ביותר. מוכרות בה מספר גרסאות של סיפור מבול, אשר נמצאו בעיקר בתעודות ארכאולוגיות מן האלף השני לפנה"ס. גרסאות אלו שונות זו מזו בשמו של גיבור המבול, ובמספר פרטים אחרים, אך יש ביניהן דימיון רב. בחלקים רבים שלה, גרסת אותנפישתים זהה לגרסת אתרחסיס כמעט מילה במילה, ולפחות במקום אחד היא אף משתמשת בשם "אתרחסיס" במקום "אותנפישתים" – קרוב לוודאי טעות סופר המעידה שגירסה זו הועתקה בשינויים מגרסת אתרחסיס. תכופות קשה לשפוט עד כמה הגרסאות דומות או שונות, משום שכולן כתובות על תעודות שהשתמרו חלקית בלבד, ולפיכך חלקים שלהן אינם ידועים[30]. התעודות המפורסמות ביותר הן:

  • עותק חלקי של סיפור אתרחסיס הבבלי, כתוב באכדית על שלושה לוחות חרס, שלפי הקולופון שלו הועלה על הכתב על ידי הסופר איפיק-אייה בעיר השומרית סיפר בתקופת המלך האמורי-בבלי עמי-צדוקה, שמלך בשנים 1646-1626 לפנה"ס[31]. הלוחות שמורים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון, ובמוזיאונים בז'נבה ובניו הייבן, וכוללים יחד 1245 שורות טקסט שכ-60% מתוכו שרד במצב שניתן לקריאה[30].
  • שבר חלקי באכדית מתוך סיפור אתרחסיס, לפי הערכה מן המאה ה-18 לפנה"ס, אף הוא שמור כיום במוזיאון הבריטי. 62 שורות מתוכו שרדו בשלמותן, ובשורות אחרות ניתן לפענח כמה מילים. שבר זה נקרא "לוח התיבה" משום שהוא מרחיב על בניית כלי השיט[27].
  • שבר חלקי נוסף של סיפור אתרחסיס, ככל הנראה קדום בכמאה שנה מן העותק של איפיק-אייה, השמור כיום באוסף שויין (Schøyen Collection) בנורווגיה. הוא מכיל את אזהרת אאה ומסתיים מיד לפני ההוראות לבניית כלי השיט[30].
  • סיפור המלך זיאוסודרה השומרי על לוח יחיד ומקוטע מתוך שלושה, כתוב בשומרית ומתוארך לפי סגנון הכתב למאה ה-17 לפנה"ס. התגלה באתר העיר השומרית ניפור ושמור כיום באוסף המוזיאון לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת פנסילבניה[30].
  • שבר נוסף בשומרית על הכוהן סודרה, קרוב לוודאי המלך זיאוסודרה, אף הוא שמור כיום באוסף שויין. לפחות גרסה אחת של רשימת המלכים השומרית מאשרת כי המלך האחרון לפני המבול בעיר שורופק היה זיאסודרה בן אובר-תותו[30], ולפי הוראות שורופק נכדו.
  • סיפור אותנפישתים מתוך הגרסה המושלמת ביותר של עלילות גילגמש, על לוחות חרס מספריית אשורבניפל מנינוה שבאשור מן המאה ה-7 לפנה"ס. זהו העותק שהתפרסם מאוד כאשר פוענח בשנת 1872 על ידי האשורולוג הבריטי ג'ורג' סמית', וכיום הוא שמור במוזיאון הבריטי. הלוחות עצמם נכתבו כנראה בסוף האלף השני לפנה"ס, והיצירה עצמה מוקדמת אף יותר, ככל הנראה מעובדת בעיקר מתוך גרסת אתרחסיס בשינויים שונים. למשל, הסיפור מסופר מפי אותנפישיתים בגוף ראשון, במקום בגוף שלישי על אתרחסיס.[30].
  • תרגום ליוונית של סיפור זיאוסודרה, על-ידי הסופר הבבלי-הלניסטי ברוסוס בראשית המאה השלישית לפנה"ס. גיבורו נקרא זיסותרוס, שהוא הלניזציה של זיאוסודרה השומרי. התרגום שרד בגרסאות שונות במקצת במספר תעודות המצטטות את ברוסוס, אבל הוא עדיין שלם יותר מתעודות זיאוסודרה בשומרית.

סיפור אתרחסיס נפתח למעשה לפני בריאת האדם, בגרסה הנושאת דמיון מה לסיפורי בריאה מסופוטמים אחרים כמו אנומה אליש, מסורת הבריאה מארידו ואנכי ונינמח: שבעת האלים הגדולים ובראשם אנליל מחלקים ביניהם את השליטה בעולם, ואת העבודה הקשה, בעיקר בחפירת תעלות השקיה ותחזוקתן, הם מטילים על האלים הזוטרים. לאחר 700 שנה של עבודת פרך מורדים האלים הזוטרים בהנהגת האל וה-אילו, ואל המים המתוקים החכם אאה (מקבילו של אנכי במיתולוגיה השומרית) מציע פתרון: לברוא בני-אדם ולהטיל עליהם את העבודה. האלים טובחים את האל המורד וה-אילו, מערבבים את דמו בטיט, והאלה המיילדת נינתו-ממי מכיירת ממנו שבעה גברים ושבע נשים, שהם אבות האנושות.

פתרון זה עולה יפה בתחילה, ובני האדם עובדים במשך 1,200 שנה. ואולם הם מתרבים ומקימים רעש אשר מבהיל את אנליל ומפריע את שנתו. כמה מן הפירושים המודרניים מציעים שהמילה "רעש" (אכדית: ריגמו) מובאת למעשה במובן "מחאה" על תנאי עבודתם של בני האדם, בדומה לאלים הזוטרים קודם לכן. אנליל מביא מגפה על האנושות, אך אאה מסכל את גזרתו כאשר הוא מייעץ לבן-חסותו, אתרחסיס משורופק, להקריב קורבנות לאל המגפה בלבד, והמגפה נעצרת. סיפור זה חוזר עוד פעמיים כאשר אנליל מנסה לדלל את האנושות באמצעות בצורת ורעב כבד, ואאה מכשיל גם גזרות אלו[32].

מנקודה זו העלילה דומה מאוד לסיפור שמספר אותנפישתים, גיבור המבול בעלילות גילגמש, שאף הוא מוצג כאיש העיר שורופק וכבנו של אובר-תותו[33]. אנליל הוגה את תוכנית השמדת האנושות באמצעות מבול, ומשביע את האלים הגדולים ובכללם אאה (המכונה אנכי בעלילות גלגמש) לשמור עליה בסוד. אאה עוקף שבועה זו בכך שהוא מתגלה לגיבור בחלום, ומדבר אל הסוכה בה הגיבור ישן. הוא מייעץ לו לנטוש את מלכותו, לבנות "סירה ענקית" ולהעלות אליה "זרע נפש כל חי". הוא גם מייעץ לגיבור להוליך שולל את אנשי העיר ולומר להם שאנליל רודף רק אותו. אנשי העיר עוזרים לגיבור לבנות סירת ענק תוך שבעה ימים, עליה הוא מעמיס את אוצרותיו, משפחתו, בעלי חיים מכל המינים ואף אומנים, בעלי מלאכה ולוחות כתב. בגרסה השומרית זיאוסודרה טומן באדמה לוחות כתב רבים כדי למוצאם לאחר המבול, ובכך משמר את הידע האנושי[30]. בבוא האות מן האל, הגיבור משכנע נגר מאנשי העיר בשם פוזור-אמורי לסגור ולאטום את דלת כלי השיט מבחוץ, ולשם כך הוא משלם לו בארמון המלוכה על תכולתו[32].

אירווינג פינקל, האשורולוג של המוזיאון הבריטי, פיענח החל משנת 2009 את "לוח התיבה", אשר מרחיב ומבהיר את מבנה "סירת הענק" (אכדית: אֶלֶפֻּוּ) במיתוס המבול המסופוטמי. לפי קריאתו המפורסמת של ג'ורג' סמית את עותק נינווה של עלילות גילגמש, סירה זו הייתה בצורת קובייה שאורך כל אחת ממקצועותיה 120 אמה. ואולם בלוח התיבה נמסר כי היקפה היה מעגלי (אכדית: כִּיפָּתוּ) ושטחה "מידת שדה" (אכדית: איקוּ) אחת. לפי צורה זו ולפי ההנחיות המפורטות של האל אאה להשתמש בקני-סוף, בחבלים ובאספלט, הסיק פינקל כי התוכנית מתארת סירת סל (Kuphar) עצומת-גודל. סירות סל קטנות ועגולות, קלועות מקני-סוף וחבלים ומצופות באספלט, היו בשימוש במשך אלפי שנים על נהרות הפרת והחידקל, עד ראשית המאה ה-20. שורות 6 עד 58 בלוח התיבה מפרטות את בניית סירת הענק, ובכלל זה מידותיה ועיצובה הכללי, החומרים הדרושים וכמויותיהם, התאמת שלד פנימי לחיזוק מצלעות עץ, בניית הסיפון והתאים, חישוב כמויות האספלט הדרושות לציפוי, טעינת התנורים לשריפת האספלט, הוספת שומן כמדלל לאספלט, וציפוי פנים הסירה והמעטה החיצוני שלה. לאחר שפיענח את לוח התיבה מצא פינקל כי למעשה, גם בעותק נינווה נכתב שסירתו של אותנפישתים נבנתה על עיגול בשטח של מידת שדה אחת, אלא שבשורה אחרת נכתב ששטחה היה ריבוע בעל צלע של 120 אמה. פינקל הסיק כי מחבר עותק נינווה, אשר לפי סימנים רבים השתמש בסיפור אתרחסיס כבסיס, אמנם שינה את צורתה הגיאומטרית של הסירה, אך עדויות לצורתה הקודמת עדיין שרדו בכתוב. יתר-על-כן: מחבר עותק נינווה הקפיד לבחור ריבוע בגודל שהשאיר את שטח הסירה זהה: מידת שדה אחת שהיא 120 120 אמה[30].

גרסאות זיאסודרה, אתרחסיס ואותנפישתים כולן מספרות כי לסירה הועלו גם בעלי-חיים, ואולם אף תעודת מבול מסופוטמית איננה שלמה במקום זה בסיפור, ולפיכך קשה לדעת בבטחון באילו מינים מדובר ובאיזה מספר. בגרסת אתרחסיס ניתן לפענח בקטע זה "[חיות] טהורות", "[חיות] שמנות", "[ציפורי] שמיים בעלות כנף ", בקר, ו"חיות בר מן הערבה". בלוח התיבה פיענח פינקל בשורה הבאה את המילה האכדית "סאנה" שפירושה "שניים שניים" או "בזוגות", ולפיכך נראה שהחיות נכנסו לסירה בזוגות של זכר ונקבה כמו בסיפור המבול המקראי. גם בעותק נינווה של עלילות גילגמש, האל אנכי מייעץ לאותנפישתים להכניס לסירה "חיות בר מן הערבה", וכן בהמות מבוייתות, אנשים אומנים מכל מלאכה, זרעים מ"כל החי", זהב וכסף. האל אף מבטיח לאותנפישתים כי את חיות הבר "אשלח אליך והן תחכינה ליד דלתך". בשום תעודה לא נמצאה הנחייה מפורשת לקחת נציגים מכל מין ומין של בעל-חיים על-מנת להצילם, כמו בסיפור המקראי, אך ייתכן שהנחייה כזו נמצאת באחת מן השורות הרבות שנמחקו או נפגמו[30].

המבול הפורץ משחית את הארץ, ואף מעורר בהלה בין האלים עצמם. לפי רוב המקורות נמשך הגשם שישה ימים ושוכך ביום השביעי, אז נחה הספינה על הר ניציר[34]. לאחר שבעה ימי המתנה משלח הגיבור אותנפישתים (חלק זה קטוע בלוחות אתרחסיס) שלוש ציפורים בזו אחר זו: יונה, סנונית ועורב. העורב הוא זה שלא שב, ומכך מסיק הגיבור כי יבשה הארץ. בתרגום ברוסוס של הגרסה השומרית, הגיבור זיסותרוס משלח שלוש פעמים ציפורים שמספרן וסוגן לא מפורטים. בפעם הראשונה הן אינן מוצאות מזון או מקום לנוח ושבות לספינה. לאחר כמה ימים הגיבור משלח אותן שוב, והפעם הן שבות כשרגליהן מכוסות בבוץ, ובפעם השלישית הן אינן שבות עוד. כמו נח בסיפור המקראי, גיבור הסיפור המסופוטמי מקריב קורבן עם צאתו מן התבה, ובדומה לסיפור המקראי אף מתואר שהאלים הריחו את ניחוח הקורבן. בניגוד לסיפור המקראי, לאחר שלא קיבלו קורבנות במשך שבועיים הם מתוארים כזבובים רעבים. האלה בוראת האדם נינתו מאשימה את אנליל על גזרתו, ונשבעת במחרוזת שעל צווארה כי לעולם לא תשכח את המבול. אנליל לעומתה כועס בראותו את הספינה, אך מתפייס וגומל לגיבור ולרעייתו בחיי נצח[32].

 
מפת מסופוטמיה העתיקה, עם סימון חוף המפרץ הפרסי ברמתו הגבוהה ביותר.

בסוף הסיפור מתואר ויכוח בין האלים, אשר שופך אור נוסף על הסיבות למבול. לפי חלק קטוע בסיפור אתרחסיס, נראה כי האלים לא הגבילו את תוחלת החיים של בני האדם כאשר בראו אותם, ולפיכך התרבו בני האדם מאוד. אאה מאשים את אנליל שהחלטתו להשמיד את כל האנושות לא הייתה צודקת, ומציע להעניש להבא רק את החוטאים, ולהגביל את אוכלוסיית האדם באמצעים פחות קיצוניים[32]. ברשימת המלכים השומרית, המבול מבדיל בין תקופה מיתית שבה לכל מלך מיוחסים עשרות אלפי שנות שלטון, לבין תקופה היסטורית למחצה שבה מיוחסות לכל מלך רק כמה עשרות או מאות שנות שלטון, למשל 625 שנים למלך אגא או 126 שנים למלך גילגמש. רעיונות אלו מזכירים את ספר בראשית, שבו מיד לפני סיפור המבול מתואר מעשה בני האלוהים, שכתוצאה ממנו אלוהים מגביל את שנות חיי האדם ל-120 שנה.

מיתוס המבול המסופוטמי הושפע ממציאות ההצפות התדירות באגני הפרת והחידקל, המרכזיים בתרבות המסופוטמית הקדומה, ובפרט באגן הדלתה שלהם לחופי המפרץ הפרסי[35]. הארכאולוג הבריטי לנרד וולי חפר באתר העתיק של אור בשנות ה-20 וה-30, ומצא בה שכבת חרסית בעומק של 3.7 מטרים, אותה תיארך לשלהי האלף השלישי לפנה"ס, וסבר שהיא מעידה על שטפון מקומי כתוצאה משינויים במשטר הזרימה בדלתה, שלדעתו היה ההשראה לסיפור המבול המסופוטמי[36]. לפי מחקרים גאולוגיים במאה ה-21, בראשית האלף השלישי לפנה"ס הגיעו פני הים במפרץ הפרסי לשיא הגבוה בכ-30 סנטימטרים מרמתם כיום, חלק ניכר משטח הדלתה היה מוצף, ואתרי אור, אוּרוּכּ ולגש היו ישובי חוף. הוצע שעלייה זו היא הסיבה גם לשכבת השטפון באור[37]. סימני שטפונות נמצאו גם במסםר אתרים ארכאולוגיים נוספים, וביניהם אף באתר של שורופק, אך לא כולם מתוארכים לאותה תקופה, ובאתרים רבים אחרים לא נמצאו כלל[38]. ייתכן שממרחק הדורות, אירועים רבים של שטפונות שונים נזכרו כארוע גדול יחיד[39].

במיתולוגיה הפרסיתעריכה

  ערכים מורחבים – יימה, אווסטה, זורואסטריות

בשיטות של בלשנות היסטורית ומיתולוגיה השוואתית ניתן לשחזר מקצת מן המיתולוגיה המקורית של העמים דוברי שפות הודו-אירופיות עוד לפני שהיה להם כתב לתעד אותה. נראה כי במיתולוגיה זו, אבות האנושות היו שני אחים: אחד מהם נקרא ימוֹ או ימוֹס, שפירושו בהודו-אירופאית קדומה "אח תאום" (כמו למשל gemini בלטינית). האח השני נקרא מַאנוּ, שפירושו "אדם" (כמו למשל human בלטינית ו-man באנגלית). מקורבנם של ימו ומאנו נוצר העולם, ובייחוד מחזור הלידה והמוות. בהודו הפך השם ימו ליאמה, אל בריג ודה ההינדואית, ובפרס הוא הפך ליימה, מלך וגיבור מבול באווסטה הזורואסטרית. ההקבלה ביניהם ברורה מאוד, למשל יאמה בריג-ודה הוא בן האל וויווסוואנט, ואחותו התאומה נקראת יאמי, בעוד יימה באווסטה הוא בן וויוונהוואנט, ואחותו התאומה נקראת יימי. במיתולוגיה הנורדית, שאף לה שורשים הודו-אירופיים, הענק יימיר ככל הנראה מקורו באותו השם. גם במסורות בודהיסטיות בסין, ביפן, בקוריאה ובווייטנאם מופיע אל בשם יאמה, שתפקידו שונה אמנם אך הוא עדיין מתואר כמלך המתים ומקושר עם חיים שלאחר המוות, גיהנום, גלגול נשמות ומחזור הקארמה, ובבודהיזם הטיבטי בת-לווייתו נקראת יאמי. לאחים ימו ומאנו היה קשר הדוק למיתוסי המבול ההינדו-איראנים, שמקורם ככל הנראה במיתוס המסופוטמי[40].

באווסטה הזורואסטרית, יימה מתואר כמלך הראשון והגדול מכולם, והדמות החשובה ביותר בדת הזורואסטרית עד בואו של הנביא זרתוסטרה. הוא מלך על הארץ במשך אלף שנה, בתור זהב שבו כל האנשים ובעלי-החיים עדיין חיו חיים ארוכים מאוד, הביס את השדים הדיווים ולמד מהם חוכמות רבות. תפקידו במיתוס המבול הזורואסטרי מתואר בחלק הונדידאד של האווסטה, אשר לפי לשונה מתוארכת לסוף האלף השני לפנה"ס[40], וקרוב לוודאי שהייתה לה השפעה נרחבת מהודו ועד יוון ומצרים בשיאה של האימפריה האחמנית במאות הששית עד הרביעית לפנה"ס.

 
המלך יימה מוצא להורג בניסורו לשניים, בכתב-יד פרסי מן המאה ה-17.

בחלק זה של האווסטה מספר האל הבורא אהורה מאזדה לנביאו זרתוסטרה על אזהרתו למלך יימה כי האנשים והחיות ארוכי החיים התרבו מאוד, והארץ אינה יכולה עוד להכיל את כולם. לאחר 300 שנה של מלכות יימה, אהורה מאזדה מעניק לו מלמד בקר ושוט מוזהבים, שבעזרתם ממריץ יימה את הארץ להתרחב בכדי שליש נוסף משטחה. לאחר 600 שנות מלכות, במהלכן מתרבים בני האדם והחיות, הארץ מלאה שוב, ויימה מרחיב אותה בשני שלישים, ולאחר 900 שנים בשלושה שלישים, אך בני האדם ובעלי החיים ממשיכים למלא אותם. אז מקיים אהורה מאזדה מועצה עם האמשא ספנדאן ויצורים שמימיים אחרים, שבה יושב גם יימה כבכיר בין בני האדם. במועצה זו מודיע האל ליימה כי חורף איום עומד לרדת על העולם, ולאחריו שטפון של מי שלגים מפשירים. הוא מספק ליימה תוכנית מפורטת לבניית "וארה": מעין מבנה אדיר בעל ארבעה קירות טיט שאורך כל אחד מהם כשלושה קילומטרים, ובו שלוש קומות. הוא מצווה על יימה לאסוף אל הוארה זוגות ממיטב האנשים, בעלי-החיים, העצים והפירות, כדי לשמור עליהם מפני המבול. יימה ממלא הוראות אלו, בונה בוארה בתים ורחובות, מתקין בה אור מלאכותי ואוסף אליה כאלפיים בני אדם, ולבסוף נועל אותה בטבעת זהב. הוארה באווסטה מקבילה לא רק לתיבת נח במקרא, אלא גם לואלה השמימית בריג-ודה: היא מתוארת כגן-עדן אידילי שאין בו חולי או מוות. לתושבי הוארה כל שנה נדמית כיום, ובגיל 40 שנה כל זוג של בני-אדם או בעלי-חיים יולד בן ובת[40]. ואולם המבול עצמו אינו מתואר באווסטה, ויש המפרשים כי בעת שנכתבה הוא היה בגדר נבואה: החורף הגדול עתיד לבוא ולהשמיד את העולם שמחוץ לוארה, ורק מאמיני הדת הזורואסטרית יידעו להתכונן אליו ולשרוד. יתכן גם שתיאור זה נכלל בחלקים מן האווסטה שלא שרדו, משום שבשעתו נחשבו כקדושים מכדי להעלותם על הכתב.

באופן המזכיר את סיפור המבול המקראי, האווסטה מספרת כי יימה היה זה שלימד את בני-האדם לאכול בשר בעלי-חיים. אך בעוד שבסיפור המקראי, בריתו של אלוהים מעניקה לנח ולצאצאיו את הזכות לאכול בעלי-חיים, באווסטה אכילת בשר מוצגת כחטא, אחד מרבים שבעטיים הסיר לבסוף אהורה מאזדה את חסדו מיימה. סופו של יימה מתואר כטראגי: אחד הוסאלים שלו, מלך ערב האגדי צאחק, מרד נגדו, לכד אותו והוציא אותו להורג בניסורו לשניים. סיפור זה מזכיר את סיפור הדמות המקבילה ליימה במיתולוגיה הנורדית, הענק יימיר, שהאלים ביתרו את גופתו ויצרו ממנה את העולם.

בנוסף, בדומה לנח מקושר המלך ג'משיד (שמו הפרסי של יימה מחוץ לאווסטה הזורואסטרית) עם כרם ויין: לפי האגדה, ג'משיד גירש את אחת מנשותיו, והיא ניסתה להתאבד בשתיית רעל, שבפועל הסתבר כשאריות ענבים ישנים. האשה גילתה שהענבים תססו, ובאופן זה הומצא היין הראשון. ג'משיד שמח על ההמצאה, קיבל את האשה חזרה להרמונו, וציווה שכל הכרמים בפרספוליס יישמרו להכנת יין.

במיתולוגיה ההינדואיתעריכה

 
פסל מַצְיָה, אווטאר עם זנב דג של האל וישנו

גרסאות של סיפור מבול חוזרות בוודות הינדיות עתיקות. רובן מסכימות זו עם זו על מרכיביו העיקריים של הסיפור, ובייחוד על זיהוים של גיבורי המבול: מַאנוּ, האדם הראשון (או הארכיטיפי), ומַצְיָה (Matsya) שפירושו בסנסקריט "דג". הגרסאות שונות זו מזו בדרגת הפירוט שלהן, ובייחוד במידת ייצוגם של אלים שונים בסיפור[41].

הגרסה הפשוטה ביותר, וככל הנראה הקדומה ביותר, נמצאת בסַטַאפַּתָה-בְּרַהְמַאנָה (Shatapatha Brahmana), וודה הינדואית המתוארכת למאה ה-8 עד ה-6 לפנה"ס: בוקר אחד כאשר מביאים למאנו קערת מים לשטיפת ידיו, הוא מגלה בה דגיג קטן. הדגיג מבקש שמאנו יגדל אותו, ומבטיח שיציל את מאנו בתמורה. מאנו אכן משכן את הדגיג בכד מים, ומטפל בו עד שהוא גדל לדג ענק עם קרן באמצע מצחו, ואז משחרר אותו לים. הדג מציה מזהיר את מאנו שמבול עומד לרדת על העולם, ומייעץ לו לבנות ספינה. בהגיע עת המבול, מציה שגדל למימדי ענק בא לשמור על ספינתו של מאנו. מאנו קושר את הספינה לקרן של מציה, אשר באופן זה גורר אותה עד שהיא נחה על פסגת הרי ההימלאיה. מאנו הוא האדם היחיד ששרד מן המבול. הוא מקריב קורבן לאלים ומתיך חמאה, ממנה נוצרת נערה צעירה בשם אידה, התגלמות אנושית של הקורבן. בעזרתה של אידה, מאנו מוסיף להקריב קורבנות, שמהם נוצרים גם ילדים ובהמות[41].

סיפור זה דומה למיתוס המבול המסופוטמי (וכן למיתוסים המקראי והיווני) בכך שגיבור המבול מקריב קורבן לאלים לאחר מנוחת כלי השיט על פסגת ההר הגבוה באזור בו מסופר הסיפור. ואולם הוא שונה מהם בכך שבת-זוגו של הגיבור, ילדיו ובעלי החיים אינם מובאים עמו בכלי השיט, אלא הם נוצרים מתוך הקורבן. יתכן שהבדל זה נועד למנוע שאלות לגבי גילוי עריות ונישואי קרובים בין הניצולים. בסיפור זה לא נאמר שהדג מציה הוא האל וישנו, והוא מקושר דווקא עם האל הבורא ברהמה.

גרסה דומה אך מפורטת יותר מופיעה בספר השלישי של המהאבהארטה, השיר האפי הענקי מן המאה הרביעית לפנה"ס. בגרסה זו מאנו עורך טקסים דתיים על גדת נהר, כאשר הדגיג מבקש את הגנתו ומבטיח בתמורה לשמור עליו בעת שיגיע המבול. ככל שגדל הדג, מאנו משכן אותו בכדים ובכלי קיבול גדולים יותר ויותר, ואף בנהר הגאנגס, אך מציה גדל כל-כך שאפילו הגאנגס אינו יכול להכילו, ולבסוף מביא אותו מאנו לאוקיינוס. בגרסה זו, הדג מייעץ למאנו להכניס לספינתו גם את שבעת החכמים (Rishi), וזרעי דגן שונים. לאחר המבול, הדג מגלה למאנו שהוא למעשה האווטאר מציה של האל וישנו[41].

גרסאות מפורטות אף יותר של סיפור המבול ההינדי נמצאות בפוראנות (ספרים עתיקים) שונות, ובייחוד במציה פוראנה (Matsya Purana), המתוארכת על-ידי חוקרים שונים לתקופות של שבין המאה החמישית והשנייה לפנה"ס. בגרסה זו, מאנו מזהה כבר בתחילה את הדג מציה כאוואטר של וישנו. צורתו של מציה תכופות מתוארת באמנות ההינדואית כאדם למחצה ודג למחצה. מציה מספר למאנו כי העידן הנוכחי בתולדות העולם עומד להסתיים במבול, שלאחריו יחל עידן חדש. בגרסה זו האלים הם שבונים ספינה ענקית, ותפקידו של מאנו הוא רק להביא לספינה זרעים להאכלת בעלי-החיים. אפילו מרבית האלים מן העידן הישן אינם זוכים לעבור לעידן החדש, אך כתבי הקודש – הוודות והפוראנות – זוכות למקום כבוד בספינה, ובשל כך היא נקראת וודאנאו (סנסקריט: ספינת הוודות)[41]. בחיבור הינדואי נוסף, המַאנוּסְמְרִיטִי (Manusmriti), מתואר כי יהיו 14 עידנים שבכל אחד מהם מאנו, או אדם ראשון, משלו, כאשר העידן הנוכחי הוא השביעי. לאחר המבול, וישנו מעניק השראה למאנוסמריטי, ומפרט על קודי התנהגות מוסריים, אורח חיים, דרך ארץ וחלוקת החברה על-פי מעמדות.

במיתולוגיות של הודו-סיןעריכה

בפולקלור של כל אחת מן הקבוצות האתניות הרבות בהודו-סין ודרום-מזרח אסיה מסופר מיתוס מבול משלה, שבו זוג ניצולים נחשבים לאבות המייסדים של קבוצה אתנית זו. זוג הניצולים הם באופן טיפוסי אח ואחות, או לחלופין אישה וכלב, אשר נאלצים לקיים ביניהם יחסי עריות לא-טבעיים על-מנת להמשיך את האנושות. מזיווגם הנסי נולדת דלעת פלאית, שממנה מגיחים בני הקבוצות האתניות המקומיות. למעלה מ-300 גרסאות של מיתוסים כאלו נאספו במחקר אחד שנערך בוייטנאם לבדה[42].

 
נהר הצ'או פראיה עולה על גדותיו ליד בנגקוק.

כל הסיפורים פותחים באסון טבע אדיר: מבול או שטפון קטסטרופלים. בין יושבי אזור החוף מתואר עלייה במפלס פני הים, גשמים ורוחות עזות, ובאזורים הקרים יותר מתואר מבול של שלג. סיפורים אלו הם הגזמות של מזג האוויר ואסונות טבע טיפוסיים לאזור. בחלק מן הסיפורים הקטסטרופה מתוארת כטבעית, ובאחרים היא נקמת חיה או ציפור רגילים, כגון עורב, דיה, קרפדה, נחש מים או סרטן, אשר באופן כלשהו השפיעו על אלי הנהרות ומזג האוויר. לפעמים האלים גורמים למבול שלא בכוונה, או כתוצאת לוואי של מאבקים ביניהם[42].

באופן טיפוסי, הניצול או הניצולים שורדים בזכות עצה מחית בר רגילה, כמו חולדת חזרן, צב, או ציפור, שדבר האסון הממשמש ובא הגיע לידיעתה באופן כלשהו, והיא מזהירה אח ואחות כגמול על חסד שעשו איתה קודם לכן. במיעוט של הסיפורים יש אלים הבוחרים באח ובאחות, ובמיתוס של העם התאי, הבודהה בעצמו מזהיר אותם. בהתאם לעצה שקיבלו, עשויים הניצולים להימלט לפסגת הר גבוה המוכר בסביבה בה מסופר הסיפור. אך בדרך כלל הם צפים על מי המבול בעזרת מיטה, ספינה, גזע עץ חלול, או דלעת, ולבסוף הם עוגנים בראש הר, בצמרת עץ בניאן, עץ זית או קנה חזרן גבוהים, או בפשטות על האדמה. ואולם הדלעת היא אמצעי המילוט הנפוץ ביותר בסיפורים אלו. דלעת קדושה ענקית היא סמל פוריות נפוץ מאוד בסיפורי בריאה, בחגים ובטקסי דת בצפון הודו-סין, בסין הדרום-מזרחית ובהודו הצפונית-מזרחית[42].

במרבית הסיפורים, הניצולים הם אח ואחות. הסיפור מאפיין אותם כחביבים וטובי-לב, אך פשוטי-עם ונמוכי מעמד, ובאופן טיפוסי פותח במעשה טוב שעשו, למשל שלכדו חית בר כלשהי ושחררו אותה אף על פי שהיו רעבים, וחיה זו תשיב להם אחר-כך טובה בעצה כיצד להמלט מן המבול. אצל קבוצות אתניות קטנות, הסיפור אף איננו נוקב בשמות הניצולים, אך סיפורים של עמים גדולים כמו התאי או הווייטנאמים מציגים אותם בשמם כנסיכים, כפיות או כאלים. במקצת מסיפורי המבול, הניצולים הם אישה והכלב שלה, או אף אישה לבדה. אגדות עם שבהן נאלצת אישה להתחתן עם כלב (או לעיתים עם דרקון דמוי כלב) חוזרות ברחבי דרום-מזרח אסיה, בדרום סין, בצפון בורמה ובצפון הודו, ואף בין האיינו, הצ'וקצ'ים והאינואיט. בכל מקרה, הניצולים מן המבול מתנגדים לזיווג הלא-טבעי ביניהם, ואולם אירוע נסי או דמות על-טבעית כלשהי כמו אל, רוח, דרקון, חיה או חפץ מדברים, משכנעים אותם להנשא. ההריון נמשך זמן סמלי ובלתי-טבעי כגון "שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים", וממנו נולדת דלעת קסומה, שממנה מגיחים אבות הקבוצות האתניות באזור שבו מסופר הסיפור[42].

ארכיטיפ העונש מיד האל וטיהור האנושות החוטאת, הנפוץ בסיפורי המבול של המזרח התיכון, נדיר איפוא בסיפורי המבול של דרום-מזרח אסיה. רק בקרב כמה קבוצות אתניות המושפעות מדתות מפותחות מאזורים אחרים קיים המושג של אל קנא הנוקם בבני האדם על כך שאינם מצייתים לחוקיו, למשל במחוזות מסוימים בוייטנאם, רעידות אדמה נחשבות כעונש אלוהי על גילוי עריות. אך בדרך כלל, סיפורי המבול של הודו-סין עוסקים בסמלי פוריות כמו הדלעת הקסומה, והדור הישן מפנה את מקומו כדי לאפשר לדור החדש להתפתח. מוטיב גילוי העריות בסיפורים אלו מבטא תפיסה קוסמוגנית-דתית נפוצה באזור, לפיה עולם חדש ופורה יכול להוולד רק באופן פלאי מתוך עובר יחיד[42].

במיתולוגיה הקוריאניתעריכה

מעשיית-עם קוריאנית מספרת על נאמו דור-יאונג (הנגול: 나무도령) שהיה בנם של פיה ורוח עץ דפנה. הפיה שבה לשמיים כשנאמו היה בן שבע, והשאירה אותו בחסות אביו. שנה אחת לא פסק הגשם במשך ימים רבים, והארץ הוצפה במבול. העץ אמר לבנו לצוף עליו כאשר ייעקר על-ידי המים הגואים. נאמו צף על העץ במשך ימים רבים. הוא הבחין בנמלים צפות במים, ולאחר שביקש רשות מן העץ, הזמין אותן לעלות עליו. באותו אופן הציל נאמו גם להק יתושים לאחר שביקש רשות מן העץ. לאחר מכן, נער אחר שצף במים ביקש גם הוא רשות לעלות על העץ, אך העץ לא נתן את רשותו. נאמו חזר וביקש שלוש פעמים, ובפעם השלישית ענה העץ "עשה כרצונך". לבסוף נח העץ על פסגת הר, ונוסעיו פגשו באשה קשישה שגרה שם עם בתה הביולוגית ובתה החורגת. מכיוון שכל שאר האנשים טבעו במבול, החליטה האם להשיא את בנותיה לשני הנערים. הנער השני חשק בבת הביולוגית, ושיקר לאם כי נאמו יכול להפריד גרעיני דוחן מחול. האם העמידה את נאמו למבחן, אך הנמלים באו לעזרתו והפרידו את הדוחן. האם החליטה איפוא לבחור בהגרלה, ואמרה לנערים למצוא את בנותיה בחשכה, אך היתושים באו לעזרת נאמו והובילו אותו לבת הביולוגית. הם נישאו והנער השני נישא לבת החורגת. משני זוגות אלו נולדו כל בני-האדם[43].

במיתולוגיה הסיניתעריכה

  ערכים מורחבים – סין המיתולוגית, סין הקדומה

ההיסטוריונית וחוקרת הפולקלור האמריקאית אן בירל הבדילה בין מיתוסי מבול "מודרניים" ו"קלאסיים" בסין. המיתוסים המודרניים נפוצים כיום בעיקר בדרום הרפובליקה העממית של סין, ובעיקר בפולקלור של קבוצות אתניות של מיעוטים שאינם סינים. רבים מסיפורים אלו מכילים מוטיבים דומים לאלו שבמיתוסי המבול הנפוצים בהודו-סין, כגון הנישואים בין אח ואחות ניצולים והדלעת הפלאית. הם שונים מאוד ממיתוסי המבול הקלאסיים, הנמצאים בכתבי יד עתיקים שמוצאם בעיקר מצפון סין. במסורת הקלאסית מבחינה בירל בין לפחות ארבעה מיתוסים של מבול ממקורות שונים[44], אף כי גרסאות מאוחרות עשויות לשלב שניים או יותר מהם באותו סיפור:

מתוך "חְװַאי נָאן דְזְה"
פרק "תבנית ההתבוננות באופל"

"בימי קדם, בטלו ארבעת העמודים, תשעת המחוזות נבקעו, השמיים לא כיסו לחלוטין, והיקף ארץ לא נמלא, האש עלתה בלהבות מבלי לחדול, והמים גאו למרחב מבלי לנוח, חיות טרף אכלו אנשים הגונים, וציפורי טרף חטפו זקנים וחלשים.

לפיכך התיכה נו'וה את אבן חמשת הצבעים על מנת לתקן את השמיים הכחלחלים, שברה את רגליו של הצב אאו על מנת להציב ארבעת העמודים, הרגה את הדרקון השחור על מנת להקל על מחוז ג'י, וערמה קנים ואפר על מנת לעצור את המים הגואים.

השמיים הכחלחלים תוקנו, ארבעת העמודים נזקפו, המים הגואים יובשו, מחוז ג'י שקט, החיות האלימות מתו והאנשים ההגונים עשו מחייתם"[45].

  • המיתוס של האלה נו'וה אשר מופיע לראשונה בטקסט "חְװַאינָאן דְזְה" (Huainanzi) משנת 139 לפנה"ס לערך. בטקסט זה מוצגת נו'ווה כאלה נאורה ורבת-כוח, המתקנת כשלים ואסונות רבים בעולם הבראשיתי הבלתי-גמור, וביניהם גם שטפונות. להערכת בירל, דעתם של סופרים גברים בסין לא הייתה נוחה מעוצמתה של אלה אשה יחידה ועצמאית, ולפיכך זיווגו אותה בסיפורים מאוחרים יותר עם גיבור גברי, האל למחצה פו שי. מסורות שונות רואות בהם אחות ואח, אשה ובעל, או שליטים עוקבים, והם מוצגים לעיתים באגדות ובציורים כבעלי גוף דרקון או נחש וראש אדם. במסורת המבול הם היחידים ששרדו בשטפון אדיר, ולאחר שהתבודדו בהרי קונלון וקיבלו אות מן האל הראשי קיסר השמיים, יצרו את המין האנושי בכך שהפיחו חיים בפסלוני חרס.
  • המיתוס של גונגגונג (פירוש השם הוא "אדון העבודות"), שיש לו לפחות שלוש גרסאות ממקורות שונים. בחלקן גונגגונג הוא מנהיג שבטי המורד במלכות הקיסרים הקדומים, ובחלקן הוא דמות מיתית של אל מים מפלצתי, המורד באותם קיסרים המוצגים הפעם כדמויות על-טבעיות. בכל המקרים, גונגגונג מאופיין כאלים, סכסכן ושאפתן, הגורם למבול כתוצאה, תכופות בלתי-מכוונת, מזעמו ומרידותיו. בסיווג ארנה-תומפסון הציע חוקר הפולקלור האמריקאי סטית תומפסון לסווג את הצורה הפנטסטית ביותר של מיתוס זה ביחד עם מיתוס המבול הבבלי של אתרחסיס, שכן לדעתו שניהם עוסקים באלים נמוכי דרגה בביורוקרטיה השמימית, העובדים בהשגחה על הנהרות, ומורדים באלים רמי הדרגה, מרד שכתוצאה ממנו עולים הנהרות על גדותיהם.
  • המיתוס של הגיבור גוּן, אשר באופן מסורתי מקושר עם המיתוס של יו' הגדול. מקורו ב"קלאסיקה של ההרים והימים בחלק "הקלאסיקה של הימים הפנימיים", ובו מתרחש מבול כחלק מסיפור קוסמוגני: שטפון מאיים על בני-האדם, והפצרה של הנוכחים בקיסר (לא מוגדר אם מדובר בקיסר השמיים או בקיסר אנושי) למנות את גון לטפל בבעיה. גון אמנם מטפל במבול, אך לשם כך הוא גונב את "האדמה הנושמת" מן הקיסר ונענש בהוצאה להורג בידי ג'וז'ונג. גופתו יולדת באופן פלאי את יו'.
  • המיתוס של יו' הגדול, המוכר יותר והקדום יותר, מטקסט "הקלאסיקה של השירה" מן המאה השישית לפנה"ס לכל המאוחר. יו' ירש את משימת ההתמודדות עם המבול מאביו גון, ובגרסה אחת נעזר בדרקון ששתה את המים הגואים ובכך הביא את המבול לסופו. בגרסאות אחרות של המיתוס, יו' בחוכמתו מתכנן ומפקד על מפעלי תעלות גדולות לניקוז השטפון אל הים, ומציל את האנושות. המיתוס מספר כי על כך זכה במשרת הקיסר וייסד את שושלת שיה, הראשונה בתולדות סין.

מיתוסי המבול הסיניים הקלאסיים עוסקים בבירור בסכנת השטפונות בנהרות סין, ובעיקר ביאנגצה ובנהר הצהוב המרכזיים בציויליזציה הסינית, ובבקרה שלהם באמצעות סכרים ותעלות[44]. יש ארכאולוגים (וביניהם הארכאולוג הישראלי עופר בר יוסף) שהציעו לקשר את המיתוס של יו' עם עדות ארכאולוגית לשיטפון גדול בנהר הצהוב בסביבות 1920 לפנה"ס[46]. חוקרים אחרים התנגדו, בין השאר בטענה שכתב ולוח שנה התבססו בסין רק מאז שושלת שאנג לפני לא יותר מ-1300 לפנה"ס, והתאריך של מאורעות מיתיים למחצה מפוקפק[47][48]. שטפונות גדולים והרסניים אירעו בנהרות סין לאורך כל ההיסטוריה שלה, למשל השיטפון בנהר הצהוב (1887) גרם למותם של לפחות 900 אלף קורבנות, ובשטפונות משנת 1931 נספו בין 145 אלף קורבנות לארבעה מיליונים.

לדעת הסינולוג האמריקאי מארק אדוארד לואיס (Mark Edward Lewis) מאוניברסיטת סטנפורד, מיתוסי מבול בסין העתיקה תיארו כאוס קוסמולוגי כמאבק בין כוחות טבע הרסניים, המסמל כאוס פוליטי כתוצאה מסכסוכים בין שליטים מקומיים שאפתניים כמו גונגוגנג, ומורדים במלכות כמו גון. את הכאוס ההרסני יכול לאלף רק שלטון מרכזי נאור וחזק, המתבטא בדמויות גיבורים כמו נו'וה, פו שי ויו' הגדול[2].

פסל ענק מודרני של יו' הגדול במחוז סצ'ואן. הוא מחזיק מעדר או את חפירה האופייני לתאורו במסורת, ומסמל את השליטה על הנהרות.

במיתולוגיה המצריתעריכה

ספר המתים מספר כי אל השמש רע לבש דמות אדם ושלט במצרים כפרעה. אך בהיותו אדם החל להזדקן, ובני האדם החלו ללעוג לו, ולא צייתו לחוקיו. רע כינס מועצת אלים לדון בבעיה, ובעצת אל המים נון שלח את בתו של רע, האלה סח'מת בדמותה כלביאה, להרוג בבני-האדם. אך מרגע שהחלה סח'מת להרוג, לא הייתה מסוגלת לשלוט בעצמה, והרגה אנשים כה רבים שדמם הציף את הארץ. סח'מת שתתה מן הדם וטרוף ההרג שלה אף גבר, עד שאיימה להשמיד את האנושות, ואפילו רע עצמו לא היה מסוגל עוד לעצרה, למרות שהתחרט על מעשהו. רע שלח שליחים לעירו און (הליופוליס) שהורו לנשיה להתסיס בירה, ולערבב אותה עם אוכרה אדומה מן הנילוס. תערובת זו הציפה את השדות בשטפון. סח'מת סברה שהבירה האדומה היא דם, שתתה אותה והשתכרה עד שלא יכלה עוד להרוג. כאשר שבה סח'מת לרע הוא הפך אותה לאלה העדינה ושואפת השלום חתחור.

אף שסיפור זה שונה מאוד משאר מיתוסי המבול של הסהר הפורה, יש בו מספר מאפיינים דומים: בני-האדם מביאים עליהם עונש משום שהם מכעיסים את האלים, מועצת האלים של רע מזכירה את מועצת האלים של אנליל, וסיפור אתרחסיס המסופוטמי מספר שהאלה נינתו בוראת האדם צמאה משום שבני-האדם שהושמדו אינם מקריבים לה קורבנות בירה. הסיפור המצרי גם עוסק בנושא ההזדקנות, בדומה למיתוס המסופוטמי, הפרסי ומעשה בני האלוהים המקראי, אף כי בסיפור המצרי זוהי הזדקנות של אל היורד אל בני-האדם, ולא של בני האדם עצמם.

מיתוס המבול המצרי נתן הסבר אטיולוגי לפולחן דתי: מקדש דנדרה של האלה חתחור היה מרכז של ייצור בירה, שאותה שתו בפסטיבלים המקודשים לה. החשוב בין הפסטיבלים האלו חגג את הגאות השנתית של הנילוס[49].

במיתולוגיה הכנעניתעריכה

  ערכים מורחבים – עלילות בעל וענת, שירה אוגריתית
 
מצבה מאוגרית מתארת את אל הגשם והסערה בעל מחזיק ברק. בתרבויות חקלאיות עתיקות, האל הראשי היה לעיתים קרובות אל פריון המוריד גשם ומציף נהרות.

בסיפורי המיתולוגיה הכנענית כפי ששרדה בספריות העתיקות של אוגרית, האל החשוב ביותר הוא אל הגשם והסער בעל, מקביל לאדד ואנליל במיתולוגיה המסופוטמית, לאלי סער אנטוליים שונים ולזאוס במיתולוגיה היוונית, ואחד מבניו של אבי האלים אל. באפוס עלילות בעל וענת, המתוארך לכמחצית האלף השני לפנה"ס, הוא מוצג כיושב בהיכל אדיר על פסגת "הר צפון"[50], המזוהה כיום עם הר קל מצפון לשפך נהר האורונטס והאתר העתיק של אוגרית. האפוס מתאר בפירוט את בניית ההיכל מעצי ארז בידי האל האומן כושר וחסיס, ובמיוחד את החלונות שבהיכל. בעל היה גם אל פריון, מוצג באפוס כמגדל הבהמות הראשון ונוטע הכרם הראשון, ובן לווייתו החשוב ביותר נקרא גפן-ואוגר (אוגריתית: "גפן ושדה"). יום אחד השתכר בעל מיין הכרם ונרדם, ואחיו ואויבו האל מות התגנב לחדריו דרך חלונות ההיכל וראה את ערוותו[51]. כתוצאה מכך זכה מות בכוח מאגי על בעל שאיפשר לו להרוג אותו, מה שגרם לבצורת ולרעב גדול על פני האדמה. הגשמים נעצרו, הנהר לא השקה עוד את הארץ, הצמחים קמלו והנשים הפכו עקרות. האלה ענת, אחותו של בעל, ירדה לשאול, לכדה את מות והכריחה אותו להשיב את בעל לתחייה[52].

סיפור זה מקביל לסיפור תמוז ואיננה במיתולוגיה המסופוטמית, סיפור אוסיריס ואיסיס במיתולוגיה המצרית, וסיפור אדוניס ואפרודיטי במיתולוגיה היוונית. אך האפוס הכנעני מוסיף כי בעל הודיע ששיבת כוחותיו תתבטא במבול, שבו ינצח הגשם את הים ועמק האורונטס יוצף. בני האדם הוזהרו מבעוד מועד למצוא מחסה בהיכלו של בעל בפסגת הר צפון, עם בקרם ורכושם, אך רבים לא האמינו באזהרה, עקב משכה של הבצורת והשמיים הריקים מענן. לאחר שהסתגרו מאמיני בעל בהיכל, הם ראו דרך חלונותיו את ענני הגשם השחורים נאספים. גשם כבד ירד, הים עלה על גדותיו והעמק הוצף. במשך שישה ימים ושישה לילות הסתגרו בני-האדם בהיכל, וביום השביעי פסק הגשם, ובני האדם ראו שהעמק הוצף בשכבת טיט פוריה. הם הכתירו את בעל בעלי גפן, והכריזו על חג קדוש כדי לציין שמעתה יבואו העונות כסדרן, ולא יהיו עוד בצורת או מבול[52].

פולחן הבעל היה להערכת היסטוריונים ואתנולוגים שונים חג פריון חקלאי שנחגג בתקופה הכנענית מדי שנה בסתיו, בראשית עונת הגשמים. חוקרת הספרות האמריקאית אלינור פולנסבי הצביעה על קווי דמיון בין סיפור המבול הכנעני לסיפורי המבול המסופוטמי והמקראי[52]: היכל הבעל בפסגת הר צפון מזכיר את התיבה בפסגת הר ניציר או אררט[53]; פירוט בניית ההיכל, ובכלל זה החלונות שבו, מזכיר את פירוט בניית התיבה; הזהרת בני האדם והסתגרותם עם בקרם בהיכל מזכירה את הזהרת נוח והסתגרותו עם משפחתו והחיות בתיבה; הגשם בסיפור הכנעני שוכך ביום השביעי, כמו בסיפור המבול המסופוטמי, ועם סיומו מצוין שאסונות הטבע לא ישובו בדומה לברית אלוהים עם נח. קווי דמיון נוספים הם הצגת בעל בדומה לנח כנוטע הכרם הראשון, כמשתכר מיינו ונרדם, ואת קרוב משפחתו כמי שרואה את ערוותו.

קרוב לוודאי שבכנען של האלף השני לפנה"ס הכירו גם גרסאות שונות של סיפור המבול המסופוטמי. בשנת 1956 התגלה בתל מגידו לוח כתוב אכדית המתוארך למאה ה-14 לפנה"ס, ומתאים ללוח השביעי ב"עלילות גילגמש" בנוסח נינוה[54]. בשנת 2007 הוצע כי שבר טקסט בן 14 שורות באכדית, שהתגלה בשנת 1994 באוגרית, מתאר פתיחת חלון ושילוח יונה וציפור מים בכדי למצוא חוף, וזאת בעצת אאה, האל הממלא תפקיד יועץ גם במיתוס המסופוטמי. פרט מעניין בסיפור זה הוא הציון כי אירע בראש חודש, בדומה לסיפור המקראי המציין את תאריכי המאורעות, ובניגוד לסיפורים המסופוטמים. ייתכן איפוא כי זהו חלק מסיפור מבול הדומה גם לסיפורים המסופוטמים וגם לסיפור המקראי[55].

במקרא ובמסורת היהודיתעריכה

  ערכים מורחבים – המבול, נח, תיבת נח, מעשה בני האלוהים, תולדות בני נח
סיפור J: פתיחה

(ה) וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. (ח) וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

סיפור P: פתיחה

(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת. (יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. (יב) וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.

סיפור J: הוראות האל

(א) וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. (ב) מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. (ג) גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (ד) כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ה) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'.

סיפור P: הוראות האל

(יג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. (יד) עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. (טו) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. (טז) צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. (יז) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. (יח) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ. (יט) וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. (כא) וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. (כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה.(ט) שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ.

בספר בראשית במקרא מופיע סיפור מבול המזכיר מאוד את הסיפורים המסופוטמיים, בהבדלים המתחייבים בעיקר מן האמונה באל אחד ביהדות. מתוך הפרטים הגאוגרפיים המעטים במקרא עשוי להשתמע מיקום הסיפור במסופוטמיה: הרי האררט נמצאים סמוך למקורות הפרת והחידקל, ולאחר סיפור המבול מופיע סיפור מגדל בבל. ניתן למצוא לכך גם רמזים בלשניים, למשל המילה "כֹּפֶר" הנזכרת בסיפור לציפוי התיבה אינה מופיעה באותו מובן בשום מקום אחר בתנ"ך, ועל מובן זה ניתן ללמוד מתוך המילה האכדית "כּוּפּרוּ" לאספלט או זפת, המופיעה בסיפור המסופוטמי באותו תפקיד. באכדית אף קיים הביטוי "כּוּפּרה כּפּרוּ" שתרגומו בעברית "לכפור בכופר" כפי שמופיע בסיפור המקראי[56]. מילים יחידאיות נוספות בסיפור המבול הם "עצי גופר" שלא ברור אילו עצים היו, ו"צוהר" המפורש בדרך כלל כחלון, אך ייתכן שפירושו דווקא "מכסה". המילה "תיבה" מופיעה במקרא בשני סיפורים בלבד: בסיפור המבול ובסיפור משה בתיבה. פינקל משער שמילה זו מקורה במילה "טוּבּוּ", סוג של סירה באכדית[30]. המילה "מבול" נזכרת בתנ"ך רק בהקשר לסיפור המבול ופעם אחת נוספת בהקשר מעורפל[57], והאטימולוגיה שלה בעברית אינה ברורה, אך יש שהציעו שמקורה בשורש השמי י.ב.ל, (כמו ב"יובלי מים") שממנו נגזר גם המונח האכדי בִּיבּוּלוּם שפירושו "שטפון סוחף"[58]. לפיכך סבורים מרבית חוקרי המיתולוגיה ההשוואתית וחוקרי המקרא שמקור הסיפור המבול המקראי הוא בסיפורים המסופוטמיים[58], שהועלו על הכתב יותר מאלף שנים לפני התעודות המקראיות הקדומות ביותר, ונחלקות הדעות אם סופרי המקרא הושפעו מן הסיפור המסופוטמי דרך הכנענים באלף השני לפנה"ס, או בעת גלות בבל במאה השישית לפנה"ס.

מיד לפני פתיחת סיפור המבול מופיע במקרא מעשה בני האלוהים, סיפור סתום המזכיר את הרעיונות בסיפורים המסופוטמיים, ברשימת המלכים השומרית, וכן במיתוסי המבול הפרסי והיווני, שלפיהם תוחלת החיים לפני המבול הייתה ארוכה מאוד, והאלים קיצרו אותה. ואולם במקרא מסופר כי אלוהים קצב את שנות חיי האדם ל-120 עוד לפני המבול עצמו.

בחקר המקרא המודרני תכופות משערים שסיפור המבול בפרקים ו', ז', ח' וט' בספר בראשית הוא היתוך שתי גרסאות שונות במקצת לסיפור אחד על-ידי עורך מאוחר יותר. לפי השערת התעודות בביקורת המקרא, אחת הגרסאות מיוחסת למקור היהוויסטי המסומן באות J, והשנייה למקור הכהני המסומן באות P. השערה זו מסבירה מספר חזרות וסתירות בסיפור. למשל בסיפור J האל נקרא בשם המפורש יהוה, והוא מתואר כבעל רגשות ותחושות אנושיים: הוא מתעצב, מתחרט, אומר אל ליבו, ומריח את ניחוח הקורבנות, בעוד שבמקור P הוא נקרא "אלהים", והוא ענייני ומרוחק. לעומת זאת סיפור P מפרט את מבנה התיבה, ונוקב בתאריכים של המאורעות החשובים. בסיפור J נח מצטווה להכניס לתיבה "שבעה שבעה״ מהבהמות הטהורות ומן העופות הטהורים, ו"שניים איש ואשתו" מהבהמות הלא טהורות, והוא משלח ציפורים כדי לברר אם קלו המים, בעוד שבסיפור P הוא מכניס לתיבה "שניים שניים" מכל החיות, ואלוהים הוא זה שאומר לו לצאת מן התיבה. השערת ההיתוך מקובלת כיום על חוקרים רבים בחקר המקרא, אף כי לא הכל מסכימים על זיהוי סיפור J כיהוויסטי. ההסכמה על P כמקור כהני רחבה יותר.

בניגוד לסיפור המסופוטמי, ובדומה לסיפור היווני, הסיבה למבול במקרא היא חטאיהם של בני האדם. בסיפור J נאמר כי "רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", אך לא מפורט בפשט המקרא מה בדיוק כללו חטאים אלו. בסיפור P נרמז כי אף בעלי החיים היו שותפים לחטאים: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", ולפיכך אף הם נידונו לכליה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".

הסיפור המקראי מפרט לגבי צורת התיבה ובנייתה, אף כי לא באותה מידה כמו "לוח התיבה" המסופוטמי, המקדיש לנושא זה בלבד 52 שורות. בעוד שאורך ורוחב "סירת הענק" בסיפור המסופוטמי שווים, התיבה המקראית היא באורך 300 אמה, רוחבה 50 אמה וגובהה 30 אמה. פינקל השווה אותה לגרסת אתרחסיס המתארת סירה מעגלית בשטח של 14,400 אמות מרובעות, ולגרסת אותנפישתים המתארת סירה בצורת קובייה, אך שטח בסיסה עדיין 14,400 אמות מרובעות. פינקל ציין כי למרות שצורתה הגיאומטרית של התיבה המקראית שונה משל שתיהן, שטחה 300X50=15,000 אמות מרובעות עדיין דומה מאוד[30].

הסיפור המקראי מפרט יותר מן הגרסאות המסופוטמיות ששרדו לגבי החיות שעלו לתיבה, אף שגם ב"לוח התיבה" נזכרות כבדרך-אגב בהמות וחיות פרא שעלו "שתים שתים". נח מצטווה במפורש להעלות אל התיבה "איש ואשתו" מכל מין של חיה, בהמה, עוף, ואפילו רמש, "מכל הבשר אשר בו רוח חיים", במטרה "לחיות זרע על פני כל הארץ" לאחר המבול, וכן לצייד את התיבה ב"כָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" כמזון לחיות ולמשפחתו.

בהיות נח בן שש-מאות שנה מזהיר אותו אלוהים לעלות לתיבה עם משפחתו והחיות כי "לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה" ימטיר מטר על הארץ "וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ארכה זו זהה לארכה של שבוע שמקבל מן האל אאה/אנכי גיבור המבול המסופוטמי, אלא שהאחרון נדרש בפרק זמן זה גם לבנות את כלי השיט. לאחר שעלו נח ובני לוויתו לתיבה נאמר שאלהים "סגר בעדו", פרט המזכיר אך גם מנוגד לסיפור המסופוטמי שבו גיבור המבול משכנע איש מתושבי העיר לאטום את דלת התיבה מבחוץ לאחר שנכנסו כולם. גשם יורד במשך 40 יום דרך "ארובות השמים", ובנוסף נפתחים "מעינות תהום רבה"[59]. המים גוברים במשך 150 יום ומכסים 15 אמות מעל "כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם", וכל האדם והחיות על פני האדמה מתים פרט לאלו שבתיבה. אז נסגרים מעינות התהום וארובות השמיים, והתיבה נחה על הרי אררט. בסיפור J, לאחר 40 יום נוספים פותח נח את חלון התיבה ומשלח עורב, עליו נאמר "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". בנוסף משלח נח יונה, אשר אינה מוצאת מקום לשבת עליו וחוזרת. נח משלח אותה פעם נוספת לאחר שבעה ימים והיא שבה עם עלה זית בפיה, ולאחר שבעה ימים נוספים אינה שבה עוד. סיפור זה מזכיר שני סיפורי שילוח ציפורים שונים במקצת בשתי גרסאות של סיפור המבול המסופוטמי. עוד בדומה לסיפור המסופוטמי, בסיפור J נח בונה מזבח ומקריב קורבן בצאתו מן התיבה, מן הבהמות הטהורות ומן העופות הטהורים, ומכך מובן מדוע רק בסיפור J נאמר לו לקחת לתיבה שבעה זוגות ממינים אלו, ולא זוג אחד כמו בסיפור P. כמו בסיפור המסופוטמי נאמר כי אלוהים "מריח את ריח הניחוח" של הקורבן, ואומר אל ליבו כי לא יוסיף לקלל את האדמה בגלל האדם, שכן "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".

לאחר הקורבן נכתב כי אלוהים כורת ברית עם נח ובניו. לפי ברית זו ניתנו כל בעלי החיים למזון לאדם, אך אין לאכול את דמם, וכן נאסר על אדם וחיה לשפוך את דם האדם, אשר נעשה בצלם אלהים. מבול לא ישחית עוד את הארץ, וכדי להזכיר את הברית נותן אלוהים את קשתו בעננים. הקשת בענן בסיפור זה נחשבת במחקר המיתולוגיה כדוגמה טיפוסית למיתוס אטיולוגי. היא גם מזכירה את המחרוזת שבה נשבעת האלה הבוראת נינתו בסיפור המסופוטמי כי לא תשכח את המבול. מיד לאחר מכן מסופר סיפור שכרות נח, המסתיים בכך שנח מטיל קללה על כנען בנו של חם כי יהיה עבד לשם וליפת. נכתב כי נח חי 350 שנה נוספות לאחר המבול, אך בניגוד לגיבור המסופוטמי אינו זוכה בחיי אלמוות. לאחר מכן מפורטים תולדות בני נח: רשימה גנאלוגית של העמים בעולם המקראי כצאצאי נח ובניו. הרשימה הגנאולוגית היא מאפיין שאינו נמצא בסיפור המסופוטמי, אך דומים לה נמצאים בסיפור המבול של דאוקליון במיתולוגיה היוונית, ובכמה מיתוסי מבול נוספים ברחבי העולם.

במיתולוגיה היווניתעריכה

  ערכים מורחבים – דאוקליון, אטלנטיס
 
ציור של פטר פאול רובנס משנת 1625 מתאר את זאוס והרמס מתארחים בביתם של באוקיס ופילמון.

במיתולוגיה היוונית, כמו גם במיתולוגיה הרומית המושפעת ממנה, מוכר סיפור דאוקליון ופירה, ששרדו את המבול שהוריד זאוס אבי האלים, ונחשבים לאבות הקדמונים של היוונים. הסיפור נזכר כבר במאה החמישית לפנה"ס אצל פינדארוס והסיודוס, אך המקור היווני המוכר ביותר של הסיפור הוא הביבליותקה במאה הראשונה לספירה, והוא מסופר שוב בלטינית בשיר האפי מטמורפוזות מאת המשורר הרומי אובידיוס. הסיפור מראה דמיון לסיפור המבול המסופוטמי, העתיק בהרבה, וקרוב לוודאי נגזר ממנו.

לפי סיפור דאוקליון ופירה, הסיבה למבול הייתה ההיבריס של העמים הפלסגים: ליקאון מלך ארקאדיה הקריב ילד לזאוס, אשר נחרד מן האכזריות, כינס את האלים לאספה והודיע להם על החלטתו להשמיד את האנושות במבול. הטיטאן החכם ובורא בני האדם פרומתאוס (מקביל לאלים אנכי השומרי ואאה האכדי בסיפור המסופוטמי) הזהיר את יציר-כפיו דאוקליון, מלך העיר פתיה בתסאליה, שהיה נשוי לבת-דודתו פירה, יציר-כפיו של אפימתאוס. פרומתאוס ייעץ לדאוקליון לבנות "תיבה" (יוונית: λάρναξ, בתעתיק "לארנקס", מילה שפירושה ארון או ארגז עץ לאחסון, ואינה קשורה אטימולוגית למילה העברית "תיבה") מצוידת היטב, אך בעלי-חיים אינם נזכרים כלל בסיפור. לאחר תשעה ימי מבול שבהם נשמדה כל שאר האנושות, נחה התיבה על פסגת הר פרנסוס (בגרסה הנפוצה של אובידיוס, ובגרסאות אחרות על ההר אטנה, הר אתוס, או הר אותריס בתסאליה). בדומה לסיפורי מסופוטמיה והמקרא, דאוקליון ופירה הקריבו קורבן הודיה לזאוס עם צאתם מן התיבה. לאחר שהתפללו במקדש נטוש של אלת הצדק תמיס, היא העבירה להם מסר חידתי מזאוס: "כסו את ראשיכם, לכו קדימה והשליכו את עצמות אמכם לאחור". דאוקליון ופירה הבינו שמדובר בגיאה, אמא אדמה במיתולוגיה היוונית, שעצמותיה הן אבנים. האבנים שהשליך דאוקליון הפכו לגברים, והאבנים שהשליכה פירה הפכו לנשים, ובאופן זה אוכלסה הארץ שוב.

לפי מספר גרסאות ובהן קטלוג הנשים מן המאה הששית לפנה"ס, דאוקליון ופירה הולידו גם בן בדרך טבעית: את הלן אבי היוונים ("הלנים" ביוונית). הלן הוליד שלושה בנים: דורוס, איולוס וקסותוס, וקסותוס הוליד את אכאיוס ואיון. אלו הוצגו כאבות היוונים הדורים, האיולים, האכאים והאיונים. גרסה זו מזכירה מאוד את רשימת העמים הנולדים לבניו של נח בפרק י' של ספר בראשית, פרט לכך שאף שם איננו משותף בין הרשימות: כפי שהרשימה המקראית מדגישה את בני שם, הרשימה היוונית מדגישה את בני הלן[14]. לפי המיתולוגיה היוונית, המבול של דאוקליון ופירה סיים את תור הברונזה, השלישי בחמשת התורות של תולדות האדם לפי הסיודוס ואובידיוס. מיתוס זה קרוב לוודאי נועד להצדיק את האופן שבו היוונים ההלנים הורישו את הפלסגים, תושביה הקדומים יותר של יוון, בדומה לאופן שבו סיפור שכרות נח המקראי מצדיק את שיעבוד בני כנען לבני ישראל צאצאי שם.

מספר סיפורים נוספים הוגדרו על ידי בני יוון ורומי עצמם כסיפורי מבול (לטינית: diluvium). העתיק שבהם מתואר כ"סיפור המבול של אוגיגס" ומתוארך לשנת 2136 לפנה"ס על ידי מרקוס טרנטיוס וארו, לשנת 1796 לפנה"ס על ידי יוליוס אפריקנוס, ול-250 שנה לפני דאוקליון על ידי אוסביוס מקיסריה, שגם כותב כי התרחש 2,200 שנה לאחר המבול של נח. שני סיפורים נוספים שאינם מוכרים היטב הם של נאנאקוס מלך פריגיה ודרדנוס מצפון יוון. שלושת הסיפורים האלו הוצגו במפורש כאירועי מבול מקומיים, ולא כמבול עולמי[60].

סיפור נוסף במיתולוגיה היוונית שהוגדר כסיפור מבול מקומי הוא סיפור באוקיס ופילמון (Baucis and Philemon), שאף הוא מוכר בעיקר מן המטמורפוזות של אובידיוס. בסיפור זה מתחפשים האלים זאוס והרמס לאנשים פשוטים, ומבקשים מאנשי עיר מקום ללון בו בלילה. הם נדחים על-ידי כל אנשי העיר הרשעים, עד שהם מתקבלים בביתם של באוקיס ופילמון, זוג עני, קשיש וחשוך ילדים, המתחלקים עם האורחים בארוחתם הדלה. כגמול מורים האלים לבאוקיס ופילמון לטפס על ההר הסמוך ולא להביט לאחור עד שיגיעו לפסגתו. כאשר הזוג מגיע לפסגה, הם מגלים שהעיר החטאה נמחתה במבול, ורק ביתם שרד והפך למקדש. האלים נענים למשאלות הזוג: לשרת במקדש עד סוף חייהם, ולמות יחד באותה שעה. עם מותם הם הופכים ביחד לאלון ולתרזה. חוקרי מיתולוגיה השוואתית סבורים שסיפור זה מקביל לסיפור סדום ועמורה במקרא[60].

 
האי האגדי אטלנטיס (לבן) מאוייר באוקיינוס האטלנטי במפת העולם.

סיפור אטלנטיס מופיע בשני דיאלוגים של הפילוסוף היווני אפלטון: טימיאוס וקריטיאס, שבהם סוקרטס משוחח עם קריטיאס. קריטיאס מייחס את הסיפור דרך המדינאי האתונאי סולון לכוהן מצרי אלמוני מן העיר סאיס. הסיפור היה ככל הנראה משל אלגורי שהציג אפלטון, בדומה למשל המערה, אך ייתכן שהוא התבסס על מיתוסים שרווחו בזמנו במצרים או ביוון. יש בסיפור מספר מוטיבים של מיתוס מבול, ואף אפלטון עצמו ערך בדיאלוגים הקבלה מפורשת בין סיפור אטלנטיס למספר סיפורי מבול במיתולוגיה היוונית. בסיפור מתואר אי קדום ב"ים האטלנטי", מעבר ל"עמודי הרקולס", שהיה "גדול יותר מאשר לוב ואסיה ביחד". סביר שאפלטון התכוון רק לאסיה הקטנה ולא לכל יבשת אסיה. קריטיאס מפרט כי לפי המקורות המצריים אורכו של האי היה 3,000 סטדיות (כ-550 קילומטרים) ורוחבו 2,000 סטדיות (כ-370 קילומטרים). עוד מספר קריטיאס כי אל הים פוסידון היה פטרונה של אטלנטיס, ויישב אותה בצאצאיו: שישה זוגות בנים תאומים מקלייטו, בת המלך המיתי אבנור (Evenor), שהבכור בהם נקרא אטלס[61]. ממלכת אטלנטיס הייתה רבת עוצמה, ואנשיה היו יראי-שמיים וחכמים שקידשו מידות טובות ושליטה עצמית, ותיעבו זהב, רכוש ומותרות. אך בחלוף הדורות, ככל שדולל המרכיב האלוהי בבני אטלנטיס והתערבב עם בני התמותה, גברו טבע האדם ותאוות הבצע שלהם, עד שזאוס החליט להחריבם. לפי הסיפור, תשעת אלפי שנים לפני זמנו של אפלטון נלחמה אטלנטיס נגד ברית מדינות שמצידם המזרחי של עמודי הרקולס בראשות אתונה. אך לאחר מכן התרחשו רעידות אדמה אדירות ושטפונות, והאי אטלנטיס שקע ונעלם במעמקי הים תוך יום אחד ולילה אחד. סיפור חורבנה של אטלנטיס לא סופר בפירוט משום שהדיאלוג קריטיאס לא הושלם, ודיאלוג שלישי היפותטי שאמור לתאר את סופה ככל הנראה לא נכתב. בדומה לסיפור המבול המקראי ותיבת נח, רבים במהלך ההיסטוריה החשיבו את הסיפור לעובדתי לפחות בחלקו, וניסו לגלות את שרידי אטלנטיס במקומות שונים, ולקשר אותה לאירועים היסטוריים, כמו חורבן האי האגאי סנטוריני בהתפרצות געשית. ואולם אין הסכמה מדעית על עדות כלשהי שהאי או הממלכה אכן התקיימו במציאות[26].

במסורת האסלאםעריכה

 
ציור מן האימפריה המוגולית מתאר את ספינת נוח לפי הקוראן.

מקורו של סיפור המבול המוסלמי בסיפור המקראי, בשינויים שונים. נוּח איבּן לוּמיכּ איבּן מוּתוּשלח (ערבית: נח בן למך בן מתושלח) מזוהה באסלאם כנביא, ואחד משליחיו הראשונים של אללה. הוא נזכר פעמים רבות בקוראן, ואף סורא שלמה נקראת על שמו. לפי הסיפור בקוראן, שליחותו העיקרית של נוח הייתה להזהיר את בני-דורו החטאים לזנוח עבודת אלילים וניאוף, לעבוד את האל האחד ולחיות חיים טהורים וישרים. רק לאחר 950 שנות הטפה, כאשר האנשים עדיין סירבו לחזור בהם מדרכם, ירד המבול. במסורת המוסלמית יש מחלוקת אם המבול היה כלל-עולמי או מקומי. נוח הצטווה על ידי אללה לבנות ספינה (ערבית: سفينة, בתעתיק: "סאפינה"), ולהכניס אליה את המאמינים וזוגות מבעלי החיים. הקוראן מתאר כי בני-דורו של נוח לעגו לו על בניית הספינה וחשבו אותו למטורף, ואפילו אשתו ואחד מבניו סירבו לעלות על הספינה, ונספו במבול. הקוראן עורך הקבלה מפורשת בין אשת נוח לאשת לוט.

מספר אתרים במסורת המוסלמית זוהו כקברו של נוח, אחד מהם סלע אנדרומדה הנקרא גם "סלעו של נוח" בחוף יפו. לפי מסורת זו נבנתה יפו על ידי יפת בן-נוח עוד לפני המבול.

במיתולוגיה הנורדיתעריכה

לפי המיתולוגיה הנורדית, אבי האלים אודין ואחיו הרגו את הענק יימיר, ויצרו את העולם מגופתו: את הארץ מבשרו, את הים מדמו, וכן הלאה. הוצע כי יימיר קשור אטימולוגית ליימה במיתולוגיה הפרסית-זורואסטרית וליאמה במיתולוגיה ההינדית, שניהם דמויות מפתח הקשורות לסיפורי מבול במסורות הודו-אירופיות.

באדה הפרוזאית מסופר שהריגת יימיר יצרה מבול אדיר של דם, ממנו הניצולים היחידים היו זוג ענקים: בלגרמיר שהיה נכדו של יימיר, ואשתו ששמה לא מובא באדה. הם ניצלו באמצעות טיפוס על עצם (lúðr) שטיבו איננו ברור, ומהם נולד דור חדש של ענקים. האדה הפרוזאית חוברה על ידי הסופר האיסלנדי הנוצרי סנורי סטורלוסון במאה ה-13, ונראה שהוא ניסה ליישב את סיפור הבריאה של המיתולוגיה הנורדית עם סיפור המבול המקראי.

במיתולוגיה הקלטיתעריכה

הנצרות המוקדמת באירלנד קשרה את המיתולוגיה האירית לסיפור המבול היהודי-נוצרי, בספר הפלישות (Lebor Gabála Érenn), טקסט מימי הביניים. לפי מיתוס זה החל יישוב אירלנד עוד לפני המבול עם קאסיר (Cessair), נכדה של נח שאיננה נזכרת בספר בראשית. המבול המקראי מחה את כל החיים באירלנד פרט לבעלה של קאסיר, פינטאן, שניצל באמצעות שינוי דמותו לדג סלמון. הוא היה למקור ידע על אירלנד העתיקה בתקופה שלאחר המבול[62].

במיתולוגיה הוולשית מוכר סיפור דואימן ודואימך (Dwyfan and Dwyfach), הקרויים על שם נהרות בווילס, והם גיבורי מבול ששרדו בתבה אליה העלו זוגות של בעלי חיים. כמה גרסאות של הסיפור הופיעו בטריאדות הוולשיות (Welsh Triads) מימי-הביניים, ואחרות נאספו במאות ה-18 וה-19 על-ידי המשורר הוולשי לולו מורגאנוג (Iolo Morganwg). נפוצה בהם מפלצת מים בשם אמנק (Afanc) ששכנה כמסופר באגם בוויילס שזהותו משתנה בגרסאות שונות, והיא גורמת למבול. במיתולוגיה הוולשית יש גם סיפור ממלכה ששקעה בים, קאנטרר גווילוד (Cantre'r Gwaelod), המזכיר את סיפור אטלנטיס. איים, ערים וארצות אגדיות ששוקעים בים נפוצים בפולקלור הקלטי, למשל ליונס (Lyonesse), שלפי המחזור הארתוריאני שכנה בחוף קורנוול, ואיס (Ys) לחופי ברטאן. הם שימשו השראה לסיפור נומנור בעולם הארץ התיכונה של הסופר הבריטי ג'ון רונלד רעואל טולקין.

במיתולוגיה האנגלו-סקסוניתעריכה

 
איור מודרני מתאר את סיפה התינוק בסירה.

תרבויות רבות שאימצו או הושפעו ממיתוס המבול המקראי דרך הנצרות או דרך האסלאם, ניסו לפרש אותו וליישב אותו עם סיפורי המיתולוגיה והפולקלור המקוריים שלהן. בייחוד, רבות מהן ניסו לשלב את תולדותיהן ברשימה הגנאלוגית המקראית.

כך עשו גם העמים האנגלו-סקסונים באנגליה לאחר שקיבלו עליהם את הנצרות במאה השביעית לספירה. תפקיד חשוב בתהליך זה מילאו המסיונר יליד דבון בוניפציוס הקדוש והנזיר הנורת'מברי בדה ונרביליס. הסיפור התבסס על מלך מיתי מרשימת המלכים הלומברדית (List of kings of the Lombards) בשם סיפה (Sceafa) או סקיף, אשר לפי האגדה הופיע בינקותו בסירה (באנגלית עתיקה: skiff) שנסחפה מן הים. במיתוס הגרמאני המוקדם, סיפה בדרך כלל נחשב לצאצא של אודין. ואולם הכרוניקה האנגלו-סקסונית מספרת סיפור חליפי כי סיפה נולד על תיבת נח. גרסאות שונות של הכרוניקה מציגות את סיפה מצד אחד כבן או צאצא של נח, ומצד שני כאב קדמון של אלפרד הגדול, מלך וסקס שבחצרו נתחברה ככל הנראה הכרוניקה[63].

ביאוולף, שיר אפי מן היצירות החשובות באנגלית עתיקה, מזכיר כי הענקים נספו במבול, סיפור אשר קרוב לוודאי מושפע גם מן המיתולוגיה הגרמאנית וגם מן הסיפור המקראי[63].

במיתולוגיות אמריקה הפרה-קולומביאניתעריכה

 
נאנאבוזו, רוח טבע וגיבור תרבות בסיפורי כמה מעמי האינדיאנים הצפון אמריקנים, מתואר באיור מודרני כשהוא יושב על צמרת עץ כדי להמלט ממי המבול.

במיתוסים של עמים ילידים ביבשת אמריקה ניתן לפעמים למצוא מוטיבים המזכירים מאוד את מיתוס המבול המקראי, ובמספר מקרים תיבה, שילוח יונה ואף את השם "נוח". ואולם דמיון כזה הוא בדרך-כלל תוצאה ברורה של השפעת התרבות האירופאית והדת הנוצרית של "האדם הלבן". זאת מכיוון שמרבית הסיפורים האלו תועדו בפירוט רק לאחר השתלטות האימפריאליזם האירופי על אמריקה, שהייתה מלווה במסיונריות והתנצרות. למשל, במיתוס המבול של בני עם הפופולוקה (Popoluca) במקסיקו מסופר כי האל שהוריד את המבול והושיע את הגיבור הוא חסוקריסטו, ישו הנוצרי בספרדית[64]. אפילו מחקר אתנוגרפי זהיר ומפורט כיום מתקשה מאוד להתחקות אחר המיתולוגיה הפרה-קולומביאנית המקורית. רק פיענוח ארכאולוגי של כתובות ויצירות אמנות שנעשו בתקופה הפרה-קולומביאנית נקי בביטחון מהשפעות אירופיות, אך הוא מוגבל לעמים ותרבויות שהיו להם כתב ואמנות דתית מפותחת, כמו המאיה, האצטקים והאינקה.

באמריקה הצפוניתעריכה

מיתוסי מבול באמריקה הצפונית מתאפיינים בשימוש רב מאוד בארכיטיפ צולל האדמה. למשל, באחד המיתוסים של בני אנישינאבה (Anishinaabe), הגיבור התעלולן נאנאבוזו (Nanabozho) הוריד מבול על האדמה בכדי להטביע את אויבו, מנהיג רוחות המים. נאנאבוזו הציל את עצמו כשטיפס לצמרת עץ אורן גבוה. כדי ליצור אדמה לעמוד עליה, הוא ביקש מן הטבלן, ולאחריו מן הלוטרה, ולאחריה מן האונדטרה, לצלול לתוך המים ולהביא לו מעט אדמה. שלושתם טבעו ומתו בניסיון זה, אבל גופתה של האונדטרה צפה על פני המים, ובכפותיה היה מעט חול, ממנו הצמיח נאנאבוזו אי קטן שהפך ליבשת חדשה[65].

נאנאבוזו, בשמות מקומיים שונים, הוא גיבור תרבות במיתולוגיות של מרבית העמים האינדיאנים של אמריקה הצפונית מזרחית. במיתולוגיה של עמי הלנאפי, הוא נקרא נאפוש. כאשר האל הבורא הוריד מבול כדי להשמיד את הארץ שהפכה לזירת מאבק בין אלים רעים, הציל נאפוש מספר בני-אדם וחיות על ידי הסתרתם בתוך חולצתו בעת שטיפס לצמרת עץ ארז גבוה. מענפי הארז הוא בנה רפסודה שעליה צפו הוא ושאר הניצולים. כאשר שכך הגשם, החליט נאפוש להשתמש בכוחות שניתנו לו על ידי הבורא כדי ליצור ארץ חדשה. גם בסיפור זה הוא שלח מספר חיות לצלול לתוך המים, והאונדטרה הייתה זו שהצליחה לחזור עם קומץ עפר בכפותיה. את קומץ העפר הניח נאפוש על שיריונו של הצב, וזה גדל ליבשה חדשה. אף שסיפור המבול קרוב לוודאי מושפע מסיפור המבול היהודי-נוצרי, דמות נאנאבוזו/נאפוש וסיפור צלילת החיות לתוך המים להביא קומץ אדמה הם בסבירות גבוהה סיפור אינדיאני מקורי[66].

אצל שבטי הסו מסופר כי האנשים הראשונים הותקפו על-ידי מפלצת מים ששלחה מבול להרוג אותם. רק נערה יפה אחת ניצלה על-ידי עיט, שנשא אותה בכנפיו לביתו בצמרת עץ גבוה בראש גבעה. הנערה הפכה לאשתו של העיט, וילדה לו בן ובת תאומים, שהיו לאבות המייסדים של הסו. אנשי הסו כינו את עצמם "אנשי עיט".

באמריקה המרכזיתעריכה

 
אבן השמש האצטקית, מונולית אבן במשקל 25 טונות, מתארת את ארבעת העולמות הקודמים שלפי המיתולוגיה האצטקית חרבו על-ידי חיות טרף, סופה, גשם אש, ומבול.

במחקר אתנולוגי של סיפורי מבול אצל עמי אינדיאנים במקסיקו, נמצא שרובם לא הזכירו כלל סיבות למבול[64]. רק במיעוטם מסופר שהאל הוריד אותו בעקבות "חטאים" כלליים שאינם מפורטים, וייתכן שזו השפעת הנצרות. בכמה סיפורים וביניהם בפופול ווך, האפוס החשוב ביותר במיתולוגיה של המאיה, נכתב שהיה זה משום שבני-האדם שכחו את האל הבורא, ובאחרים נאמר שמבול הורד "משום שהעולם היה ישן מאוד".

תפיסה זו לפיה העולם הוא עתיק מאוד וקיים במחזורים של בריאה והשמדה היא קרוב לוודאי פרה-קולומביאנית מקורית. האלים הבוראים במיתולוגיות המרכז אמריקניות תכופות מחריבים את העולם כולו ובוראים חדש. מספרם של מחזורי הבריאה מחדש משתנה במיתולוגיות שונות, ומוזכרות צורות שונות של חורבן: מבול, חיות טרף, סופות או גשם של אש. בסיפורים מסוימים נאמר שאוכלוסיית העולמות שהוחרבו הייתה שונה מזו של בני האדם הנוכחיים, למשל שהם היו ענקים או גמדים, והם הושמדו לחלוטין.

במקצת סיפורי המבול באמריקה המרכזית מוזכרים ניצולים, במספר ובהרכב משתנה, אשר צפים על מי המבול בתוך גזע עץ חלול, או מטפסים על עצים או פסגות גבוהות. לעיתים הם עושים זאת על דעת עצמם, ולעיתים זה בעצת האלים, אבל לאחר סיום המבול הם ממרים את מצוות האלים. באופן טיפוסי, בכמה מן הסיפורים האלו הניצולים מדליקים אש על אף שהאלים אסרו זאת. תכופות האלים מענישים ניצולים אלו בהפיכתם לחיות, כגון כלבים, קופים או דגים. מוטיב החוזר במספר סיפורי מבול באמריקה המרכזית כונה על-ידי אתנולוגים "עקרת הבית הנעלמה", בו ניצל מן המבול רק גבר אחד, או לעיתים מספר גברים. כאשר הניצול שב בערב למחנה שהקים, הוא מגלה עקבות אורחת מסתורית שהדליקה אש, הכינה ארוחה ועשתה מלאכות בית שונות. הניצול אורב לעקרת הבית המסתורית, ומגלה כי זוהי כלבה או קופה. בכמה גרסאות הם מושמדים בידי האלים כעונש על הדלקת האש, ובאחרות הם נישאים וצאצאיהם מאכלסים את העולם[64]. סיפור זה מזכיר כמה מיתוסי מבול מזרח-אסיתיים, אלא ששם נפוץ דווקא הצירוף של כלב זכר ואישה נקבה.

עם הטולטק ייסדו במאה העשירית לספירה את עיר הבירה טולה. התרבות שלהם השפיעה רבות גם על התרבות האצטקית המאוחרת לה[67]. הבורא במיתולוגיה הטולטקית ברא חמישה עולמות בזה אחר זה: עולמות העפר, האש, האוויר, המים והסלע. אנשי העולם הראשון היו מרושעים ונטרפו על ידי אוצלוטים. אנשי העולם השני היו טפשים ונהפכו לקופים. האנשים בעולם השלישי לא היו יראי שמים, ולכן עולמם הושמד באש. העולם הרביעי הוטבע במבול. כל עולם שהושמד, השמש שלו מתה. העולם החמישי הוא העולם הנוכחי. מיתוס דומה מאוד הנקרא כיום חמש השמשות (Five Suns) חוזר גם במיתולוגיה האצטקית, ואצל שאר עמי הנאוואטל ילידי מקסיקו. במיתוס האצטקי, מבול השמיד את העולם הרביעי, עולם המים, כאשר פטרוניתו, אלת הפריון והמים צ'לוויטלקו (Chalchiuhtlicue), בכתה במשך 52 שנים רצופות משום שבעלה, האל טלאלוק, התאכזר אליה. צ'לוויטלקו בנתה גשר בין הארץ והשמיים , שחסידיה הורשו לעבור בו, וכל שאר אנשי עולם המים הפכו לדגים.

באמריקה הדרומיתעריכה

אצל העמים דוברי השפות האיימריות (Aymaran languages) בהרי האנדים בבוליביה, האל הבורא היה אל השלג קון. במיתוס המבול המסופר אצלם, קון כיסה את העולם בשלג וקרח. אלי הפוריות שלחו את בנם איש הנשר לברוא עם חדש, הילידים החיים כיום ליד אגם טיטיקקה[68].

במיתולוגיות אוקיאניהעריכה

בהוואי תועד סיפור הגיבור נואו-פולה, שפירושו בהוואית "נואו המתפלל", אשר ניצל ממבול בספינה גדולה שעליה סוס. הספינה נחה בפסגת הר מאונה קיאה ונואו הקריב חזיר לירח, אך האל הבורא במיתולוגיה ההוואית, קאנה, ירד משמים על קשת בענן והסביר כי הוא שאחראי למבול ולהצלה. סיפור זה תועד לראשונה רק במאה ה-19, ובסבירות גבוהה מושפע מסיפור המבול המקראי, שהגיע להוואי באמצעות מסיונרים נוצרים[69]ץ

לפי סיפור שסופר באיי פיג'י, לאל נדנגאי הייתה ציפור חביבה עליו. שניים מנכדיו הרגו אותה וקברו את פגרה, אך שליחו של נדנגאי אוטו חשף את פשעם. במקום להתנצל הם נמלטו להרים, ומצאו מקלט אצל נגרים שבנו מבצר עץ כדי לעצור את נגנגאי. המבצר עמד בפני התקפות צבאותיו של נדנגאי במשך שלושה חודשים, אך אז הציף נדנגאי את הארץ במבול של גשם. המורדים התפללו לאלים אחרים שיעזרו להם, ואל הנגרים רוקורו לימד אותם לבנות סירות קאנו. הם שטו ואספו ניצולים נוספים. שמונה מהם שרדו על אי אחד, המוצג גם היום כמקור לשאר תושבי פיג'י[70].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • David Leeming, Creation myths of the world: an encyclopedia, ABC-CLIO, LLC, Santa Barbara, California, 2010 (2nd Ed.). ISBN 978-1-59884-174-9
  • Dundes, Alan, ed. The flood myth. Univ of California Press, 1988.
  • Finkel, Irving. The Ark Before Noah: decoding the story of the flood. Hachette UK, 2014.‏
  • Lewis, Mark Edward. The flood myths of early China. SUNY Press, 2006.‏

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מיתוסים של מבול בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לימינג, עמ' 6
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Lewis, Mark Edward. The flood myths of early China. SUNY Press, 2006.‏
  3. ^ לימינג, עמ' 7
  4. ^ לימינג, עמ' 104
  5. ^ לימינג, עמ' 149
  6. ^ וכך גם בפשט סיפור הבריאה הראשון במקרא: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב'); "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן" (בראשית א', ט')
  7. ^ לימינג, עמ' 41
  8. ^ לימינג, עמ' 26
  9. ^ לימינג, עמ' 27
  10. ^ לימינג, עמ' 67
  11. ^ לימינג, עמ' 112
  12. ^ לימינג, עמ' 73
  13. ^ לימינג, עמ' 137
  14. ^ 14.0 14.1 גיא דרשן, אחר המבול: סיפורי מוצא במקרא ובאגן הים התיכון המזרחי, ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, 2018
  15. ^ John C. Whitcomb & Henry M. Morris, The Genesis Flood. Presbyterian & Reformed Publishing, 1961.
  16. ^ National Academy of Sciences and Institute of Medicine (2008) Science, Evolution, and Creationism (Natl Acad Press, Washington, DC), p.38
  17. ^ Hill, C. A., & Moshier, S. O. (2009). Flood Geology and the Grand Canyon: A Critique. Perspectives on Science & Christian Faith, 61(2).
  18. ^ בשנת 1982, במשפט תקדימי בבית הדין של ארקנסו McLean v. Arkansas Board of Education, בחן בית המשפט תאוריות של "מדע הבריאה", ופסק שתאוריות של קטסטרופיזם ומבול כלל-עולמי אינן מדעיות עקב הסתמכותן על נסים:
    Stephen Jay Gould, Genesis vs. Geology: The claim that creationism is a science rests above all on the plausibility of the biblical flood. The Atlantic, Sept., 1982.
  19. ^ Kristan-Tollmann, E. and Tollmann, A. (1994), "The youngest big impact on Earth deduced from geological and historical evidence." Terra Nova, 6: 209–217. doi: 10.1111/j.1365-3121.1994.tb00656.x
  20. ^ Deutsch, A.et al (1994). The Impact‐Flood Connection: Does It Exist?. Terra Nova, 6(6), 644-650.
  21. ^ RYAN, W. & PITMAN, W. 1998. Noah’s Flood. The New Scientific Discoveries about the Event that Changed History. 319 pp. New York: Simon & Schuster. ISBN 0 684 81052 2
  22. ^ Giosan, L., Filip, F., & Constatinescu, S. (2009). Was the Black Sea catastrophically flooded in the early Holocene?. Quaternary Science Reviews, 28(1-2), 1-6.
  23. ^ Mertens, K. N., rt al (2012). Quantitative estimation of Holocene surface salinity variation in the Black Sea using dinoflagellate cyst process length. Quaternary Science Reviews, 39, 45-59.
  24. ^ דונדס, עמ' 90
  25. ^ דונדס, עמ' 90
  26. ^ 26.0 26.1 Feder, K. L. (2010). Encyclopedia of Dubious Archaeology: From Atlantis to the Walam Olum. ABC-CLIO.‏
  27. ^ 27.0 27.1 גיא דרשן, נֹח לא לבד: גירסאות חדשות ומפתיעות של סיפור המבול, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2014
  28. ^ ש. שפרה, יעקב קליין, בימים ברחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, הוצאה עם עובד, 1996, 123-124.
  29. ^ יעקב קליין, וישלח את העורב, בראשית: עולם התנ"ך, דברי הימים הוצאה לאור, 2004, עמ' 61.
  30. ^ 30.00 30.01 30.02 30.03 30.04 30.05 30.06 30.07 30.08 30.09 30.10 Finkel, Irving. The Ark Before Noah: decoding the story of the flood. Hachette UK, 2014.
  31. ^ שפרה ש' ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם : אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, 1996, הוצאת עם עובד
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 32.3 יעקב קליין, "המקרא והספרות המסופוטמית: מסורות בראשית, ספרות החכמה וספרות הקינות", מתוך ספרות המקרא: מבואות ומחקרים (כרך שני) בעריכת צפורה טלשיר, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2011
  33. ^ פינקל מעיר כי אתרחסיס ואותנפישתים אינם מתוארים במפורש כמלכים בתעודות ששרדו, אך זה משתמע מן הסיפור, וקרוב לוודאי מייצג את השפעת הגרסה השומרית בה זיאוסודרה מוצג במפורש כמלך שורופק.
  34. ^ נקרא במיתוס גם הר נימוש, ככל הנראה ההר הידוע כיום בשם פיר עומר גודרון בכורדיסטן, שגובה פסגתו כ-2700 מטר מעל פני הים.
  35. ^ Kennett, D. J., & Kennett, J. P. (2006). Early state formation in southern Mesopotamia: Sea levels, shorelines, and climate change. Journal of Island & Coastal Archaeology, 1(1), 67-99.‏
  36. ^ Woolley, Leonard. "Stories of the Creation and the Flood." The Flood Myth (1988).‏
  37. ^ Mörner, N. A. (2014). The flooding of Ur in Mesopotamia in new perspectives. Archaeological Discovery, 3(01), 26.
  38. ^ Morozova, G. S. (2005). A review of Holocene avulsions of the Tigris and Euphrates rivers and possible effects on the evolution of civilizations in lower Mesopotamia. Geoarchaeology, 20(4), 401-423.‏
  39. ^ אריה ש. איסר ומתניה זהר, והרעב כבד בארץ : שינויי אקלים והשפעתם על ההיסטוריה של ארצות המקרא, הוצאת כרמל, 2008, עמ' 69-64
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 Ara, M. (2017) A comparison of the ancient Zoroastrian flood saga and the story of Noah in the Book of Genesis. International Journal of Current Research, ((7), 55285-55291.
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 41.3 González-Reimann, L. The Growth of a Story from the Brãhmaaas to the Purãnas, Journal of Vaishnava Studies, Vol. 15, No. 1, 2006.
  42. ^ 42.0 42.1 42.2 42.3 42.4 Van, D. N. (1993). The flood myth and the origin of ethnic groups in Southeast Asia. Journal of American Folklore, 304-337
  43. ^ Zong In-Sob. Folk Tales from Korea, Routledge & Kegan Paul Ltd., London, 1952.
  44. ^ 44.0 44.1 Birrell, Anne. "The four flood myth traditions of classical China." T'oung Pao 83 (1997): 213.
  45. ^ 《淮南子·覽冥訓》, תרגום לעברית: עופר ולדמן.
  46. ^ Wu, Q., et al (2016). Outburst flood at 1920 BCE supports historicity of China’s Great Flood and the Xia dynasty. Science, 353(6299), 579-582.
  47. ^ Wu, w. et al (2017). Comment on “Outburst flood at 1920 BCE supports historicity of China’s Great Flood and the Xia dynasty”. Science, 355(6332), 1382
  48. ^ Huang, C.C. et al (2017). Comment on “Outburst flood at 1920 BCE supports historicity of China’s Great Flood and the Xia dynasty”. Science, 355(6332), 1382
  49. ^ McDonald, L. A. (2018). Worldwide Waters: Laurasian Flood Myths and Their Connections.
  50. ^ באוגריתית, באכדית ובפיניקית: "צפנו". יתכן שהוא נזכר במקרא בישעיהו, י"ד, י"ג: וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ, הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה--מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי-אֵל, אָרִים כִּסְאִי; וְאֵשֵׁב בְּהַר-מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן.
  51. ^ משה דוד קאסוטו העיר כי גם במקרא מתואר המוות כמתגנב דרך חלונות: "כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת" (ירמיה ט', כ).
  52. ^ 52.0 52.1 52.2 Follansbee, E. (1988). The Story of the Flood in the Light of Comparative Semitic Mythology. The Flood Myth, 19, 75.
  53. ^ מספר חוקרים נוספים הציעו שתיאורי התיבה המסופוטמיים והמקראיים משקפים מתארים ארכיטקטונים או סמליים של מקדש, היכל או אוהל מועד, ראו סיכום אצל:
    Crawford, C. D. (2013). Noah’s Architecture: The Role of Sacred Space in Ancient Near Eastern Flood Myths. Constructions of Space IV: Further Developments in Examining Ancient Israel’s Social Space, 1-22.
  54. ^ א גיצה וש. לוי, עתיקות: סדרה עברית, כרך ב (ירושלים: רשות העתיקות, 1958) עמ' 108–115.
  55. ^ Darshan, G. (2016). The calendrical framework of the priestly flood story in light of a new Akkadian text from Ugarit (RS 94.2953). Journal of American Oriental Society, 136(3), 507-514
  56. ^ חיים כהן, וכפרת אותה.. בכפר. בראשית: עולם התנ"ך, ספר בראשית בעריכת משה ויינפלד, דברי הימים הוצאה לאור, תל אביב 2002, עמ' 58.
  57. ^ בתהלים כ"ט, י': "יְהוָה, לַמַּבּוּל יָשָׁב"
  58. ^ 58.0 58.1 שמואל אפרים ליונשטם, "המבול", אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, בעריכת בנימין מזר, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים. הדפסה שנייה מתוקנת. 1968
  59. ^ תאור זה קרוב לוודאי מתכתב עם תאור הבריאה בפרק א' של ספר בראשית, בו מתוארים התהום הבראשיתית והשמים כמפרידים בין מים עליונים ותחתונים
  60. ^ 60.0 60.1 Kitchell, K. F. (1993). The View from Deucalion's Ark: New Windows on Antiquity. The Classical Journal, 88(4), 341-357
  61. ^ אין לבלבל אותו עם הטיטאן אטלס. שמו של האוקיינוס האטלנטי ביוונית קרוב לוודאי נגזר משם הטיטאן, בעוד ששמם של אטלנטיס ואטלס האטלנטידי נגזרו משם האוקיינוס.
  62. ^ לימינג, עמ' 150
  63. ^ 63.0 63.1 Anlezark, Daniel. "Water and fire: The myth of the flood in Anglo-Saxon England." (2018).
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 Horcasitas, F. (1988). An analysis of the deluge myth in Mesoamerica. The Flood Myth, 183-219.
  65. ^ Patricia Ann Lynch, Native American Mythology A to Z, Second Edition, Chelsea House NY, 2010, p.65
  66. ^ לימינג, עמ' 172
  67. ^ Toltec Civilization, Ancient History Encyclopedia
  68. ^ לימינג, עמ' 53
  69. ^ Cotterell, Arthur. A dictionary of world mythology. Oxford University Press, 1986.
  70. ^ Kelsen, H. (1988). The principle of retribution in the flood and catastrophe myths. The flood myth. University of California Press, Berkeley, California, USA, 125-149.‏