ויקיפדיה

המנהרה

רומן מאת א.ב. יהושע

המנהרה הוא רומן מאת א.ב. יהושע שיצא לאור בעברית בשנת 2018 בסדרת "הספריה החדשה" של ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד. הדמות הראשית ברומן היא צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות שבגיל 72 התגלו בו סימנים ראשונים של שיטיון. לוריא מנסה להתמודד באמצעות עבודה התנדבותית מאתגרת, שמובילה אותו למצבים אבסורדיים לצד מצבים משעשעים.

המנהרה
מידע כללי
מאת א.ב. יהושע
שפת המקור עברית
תורגם לשפות אנגלית, גרמנית, צרפתית, איטלקית[1]
סוגה רומן עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה הוצאת הקיבוץ המאוחד
תאריך הוצאה 2018
מספר עמודים 323
עורך מנחם פרי
סדרה
סדרת ספרים "הספריה החדשה"
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 004713888
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חוקר הספרות דן מירון רואה ברומן שילוב של שתי עלילות: "העלילה האחת, הראשית, היא עלילת ה"שיטיון" (דמנציה) של הגיבור הראשי, צבי לוריא, והשנייה היא עלילת המנהרה והתסבוכת האנושית והפוליטית המביאה לחפירתה ללא צורך. בהשתלבותן יוצרות שתי העלילות מבנה של סונטה המתפתחת לקראת אקורד סיום מפתיע בדיסוננס שבו."[2]

עלילת הספר עריכה

הדמות הראשית בספר היא צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות המתגורר בתל אביב, שעבד שנים רבות בנתיבי ישראל, ובגיל 72 התגלתה במוחו אטרופיה (ניוון) המעידה על שיטיון צפוי. כסימן ראשון לשיטיון לוריא, שנשלח לקחת את נכדו מגן הילדים, לוקח בטעות ילד אחר, נבו, בן לנוגה, נבלנית שהיא אם יחידנית (המוכרת לקוראיו של יהושע כגיבורת הרומן הקודם שלו "ניצבת").

בעצת אשתו הרופאה, דינה, מתנדב לוריא ללוות את עשהאל מימוני, מהנדס דרכים צעיר שהחליף אותו, במשימה של תכנון כביש חדש במכתש רמון שבנגב. במסלול המתוכנן של הכביש נמצאת גבעה שבראשה שרידים של מבנה נבטי, שבהם מתגוררים שלושה פלסטינים (אב, בנו ובתו) שאותם מתאר מימוני כשב"זים ("שוהים בלי זהות"[3]) שנאלצו להימלט מכפרם שבשומרון לאחר שבעצת איש המנהל האזרחי, שיבולת, האב השתתף בעסקת קרקעות מפוקפקת, שנועדה לממן ניתוח השתלת לב לאם המשפחה, שעוררה את זעם בני כפרו ואת זעם המתנחלים. הפתרון המתבקש לשם סלילת הכביש הוא שיטוח הגבעה, אך מימוני מעדיף להשאירה ולכרות מנהרה דרכה, כדי לשמר את מקום המסתור של המשפחה הפלסטינית, והוא מצפה שלוריא יסייע לו באישור תקציב לכך. לוריא מצליח במשימה, לאחר שבישיבה שדנה באישור התוכנית הוא מספר סיפור, ספק אמיתי ספק פרי דמיונו השיטיוני, על תאונה שקרתה שנים רבות קודם לכן בעת סלילת כביש שבעניינה לא אושרה כריית מנהרה שהייתה מונעת את התאונה.

לוריא עובר חוויות שונות, שבהן הוא והסובבים אותו בוחנים אותו, בניסיון להבין עד כמה השיטיון פוגע ביכולתו. הוא שם לב שהוא שוכח שמות פרטיים, ובסוף הרומן שכח אפילו את שמו הפרטי. הוא מקבל הודעה למימוני על מות אביו, אבל נזכר למסור אותה רק לאחר שעות ארוכות. הוא מנסה להתגבר על נזקי השיטיון. לאחר שאיבד את הטלפון הסלולרי שלו הוא רוכש שני מכשירים, כדי שאם האחד יאבד, עדיין ישמש אותו האחר. על מנת שלא לשכוח את הקוד להתנעת מכוניתו הוא מקעקע קוד זה על זרועו, אך רישיון הנהיגה נלקח ממנו לאחר שהוא מתוודה על השיטיון בפני שוטר שעצר אותו.

בנוסף למחלתו של לוריא, שתוצאותיה שזורות לכל אורך הרומן, שלל מחלות נוספות מניעות את העלילה: מימי, קרובה רחוקה של לוריא, סובלת משיטיון מתקדם, שגורם לה לאובדן כל קשר עם המציאות; מחלת הלב של אם המשפחה הפלסטינית, שגורמת למותה ולהגליית משפחתה לישראל; מחלת הסרטן של אביו של עשהאל מימוני (שהיה עמיתו לעבודה של לוריא); מחלת הקצרת של אשתו של שיבולת, הגורמת לו להחזיק דירה במצפה רמון, לא רחוק מהגבעה; מחלתה של דינה לוריא, שכרופאה נדבקה בחיידק אלים המביא לאשפוזה; במהלך אשפוזה פוגש לוריא פלסטיני שתרם אחת מכליותיו לקרובו ערבי-ישראלי הסובל ממחלת כליות.

כאשר דינה לוריא יוצאת לימים אחדים לכנס בגרמניה, שבו תרצה על מחלתה, היא ממנה את בתם להשגיח על לוריא, אך הוא מנצל הזדמנות זו למסע, בעזרת נהגים מזדמנים שהוא משכנע להסיעו, אל אזור כריית המנהרה, כדי לחזות בתחילת העבודות. הוא עולה לראש הגבעה, שם הוא פוגש את הפלסטיני, שאימץ לעצמו שם עברי, ירוחם יסעור.

הרומן מתרחש בתקופה הסמוכה למועד כתיבתו, העשור השני של המאה ה-21, ומחובר בנקודות רבות לאקטואליה של תקופה זו - בין השאר מוזכרת בו פרשת השחיתות בנתיבי ישראל, ללוריא מיוחס תכנון שתי מנהרות בכביש 6, בדרכם של לוריא ומימוני למכתש רמון הם עוצרים במלון "בראשית", ומוזכרת פעילותה של עמותת "בדרך להחלמה", העוסקת בהסעת חולים פלסטינים לבתי חולים בישראל.[4]

על כתיבת הספר עריכה

יהושע סיפר שאת כתיבת הספר החל בשנת 2015, ושאת הרעיון לכתוב ספר שגיבורו הוא מהנדס דרכים קיבל כאשר ראה את העבודות להרחבת שער הגיא. על הרעיון לכתוב על שיטיון אמר יהושע:

"זה קשור לחבר אהוב וסופר נפלא, שלפני שלוש או ארבע שנים התחיל אצלו תהליך של שיטיון. במידה מסוימת הוא התכונן לזה, מכיוון שזה גנטי ואצלו זה בא מאמא שלו. הוא דיבר עליה. אחר כך התחיל הבלבול הזה, הראשוני. היינו קובעים איתו משהו, והוא היה מתבלבל בשעות ומתבלבל במקומות. לפעמים אומר דברים מוזרים. תחילה זה היה משהו קל, שהוא עצמו התייחס אליו לפעמים בנימה של צחוק. זה לא היה טרגי מההתחלה. אחר כך זה החמיר. מה שעניין אותי בכתיבה זה האופן שבו השיטיון משנה את האדם. מוציא ממנו דברים חדשים. גבול החירות שלו נעשה יותר נזיל. יש לו חופש להוציא דברים אמיתיים יותר, שקשה היה לו לומר אותם קודם לכן. כאילו השכל המפקח, זה שאומר מה אסור ומה מותר להגיד, נעלם. ... ידעתי מההתחלה שאני רוצה לתאר את השיטיון בשלביו הראשוניים בלבד. נכתבו כבר ספרים על דמנציה עמוקה ואני לא רציתי לכתוב ספר כזה. רציתי לשמור על היכולת ההומוריסטית, על איזון בין הטרגי והקומי."[6]

במהלך כתיבת הרומן חלתה איקה, אשתו של יהושע, והיא נפטרה לאחר שהספיקה לקרוא 70 עמודים ראשונים של טיוטת הרומן. דמותה של איקה משתקפת בפרטים אחדים ברומן, ובפרט במחלתה של דינה לוריא.[6] את הספר הקדיש יהושע לאשתו המנוחה.

עטיפת הספר עריכה

על עטיפת הספר (בעיצובו של מנחם פרי) מופיע ציורו של ג'יימס רוזנקוויסט (אנ'), "רוטב", משנת 1967. הציור, שעיקרו רוטב עגבניות, מרמז לאירוע החריג הראשון לאחר גילוי האטרופיה במוחו של לוריא: קניית כמות גדולה של עגבניות שלא היה צורך בהן ("ופתאום הוא נדהם לגלות שבהיסח־הדעת נקנו הפעם, הן בסופרמרקט הן בשוק, עגבניות בכמות שהבית לא יוכל לעכל במשך ימים רבים".[7]) כדי להסתיר טעות זו שלו הופך לוריא את העגבניות לרוטב המרכיב שקשוקה שנאכלת במשך ימים אחדים, ושעליה אומר לוריא לבנו: "השקשוקה שהחזיקה מעמד ימים רבים היא עדות. היא נועדה להזהיר אותי מעצמי ואתכם ממני".[8]

על השיטיון עריכה

בפגישה של בני הזוג לוריא עם הנוירולוג הוא מדווח להם שאצל לוריא "התגלתה באונה המצחית אטרופיה שמעידה על ניוון קל".[9] בתגובה לשימוש שעושה לוריא במושג "שיטיון" מתקומם הנוירולוג: "בבקשה, מה פתאום שיטיון? לשם עוד לא הגענו. אל תקפוץ לאמץ לך משהו שאין לך מושג עליו, ואל תלבה פחדים מיותרים, ובעיקר, אל תתמכר לא לפסיביות ולא לפטליזם."[10]

לוריא מנסה להבין את שורשי השיטיון, ו"יש שהיה עולה בדעתו, שאולי אז, באותו בוקר עכור, החל זרע השיטיון לנבוט במוחו."[11] לוריא הקפיד שלא לדון בנושאים אישיים עם חבריו לעבודה, אך בוקר אחד נענה לבקשת עמיתו שיצא לעבוד בחו"ל להביא לאשתו, שעדיין נותרה בארץ, מסמכים הנחוצים לו. במהלך ביקור זה קמה האישה לקראתו עירומה לחלוטין, ולכך התכוון לוריא במחשבתו על "אותו בוקר עכור". מבקר הספרות אריק גלסנר מפרש זאת: "לוריא, במרומז, סבור ששיטיונו הוא מעין עונש או תוצאה על הדחקת הליבידו שלו. כלומר, ההדחקה של היצר (באותה הזדמנות) היא תחילתה של פעולת הדחקה ושכחה כללית המתבטאת בשיטיון. השיטיון הוא אולי, תוהה לוריא, בעצם, 'קיפול של הנפש לתוך עצמה' – כפי שהוא מכנה את השיטיון של קרובת משפחתו שעלתה מצפון אפריקה לארץ ושקעה מצדה בדיכאון שהוביל לשיטיון".[12]

בנו של לוריא, יואב, מציע הסבר אחר: "לא במקרה קוראים לחולי דמנציה 'תשושי נפש' ולא 'תשושי מוח'. ... אתה מהנדס בכיר, שיש לו ניסיון טכנולוגי רחב, ובמשך שנים רבות, כמנהל, בנית וסללת בידע ובהבנה. לכן אני מתקומם נגד העובדה שכל היכולת הזאת, שגם אני זכיתי לקבל משהו ממנה, תתבזבז, תתנקז עכשיו לעבודות בית פשוטות וירודות … כי עושה רושם, שאחרי שפיטרתם את העוזרת החלטת אתה להיות עוזרת, משרת של אמא. וכבר כאן מתחילה הצטמצמות נפשית."[13]

הנוירולוג מציע ללוריא להיאבק במוחו המתנוון, ומייעץ: "לא להתחמק מאנשים גם אם קשה לזהות אותם. אסור לברוח מהחיים, אלא להפך, צריך לחפש אותם, להתחכך בהם."[14] בהמשך הרומן מציג המספר את תגובתו של לוריא לעצה זו: "אכן, לוריא הקפיד תמיד לשמור על מרחק מעולמם הפרטי של הכפופים לו, ועל אחת כמה וכמה מעולמם של מי שהיה כפוף להם; אבל עכשיו הוא תוהה אם למרחק, שהיה מועיל בעבר, עדיין יש יתרון גם בהווה, במצב של בלבול קל. כי אם, כפי שיעץ הנוירולוג, מוטלת על הנפש חובה להיאבק בחשכה הזוחלת במוחו, אולי דווקא חיטוט בחיים נסתרים של אחרים יעזור לה להשחיז את עצמה."[15]

המדינה הדו-לאומית עריכה

בראיון איתו ציין יהושע את "המדינה הדו-לאומית שאנחנו כבר בתוכה, אם נרצה ואם לא נרצה".[6] ייצוג מרכזי לכך שבארץ ישראל חיים שני עמים ניתן בסיפורה של המשפחה הפלסטינית המתגוררת בגבעה, המסופר לכל אורך הרומן. בהיותם שב"ז – שוהים בלי זהות, האב מאמץ לעצמו שם עברי מובהק, ירוחם יסעור, וילדיו קרויים איילה ועופר. איילה מגלה לצבי את שמה המקורי, האנאדי. היא מנסה להשתלב בלימודים בישראל, תחילה במכללת ספיר ואחר כך בסמינר הקיבוצים, אך עובדת היותה חסרת תעודת זהות מקשה על כך. שיבולת ומימוני מגלים בה עניין ארוטי, שמנחה את יחסם אליה. בסוף הרומן "לוריא לא רק מרגיש, אלא גם יודע, ... כי יש עובּר בבטנה", והמספר שואל: "האם זו הדרך היחידה של מימוני, או של שיבולת, להעניק לה את הזהות הישראלית החסרה?"[16]

אירועים נוספים ברומן ממחישים את השתלבותם של תושבי הארץ אלה באלה. מחלתה של דינה נגרמת מחיידק אלים שבו נדבקה במרפאתה מילד פלסטיני שטופל שם. דן מירון העיר על כך:

מדובר אפוא על מצב חולני של אנשים המייצגים שתי חברות, הישראלית־היהודית והערבית־הפלסטינית, ה"מדביקות" זו את זו. הפלסטינים תורמים בעיקר את "החיידק האלים", שהוא "החולי הפלסטיני", ואילו הישראלים – את השיטיון, שמקורו בתאוות הכיבוש והבעילה שלהם, ברצונם להפוך את ארץ ישראל, ארצם של שני עמים, למשהו מעין אלילה־קדשה העומדת לרשותם בלבד והמספקת להם שטח ועומק, גבעות ומנהרות.[2]

במהלך אשפוזה של דינה פוגש לוריא בבית החולים את אלאדין, פלסטיני מאַ-זַּבַּאבִּדַה שתרם אחת מכליותיו לקרובו, ערבי-ישראלי מטורעאן הסובל ממחלת כליות. אלאדין מסביר ללוריא את מקור שליטתו בעברית: "היה לנו בכפר מורה טוב, שהיה מוסיף לערבית שלימד גם דוגמאות מעברית, בשביל שנדע איך להתווכח עם החיילים. חוץ מזה, כשעובדים אצל המתנחלים תופסים מהם הרבה מילים, כי אין להם מושג בערבית."[17] הוא לוקח את לוריא לגג בית החולים, וממנו הם משקיפים על הארץ ורואים "גגות אדומים של מתנחלים, קוביות מגובבות של כפרים ועיירות שמפציעים מתוכם צריחים וכיפות של מסגדים. ... ואד אוורירי ורדרד מחתל את הפסטורליה במקשת שלוה אחת שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה."[18]

בדרכו למכתש רמון, לאחר שנשלל ממנו רישיון הנהיגה, נעזר לוריא בחמיד, גשש בדואי הלבוש ב"חולצת עבודה צבאית, שיש עליה דרגת סמל" שאותו פגש באקראי.[19] בדרכם הם פוגשים את בת-דודתו של חמיד, שהיא חדרנית במלון "בראשית". כאשר לוריא מגיע למחוז חפצו, אזור כריית המנהרה, הוא רואה שעל המשאית שבמקום "כתוב באותיות גדולות: שפיק שפיק, כפר יסיף."[20]

לא רק השתלבות בין העמים מתוארת, אלא גם הפרדה. לוריא מתבקש לסלול כביש עוקף, "כדי לחזק את ביטחונם ושלוות נפשם של אנשי התנחלות קטנה שהכביש הוביל אליה חולף סמוך לכפר פלסטיני", אך לאחר בחינת חלופות "הוחלט לסגת מתוכנית הכביש, ובמקום זה להקים חומת אבנים לאורך בתי הכפר הערבי הקרובים אל הכביש, וכך יוסתרו הפלסטינים מעיני היהודים, והיהודים מעיני הפלסטינים, וכל צד יוכל להתעמק בזהותו מבלי לחשוש ממבטו של האחר."[21]

קריאה לא אלגורית עריכה

חוקר הספרות מנחם פרי יצא נגד הקישור החפוז בין הספר לבין המאמרים והראיונות הפוליטיים של יהושע, ונגד הקריאות האלגוריות של הספר (של מירון ואחרים):

תיאורי הרומן 'המנהרה' שסיפקו המבקרים איימו להפוך ספר שאני אוהב אהבת נפש – ספר מבריק בתפירה שלו, אך בשום אופן לא חנוק בה – לספר שאמור לדחות אותי. להבנתי, שום רומאן של יהושע אינו אלגוריה, ולא כזה הוא 'המנהרה' במלאוּת השופעת־חירות שלו. [...] הטקסטים הספרותיים המתפרעים של יהושע אינם אילוסטרציה לרעיונות הרציונליים והשקולים שלו במאמריו, הדוגלים בזכות הנורמליות. הם דווקא חותרים נגדה. [...] תֶּמת העל של הספר אינה יכולה להיות איזשהו תהליך תרבותי ישראלי שיטיוני, והשיטיון אינו יכול להיות עונשו של לוריא על איזה חטא. הלוא השיטיון המתון יחסית של לוריא לאורך רובו של הספר הוא דווקא מתנה יקרה. למרבה הפרדוקס, בעלילת הספר, וזה ייחודה, השיטיון הוא מצב חיובי, פתרון מדומיין להרבה מצבים שליליים. זה שיטיון "טוב", כפי שאומרת האנאדי, ולוריא מאשר. [...] הרומן של יהושע חותר קודם־כל נגד עריצותה של הזהות. אם יש בו היבט פוליטי מרחף, הרי הוא המחשבה האוטופית שהוא מַשִׂיא לחשוב, שאילו יכולנו להיות כולנו בעלי זהות מתמעטת, היה המזרח־התיכון נראה אחרת, שהרי מה שקורה בו קורה בין מחנות אשר, בניסוחו של הספר, מתבצרים מאחורי חומה גבוהה המאפשרת ל"כל צד להתעמק בזהותו מבלי לחשוש ממבטו של האחר". מהו כל הסכסוך אם לא סכסוך דמים בין זהויות, שאם נרפה מהן, או נחליש אותן, יוכל להתממש חזונו של יהושע מן הזמן האחרון על המדינה האחת. אבל הצרה היא שלא כולנו חולקים עם לוריא את שיטיונו, והעמוד האחרון של הספר עשוי להביא למחשבות נוגות על חזון המדינה האחת הזה.[22]

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: המנהרה

על הספר:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אברהם ב. יהושע, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
  2. ^ 1 2   דן מירון, טרגיקומדיה אמפתית ומאופקת על מסעו של אדם אל ההתפוררות, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2018
  3. ^ המנהרה, עמ' 131
  4. ^ בדרך להחלמה באתר פייסבוק
  5. ^ מנחם פרי, להציל את יהושע מפותרי התשבצים: הערה על הרומן 'המנהרה', מאזניים, דצמבר 2018, עמ' 14
  6. ^ 1 2 3 דרור משעני, מות אשתו ואובדן הזכרון של חברו הטוב: א"ב יהושע בריאיון על הרומן החדש, באתר ynet, 13 ביולי 2018 מנחם פרי חשף שהחבר שבו מדובר הוא הסופר יהושע קנז.[5]
  7. ^ המנהרה, עמ' 23
  8. ^ המנהרה, עמ' 35
  9. ^ המנהרה, עמ' 7
  10. ^ המנהרה, עמ' 9
  11. ^ המנהרה, עמ' 67
  12. ^ אריק גלסנר, ‏יהושע שם לב אל הנשמה, השילוח, 16, אוקטובר 2019
  13. ^ המנהרה, עמ' 30
  14. ^ המנהרה, עמ' 12
  15. ^ המנהרה, עמ' 142
  16. ^ המנהרה, עמ' 322–323
  17. ^ המנהרה, עמ' 229
  18. ^ המנהרה, עמ' 232
  19. ^ המנהרה, עמ' 315
  20. ^ המנהרה, עמ' 321
  21. ^ המנהרה, עמ' 57–58
  22. ^ מנחם פרי, ‏'להציל את יהושע מפותרי התשבצים: הערה על הרומאן 'המנהרה, 'מאזנים', דצמבר 2018, באתר Academia.edu


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=המנהרה&oldid=38019760"