הצלב האמיתי

הצלב האמיתי הוא, על פי האמונה הנוצרית, הצלב המקורי שעליו נצלב ישו. על פי המסורת הנוצרית, הלנה, אמו של קונסטנטינוס, מצאה את הצלב האמיתי במחבוא בעת מסעה בארץ ישראל. מאז התגלגל הצלב למקומות רבים בעולם, המובהק שבהם הוא העיר קונסטנטינופול. במאה ה-12 וה-13 היה הצלב הקדוש לסמל מובהק של הצלבנים.

מציאת הצלב האמיתי על ידי הלנה

כנסיות רבות מציגות גם כיום שרידים של הצלב האמיתי, אך טענה זו מעולם לא הועמדה לבחינה מדעית.

הופעתו בנצרות עריכה

300 שנה מעת שנצלב ישו על הצלב חלפו ועד שצלב זה התגלה ב-334 על פי המסורת הנוצרית, בימי מקריוס בישוף ירושלים. סיפור האגדה על הלנה שמצאה את הצלב, מופיע בדרשת ההספד של אמברוזיוס על הקיסר תיאודוסיוס ב-395.[1] לאחר גילוי שלושת הצלבים על ידי הלנה, היה צריך לזהות את הצלב האמיתי. הבישוף מקריוס הוליך את הלנה, אם הקיסר קונסטנטינוס הגדול, ופמלייתה אל אשה חשוכת מרפא, ומבין שלושת הצלבים, רק הצלב האמיתי גרם לה שקמה בריאה ושלמה מעל ערש דווי.[2]

חלק מהצלב סגרה הלנה במצבת כסף והשאירה אותו במקום בירושלים כמזכרת ללמוד על תולדותיו, ואת חלקו האחר שלחה לקיסר קונסטנטינוס. קונסטנטינוס הצפין את חלק זה בתוך פסל דיוקנו שהוצב בפורום שבקונסטנטינופול.[3] החלק שנשאר בירושלים עבר תהפוכות רבות שהחלו ב-614 בעת הכיבוש הפרסי. הצלב יחד עם פטריארך ירושלים זכריה נפלו בשבי הפרסים ונלקחו לפרס. ב-629 הביס הרקליוס, קיסר האימפריה הביזנטית את הפרסים, וגאל את הצלב משביו. על פי המסורת, החזיר הרקליוס את הצלב עם שובו לירושלים ב-14 בספטמבר (שחל באותה שנה ביום הכיפורים היהודי) בתהלוכת ניצחון. מאותה עת היה יום זה לאחד החגים המרכזיים בשנה הליטורגית, "חג רוממות הצלב הקדוש". לחג זה נודעת עד היום משמעות מיוחדת בירושלים.

ב-638 נכנעה ירושלים למוסלמים, והצלב נותר שבוי תחת השלטון החדש בירושלים. החוקרת יעל קציר מניחה שבשל העובדה שירושלים נכנעה, נשמר הצלב במקומו בכנסיית הקבר, שהרי המוסלמים התחייבו בחוזה הכניעה לא לפגוע ברכושם הפרטי או הקהילתי של הנוצרים שנשארו בעיר. קציר מצביעה כי באירופה לא הרבו לעסוק בעניין גלגולי הצלב באותה עת, אך קרוב לוודאי כי לקחי הכיבוש הפרסי נחרתו עמוק בזיכרון הנוצרי.[4]

לפי המסורת הרומאית, הביאה הלנה שריד מן הצלב הקדוש לבזיליקת סנטה קרוצ'ה אין ג'רוסלמה בעיר, בה הונח על עפר שהובא מירושלים. בשנת 1623, עם הכתרתו של האפיפיור אורבנוס השמיני, נלקח חלק עץ גדול משרידי הצלב האמיתי לבזיליקת פטרוס הקדוש.

בתקופה הצלבנית עריכה

חלפו כמה מאות שנים עד שהצלב נעשה סמלם של אלפים שנענו לקריאות האפיפיור אורבנוס השני לצאת לירושלים ולשחרר את הקבר הקדוש מידי המוסלמים. שחרור הצלב לא שימש מטרה בפני עצמה, אך הוא זכה לתיאור נרחב אצל ההיסטוריונים בני התקופה כסמלם של הצלבנים.[5]

כחודש לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים מספר הכרוניקן פולק משרטר כי הצלב האמיתי נתגלה על ידי סורי-נוצרי, העשוי בצורת צלב ומכוסה בחלקו בעבודת כסף ובחלקו בעבודת זהב. החלק נישא לכנסיית הקבר וממנו לכנסיית ה"טמפלום דומיני", ששכנה במקום כיפת הסלע. אחר כך נקבע מקומו בכנסיית הקבר.

מקור אחר שנעשה בו שימוש מועט על ידי היסטוריונים הוא מכתב שנשלח מירושלים ב-1120 על ידי אנסילוס, כומר בכנסיית הקבר הצלבנית אל גרברט, בישוף פריז. אנסילוס הצליח לרכוש מידי אלמנת מלך הגאורגים, שהשתקעה בירושלים פיסה של הצלב הקדוש האמיתי ושלח אותה לקתדרלת נוטרדם בפריז, שבה כיהן לפני שיצא לארץ ישראל. במכתב הוא מספר כי לאחר מות הרקליוס דיכאו המוסלמים את הנוצרים:[6]

"עד כדי כך שניסו להכחיד את שם המשיח ולמחוק את זכר הצלב והקבר. לאחר התייעצות, חילקו הנוצרים את הצלב לפיסות רבות ופיזרו אותן בין כנסיות המאמינים, כך שגם אם הם יצליחו לשרוף חלק אחד, יוותרו שאר החלקים ללא פגע. על כך נמצאים בעיר קונסטנטינופול, בנוסף לצלבו של הקיסר, שלושה צלבים; בקפריסין – שניים; בכרתים – אחד; באנטיוכיה – שלושה; באדסה – אחד; באלכסנדריה – אחד; באשקלון – אחד; בדמשק – אחד; בירושלים – ארבעה; לסורים – אחד; ליוונים של מר סבא – אחד; לנזירי עמק יהושפט – אחד; ולנו הלטינים של הקבר הקדוש – אחד; לפטריארך הגיאורגי – אחד; למלך הגאורגים – אחד, שנמצא עתה – השבח לאל – בידיכם"

הצלב האמיתי מילא תפקידים אחדים בעולמם של הצלבנים. בראש ובראשונה היה לצלב מקום מרכזי בטקסים הדתיים הקשורים במחזור החגים הנוצריים. בתהלוכות שבהן השתתף הפטריארך, נשא הוא את הצלב בחוצות ירושלים. חשיבות מיוחדת הייתה לתהלוכות יום ראשון של כפות התמרים ויום שישי שלפני הפסחא. הצלב עצמו היה נושא להערצה ביום הצליבה ובחג הפסחא. גם בטקס האש הקדושה החזיק הפטריארך את הצלב האמיתי כסגולה שנס האש אכן יתחולל. חג "רוממות הצלב הקדוש" שנחוג ב-14 בספטמבר, היה בעל אופי ירושלמי מובהק. הצלבנים הזדהו עם השבת הצלב לירושלים בידי הרקליוס, והוסיפו לחג נופך משלהם: הם פתחו את שער הרחמים והתהלוכה עברה דרכו, לזכר החזרת הצלב דרך שער זה בידי הרקליוס ב-629.

נוצרים רבים, תושבי ארץ הקודש וצליינים, באו לשטוח תפילה אצל הצלב. הערצת השרידים המקודשים במאה ה-12 הייתה תופעה ששורשיה עתיקים ואיתנים, עוד בתקופה הביזנטית.[7] הצלבנים קיבלו מהכנסייה המזרחית את המסורות על האתרים הקדושים בצלב בירושלים. בקבר הקדוש היו שלושה מקומות שהיה להם קשר עם הצלב: אתר הצליבה שהיה קיים עוד מהתקופה הביזנטית; קפלת הלנה וקריפטת מציאת הצלב, שאותה כיסו הצלבנים בתקרה; וקפלה שבה נשמר הצלב על ידי הכמרים, הנמצאת ליד בית הסוהר של ישו, בחלק המזרחי של הכנסייה. שני מקומות נוספים הקשורים לצלב האמיתי היו בירושלים: מנזר המצלבה ושער הרחמים שנפתח רק פעמיים בשנה בתהלוכות דתיות.

לצלב האמיתי היה גם היבט חומרי, שכן הוא שימש מקור הכנסה לכמורה של כנסיית הקבר ולפטריארך.

ייחודו של הצלב האמיתי בחיי החברה הצלבנית היה מעוגן בצרכיה הרוחניים כחברה צבאית בייסודה, המתמודדת ללא הרף על קיומה. הצלבנים קשרו את הצלב האמיתי עם הזכרונות המקראיים של עמוד האש וארון הברית שהלכו לפני המחנה. הצלב התלווה אל צבאותיהם בשדות הקרב והיה להם מקור כוח ואמונה, שכן נוכחותו חיזקה את לב הלוחמים.[8] תפקיד נוסף של הצלב בשדה הקרב הייתה לחולל נסים. עם השבת הצלב, לאחר קרב, נהגו לקדמו בפתח העיר ליד שער דוד בתהלוכה מפוארת עד לכנסיית הקבר.

הצלב הקדוש מופיע פעמים רבות בהיסטוריה הצלבנית: שריד הצלב הקדוש נמצא עם כיבוש הצלבנים לאשקלון ב-1153 והוצב בחג ההודיה בקתדרלה הצלבנית, שהייתה ככל הנראה מסגד מומר.[9] שרידים דומים של הצלב הקדוש הוצגו במיסת החנוכה של קתדרלת הצלב הקדוש בעכו ב-1192.[10] מסופר כי עם כיבוש הר הבית ב-1099, נמצא שריד מהצלב הקדוש ליד כנסיית הקבר, וזה נישא בתהלוכה לטמפלום דומיני.[11] באוצר של הטמפלרים בטמפלום סולומוניס היה שריד של הצלב הקדוש.[12] כמו כן ידוע כי ב-1192 נמצא בקיר של קפלת שמואל הקדוש (נבי סמואל) שריד של הצלב הקדוש, שנמסר לריצ'רד לב-הארי על ידי נזיר מתבודד שהחביאו שם עם נפילת ירושלים בידי צלאח א-דין.[13] סיפור דומה מיוחס למנזר אליהו הקדוש, הנמצא דרומית לירושלים.[14]

קשה לקבוע במדויק כיצד נראה הצלב הקדוש של הצלבנים. עמאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין, מתאר כי הצלב היה משוכן בתוך מעטפת זהב המקושטת בפנינים ובאבני חן.[15] הצליין התיאודוריך מספר כי חתיכה גדולה מהעץ המבורך שעליו נצלב ישו, הייתה מכוסה בזהב, כסף, ואבנים טובות, והוא נשמר בקופסה מפוארת.[16] לפי אנסילוס אורך הצלב היה 40 ס"מ, רוחבו – 8 ס"מ ועוביו – 15 ס"מ. הכרוניקות המוסלמיות מתארות את הצלב האמיתי שנישא בקרב קרני חטין כ"צלב גדול". קציר סוברת שתיאור זה עשוי לרמז כי השריד הקדוש הורכב על נס שהפך לצלב תהלוכות בעת קרב, כפי שנעשה בשרידי הצלב בימינו.[17]

גורלו של הצלב האמיתי לאחר קרני חטין עריכה

הצלב האמיתי נפל בשבי בקיץ 1187 על ידי צלאח א-דין, במהלך קרב קרני חיטין. הצלב הובא מקתדרלת הצלב הקדוש בעכו לשדה הקרב על ידי בישוף עכו, שנהרג במהלך הקרב. לקיחת הצלב על ידי המוסלמים הייתה בעיני הצלבנים אחת המפלות הקשות ביותר שיכלו לספוג, והם התייחסו לעצמם לאחר שאיבדו את הצלב כנידונים למוות.[18] נפילת הצלב הייתה מכת קשה לצלבנים ולגאוות הנצרות המערבית. קינות נכתבו על כך, וכן קריאות למסעי צלב חדשים, כמו זו של האפיפיור גריגוריוס השמיני.[19] במהלך מסע הצלב השלישי נערכו כמה ניסיונות נפל להשיב את הצלב. בראשונה נידון הדבר במשא ומתן להחזרת שבויים, שנערך בין ריצ'רד לב-הארי לצלאח א-דין בזמן המצור על עכו. לאחר מכן נידון הדבר במשא ומתן ביפו. בשתי הפעמים לא מומשה החזרת הצלב האמיתי. בהאא' א-דין, הכרוניקאי המוסלמי, מתאר את נימוקו של צלאח א-דין בתשובתו לריצ'רד לב-הארי[20]:

"אשר לצלב, החזקתו היא יתרון גדול לנו. איננו יכולים להפסידו אלא למען מטרה הנושאת רווח לאסלאם."

ניסיון אחר להשבת הצלב עשתה תמר, מלכת גאורגיה, שביקשה לרכוש את הצלב תמורת עשרים אלף זהובים. צלאח א-דין השיב בשלילה על בקשה זו.

מאמצי הצלבנים להחזיר את הצלב לידיהם עלו בתוהו, והצלב נותר מאז קרב קרני חטין בידי המוסלמים. אולם הנוצרים לא איבדו את השאיפה להחזירו לידיהם. במהלך מסע הצלב החמישי הפך הצלב להיות קלף מיקוח בידי הסֻלטאן אלכמאל, שביקש להיפטר מהצלבנים שפלשו לארצו. ב-1219 הציע הסלטאן לצלבנים תנאי שלום שכללו בין השאר את החזרת ירושלים, נצרת והצלב הקדוש, תמורת נסיגת הצלבנים ממצרים. הצלבנים סירבו לתנאיו. ב-1221 במשא ומתן מחודש עם הצלבנים, הבטיח להם אלכאמל את הצלב האמיתי תמורת נסיגה מדמיאטה. הצלבנים נסוגו, אולם את הצלב לא קיבלו, מכיוון שברגע האחרון לא מצאוהו המוסלמים. לאחר כישלון מסע הצלב החמישי, לא שומעים עוד על ניסיונות לגאולת הצלב. בממלכת הצלבנים השנייה במאה ה-13, נקראת כנסיית פטריארך ירושלים הגולה בעכו - קתדרלת הצלב הקדוש. השם ביטא משאת נפש, אך השריד הקדוש לא שכן יום אחד בקתדרלה.

החוקרת קציר מציעה כי ייתכן ולאחר קרב חטין הוציאו המוסלמים את הצלב מקופסתו, לקחו את אבני החן והשליכו את העץ.[21]

כיום עריכה

עד היום מחזיקים היוונים-אורתודוקסים והארמנים פיסות מהצלב הקדוש האמיתי, שעל פי מסורתם נשמרו בירושלים מימים ימימה. המציאות לאחר קרב קרני חטין אילצה את הנצרות המערבית להשלים עם אובדנו של צלב הצלבנים ולהתנחם בשרידים מהצלב האמיתי שנמצאו ונמצאים באירופה. רוב שרידי הצלב האמיתי באירופה מקורם בקונסטנטינופול. העיר נכבשה ונבזזה במהלך מסע הצלב הרביעי ב-1204, ובכלל זה גם הצלב האמיתי המעוטר בזהב ובאבני חן שהעבירה הלנה מירושלים, שהועבר וחולק לכנסיות ומנזרים ברחבי אירופה.[22]

עד סוף ימי הביניים, כנסיות רבות כל כך טענו שבבעלותם חלקים מהצלב האמיתי, שז'אן קלווין אמר במאה ה-16 שיש מספיק עץ כדי למלא איתם ספינה, בעוד שכתבי הקודש הנוצרים גורסים שאדם בודד יכול היה לשאת את הצלב.[23]

אולם שארל רוהו דה פלרי (Charles Rohault de Fleury) סקר את כל שרידי הצלב הקדוש המפוזרים באירופה, ויצר קטלוג של כל השרידים הידועים. הוא הוכיח שאם מחברים את כל השרידים יחדיו, לא מגיעים לשליש מגודלו של הצלב המקורי.

ארבעה חתיכות מארבע כנסיות אירופאיות: סנטה קרוצ'ה ברומא, נוטרדם בפריז, קתדרלת פיזה באיטליה וקתדרלת פירנצה נבחנו במיקרוסקופ. המחקר מלמד שכל החתיכות שנטען שמקורם מהצלב האמיתי מקורם מעץ זית, וייתכן כי מקור כולם בזיופים מימי הביניים. לטענת פרופ' ישראל הרשקוביץ מאוניברסיטת תל אביב, עץ הזית אינו מתאים לצליבה, הן לאור צמיחתו המסועפת של העץ והן לאור חשיבותו לחקלאות, ולכן מסתבר יותר שהצלב נחטב מעץ אלון[24]. מנגד, וסיליוס צפיריס טען כי על מסמר הצליבה של יהוחנן בן חגקול, שאותר בגבעת המבתר בירושלים, נמצאו שרידי עץ זית.

גרסימוס סמירנקיס (Gerasimos Smyrnakis) מציין כי החלק הגדול ביותר מהצלב, 870,760 מילימטרים מרובעים גודלו, השתמר במנזר קותלומוסיו (Koutloumousiou) בהר אתוס, ואחריו החלק ברומא (537,587 מילימטרים מרובעים), בבריסל (516,090 מילימטרים מרובעים), בוונציה (445,582 מילימטרים מרובעים) בגנט בבלגיה (436,450 מילימטרים מרובעים) ובפריז (237,731 מילימטרים מרובעים).[25]

מנזר סנטו טוריביו דה ליאבאנה (Santo Toribio de Liébana) בספרד נחשב למנזר המחזיק בחלק הגדול ביותר מחתיכות אלו, והוא האתר המתויר ביותר בקרב אתרי הצליינות הקתולים. נטען כי חלק נוסף מהצלב האמיתי נמצא במנזר דה טאקלאק (de Tarlac) בסאן חוזה, טארלאק, שבפיליפינים.[26]

הכנסייה האתיופית האורתודוקסית טוענת שברשותה החלק הימני של הצלב האמיתי, וכי הוא קבור במנזר של גֶשֶן מרים (אנ') שנבנה בראש המבצר ההררי (אמב) גשן. אמב גשן הוא אחד משלושה מבצרים הרריים בהם הוחזקו זכרים בני משפחת המלוכה תחת משמר קיסרי שמטרתו כפולה - להגן עליהם ולהגן על הקיסר המכהן מפניהם. בכרוניקה האתיופית נטען כי הקיסר האתיופי דווית הראשון הביא חתיכה זו ממצרים. בחג המסקל (Meskel; צלב בגעז) או דמרה (Demera) המצוין ב-27 בספטמבר חוגגים הנוצרים באתיופיה את גילוי הצלב האמיתי על ידי הלנה.[27] שאר הכנסיות חוגגות את חג זה ב-14 בספטמבר כאמור.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הצלב האמיתי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Ambrosius, 'De Obitu Theodosii', in: Corpus Scriptorum Ecclesiasticorum Latinorum, ed. O. Faller, Vienna, 1896-1962, 78, 7, pp. 373-379
  2. ^ Socrates, Historia Ecclesiastica, I, 17, in: Migne, Patrologia Graeca, 67: 119
  3. ^ Socrates, ibid, p. 120
  4. ^ יעל קציר, "גלגולי הצלב הקדוש" בתוך: קדר, ב"ז (עורך), הצלבנים בממלכתם: מחקרים בתולדות ארץ ישראל – 1099–1291, ירושלים, 1987, עמ' 243–245
  5. ^ Fulcherius Carnotensis, Historia Heirosolymitana; William of Tyre, A History of the Deeds Done Beyond the Sea
  6. ^ Ansellus Cantor Sancti Sepulchri, in: Gallia Christiana, VII, Paris, 1744, instrumenta, J, Richard, 'Quelques textes sur les premiers temps de l'eglise latine a Jerusalem', cols, 45-46.
  7. ^ Antoninus Martyr, De Locis Sanctis, in : Tobler and Molinier (eds.) Itinera Hierosolymitana et descriptiones Terrae Sanctae, Osnabruck 1882, I, pp. 125-126
  8. ^ פולק משרטר, ספר 2, פרק 11, עמ' 409
  9. ^ William of Tyre, XVII, 30, in: Valverde, 1987, LXIII, p. 804
  10. ^ Richard de Templo
  11. ^ Fulcher of Chartres, vol. I, p. 30; RHC Occ, vol. III, p. 361
  12. ^ Upton-Ward, 1992, pp. 49 -50
  13. ^ Ralph of Coggeshall, in: Rerum, 1859, LXVI, pp. 40- 41
  14. ^ Itinerarium Richardi, in: Rerum, 1859, XXXVIII.i, pp. 377- 378; Ambroise, 1897, lines 10,089-10,139
  15. ^ RHC HOr, IV-V, p. 274
  16. ^ Theodericus, Libellus de locis sanctus, Bulst and Heidelberg (Eds.), 1976, p. 17
  17. ^ קציר, יעל, "גלגולי הצלב הקדוש" בתוך: קדר, ב"ז (עורך), הצלבנים בממלכתם: מחקרים בתולדות ארץ ישראל – 1099–1291, ירושלים, 1987, עמ' 245–247
  18. ^ אבן אלאת'יר, 685 .RHC, HOrm I, p.
  19. ^ Gregorius VIII, Audita tremendi, in: PL, 202: 1540
  20. ^ RHC HOr, III, p. 275, בהאא' א-דין
  21. ^ קציר, יעל, "גלגולי הצלב הקדוש" בתוך: קדר, ב"ז (עורך), הצלבנים בממלכתם: מחקרים בתולדות ארץ ישראל – 1099–1291, ירושלים, 1987, ע' 253.
  22. ^ Chronica regia Coloniensis (sub annorum 1238 - 1240), page 203
  23. ^ Calvin, Traité Des Reliques
  24. ^ Michael McKinley וspecial to CNN, What’s ‘true’ about the cross that killed Jesus?, CNN, ‏1 בפברואר 2015
  25. ^ Gerasimos Smyrnakis, Το Αγιον Ορος (The Holy Mountain), Athens, 1903 (reprinted 1998), p. 378-379
  26. ^ http://monasterio-de-tarlac.weebly.com/index.html
  27. ^ Ullendorff, Edward (1968) Ethiopia and the Bible, Schweich lectures series, Oxford University Press for the British Academy