פתיחת התפריט הראשי

עַרְבוֹת מוֹאָב (או ערבת מואב) הוא אזור של ערבה בחלקו הדרומי-מזרחי של עמק הירדן בואכה ים המלח, הגובל בארץ מואב מדרום-מזרח, ובנהר הירדן וערבות יריחו ממערב.

באזור זה התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר יישובים מרכזיים, ובהם בֵּית הַיְשִׁמוֹת (כיום הכפר סווימה), בֵּית הָרָם (כיום הכפר א-ראמה) ובֵּית נִמְרָה (כיום הכפר נמרין).

בנדודי ישראל במדברעריכה

 
מפה של נדודי בני ישראל 1641

ערבות מואב נמנית כתחנה האחרונה בנדודי בני ישראל במדבר, אליה הגיעו לאחר שהקיפו ממזרח את ארץ אדום ואת ארץ מואב, ולאחר שכבשו את ארץ סיחון ועברו דרכה. אמנם תחנה זו הייתה בפתח שערי ארץ כנען שהרי ניתן היה להיכנס משם לארץ דרך מעברות הירדן ולפגוש את ביצורי יריחו, אולם תחילה המשיכו בני ישראל צפונה וכבשו את ממלכת עוג אשר בבשן, ורק אז חזרו אליה.

לתחנה זו נודעה חשיבות מיוחדת נוספת, מפני שלאחר שסיימו את כיבוש עבר הירדן המזרחי מנחל ארנון ועד החרמון, חזרו וישבו בני ישראל בערבות מואב, ושם חזר משה ולימדם את כל התורה, בשנה האחרונה לחייו, בטרם כניסתם לארץ: "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"[1].

מחנה ישראל התפרס אז בערבות מואב מבית הישימות מדרום ועד אבל השיטים מצפון. מערבות מואב יצא משה אל מקום קבורתו בהר נבו.

חטא בעל פעורעריכה

  ערך מורחב – חטא בעל פעור

בעוד ישבו ישראל בערבות מואב, לקראת הכניסה לארץ ישראל, שכר בלק מלך מואב את בלעם לקלל את ישראל כדי לנצחם במלחמה. משלא עלה הדבר בידו, יעץ בלעם לבלק להכשיל את בני ישראל בסגידה לבעל פעור באמצעות פיתויים לכך על ידי זנות עם בנות מואב, וכך אלוהיהם יכעס עליהם והם יפסידו במלחמה.

כאשר פיתו בנות מואב ומדיין את ישראל לזנות עימן ולהשתחוות לבעל פעור, פרצה מגפה בעם ישראל שהמיתה 24,000 איש, ובמקביל הורה משה לשפוט ולהמית את כל הסוגדים לפסל. המגפה נעצרה בזכות מעשהו של פינחס בן אלעזר הכהן הגדול, שדקר למוות את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור (בת אחד ממלכי מדיין), בשעה שזמרי הביאה לאוהלו כדי לשכב עימה. מעשהו הרתיע את שאר הזונים עם בנות מואב ומדיין וחרון-האף של ה' סר מעל ישראל.

היישוב היהודי בערבות מואבעריכה

משה חילק את ערי ערבות מואב בין שבט גד ובין שבט ראובן.

בתקופת השופטים ניסו המואבים לכבוש את המקום מחדש, ולעיתים הצליחו בכך לפרק זמן. מצבת מישע מעידה על מאמצים אלו גם בתקופת המלוכה.

היישוב היהודי בערבות מואב המשיך להתקיים לאורך תקופת הבית השני[2] וכן בתקופת המשנה והתלמוד[3].

הקמת אבניםעריכה

לפי דרישת המסורת של הרב מאיר מרוטנבורג, בערבות מואב הקים משה רבינו מצבת אבנים, למרות שלא כתוב על כך במפורש במקרא[4].

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר דברים, פרק א', פסוק ה'.
  2. ^ מלחמות היהודים, ספר ג', 47-44.
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.
  4. ^ טעמי המסורת להמהר"מ מרוטנבורג דף לד


קודמת:
הרי העברים
נדודי בני ישראל במדבר הבאה:
---
  ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.