תורה

הַתּוֹרָה (נקראת גם: הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב) היא החלק הראשון בתנ"ך, הכולל חמישה ספרים הקרויים חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה. מכיוון שעל פי ההשקפה היהודית, מקורם של כל עקרונות הדת הוא חמשת ספרי התורה, לעיתים נעשה שימוש במונח "תורה" גם כדי לתאר את כלל ספרות הקודש היהודית, או באופן מופשט יותר, כל תוכן או ערך רוחני הנובעים מהתורה.

תורה

סוף פרשת שלח לך ותחילת פרשת קרח בכתב ספרדי
ספרי הסדרה
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים
מידע כללי
מאת	משה
סוגה	ספרות המקרא
מהדורות נוספות
פרשנים	רש"י, רמב"ן, ראב"ע, רס"ג, בחיי בן אשר, בעל הטורים, יצחק אברבנאל, רשב"ם, רד"ק, המצודות, דעת מקרא
סדרה
מספר ספרים	5

על פי המסורת היהודית, אלוהים מסר את התורה למשה רבנו במהלך נדודי בני ישראל במדבר, לאחר יציאת מצרים. בעולם הנוצרי מכונה התורה לעיתים קרובות בשמות שמקורם במונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים". האסלאם מאמין שספר קודש אותו הוא מכנה 'תַּוְּרַאת' (توراة) אכן התגלה למשה הנביא, אבל שהטקסט שנמצא בידינו הוא גרסה מעוותת של המקור.

במחקר האקדמי של התורה נמצא שהתורה נוצרה באופן הדרגתי – התבססה על מסורות קדומות, הועלתה על הכתב בין המאות ה-8 וה-2 לפני הספירה, ונערכה לנוסח אחיד במהלך התקופה הפרסית או ההלניסטית.

חומשי התורה

שמות, יציאת מצרים

בראשית, עקידת יצחק

במדבר, חטא המרגלים

ויקרא, מות בניו של אהרון

חמשת הספרים הבאים מרכיבים את התורה:

1. בראשית: בריאת העולם, תולדות האנושות מאדם ועד נח, המבול, חיי שלושת האבות, מכירת יוסף ועלייתו להיות שליט מצרים, ירידת שבטי ישראל למצרים.
2. שמות: השיעבוד והיציאה ממצרים, מתן תורה וחטא העגל, פירוט בנין המשכן ובגדי כהונה, השלמת המשכן.
3. ויקרא: פירוט עבודת הקרבנות, דיני טומאה וטהרה, מצוות שונות המקדשות את הכהנים ואת עם ישראל, וברכות וקללות.
4. במדבר: מניין בני ישראל במדבר, מאורעות שעברו עליהם במדבר, נדודי בני ישראל במדבר, הכנה לכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים.
5. דברים: נאומים של משה בפני העם לפני הכניסה לארץ כנען לפני מותו – סקירה היסטורית של המאורעות שפקדו את עם ישראל במדבר, חזרה על מצוות התורה, דברי תוכחה ומוסר – ולבסוף מות משה.

בנ"ך, כינויים הנפוץ של ספרי התורה (וספר דברים בפרט) הוא (ספר) תורת משה. לעיתים נמצאים הכינויים (ספר) תורת ה' או (ספר) תורת הא-להים.

בספרות חז"ל, במדרשים ובמסורת היהודית ישנם כינויים נוספים לספרים אלו:

1. ספר בראשית מכונה ספר הישר, על שם האבות שהיו ישרים. הרב יצחק אברבנאל מכנה את הספר ספר הבריאה.
2. ספר שמות מכונה חומש שני, על ידי התלמוד ובעל הלכות גדולות. הנצי"ב מסביר שהחומש נקרא שני, כיוון שבו נוצר עם ישראל שהוא תכלית הבריאה, ורק אז נגמר סדר הבריאה שבחומש הראשון. רבי יצחק עראמה, בספרו עקידת יצחק, והרב יצחק אברבנאל מכנים אותו ספר הגאולה, כיון שהספר עוסק בשחרור משעבוד מצרים, וכן בשחרור משעבוד הטבע בניסי המדבר.
3. ספר ויקרא מכונה תורת כהנים מכיוון שהעיסוק בכהנים ועבודתם במקדש תופס בו חלק מרכזי.
4. ספר במדבר מכונה חומש הפקודים בשל המפקדים המפורטים שנערכו במדבר גם בתחילת הספר וגם בסוף.
5. ספר דברים מכונה משנה תורה מכיוון שיש בו חזרה כללית על הספרים הקודמים וכן על מצוות שונות לעם ישראל שצריכים תוספת אזהרה לפני הכניסה לארץ.

בתרגום השבעים מכנים את הספרים בכינויים אחרים:

1. ספר בראשית מכונה ספר הבריאה (Γένεσις), בדומה לכינוי של רבי יצחק אברבנאל.
2. ספר שמות מכונה ספר היציאה (Ἔξοδος), בדומה לכינוי "ספר הגאולה".
3. ספר ויקרא מכונה ספר הלויים (Λευιτικός), בדומה לכינוי "תורת כהנים".
4. ספר במדבר מכונה ספר הספירה (Ἀριθμοί), בדומה לכינוי "חומש הפקודים".
5. ספר דברים מכונה ספר ה"חוק השני" (Δευτερονόμιον), בדומה לכינוי "משנה תורה".

לפי המסורת המקובלת, בחמשת חומשי התורה יש יחד 54 פרשות, 5,846 פסוקים, 79,976 מילים ו-304,805 אותיות.

מעמד התורה בדתות האברהמיות

על פי היהדות, הנצרות והאסלאם, התורה (מלשון הוראה) נחשבת לדבר אלוהים שנמסר לעם ישראל כקוד ההתנהגותי שכל אדם חייב לציית לו באופן אישי (דוגמת איסור גזל, רצח או גילוי עריות) וחברתי (הקמת מערכת משפט).

במסורת היהודית

ערך מורחב – תורה מן השמים

התורה במסורת היהודית נחשבת למהות מקודשת, שנבראה עוד לפני בריאת העולם, וניתנה מידי האל. התורה כוללת בתוכה ציוויים רבים ובתלמוד בבלי הוצגו כתרי"ג (613) מצוות, כגון: אמונה באלוהים, שמירת השבת, איסור לעבוד עבודה זרה, האיסור לשקר בדין, איסור על גנבת דעת, כיבוד הורים, השבת אבדה, האיסור לדבר לשון הרע, האיסור לעשוק, החובה להקים מערכת משפט לעשיית צדק ועוד.

הרמב"ם משקף את התפיסה הדתית הרווחת, על פיה כל מי שעוסק בתורה זוכה לחיי נצח, בכותבו: ”הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו, עץ חיים, וכל העושה כל הכתוב בה, ויודעו דעה גמורה נכונה, זוכה בה לחיי העולם הבא; ולפי גודל מעשיו וגודל חכמתו, הוא זוכה.” אף רבי יהודה הלוי כותב באופן דומה בספר הכוזרי: ”אין ספק בדבר, כי בזאת התורה מובטחת להם לבני אדם, השארות הנפשות לאחר אבדן הגופות.”

בהמשך, מזכיר ריה"ל את התפיסה הרווחת, על פיה כל חוכמה שקיימת בעולם, נרמזת בתורה: ”אמר הכוזרי: רואה אני כי תורתכם כוללת כל דק ונפלא שבחכמות, דבר אשר אין כמוהו בכל תורה אחרת. אמר החבר: גדולה מזאת! הסנהדרין חובה הייתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחכמות האמתיות והדמיוניות והמקובלות בכללן גם כשוף וידיעת כל הלשונות.”

פרשנות התורה בזרמי היהדות

ערך מורחב – מידות שהתורה נדרשת בהן

ישנן מספר גישות יהודיות להבנת הכתוב בספר התורה. אלו הן בעיקר השלוש המוצגות מטה:

• הגישה האורתודוקסית: הגישה הנפוצה ביותר. לפיה לא ניתן להבין חלקים מסוימים של החומש על פי ההיגיון בלבד אלא רק כאשר זה דרך היגיון התורה שבעל-פה שניתנה כבר במעמד הר סיני, כמסורת לשונית. גישה זו טוענת להשתלשלות קבלת בסיס התורה שבעל פה ללא נתק בין רב לתלמיד עד למסירתה בתחילה על ידי משה רבנו. במשנה במסכת אבות מתוארת השתלשלות המסורת ממשה עד לדור התנאים בכללות, ובהקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות מציג את מסורה זו איש מפי איש בשמותיהם עד לדורו הוא.
• הגישה הרפורמית: גישה זו עם הזמן הפכה לגמישה מחשבתית ונחלקת לזרמים רבים ושיטת מגוונות, אך בבסיס שיטות אלו כל התורה נכתבה בידי בני אנוש ולא בידי האל, אלא נוצרה בהשראתו. הרקונסטרוקטיבים, לעומת הרפורמים, כלל לא מאמינים בהשפעה אלוהית על כותבי התורה אלא רואים בה מסמך אנושי לחלוטין.
• הגישה הקראית: לפיה ניתן להבין את כל התורה כולה על ידי למידה יסודית שלה, כשהעושה כן מנוסה כיאות בניב המקראי של השפה העברית, בו ניתנה התורה. הקראים טוענים שההלכה צריכה להתבאר מן הפשט בדרך זו, כשאינה גורעת מהפשט עצמו, או מוסיפה עליו, וכל הסייגים ההלכתיים הקשורים באותה הלכה, עליהם להיות נייטרליים, כלומר, עליהם לא להתנגש עם פשט הכתוב, או כאמור להוסיף עליו.

בנצרות ובאסלאם

תפיסות שונות לתורה מוצעות בעיקר על ידי הנצרות והאסלאם, שכן היהדות היא בסיסן של דתות אלו.

בנצרות, האספקלריות הנוגעות לטקסט התורני הן שונות בכל פלג וזרם. על פי הנצרות חוקי התורה שניתנו על ידי משה הם הברית הישנה, שהתבטלה אחרי הצליבה. התורה כלולה בכתבי הקודש הנוצריים. סיפורי החלק הראשון של בראשית, וסיפור יציאת מצרים הם מן המשפיעים על התאולוגיה הנוצרית. יציאת מצרים היא ארכיטיפ לסיפור הגאולה והשחרור שנחשב למקדים לסיפור הגאולה בידיו של ישו.

באסלאם, לפי הקוראן והחדית', התורה היא הספר הראשון שניתן לאנושות בהתגלות, וכלל את מצוותיו של האל, אך הטקסט המקורי שניתן נתעוות עם השנים בידי היהודים.

חוקי התורה

עשרת הדיברות, מופיעות בקיצור על לוחות הברית בידיהם של משה ואהרון.

ערכים מורחבים – חוקי התורה, מצווה

חלק גדול מן התורה מוקדש לפירוט מערכת חוקים, המכונים "מצוות", שבה נצטוו בני ישראל מפי אלוהים. החוק המקראי הוא הבסיס לתרי"ג המצוות בהלכה היהודית הרבנית, אשר מפרשת את החוקים בהתאם לתורה שבעל פה. כתות יהודיות אחרות כמו הצדוקים, הקראים והשומרונים אימצו פרשנויות אחרות לחוק המקראי, המבקשות להיצמד ככל הניתן לפשט הכתוב.

חוקי התורה כוללים "מצוות עשה", המורות לאדם מה עליו לעשות, ו"מצוות לא תעשה", המגדירות מה אסור לעשות. חלק מהחוקים חברתיים באופיים, ונקראים "מצוות שבין אדם לחברו", וחלקם נוגעים לפולחן דתי ולעיקרי האמונה, ונקראים "מצוות שבין אדם למקום". על פי רוב הפרשנויות, עשרת הדיברות נחשבים לחוקי היסוד של התורה.

חיבור התורה

ערך מורחב – תיארוך ספרי התנ"ך

במסורת היהודית

ערך מורחב – כתיבת התורה בידי משה

התורה התקדשה ועברה קאנוניזציה לפני שאר המקרא. הדים ראשונים לקאנוניזציה שלה ניתן לראות כבר בתורה עצמה: ”וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר. לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.” (ספר דברים, פרק ל"א, פסוקים כ"ד–כ"ו)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה כֹּה-תֹאמַר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה-שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר." ספר שמות, פרק ג', פסוקים י"ד–ט"ו

שלושה קטעים נוספים בתורה מיוחסים לכתיבתם על ידי משה במפורש:

• מחיית זכר עמלק: ”וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ” (ספר שמות, פרק י"ז, פסוק י"ד)
• רשימת מסעות בני ישראל: ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'” (ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ב')
• שירת האזינו: ”וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (ספר דברים, פרק ל"א, פסוק כ"ב)

בנוסף רוב תוכנו של ספר דברים מיוחס לנאום שנשא משה בעל פה בפני העם.

בספרות הנביאים הקדומה, נמצאים אזכורים למחבר התורה בספר יהושע ובספר מלכים, שם מיוחסים למשה קטעים נוספים מהתורה, בעיקרם מספר דברים. בספרות המקרא המאוחרת, המתוארכת לימי בית שני, הכינוי "תורת משה" או "ספר משה" כולל או מתייחס לציטטות מספרות התורה גם מחוץ לספר דברים, מכך ניתן ללמוד שהתורה לכל הפחות בחלקיה המשפטיים יוחסה אז למשה.

גם במקורות מתקופות שלאחר מכן מיוחסת כתיבת התורה כולה למשה. יוסף בן מתתיהו, בן המאה הראשונה לספירה, מייחס בספרו נגד אפיון את חמשת ספרי התורה למשה: ”חמשה מן הספרים הם למשה, ובהם נמצאו החוקים וגם מסורת מבריאת האדם עד יום מותו, וזה הוא כמעט זמן שלשת אלפים שנה.” הדבר בא לידי ביטוי גם בדברי הברייתא המובאים בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא, לפיה ”ומי כתבן? משה כתב ספרו...” (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב' – דף ט"ו, עמוד א') כשהמשמעות הפשוטה העולה מן הדברים שמשה הוא זה שכתב את חמשת ספרי התורה. מסורת זו מקובלת ביהדות ובעקבותיה בנצרות, לפיה מייחסים את חיבור התורה למשה. ברם בתלמוד הבבלי עצמו בהמשך לדברי הבריתא המפרטת את מחבריהם של הספרים, שבין השאר נאמר בה שמשה כתב את התורה, מעלה התלמוד את השאלה כיצד כתב משה את שמונת הפסוקים האחרונים שבספר דברים, המתארים בלשון עבר את מותו שלו, כאשר אחת הדעות בתלמוד הבבלי סבורה בהתאם לכך שיהושע בן נון הוא זה שהשלים את פסוקים אלה.

פרשני מקרא מסורתיים, כמו גם חוקרים מאסכולת ביקורת המקרא, נתנו את דעתם לכך שתוכנם של פסוקים מסוימים מעיד לכאורה שהם נערכו בזמן מאוחר יותר. בספרד של המאה ה-11 הקשה יצחק אבן ישוש, כי רשימת מלכי אדום המופיעה בספר בראשית (פרק ל"ו), כוללת גם מלכים שחיו שנים רבות לאחר מותו של משה, ורצה לומר שנכתבה רק בתקופת המלך יהושפט. פרשן המקרא אברהם אבן עזרא (המאה ה-12) טען כנגדו כי "ספרו ראוי להישרף" (בפירושו שם) ופירש כי המלכים המופיעים בבראשית הם מלכים מהתקופה הקודמת למשה (אפשר לפרש את שמות המלכים כמתייחסים לשושלות שונות). אולם מנגד, במקומות אחרים לכאורה רומז האבן העזרא עצמו לפירוש לפיו מקראות אחרים לא נכתבו על ידי משה: קטעים המספרים על משה בגוף שלישי, מונחים שבאופן טבעי לא היה ביכולתו של משה לדעת (אנכרוניזמים), תיאור מקומות שמשה לא ביקר בהם ועוד, ועל כך כותב אבן עזרא: "ואם תבין – תכיר באמת", או העיר "והמבין יחריש" ובמקומות אחרים כתב "דברי יהושע" או "לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע". גם בפירושו של רבי יהודה החסיד מחסידי אשכנז הוא נוקט מספר פעמים כי מקראות מסוימים נערכו אחרי משה. הגיונם של פרשנים אלו נוסח כך בדברי ר' יוסף בן אליעזר, בספרו על פירוש האבן עזרא: "ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר, הואיל ודברי כולם אמת והם בנבואה".

בהגות המודרנית

ערך מורחב – ביקורת המקרא

בראשית העת החדשה שד"ל, רנ"ק ושפינוזה טענו שהתורה לא נכתבה בשלמותה על ידי משה. בתקופות אלו הבעת ספק ביחס לכותבי התנ"ך נהייתה כרוכה בעימות עם הממסד הדתי-היהודי והנוצרי. ברוך שפינוזה כתב בספרו "מאמר תאולוגי מדיני" מהמאה ה-17 "ברור כשמש בצהריים... כי החומש לא נתחבר בידי משה, כי אם בידי איש אחר שחי דורות רבים אחרי משה". לפי מסקנתו, התורה וספרי הנביאים הראשונים נכתבו בידי עזרא. עבודתו זו נאסרה לקריאה על ידי אנשי דת קתולים ופרוטסטנטים גם יחד. ספרו צורף לרשימת הספרים האסורים של הכנסייה הקתולית (הרשימה בוטלה באופן רשמי ב-1966) ובתוך שש שנים הוצאו נגדו 37 צווי גינוי.

ההנחה שמחבר או מחברי התנ"ך נעזרו במקורות קדומים יותר, נתקלה בהתנגדות דתית עקבית, אך ב-1943 התיר האפיפיור פיוס ה-12 למפרשים להיעזר במחקר החדשני כדי "לקבוע את האופי המיוחד והנסיבות שבהם פעל המחבר הקדוש, את התקופה בה חי, את המקורות הכתובים או אלה שנמסרו לו בעל פה ואת צורות הביטוי שבהן השתמש". בשנים האחרונות, כותב החוקר ריצ'רד אליוט פרידמן בספרו "מי כתב את התנ"ך?": "קשה למצוא חוקר מקרא שיטען כי ספרי התורה נכתבו בידי משה, או בידי מחבר יחיד כלשהו."

השערת התעודות

השערת התעודות

אנליזה של ספרי המקרא לפי ארבעת המקורות

ערך מורחב – השערת התעודות

בנוסף לאיחור חיבור התורה, ייחסו לה חוקרים סיפורים כפולים, שבהם פרטים סותרים לכאורה: שני סיפורי בריאה, וסיפורים שנראו כאילו הוטלאו משתי עלילות שונות או יותר, כמו סיפור המבול וסיפור קורח ועדתו. פרידמן מאמץ בספרו את התאוריה המחקרית המאתרת בחומש ארבעה מקורות שונים ("השערת התעודות"), שנערכו בתקופה מאוחרת יחסית לספר אחד. שניים מהמקורות חוברו, לדעתו, בתקופה בה התקיימו שתי ממלכות נפרדות, ישראל ויהודה, וכל אחד מהם מספר את ההיסטוריה מנקודת מבטו של הציבור שבתוכו ישב המחבר. כך למשל, בסיפור שנטען שמקורו ביהודה אין כמעט התייחסות לתפקידו המרכזי של יהושע בן נון בסיפור שנטען כי מקורו בממלכת ישראל. וההסבר: יהושע הוא גיבור צפוני – הוא מזוהה כבן שבט אפרים, ולפי חלק אחד בסיפורו (יהושע פרק כד) הוא נותן לעם "חוק ומשפט" בשכם – ומכאן שהוא נותן התורה, לא משה.

ריבוי הסתירות והכפילויות בספרי החומש, הבדלי הניסוח והסגנון, ואף הבדלי השקפה לכאורה הובילו את החוקרים למסקנה שלא ייתכן שהספרים חוברו על ידי אותו מחבר. הם העלו מספר תאוריות כיצד התהווה חיבור התורה, על ידי ארבעה מקורות ראשיים (המקור הכהני P, המקור היהוויסטי J, המקור האלוהיסטי E והמקור הדברימי D), או בהתפתחות ממסורות שבעל פה. על פי השערת התעודות, ארבעת מקורות אלו מתוארכים לטווח של 950–500 לפנה"ס. במהלך המאה ה-20 הפכה מקובלת אצל מרבית החוקרים ההשקפה לפיה הועלו מרבית הטקסטים על הכתב מאותם ארבעה מקורות עיקריים.

יאשיהו קורע את בגדיו עם גילוי ספר התורה, ציור של יוליוס שנור פון קרולספלד משנת 1858

לפי מרבית מבקרי המקרא של העשורים האחרונים, תחילתו של זמן הכתיבה והעריכה של ספר דברים מיוחסת למהפכה של יאשיהו (שלהי המאה ה-7 לפנה"ס), המשכו במהלך גלות בבל לצד עריכה ופיתוח של הספרים הנוספים, ורובו הושלם בימי שיבת ציון בסוף המאה ה-6 לפני הספירה יחד עם שאר ספרי המקרא, שנערכו בהדרגה לגרסה אחידה במהלך התקופה הפרסית.

התנגדויות להשערת התעודות

כנגד השערת התעודות הועלו סייגים וטענות רבים, שלא הצליחו לשנות את הדעה המקובלת במחקר על קיומן של התעודות. ראשית נטען כי מעולם לא נמצא אף לא אחד מאותם ארבעה מקורות וקיומם הוא השערה בלבד; שנית, נטען שהשערת התעודות היא חסרת עקביות במקומות מסוימים; ולבסוף, נטען שמספר הבעיות שהיא יוצרת גדול לפעמים מאלו שהיא באה לפתור וכן העובדה שפעמים וישנן סתירות כה בולטות (כגון בהבדל בין נוסח עשרת הדיברות בספר שמות לבין הנוסח המצוי בספר דברים) עד שקשה מאוד להניח שהעורך (redactor) הסופי היה מאפשר להם להישאר בנוסח הערוך. עם זאת, על אף המחלוקות בעניין התעודות, דעת רוב ההיסטוריונים והארכאולוגים היא שהתורה לא נכתבה בידי משה ושקדמו לה מקורות שונים.

גישה ייחודית לשילוב השערת התעודות והאמונה הדתית הציג הרב מרדכי ברויאר. לגישתו, לה קרא "תורת הבחינות", תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה שתכלול אפיונים שונים ואף מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ כאילו אנשים שונים עסקו בכתיבת התורה, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה. ביחס לספרי הנביאים והכתובים, לא התנגד הרב ברויאר לאימוץ השערת התעודות כפשוטה. במאמרו "תורת התעודות של השאגת אריה" אף כתב שהיו גם פרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים.

חלוקת התורה

התחלה של עשרת הדיברות בתורה

ערך מורחב – חלוקת הפרקים בתנ"ך

היחס אל תורה ביתר המקרא ובמקורות מאוחרים אחרים בדרך כלל היא באופן בסיסי כאל ספר אחד.

חלוקת התורה לחמישה ספרים, שכל אחד מהם היה נקרא "חומש", מצוינת לראשונה בתלמוד הירושלמי, במאמר אגדה, (סנהדרין פרק י הלכה א). יש הטוענים כי חלוקת התורה לחומשים, הייתה עוד ידועה מתקופת המשנה, אולם אין לכך במשנה ראיות חד משמעיות. חוקרים אחרים טוענים לעומת זאת כי חלוקת התורה לחמישה הייתה ידועה עוד בתקופת נחמיה, ואילו אחרים מייחסים זאת לתרגום השבעים. לדעת ר' דוד צבי הופמן וחוקרים אחרים, החלוקה לחמשת החומשים מתבקשת מתוך המקרא עצמו, בהיות הספרים בראשית, ויקרא ודברים חטיבות מובהקות העומדות בפני עצמן.

היו מחז"ל שחילקו את התורה לשבעה חלקים, בכך שהעמידו את הפסוקים בבמדבר, י', ל"ה–ל"ו (פרשת "ויהי בנסוע") כ"ספר בפני עצמו". עם זאת, אין זו חלוקה עיקרית, גם לדעה זו.

החלוקה לפרקים בתוך ספרי התורה המקובלת היום מקורה בשיטה שפיתח הארכיבישוף סטיבן לנגטון במאה 13. ביהדות התפתחו חלוקות אחרות. עם זאת החלוקה לפרקים שולבה לבסוף בהערות המסורה בחלק מן החומשים המאוחרים.

על פי המסורת היהודית התורה (כמו שאר המקרא) מחולקת לסעיפים הנקראים "פרשיות". הן מתחלקות ל"פרשיות פתוחות" ול"פרשיות סתומות". הזיהוי תלוי בהתחלת הפרשה הבאה: אם מתחילה הפרשיה (במגילת ספר התורה) באותה שורה שבה הסתיימה הפרשה הקודמת היא נקראת "פרשה סתומה" ואם ההתחלה היא בשורה הבאה היא נקראת "פרשה פתוחה" (קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרא"ש באשר לצורת סימון הפרשה כאשר אין רווח גדול בסוף הפרשה הקודמת; ההלכה שנקבעה היא כשיטת הרמב"ם, וכן עולה מכל כתבי היד העתיקים). נהוג להבין את הפרשיות הפתוחות כמסמנות חלוקה ראשית של הטקסט, ואת הפרשיות הסתומות כמסמנות חלוקת משנה. במגילות קומראן התגלה כי שיטה זו של פרשות פתוחות וסתומות הייתה נהוגה גם במגילות הללו (אם כי לאו דווקא בהתאמה למסורה).

להבדיל מנושאים אחרים במסורה, יש שוני לא קטן בין כתבי היד העתיקים בשאלות הפרשות הפתוחות והסתומות, ולמעשה גם לא מוכרות כלל רשימות מסורה טברניות העוסקות בכך (אם כי מוכרות רשימות בבליות כאלה). מאידך, על פי ההלכה בתלמוד הבבלי, שינוי בין פרשה סתומה לפתוחה פוסל את ספר התורה. בעקבות מצב זה נחלץ הרמב"ם להכריע בשאלה זו והעתיק בספרו ההלכתי משנה תורה את כל הפרשות הפתוחות והסתומות מכתר ארם צובא המופתי, וכך קבע הלכה כמותו לדורות. כיום, כל ספרי התורה שווים באופן בסיסי לנוסחו של הרמב"ם, ולנוסחו של כתר ארם צובא (מלבד שינויים מזעריים). על פי נוסח זה, קיימות 290 פרשיות פתוחות, ו-379 סתומות, ובסך הכול, 669.

חלוקה נוספת והידועה יותר היא החלוקה לפרשות. התורה מחולקת ל-54 פרשות הנקראות בבתי הכנסת במחזור של שנה; קריאה זו הייתה נהוגה בעיקר בבבל, ומשם התפשטה לכלל הציבור (אם כי יש הסבורים כי גם בארץ ישראל נהג מחזור זה בזמנים קדומים).

בארץ ישראל הייתה מקובלת חלוקה אחרת ל-154 סדרים (ולפי מסורת נוספת ל-167 סדרים) שקריאתן מתמשכת על פני שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. חלוקה זו מסומנת בכתבי יד עבריים עתיקים ובכמה ממהדורות התנ"ך המודפסות.

קריאת התורה בבתי הכנסת

קריאת התורה בבית-כנסת בתל אביב

הגבהת ספר תורה, מנהג יהודי להרים את ספר התורה או את יריעותיו לפני קריאת התורה או לאחריה ולהראותו למתפללים, והם עונים באמירת הפסוק: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. על פי ה׳ ביד משה".

ערך מורחב – קריאת התורה

בבתי כנסת קוראים כיום בתורה, בימי שני, חמישי ובשבת את פרשת השבוע, בספר תורה שנכתב על גבי קלף על ידי סופר סת"ם. המקור למנהג הקריאה בתורה הוא קדום, ונזכר בתנ"ך.

בנוסף לפרשת השבוע ישנם קטעי קריאה מיוחדים לחגים, ואם חל החג בשבת, קוראים בו את הקטע המיועד לחג.

טקס קריאת התורה הוא מן הטקסים המרכזיים ביהדות.

בתלמוד הירושלמי (מגילה ד' א') מובאת מסורת לפיה "משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה".

בתלמוד הבבלי (בבא קמא פ"ב ע"א) מובאת מסורת אחרת המייחסת את התקנה הזו לנביאים של דור המדבר: "עמדו נביאים שביניהם (בימי משה) ותקנו להם שיהיו קוראים בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקוראים בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקוראים בחמישי ומפסיקין ערב שבת". התלמוד הבבלי מנסה להסביר את הסתירה שבין שתי המסורות בזה שהתקנה לקרוא בתורה במנחה של שבת ובשני וחמישי הוא אמנם מן התקנות של הנביאים במדבר אלא שתקנתם הייתה שיקרא רק אדם אחד שלשה פסוקים או שלושה אנשים שלושה פסוקים (כלומר כל אדם פסוק) ואילו עזרא בא ותיקן שיקראו שלושה עולים ועשרה פסוקים.

ההתפתחות ההיסטורית של מוסד הקריאה בתורה הייתה כנראה כדלקמן:

• בימי מלכי יהודה, גלות בבל בתקופת שיבת ציון, השלטון הפרסי ובתקופת החשמונאים הייתה כנראה קריאה של קטעים מוגדרים בחגים ובמועדים וכן בשבתות ובאירועים מיוחדים – "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל – מצוותן יהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו" (מגילה ל"ב ע"א).
• קריאה של קטעים מהתורה על פי הסדר אך לא במסגרת מוגבלת של זמן – כך נהגו כפי הנראה בתקופת המשנה.
• סיום קריאת התורה בפרק זמן מוגדר. בבבל סיימו את הקריאה של חמישה חומשי התורה בפרק זמן מוגבל של שנה, כלומר במחזור שנתי, ואילו יהודי ארץ ישראל סיימו את הקריאה בפרק זמן של שלוש שנים עד שלוש שנים וחצי. בשלב זה החלוקה לסדרים ופרשיות לא הייתה אחידה בכל המקומות – כך נראו פני הדברים בתקופת האמוראים. יש המשערים שהחלוקה הבבלית היא המקורית, והחלוקה הארצישראלית נוצרה עקב התארכות התפילה (על ידי דרשות ופיוטים), שהצריכו לקצר את קריאת התורה.
• חלוקת התורה לחמישים ושלוש פרשיות. לצורך הקריאה במחזור השנתי נוצרה חלוקה עיקרית של 53 פרשות. חלוקה זו נוצרה כפי הנראה בימי הסבוראים לאחר חתימת התלמוד ואולי בראשית תקופת הגאונים. בתקופה זו רווחו מנהגים שונים בחיבור פרשיות וחלוקתן.
• חלוקת התורה ל-54 פרשות מתוכן 14 פרשות נקראות לפי הצורך שתיים בשבת אחת. חלוקה זו התפשטה עם התפשטות קובץ הפסיקה ההלכתי ארבעת הטורים של רבנו יעקב בן אשר "בעל הטורים", ויצרה מנהג אחיד לפיה קוראים בכל קהילות ישראל באותה פרשה.

ראו גם

• תורה שבעל פה
• רשימת פרשות התורה
• חוקי התורה

קישורים חיצוניים

• "תּוֹרָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 237–242, באתר היברובוקס
• התורה עם פירוש באתר מכון ממרא
• הרב אורי שרקי, תורה שבעל פה ותורה שבכתב היסטוריה והלכה, המחלוקת על אופן מסירת התורה, סדר פרשיות התורה והחומשים, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
• יאיר הופמן, תורת "יבוס" המזויפת ותורת "השומרים על האמת", באתר הארץ, 18 בפברואר 2011
• כל ספרי התורה עם הרבה פירושים, באתר "תורת אמת"
• תורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, חמישה חומשי תורה, פריס, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• תורה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)