ויקיפדיה

מאורעות תר"פ

התקפות ערבים על יישובים עבריים בגליל - מאורעות תל חי ועל שכונות של יהודים בירושלים שאירעו בסתיו ובאביב של שנת תר"פ, 1921-1920
(הופנה מהדף מאורעות תר"ף)

מאורעות תר"פ היו גל התקפות של ערבים על היישוב היהודי בגליל (מאורעות תל חי), ועל שכונות יהודיות בירושלים, שאירעו בסתיו ובאביב של שנת תר"פ, 1919–1920.

חגיגות נבי מוסא בירושלים בתחילת חודש אפריל 1920, שבהן התרכז ההמון שיצא לאחר מכן לביצוע הפרעות.
הפוגרום בבית המדרש של ישיבת תורת חיים.
דו"ח על הנרצחים בפרעות בירושלים
רשימת הנפצעים הראשונים במאורעות תר"פ
דיווח של "הטיימס" הבריטי, 8 באפריל 1920
מכתב לבני ישמעאל, לגנות את הפרעות
הפגנה של ערבים בשער שכם בירושלים ב-8 במרץ 1920. המלל בכרזות תומך בסיפוחה של ארץ ישראל, באותה העת רובה תחת משטר צבאי בריטי וחלקה הצפוני בשליטה צבאית צרפתית, לממלכה הערבית של סוריה שזה עתה קמה בראשותו של המלך פייסל

ישנם המפרידים בין מאבקם של הלאומנים הערבים נגד חלוקת צפון ארץ ישראל בין צרפת לבריטניה, לבין פרעות תר"פ, כחודש לאחר מכן, בירושלים ובסביבתה, בהם נהרגו 7 יהודים. אולם, גם האירועים בירושלים נבעו בראש וראשונה מהרצון לצרף את ארץ ישראל – סוריה הדרומית בראייתם, אל הממלכה הערבית של סוריה של פייסל, ליצירתה של 'סוריה הגדולה', כך שמקובל יותר לראות באירועים בגליל ובירושלים רצף אחד ולכנותם בשם אחד – מאורעות תר"פ.

יש הרואים במאורעות תר"פ את ראשית המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל,[1] אף כי התקפות ערביות על מושבות יהודיות החלו כבר ב-1886, עת הותקפה פתח תקווה ולאחר מכן ב-1908 במאורעות יפו (פורים תרס"ח).

המאורעות באצבע הגליל

עריכה

עם נסיגת הצבא העות'מאני בסופה של המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ואף על פי שבאופן רשמי השטח היה נתון תחת מנהלת שטחי האויב הכבושים המשותפת לבריטים ולצרפתים שהוקמה באוקטובר 1918, נותרה אי בהירות לעתיד צפונה של ארץ ישראל בכלל ואזור הגליל העליון המזרחי בפרט והתהווה שטח ההפקר ללא כוח אכיפה בו נלחמו הלאומנים הערבים מצדדי תקומת סוריה הגדולה בצרפתים ובבריטים – התקפת הבדואים על צמח ב-24 באפריל 1920, שנועדה לרתק כוחות בריטיים למשימות הגנה ולמנוע מהם לסייע לכוחות הצרפתיים במאבקם בלאומנים בסוריה ולבנון.

המורדים הערבים התקיפו את מטולה, איילת השחר, דגניה ב' ומנחמיה. בא הקץ למושבה בני יהודה שממזרח לכנרת. מאורעות תל חי, ובכלל זה הקרב שבו נפלו יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו, היו לחלק מהמורשת הציונית.

ערב המאורעות בירושלים

עריכה

בחורף 1920 ארגנה המנהיגות הערבית הפגנות של אלפי אנשים בעד עצמאות ונגד הציונות והבריטים. לרוב הן עברו בשקט, אולם היו מקרים של קטטות עם עוברי אורח יהודים.[2] בעקבות לחץ ציוני, מייג'ור-ג'נרל לואי ג'ין בולס, שעמד בראש הממשל הצבאי, הכריז בראיון ליומון הערבי "מראת א-שרק" ב-27 בפברואר, כי בריטניה מתכוונת להוציא לפועל את הצהרת בלפור. הכרזה זו הושמעה במקביל להתכנסות הקונגרס הסורי השני, שבו קראו נציגים פלסטינים לחידוש המאבק נגד הגירה יהודית. בעקבות הכרזתו של בולס, אורגנו בארץ ישראל הפגנות, השבתת חנויות והגשת עצומות, והופצו כרוזי "הלאה הציונות!" ו"מוות ליהודים!".[3] בראש ההפגנה בירושלים ב-27 בפברואר צעד ראש העיר מוסא כאט'ם אל-חוסייני, ומספר משתתפיה הוערך בין 600 ל-1,500. על דלתות החנויות הערביות המושבתות הודבקו הודעות בהן נכתב: "סגור במחאה על התוכנית לעשות את פלסטין מולדת לאומית ליהודים".[4] העילה הישירה להפגנות הייתה ההודעה הרשמית של בריטניה על אישור תוקף הצהרת בלפור בידי מעצמות ההסכמה, אולם יותר מכך הן ביטאו התלהבות לקראת כינוס הוועידה הסורית בדמשק, שעתידה הייתה להכתיר את פייסל כמלך סוריה המאוחדת, כולל ארץ ישראל.[5] ב-7 במרץ הכריזה הוועידה על פייסל כמלך סוריה ופלסטין, ולמחרת, ב-8 במרץ, פרץ ברוב ערי הארץ גל מחאה שני, שבמהלכו הותקפו יהודים אחדים. המפגינים שהיו נלהבים מהידיעות על פינוי אצבע הגליל, צעקו "פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו" ו"איד'בח אל יהוד!" ("טבחו ביהודים").[3] ההפגנה בירושלים הייתה הפעם רבת משתתפים וסוערת יותר מקודמותיה. בעת שחלפו המפגינים על פני בית העירייה, נאם לפניהם ראש העיר אל-חוסייני.[4] הוא דיבר נגד הצהרת בלפור ונגד החלת המנדט הבריטי על הארץ (בלשונו: "סוריה הדרומית"), ונאומו כלל התבטאויות אנטי-יהודיות.[6]

לקראת מועד חגיגות נבי מוסא, הזהיר ועד הצירים את השלטונות הבריטיים, כפי שעשה גם לפני החגיגות של 1919 (שעברו ללא תקלות), שיש לצפות להתפרעויות, אולם הגנרל לואי ג'ין בולס, המושל הצבאי (קצין המנהלה הראשי על פי תיאור התפקיד הבריטי) של מנהלת שטחי האויב הכבושים – דרום, לימים פלשתינה-א"י, הבטיח שכוחותיו ערוכים. ועד העיר ירושלים פנה בעניין אל המושל רונלד סטורס וזה הבטיח שעשה הכל כדי למנוע התדרדרות למהומות. הוא הזהיר מספר ימים קודם לכן את ראשי הציבור הערבי. ערב המאורעות, כתב זאב ז'בוטינסקי לחיים ויצמן, שהיה בדרכו ממצרים, כי "הפוגרום עלול לפרוץ עכשיו בכל יום". כשהגיע ויצמן לירושלים, ביקר אצל הגנרל אלנבי במצודת אוגוסטה ויקטוריה על הר הזיתים, שם היו איתו גם הרברט סמואל, שהגיע לארץ כדי לבחון את המצב בה לקראת ההכרעה על עתידה, והגנרל בולס. ויצמן הזהיר אותם שיש מתיחות בעיר והוא מזהה אווירה של פוגרום, אולם בולס ואלנבי הבטיחו לו כי הצבא שולט במצב.[2]

הפרעות בפסח בירושלים

עריכה

ב-1920 חגיגות נבי מוסא חלו ב-4 באפריל, במקביל לחג הפסח ולחג הפסחא של היוונים האורתודוקסים. אמין אל-חוסייני, שהיה אז בתחילת דרכו, ועארף אל-עארף התסיסו באותו יום בנאומי שטנה משולהבים את קהל החוגגים. כתוצאה מכך, לאחר התפילה המסורתית שבתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה, 20 קילומטר מירושלים, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), וקריאה שהתבררה בהמשך כנכונה: "א-דאולה מענא"[7] ("הממשלה איתנו").

בשעות הבוקר התקהלו כ-60–70 אלף איש ברחבת העירייה. הם נשאו כרזות והניפו דגלים והונפה גם תמונתו של המלך פייסל. על מרפסת "המועדון הערבי" נישאו נאומים על ידי נכבדים ערבים, שהרבו לדבר בגנות הציונות. ראש העירייה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, נאם מעל מרפסת העירייה. הוא השביע את ההמונים לשפוך את דמם למען פלסטין. עארף אל-עארף, עורך העיתון "סוריא אל-ג'נוביה", נאם מעל סוסו. הוא הכריז: "אם לא נשתמש בכוח נגד הציונים ונגד היהודים, לעולם לא ניפטר מהם". ההמון חזר על הסיסמה: "נשרוב דם אל-יהוד!" ("נשתה את דם היהודים"). ההתקהלות הייתה מעורבת, של מוסלמים ונוצרים. על כרזה אחת נכתב: "הנסגיר את ארצנו לצולבי אלוהינו ישו?". הקהל צעק "עצמאות עצמאות" ושר: "פלסטין ארצנו – היהודים כלבינו".[8][9] בכל הזמן הזה השתוללו בריונים ערבים ברובע היהודי, הכו עוברי אורח, פרצו לחנויות של יהודים ובזזו אותן.[8] לקראת סיום ההפגנה, מי שעמד בראש קבוצה של 600 עולי רגל מחברון צעק "איד'בח אל יהוד". ההמון החל להתפרע ונע לכיוון ירושלים המערבית. ברחוב יפו נסקלו יהודים וחנויות יהודיות נבזזו.[9] המחנך הערבי-הנוצרי ח'ליל א-סכאכיני, שהיה עד למאורעות, סיפר שאנשים הניפו מקלות וסכינים:

"האנשים החלו מתרוצצים ואבנים נזרקו על היהודים. החנויות ננעלו ונשמעו צעקות. ראיתי חייל ציוני [כלומר, יהודי-בריטי] מאובק בעפר ומגואל בדם... אחר כך ראיתי ח'לילי [חברוני] אחד ניגש אל מצחצח נעליים יהודי, אשר התחבא מאחורי שק באחת מפינות החומה ליד באב אל-ח'ליל [שער יפו], לוקח את התיבה שלו ומכה בה בראשו. הוא צעק והחל לרוץ, ראשו נוטף דם, והח'לילי עזב אותו וחזר אל התהלוכה... כולם צעקו 'דת מוחמד קמה בחרב', ובידיהם מקלות שהיו מאיימים בהם, וסערת הרוחות הפכה כמעט לשיגעון... כאשר ראו היהודים את החיילים, החלו נאספים סביב פצועיהם מחוץ לבאב אל-ח'ליל. מייד הלכתי אל גן העירייה ונפשי נגעלת ונדכאת מטירופם של בני המין האנושי".[10]

יחידות הצבא הבריטי יצאו את העיר כמה ימים לפני כן. שוטרים ערבים חברו במקרים רבים לפורעים. טייס צבאי בריטי שנקלע למקום, ניסה לעצור את ההמון והוכה למוות. התהלוכה שבה בחזרה מרחוב יפו אל העיר העתיקה, שם הסתערו עולי רגל על חנויות היהודים ועוברי אורח יהודים, באלות, סכינים ואבנים. השוטרים הערבים מהיחידה האחראית על העיר העתיקה לא עזרו וגם מהם היו שהצטרפו לפורעים. ארגון ההגנה העצמית המקומי, ה"הגנה", שלח שתי חוליות מצוידות באלות עץ ומתכת אל העיר העתיקה, אך חיילים בריטים חסמו בפניהם את הדרך. הבריטים שלחו יחידות של חיילים הודים להגן על הרובע היהודי, אולם הדבר נעשה מאוחר מדי ובאותו לילה הורה המושל הצבאי סטורס ליחידה ההודית לצאת מהעיר העתיקה.[7] בעיר הוטל עוצר לילה וכמה עשרות מתפרעים ערבים שנעצרו, שוחררו למחרת.[11]

בבוקר היום השני (5 באפריל) התחדשו המהומות. גם הפעם מנעו חיילים בריטים שהוצבו בשער יפו את כניסת יחידת התגבורת היהודית לעיר העתיקה, אולם כמה יהודים חמושים במדי אנשי רפואה חדרו פנימה באמבולנסים.[7] בריונים תקפו בסכינים יהודים ואף חדרו לבתי יהודים, בעיקר בחצרות שרוב דייריהן ערבים. בין היתר, בזזו את ישיבת "תורת חיים", קרעו את ספרי התורה והציתו אש. באותו בוקר נרצחו שני עוברי אורח בדקירות סכין (אחד מהם היה האגרונום שמואל אברהם הרמתי). העיר העתיקה נסגרה ויהודים שרצו לברוח, לא הורשו לצאת. אחר הצהריים הוכרז מצב חירום. בניגוד למקובל, נערך חיפוש גם על גופן של הנשים הערביות והתברר שרוב כלי הנשק האסורים הוסתרו אצלן. בתים הוצתו באש ובבית הקברות היהודי בהר הזיתים נופצו מצבות. בערב פונו החיילים מהעיר העתיקה.[11]

בבוקר של היום השלישי (6 באפריל), תקפו בריונים את החצר של חנה יפה, סמוך ל"שער החטא" של הר הבית, ברובע המוסלמי, בו התגוררו שלוש משפחות יהודיות, שמתחילת המהומות היו נתונות במצור. התוקפים פרצו את דלתות החצר והדיירים ברחו אל הקומה העליונה. הפורעים שברו רהיטים ובזזו את הבית ואז עלו אל הקומה השנייה והכו את הדיירים, גם את הילדים. משה ליפשיץ הוכה בראשו במוט ברזל ונפצע קשה. אחר כך אנסו התוקפים בזה אחר זה את אחיותיו. אחת נשואה בת 25 והאחרת בת 15.[11]

ב-8 באפריל הורה הצבא הבריטי לחוגגי נבי מוסא שלא לעבור דרך העיר העתיקה בדרכם חזרה, והשקט נשמר.[12]

ה"הגנה" הצליחה לפנות מהעיר העתיקה כ-300 יהודים שהתגוררו בבתים מבודדים מחוץ לרובע היהודי.[7] היהודים אמנם שיערו את התחוללות המהומות, וזאב ז'בוטינסקי אף ארגן מבעוד מועד קבוצת לוחמים, אך המעט שהוכן לא הספיק. בפרעות נרצחו חמישה יהודים תושבי העיר העתיקה, וכמאתיים נפצעו. שני יהודים נוספים מתו בהמשך מפצעיהם, בהם הרב מרדכי טברסקי, האדמו"ר מרחמסטריווקה. נשים שנתפשו על ידי הפורעים, נאנסו, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים, ובעקבותיהן נאסרו על ידי הבריטים דווקא זאב ז'בוטינסקי ולוחמי ההגנה שעמו. הם הואשמו בכך שהם שגרמו למהומות בכך שנשתלו בקהל וניסו לגנוב את הדגלים של עולי הרגל. העצורים (ובהם ז'בוטינסקי) נידונו למאסר בכלא עכו, אך הוענקה להם חנינה לאחר 3 חודשי מאסר.[13]

מלבד ההרוגים, נפצעו גם 216 יהודים, בהם 18 קשה. במהומות נהרגו 4 ערבים ונפצעו 23. יותר מ-200 איש הועמדו למשפט, בהם 39 יהודים. אחד האנסים שתקף את שתי האחיות ליפשיץ נידון ל-15 שנות מאסר. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף נידונו ל-10 שנות מאסר, אך כבר נמלטו מהעיר. ראש העיר אל-חוסייני הודח ובמקומו מונה ראע'ב נשאשיבי, ממשפחת נשאשיבי היריבה.[14] זאב ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך.[7] למעלה מתריסר חברי "הגנה" נשפטו ל-3 שנות מאסר עם עבודת פרך. לעומתם, רוב הפורעים הערבים שהועמדו לדין יצאו בעונשים קלים.[15]

ההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב באותם ימים בעיתון הארץ:

"בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה... ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".

ועדת חקירה

עריכה
  ערך מורחב – ועדת פיילין

כעבור חודשים רבים, נכתב דוח ועדת החקירה הבריטית של פיילין.[15] חברי ועדת החקירה היו שני גנרלים, קולונל ויועץ משפטי, והופיעו בפניהם 152 עדים.[16] לוועדת החקירה נמסרו עדויות שונות לגבי מה שהצית את המהומות. רבים העידו על ערבים שתקפו יהודי זקן בכניסה למלון אמדורסקי. הם הכו אותו בראשו עם מקלות. מישהו ניסה לעזור לו ונדקר בסכין.[8] בדוח נכתב: "כל העדויות מלמדות, שהתקפות אלה נשאו אופי פחדני ובוגדני. רובן היו נגד זקנים, נשים וילדים – הרוב נפגעו בעורפם".[7]

אחד העדים שהעידו לפני הוועדה היה קולונל ריצ'רד מיינרצהגן, שכיהן מאז ספטמבר 1919 כקצין המדיני הראשי של הממשל הצבאי. הוא טען כי במהלך הפרעות התייצבה הפקידות הבריטית לצד הערבים. הוא אף האשים את בולס וקצינים אחרים בגרימת הפרעות. ביומנו רשם: "אני מוצא את עצמי בודד פה, בין הלא-יהודים, בתמיכתי ביהודים". הוא הודח זמן-מה לאחר מכן.[15]

הדוח תמך בטענות היהודיות לגבי אחריות הערבים למהומות ואף האשים בעצם את הבריטים בקנוניה עם הערבים.[15] הוועדה הגיעה למסקנה שהמושל סטורס נכשל בשל "ביטחון עצמי מופרז", שהמשטרה תוכל לשמור על הסדר בחגיגות נבי מוסא, כפי שעשתה בהפגנות שקדמו לחגיגות. הוועדה מצאה שכוחות הביטחון לא היו ערוכים כיאות ושהקורבנות העיקריים היו היהודים. לעומת זאת, הם קבעו כי כל הצרות החלו עם פרסום הצהרת בלפור, והעריכו שהתנועה הציונית יצאה משליטתו של חיים ויצמן המתון ועברה לשליטת גורמים קיצוניים. הם תיארו את הציונות כתנועה לאומנית ורודנית, שמתכוונת לגרש את הערבים מהארץ, ועל כן הגיעו למסקנה שיש סיבה לחששותיהם של הערבים. חברי הוועדה כתבו גם לא מעט דברים מופרכים: הם ערכו סקירה היסטורית, בה ציינו כי הריבונות היהודית בארץ ישראל הקדומה נמשכה 300 שנה בלבד; הם כתבו שבלבה של התנועה הציונית זורם הבולשביזם ושרבים מהיהודים העולים לארץ ישראל מביאים איתם השקפות בולשביקיות. אחד כזה הוא "לוטננט ז'בוטינסקי", שאומרים שייסד מועדון בולשביקי בשם "פועלי ציון"; הם ציינו שהעדים שהופיעו בפני הוועדה דיברו בשמונה לשונות, ביניהן "יידיש" ו"ז'רגון", מבלי לדעת שז'רגון הוא כינוי ליידיש. "דוח פלין" לא פורסם מעולם. הוא נחתם ביולי 1920, אבל אז כבר הוחלף הממשל הצבאי בממשל האזרחי.[16]

מרגע פרוץ המהומות, עצר הממשל הבריטי את העלייה היהודית לארץ ישראל.[15] ב-1 ביולי החל הרברט סמואל בתפקידו כנציב העליון ומיד שחרר את כל הפעילים היהודים שנעצרו בימי המאורעות ופתח את שערי הארץ לעלייה יהודית. ב-8 ביולי הוכרזה חנינה כללית וכל הערבים שהורשעו בעקבות הפרעות – שוחררו. אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, שנמלטו מהארץ, הורשו לחזור ועד מהרה כיהנו בתפקידים ציבוריים וקיבלו משכורות ממשלתיות.[17] דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות, הפך אותו בעיני הפלסטינים לסמל לאומי. הוא זכה לאהדה רבה, מאחר שהמהומות הללו נתפסו בתודעתם של ערביי ארץ ישראל כהתרסה נגד השלטון הבריטי.[18]

בין היהודים שנהרגו בתקופה זו

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרעות תר"פ

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ נדב שרגאי, "כך הכל התחיל", "ישראל היום", 25 במרץ 2013
  2. ^ 1 2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 111-110.
  3. ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 96.
  4. ^ 1 2 אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, עמ' 91.
  5. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, כרך א, יחידה 2, עמ' 102.
  6. ^ אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, עמ' 76.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 בני מוריס, קורבנות, עמ' 98-97.
  8. ^ 1 2 3 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 109-108.
  9. ^ 1 2 בני מוריס, קורבנות, עמ' 97.
  10. ^ ח'ליל אל-סכאכיני, כזה אני רבותי!, עמ' 137; מצוטט אצל בני מוריס, קורבנות, עמ' 97, ואצל אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, עמ' 93–94.
  11. ^ 1 2 3 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 114.
  12. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, כרך א, יחידה 2, עמ' 106.
  13. ^ יהודה לפידות, העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, באתר "דעת"
  14. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 117.
  15. ^ 1 2 3 4 5 בני מוריס, קורבנות, עמ' 99.
  16. ^ 1 2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 119-118.
  17. ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 100.
  18. ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13, 16.
  19. ^ שבתי זכריה, ירושלים הבלתי נודעת, עמודים 45-46
  20. ^ סיפורי ארץ-ישראל - מצבות מדברות 1950 – 1850


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מאורעות_תר%22פ&oldid=39375875"