פתיחת התפריט הראשי

מכון איילון מפעל מחתרתי לייצור קליעים וסליק של ארגון ההגנה בגבעת הקיבוצים, השוכנת במבואותיה הצפוניים של העיר רחובות, שהחל לפעול בתקופת המנדט הבריטי. עד הכרזת המדינה יוצרו במכון 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ, תחמושת זו הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות. המפעל בו עבדו 45 צעירים וצעירות, פעל בסודיות גמורה מ-1945 ועד תום מלחמת העצמאות, ובתקופה זו יוצרו בו מעל 4 מיליון כדורי תחמושת.

מכון איילון
9-8400-007 Ayalon Institute, Rehovot, 6-7-13 - 547.jpg
מידע
סוג היסטוריה
תאריך פתיחה רשמי 1945 עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום רחובות, ישראל
מייסדים שלמה הלל עריכת הנתון בוויקינתונים
בעלות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°54′58″N 34°48′35″E / 31.91599722°N 34.80964444°E / 31.91599722; 34.80964444
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
הירידה המוסווית למפעל תחת התנור במאפייה
הדמיית ייצור כדורי רובה במפעל התת-קרקעי
מכון איילון

המבנה הוכרז על יד המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כמבנה לשימור וכיום פועל בו מוזיאון.

תוכן עניינים

היסטוריהעריכה

המכון, שהוקם ביוזמת יוסף אבידר מנהל תעש מ-1945, נוסד ב־1945 והיה פעיל עד קום המדינה ב-1948. המכון מפעל תת-קרקעי לייצור כדורי אקדח 9×19 מ"מ פרבלום שבה השתמשו בתת המקלע סטן וכן סליק, מתחת למבנה אזרחי, כל זאת מתחת לאפם של הבריטים וללא ידיעת האזרחים ששהו במבנה. מנהל המכון היה פסח איילון (אברמוביץ).

ארגון ההגנה פנה בבקשה לחברי קבוצת הצופים א' שישבו בהכשרה בפרדס חנה, לבוא ולעבוד במפעל סודי. קבוצה זו, שבה היה חבר גם שלמה הלל הקימה מאוחר יותר את מעגן מיכאל. החברים, לאחר התלבטויות קשות, הגיעו לגבעת הקיבוצים, שהייתה מקום הכשרה לגרעיני התיישבות לפני עלייתם לקרקע בשנים שלפני כן, והקימו את המכון.

עבודות החפירה והיציקה נמשכו 22 יום. מבנה המכון תוכנן בידי המהנדס יוסף אידלמן והוקם בתוך בור בעומק 8 מטר ושטחו היה 264 מטר רבוע (אורך 33 מטר, רוחב 8 מטר, גובה 3.5 מטר, עובי קירות 0.5 מטר). מערך ההסוואה של המכון תוכנן על ידי יצחק נבו - המבנה כולו כוסה בעפר. כדי לספק אוויר לארבעים וחמישה עובדים היה צורך בשתי ארובות. כדי שהארובות לא יעוררו את חשדם של הבריטים נבנתה בצד אחד של המפעל התת-קרקעי מכבסה ששירתה את האזור והופעלה בידי חברות הקיבוץ. בצד השני נבנתה מאפייה שהופעלה בידי חברי הקיבוץ, אשר שיווקו את הלחם לכל הסביבה. פתח הארובה של המאפייה התמזג עם פתח האוורור של המפעל. דרך פתח מתחת לאחת ממכונות הכביסה היו נכנסים ויוצאים העובדים בכל יום. גם במאפייה היה פתח, גדול יותר, מתחת לתנור. מכיוון שהתנור שקל לא פחות מ-10 טון, ונדרשה לא פחות משעה וחצי כדי להזיזו, הפתח הזה נפתח פעמיים בלבד, פעם אחת כדי להכניס את המכונות לייצור התחמושת, עם הקמת המפעל, ופעם נוספת כדי להוציא אותן לאחר שלא היה יותר צורך להחביא את המפעל. רעש הקיטור של מכונות הכביסה, רעש המאפייה ושכבת מזרנים שהוצמדה לתחתית התנור השתיקו את קולות המפעל.

את מכונות יצור כדורי 9 ממ' קנה שיפץ ושלח למפעל איש ה'הגנה' יהודה ארזי במבצע נועז.

העובדים הראשונים היו עובדי התעש ואליהם צורפה קבוצה מתנועת הצופים. בקיץ 1947 תוגבר כוח העבודה בקבוצת חברי פלמ"ח מחפצי-בה, שהשתייכו להכשרת הנוער העובד "רגבים". בתקופת מלחמת העצמאות גויסו חלק מהעובדים ובמקומם הובאו שמונה חברים מגרעין של תנועת "הבונים".[1]

עובדי המכון הסתירו את עבודתם גם מפני שאר חברי הקיבוץ (שכונו הג'ירפות[2]), כשהם מספרים שיצאו לעבוד בשדה. רק פעם אחת התגלה הסליק בידי אחת מחברות הקיבוץ שעבדה במכבסה, והיא נתבקשה לשמור עליו בסוד. על מנת לא לעורר את חשד שאר חברי הקיבוץ הוקם מעין חדרון עם מנורת שיזוף שבה השתזפו עובדי המכון, שעבדו מתחת לפני האדמה ולא היו חשופים לאור השמש.

בפיצוץ הרכבת הצבאית הבריטית סמוך למכון, ב-29 בפברואר 1948, נהרגו 28 חיילים בריטים ונפצעו 32. בעקבות הפיגוע שבוצע על ידי לח"י, עלה חשש גדול שהבריטים יבצעו סריקות באזור וימצאו את הסליק. העובדים במפעל חשו לעזור לנפגעים הבריטים וכך מנעו מהבריטים לחשוד בהם ולא נעשו במקום חיפושים.

המכון לא התגלה עד קום המדינה והוא סייע רבות ללחימת הכוחות היהודיים במלחמת העצמאות. אזור זה היה מהיחידים בהם לא היה מחסור בתחמושת. הייצור נפסק עם תום מלחמת העצמאות אבל הגבעה המשיכה לשמש גורמים שונים של התעשייה הביטחונית של מדינת ישראל עד 1963 ולאחר מכן ננטשה.

רופא מכון איילון בשנת 1948 היה הד"ר יוסף קוט.[3]

מוזיאוןעריכה

במשך שנים רבות לא נודע לציבור הסיפור של מכון איילון. משנת 1975 החלו גופים שונים לפעול למען שיקום ושימור האתר.[4] ב-1986 הוקם ועד ציבורי, ביוזמת שלמה הלל, במטרה לשקם את האתר. בוועד היו נציגים מן התעשייה הצבאית, ארגון חברי ההגנה, קיבוץ מעגן מיכאל, עיריית רחובות, מכון ויצמן למדע, קק"ל, החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, אשר קיבלה על עצמה את משימת השיקום. ב-1987 נחנך במקום מוזיאון.

מוזיאון מכון איילון מופעל על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, הדרכה על החיים הכפולים בקיבוץ ופעילות המכון.

גלריהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מכון איילון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ארבע קבוצות עבדו ב"מכון איילון", באתר "ממחברתה של צפורה דגן"
  2. ^ הכינוי ג'ירפות, על פי מדריכי מכון איילון, כוּון לאנשים אשר הלכו עם הראש גבוה, ולא ראו ולא שמעו דבר ממה שקורה מתחת לפני האדמה.
  3. ^ "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", נסים לוי, יעל לוי, הוצאת איתי בחור, מרץ 2012, מהדורה שנייה, עמוד 360
  4. ^ מכון איילון – מפעל תע"ש בגבעת הקיבוצים, המשרד להגנת הסביבה