מכירת הבכורה

עשו מוכר ליעקב את בכורתו תמורת נזיד עדשים (ציור מעשה ידי יאן ויקטורס, 1653)

מכירת הבכורה תמורת נזיד עדשים הוא סיפור מקראי, המופיע בתחילת פרשת תולדות, פרק כ"ה, בספר בראשית. יעקב מכין נזיד עדשים כאשר אחיו, עשו הצייד, בנו המועדף של יצחק, חוזר עייף מן השדה. עשיו פונה ליעקב בבקשה שייתן לו לאכול מן הנזיד ("הַלְעִיטֵנִי נָא"), ומנמק את בקשתו בכך שהוא עייף. יעקב נאות להאכיל את עשו רק תמורת מכירת הבכורה. עשיו העייף מסכים ומסביר שהוא "הוֹלֵךְ לָמוּת" (כנראה עקב הסכנות הטמונות בציד חיות טורפות) ומוכר את בכורתו ליעקב. לאחר שעשיו נשבע ליעקב על מכירת הבכורה יעקב ממלא את חלקו במכירה ונותן לעשיו לחם ונזיד עדשים. זהו פשוטו של מקרא. הסיפור מסתכם ברשימה של חמישה פעלים המבטאים את זלזולו של עשיו בבכורה: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".[1]

מכירת הבכורה

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה

ספר בראשית, פרק כ"ה, פסוקים כ"ט-ל"ד

דיון בפשוטו של הסיפורעריכה

סיפור מכירת הבכורה מעלה תמיהה אחת רצינית: הכיצד הסכים עשו למכור את בכורתו - שבתקופה המדוברת היה לה ערך חומרי ומעמדי רב - בנזיד עדשים. (מכאן גם הביטוי המקובל בשפה העברית, למכור פריט או נכס בנזיד עדשים, היינו במחיר הנמוך משמעותית משוויו). על פי חוק הירושה שכתוב בספר דברים, חלקו של הבן הבכור בירושה גדול פי שניים מחלקו של הבן השני, "כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה" (דברים כ"א, ט"ו-י"ז). זה היה גם הנוהג במזרח הקדום[2]

במאמרו המפורט על קניין הבכורה מביא שאול רגב[3] את התהיות שמעלה הסיפור ואת הפרשנויות השונות שמוצעות על ידי הפרשנים.[4] פרשנים אכן משערים ש"משפט הבכורה" כלל בתוכו לא רק את החלק הכספי, אלא גם את המעמד של הבכור כממשיך את מקומו של האב וזוכה לברכתו.  סיפור גניבת הברכות בבראשית פרק כ"ז, ותגובתו הקשה של עשו מעידים על החשיבות העליונה שנתנו שני האחים לברכה.[5] אבן עזרא מציין במפורש את שני היתרונות הנזכרים לעיל: "והבכורה שיקח פי שניים מממון אביו וי"א [ויש אומרים] שיש לבכור מעולם מעלה על הצעיר לקום מפניו ולשרתו כבן לאב" , ומתעוררת השאלה אצל הפרשנים, כיצד מסכים עשו למכור את בכורתו בנזיד עדשים, אם התמורה כל כך גדולה.  אבן עזרא גם מציע תשובה: עשו מתרץ את ה"עסקה" בכך שהוא ממילא הולך למות, אך אין כוונתו לומר שהוא בא בימים או חולה על ערש דווי. הוא פשוט יודע שכאיש שעיסוקו בציד חיות טורפות, חייו יכולים להיגדע פתאומית. ועל כן מה ערך לבכורתו.[6]

אבן עזרא גם אינו מייחס עושר גדול ליצחק, וזו הסיבה לדעתו שיצחק ביקש מטעמים מיוחדים מעשו טרם מותו, מאחר שלא עלו על שולחנו הדל מטעמים. כך גם ניתן יותר להבין את זלזולו של עשו בבכורה.[7]

הרמב"ן לעומתו סובר שליצחק, על פי כל הכתובים הסמוכים, היה עושר גדול, אך הוא מביע סברה שייתכן מאוד שחוק הירושה הממוני שמוזכר בספר דברים, עוד לא היה תקף בזמנו של עשו, ורק החשיבות שבמעמד ובברכה הייתה תקפה.[8] שתי העמדות האלו, שמשלימות אחת את רעותה, עשויות בהחלט להסביר בצורה הגיונית את עסקת המכירה הזולה מאוד.

אך קיימת גם עמדה מנוגדת, שאותה מייצגים הרשב"ם, רד"ק וספורנו; יעקב שילם לעשו מחיר מלא בדמים עבור הבכורה, ונזיד העדשים היה רק מעין חתימת העסקה בארוחה.[3] עמדה זו הייתה נוחה גם לנוצרים, משום שהמסר שעלול להיקלט ממנה הוא שיעקב ניצל לרעה את רעבונו ועייפותו של אחיו הבכור וקנה ממנו את הבכורה במחיר מלא.[9] ספורנו ורד"ק מסבירים צעד זה של יעקב במשפט המסכם של הסיפור המקראי: "ויבז עשו את הבכורה". במקרה זה בא הכתוב כאילו ל"תרץ" את מעשיהו של יעקב; עשו לא היה ראוי לבכורה. גם על פי פירושו של רש"י, לא היה עשו ראוי לבכורה, שזיכתה אותו במעלה רוחנית-דתית והוא ויתר עליה.

מכירת הבכורה במדרשעריכה

המדרש מתמודד גם הוא עם סיפור מכירת הבכורה, ומתרשם מהפזיזות והבוז שמביע עשו בעצם המכירה של זכות גדולה תמורת נזיד עדשים.

על פי רש"י עניינה של הבכורה היא העבודה בבית המקדש, העבודה במקדש נעשית בבכורות, ויעקב רצה לקבל לידיו את הזכות הזאת. רש"י מוסיף ומפרש, שעשיו הגיב באמירתו כי הוא הולך למות, לאחר ששאל את יעקב מה טיבה של עבודת הקרבנות ויעקב הסביר לו באריכות את כל ה"אַזְהָרוֹת וָעֳנָשִׁין וּמִיתוֹת" שיש בעבודת המקדש. כאשר עשיו שמע את סכנת המוות העומדת מעל כל אדם שעובד במקדש הוא שאל בתמיהה אמיתית, בשביל מה צריך את זה? למה שארצה למות? זה מה שגרם לעשיו להגיע לידי ביזוי הבכורה.[10]

על פי המדרש היה יעקב בפנים מפוחמות, כי היה באבל על מותו של אברהם, והוא הכין נזיד עדשים לסעודת הבראה. באותו הזמן עשיו נמצא בשדה ועובר על 3 עבירות חמורות: גניבה, אונס ("בעל נערה המאורסה"), ורצח (מדרש ספר הישר מסביר כי אותו איש שעשיו רצח היה נמרוד[11] מדרש אגדה מוסיף כי מלבד 3 עבירות אלו עשיו עבר גם על כפירה ועל ביזוי הבכורה כך שיוצא שעשיו עבר על 5 עבירות באותו היום.[12] המדרש מוסיף כי אברהם לא מת ללא סיבה; הוא מת בגלל חטאיו של עשיו, "אמר הקב"ה אני כבר הבטחתי לאברהם אוהבי, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר וגו', ועתה הוא רואה את בן בנו, שהוא גוזל וחומס, מגלה עריות, ושופך דמים". על מנת שאברהם לא יצטרך לחזות בחטאיו של עשיו הקב"ה לקח אותו בטרם עת. המדרש מצייר מצב בו עשיו גורם למות אברהם וחוטא, ואילו יעקב מתאבל על מותו של אברהם ומכין נזיד לסעודת ההבראה.[13]

מדרש פרקי דרבי אליעזר מצייר תמונה שבה עשיו צד בכל יום את ארוחתו ואינו נותן ליעקב דבר ממנה, ואילו באותו היום הוא לא הצליח בצידו, והוא חוזר לביתו ודורש מיעקב שיביא לו לאכול מן הנזיד.[14] מדרש אחר מסביר את בקשתו של עשיו מיעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה",[15] יעקב הציע לעשיו לאכול בעזרת כלי ("זיבורית") אך עשיו התנגד, פתח את פיו כגמל, ואמר ליעקב "הלעיטני", שפוך לתוך הפה שלי את כל הקדרה. מדרש שכל טוב גם מוסיף לכך שעשיו הוסיף שהוא עייף על מנת שיעקב ירחם עליו ויעשה כבקשתו.[16] מלבד זאת מציג המדרש סקירה כללית המראה כי מאפינו העיקרי של עשיו הוא הצבע האדום. המדרש אומר, לא רק שמאכלו של עשיו הוא אדום ("מן האדום האדם הזה") אלא גם הוא בעצמו, גיבוריו, הלבוש שלו, המגן שלו, ארצו, מי שנלחם בו, ומי שיחזיר לו בעתיד על פשעיו, כולם אדומים.[17]

המדרש מתאר איך ניגש יעקב לבקש את הבכורה מעשיו בענווה וביקש ממנו את הבכורה בנימוס.[18] מדרש תנחומא (בובר) מתאר איך שמיד עשיו מאשים את יעקב בכך שהוא רוצה לקחת ממנו את חלקו בעולם הבא. יעקב עונה לעשיו שהוא אפילו לא בטוח שיש לו חלק בעולם הבא, אבל מה שהוא רוצה זו הבכורה שיש לו כיום.[19] יעקב מוסיף ומבקש מעשיו שהמכירה תהיה לתמיד, ללא חרטה ובפומבי. המדרש מוסיף כי הסיבה לכך שיעקב רצה לקנות מעשיו את הבכורה היא על מנת שעשיו לא יעבוד במקדש, כי עבודת המקדש היא עבודת קודש ואין זה ראוי שרשע כעשיו יעבוד בבית המקדש.[20] המדרש מציע פירוש נוסף בשם ר' אחא שיעקב ביקש "מִכְרָה כַיּוֹם"[21] כלומר תמכור לי כמו יום אחד של הקב"ה שהוא אלף שנה, ר' אחא אומר שמי שיודע לחשב כראוי ימצא שעם ישראל ישבו בעולם הזה בשקט למשך אלף שנה בלבד.[22]

עשיו מסכים למכירת הבכורה ונימוקו בצידו, "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה",[23] המדרש רואה באמירתו של עשיו פתיחת פה לשטן. מרגע שעשיו אומר כי הוא הולך למות, המוות אוחז בהליכתו.[24] עשיו מוותר על חייו לטובת המוות, ועל בכורתו וברכתו לטובת קללה.[25] המדרש אף רואה קשר בין אמירה זו של עשיו לבין נפילת עמו על ידי יוסף.[26]

עשיו מוכר ליעקב את בכורתו ואף נשבע לו על כך בחייו של יצחק[27] ובכל זאת הוא מתחרט ושונא את יעקב ומאשים אותו בגנבת הבכורה, המדרש רואה את עשיו כניגוד גמור לראובן. המדרש מתאר את לאה במהלך החלטתה על שמו של בנה הבכור והיא מחליטה לקרוא לו ראובן על מנת להגיד, ראו את ההבדל בין הבנים, עשיו מכר את בכורתו ושנא את יעקב ואילו ראובן אף על פי שבכורתו ניטלה ממנו בעל כורחו וניתנה ליוסף עדיין לא שנא את יוסף ולא קינא בו.[28] המדרש מוסיף שעשיו מכר ביחד עם בכורתו את כל חלקו בנחלתו בארץ ישראל ונשבע ליעקב שהוא לא משאיר שום חלק אצלו.[29]

המדרש כותב שעשיו אמנם מכר את הבכורה בצחוק ובבוז אך מלמעלה הקב"ה הסכים למכירה ועבר להתייחס אל יעקב בתור הבכור.[30] המדרש מוסיף שהרעב שהגיע בפרק הבא הגיע באשמת עשיו שמכר את בכורתו.[31] מרגע שמכר עשיו את הבכורה הוא התנתק מהעולם.[32] מדרש שכל טוב מסכם את פרשת מכירת הבכורה ואומר שמי שידרוש בפרשה הזאת ירוויח וישכיל.[33]

ניתוח ספרותי של הטקסט המקראיעריכה

 
עשיו מוכר ליעקב את הבכורה תמורת נזיד עדשים; מאת ז'ראר הואט, 1728

הסיפור המקראי מספק לקורא רמזים מטרימים לעלילה המתפתחת בפרק, מחד גיסא, אבל מאידך גיסא הוא חוסך בפרטים ויוצר פערי מידע, שהקורא המשכיל אמור להשלים אותם בעצמו על רקע ההקשר והתפתחות העלילה.[34] סיפור קניין הבכורה מכין את הקורא בהדרגה, וכאילו מבלי משים, להתפתחות העלילה בפרק הנוכחי ואף בפרקים הבאים, ודואג להעביר את המסר הטמון בה.

בתחילת הפרק מודיע הכתוב שעוד ברחם האם, רבקה, קיימת יריבות בין שני האחים, שבעצם מייצגים שני לאומים שונים. פסוק כ"ג: "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". משמע, אלו אינם זוג עוברים תאומים רגילים שמשתעשעים ברחם. לאמיתו של דבר, הם מייצגים שני עמים שונים, את ישראל, הוא יעקב, ואת אדום, הוא עשו, שרבים על הבכורה כבר בבטן אמם. עשו אמנם הצליח לצאת הראשון, אך יעקב אחז ברגליו בניסיון ברור להקדים אותו.

בתשובתו דלעיל של ה' לתלונותיה של רבקה על ייסורי ההריון, מכין הכתוב את הקורא לסופה של העלילה: הבכורה, מבטיח אלוהים, תעבור לצעיר שיגבר על הבכור. בד בבד מסביר הכתוב במהלך הפרק, כביכול, את מקורם של בני אדום, נחיתותם מהלאום הישראלי (גם בצורה) ויריבותם עם העברים; עשו "האדומי" נולד כתינוק אדמוני ושעיר, מראה שאיננו משובב נפש, ואף עיסוקו המאוחר יותר איננו מחמיא לו; הוא איש ציד - פעולה הגוררת בחובה סוג של גסות, כוחניות ואלימות, ובנוסף, נוקט הכתוב במשחק מילים: אביו אוהב אותו "כִּי-צַיִד בְּפִיו" - עשו יודע איך לצוד את לבו של אביו, איך לגנוב את דעתו. עשו, אם כן, הוא הגיבור המכוער, האלים, הכוחני, גונב הדעת, הפזיז, והאיש שהקל בבכורה שזכה בה מלכתחילה.

בפסוק כ"ז "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים" – יש תקבולת ניגודית שיוצרת אנלוגיה הפוכה. עשו לעומת יעקב. האחד איש יודע ציד, עם כל המשמעות דלעיל הכרוכה בכך, והשני לעומתו איש תם, במשמעות של תום, תמימות. האחד מתרוצץ בשדות, והשני יושב תמים באהלו. אלא שהצעיר, יעקב, אינו תמים פסיבי מסתבר; כבר בהופעתו הראשונה מחוץ לרחם אמו אוחזת ידו בקרסול אחיו. אין הוא מתכוון לוותר על הבכורה. מינקותו הוא יודע לנקוט יוזמה, וכשזוכרים את המשך עלילותיו של יעקב בחייו, ניתן בקלות להתרשם שגם בנושא התכנון והיוזמה מטרים הכתוב לקורא כאן רמזים לעתיד לבוא.

המשפט (בפסוק כ"ו) "וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם" מופיע כאילו במאמר מוסגר לאחר הסיפור על לידת האחים, אך הוא גם מסביר את הפסוק שבא שני משפטים מאוחר יותר: (כ"ח) "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" המקרא רומז לכך שיצחק מזדקן ומתקשה לשפוט כראוי את בניו; בנו הצייד, צד את לבו, בעוד שרבקה, שהיא צעירה מיצחק, מתרשמת כראוי מאופיים של בניה.

יעקב מבשל נזיד עדשים, בעוד עשו מגיע עייף ורעב מהציד. בראותו את הנזיד הוא אפילו לא טורח לנקוב בשמו, אלא דורש במפגיע: (ל') "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה", שמתקשר גם לשמו ולתיאורו של עשו האדמוני. לאחר כל הרמזים לצורתו האדומה, למאכלו האדום, קורא הכתוב בשמו המפורש של עשו: "עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם".

זוהי ההזדמנות של יעקב להשיג את הבכורה על פני האדומי והוא דורש אותה תמורת הנזיד. יעקב בעצם מנצל הזדמנות לרכוש את מה שממילא הועיד לו אלוהיו כהבטחה לאמו. עשו ממהר להסכים, ומסביר זאת במותו הקרוב. פירושו לעיל של אבן עזרא נשמע סביר (סכנת המוות מרחפת תדיר מעל ראשו של צייד חיות טרף), אך קיימת גם האפשרות להסביר את גישתו של הצייד החומרי, האלים והרעב במילותיו של ישעיהו "הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר, וְשָׁתוֹת יָיִן; אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת"[35] - כולנו בני תמותה בסופו של דבר, נהנה כל עוד נחיה. ריקנות רוחנית.

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב".(ל"ג) הכתוב מסכם את הסיפור במילים מחייבות; זו לא הייתה גחמה של רגע, נערך כאן מעין חוזה או הסכם. זו הייתה עסקה לכל דבר. עשו אוכל והולך לדרכו, והכתוב מצמיד למצחו אות קין של מוכר בכורתו היקרה בנזיד עדשים.[36]

"וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (פרק כ"ט, פסוק כ"ו). לפי פירושו של יאיר זקוביץ,[37] גם זו התייחסות לגניבת הבכורה. לבן, דודו של יעקב, הונה אותו לחשוב כי הוא עובד למען רחל אך נתן לו לאישה את לאה. בתגובה לטרונייתו של יעקב, השיב לבן את הדברים הנל, ובכך רמז שבכנען, שאינה "במקומנו", נגנבה הבכורה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ויקיטקסט - בראשית, כ"ה, ל"ד.
  2. ^ שרון רימון, "בכורה, בחירה וברכה", ראשית - בית מדרש קהילתי, רעננה, תשע"ה
  3. ^ 1 2 שאול רגב מכהן כפרופ' למחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן
  4. ^ שאול רגב, "פרשת תולדות, תש"ס - קניין הבכורה", המרכז ללימודי יסוד ביהדות, מס' 313, אוניברסיטת בר-אילן
  5. ^ ראו ספר בראשית, כ"ז
  6. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"א
  7. ^ אבן עזרא לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד
  8. ^ הרמב"ן לספר בראשית, פרק כ"ה, פסוק ל"ד
  9. ^ ראו בנושא את מאמרו של יחיאל צייטקין, "סיפור מכירת הבכורה והפולמוס היהודי-נוצרי, אוניברסיטת בר-אילן, המרכז ללימודי יסוד ביהדות, דף שבועי, מס' 992
  10. ^ ויקיטקסט - רש"י, בראשית, כ"ה, ל'-ל"ד
  11. ^ ספר הישר, תולדות.
  12. ^ מדרש אגדה (באבער), בראשית, כ"ה, כ"ט.
  13. ^ ויקיטקסט - מדרש תנחומא בובר, תולדות, ג'.; פסיקתא דרב כהנא, ג'; עין יעקב - בבא בתרא, מ"א, א'.; מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, כ"ט.; מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, כ"ט.; בראשית רבה, ס"ג.
  14. ^ פרקי דרבי אליעזר, ל"ה.
  15. ^ בראשית, כ"ה, ל'.
  16. ^ מדרש תנחומא (בובר), ד'. פסיקתא דרב כהנא, ו', ב'. מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, ל'. מדרש משלי, י"ג, כ"ה. מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, ל'. מדרש אגדה, בראשית, כ"ה, ל'. בראשית רבה, ס"ג, י"ב. במדבר רבה, י"ד, י'.
  17. ^ תנחומא (בובר), וישלח, ד'. מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, ל'.
  18. ^ מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, ל"א.
  19. ^ מדרש תנחומא (בובר), תולדות, ד'.
  20. ^ מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, ל"א. במדבר רבה, ד', ח'.
  21. ^ בראשית, כ"ה, ל"א.
  22. ^ מדרש תנחומא (בובר), תולדות, ד'. בראשית רבה, ס"ג, י"ג.
  23. ^ בראשית, כ"ה, ל"ב.
  24. ^ שמות רבה, א', כ"ג. עין יעקב, סוטה, א', מ"ב. מדרש שכל טוב, שמות, ב', י'. מדרש לקח טוב, שמות, ב', ה'.
  25. ^ תנחומא (בובר), תולדות, ד'.
  26. ^ פסיקתא רבתי, י"ב. מדרש תנחומא, כי תצא, י'. מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, ל"ב. מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, ל"ב. מדרש אגדה, בראשית, כ"ה, ל"ב.
  27. ^ מדרש אגדה, בראשית, כ"ה, ל"ג.
  28. ^ עין יעקב, ברכות, מ"ז.
  29. ^ מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, ל"ג. מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, ל"ג.
  30. ^ תנחומא (בובר), תולדות, ד'. מדרש אגדה, בראשית, כ"ה, ל"ד.
  31. ^ תנחומא (בובר), תולדות, ד'. מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, ל"ד. מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, ל"ד.
  32. ^ מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, ל"ד. מדרש לקח טוב, בראשית, כ"ה, ל"ד. מדרש אגדה, בראשית, כ"ה, ל"ד. בראשית רבה, ס"ג, י"ד.
  33. ^ מדרש שכל טוב, בראשית, כ"ה, ל"ד.
  34. ^ מנחם פרי ומאיר שטרנברג.  "המלך במבט אירוני;  על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה".  הספרות 1/2, (קיץ 1968 ( 292-263)
  35. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ב, פסוק י"ג
  36. ^ מיכל טיקוצ'ינסקי, "בכורה תמורת נזיד עדשים: ככה עושים עסקים". ידיעות אחרונות, 13 בנובמבר 2011
  37. ^ יאיר זקוביץ, יעקב: הסיפור המפתיע של אבי האומה, אור יהודה: דביר, תשע"ב, עמ' 67–68