מכירת יוסף הוא סיפור מקראי שמופיע בפרשת וישב בספר בראשית, פרק ל"ז, ועניינו השלכת יוסף לבור על ידי אחיו ומכירתו לעבד, והיא היחידה הראשונה בפרשת יוסף ואחיו.

מכירת יוסף, ציור של קונסטנטין פלוויטסקי (1855)

תוכן העלילה עריכה

 
הבור בעמק דותן שאליו מיוחס הסיפור המקראי על השלכת יוסף לבור על ידי אחיו

יוסף היה בן הזקונים של יעקב מאשתו האהובה רחל. אביו אהב אותו מכל אחיו והכין עבורו בגד ייחודי בשם כתונת פסים. יוסף מביא את דיבת אחיו לאביהם יעקב. בנוסף, הוא מספר לאחיו שני חלומות שחלם שמשמעותם היא שיוסף ימלוך על בני משפחתו והם ישתחוו לו. האחים בראותם כי יוסף הוא הבן האהוב שונאים אותו עד כדי כך שאינם מדברים עמו לשלום, ולאחר שיוסף מספר את חלומותיו, שנאתם וקנאתם מתעצמת.

באחד הימים יוסף נשלח במצוות אביו לראות מה שלומם במרעה אליו יצאו בשכם. יוסף שומע בקול אביו ויוצא לחפש את אחיו. הוא לא מוצא אותם בשכם ואיש שפוגש אותו בשדה מפנה אותו לחפש אותם בדותן. בראות האחים את יוסף מרחוק הם מחליטים להרוג אותו ולבטל את חלומותיו למשול בהם. בתחילה הם זוממים לרצוח את יוסף, להשליך אותו באחד הבורות שבסביבה ולספר שהוא נטרף. ראובן הבכור רוצה להציל את יוסף ומציע לזרוק אותו לבור ולא להרוג אותו בידיהם, מתוך מטרה להצילו בהמשך. כאשר יוסף מגיע אליהם האחים פושטים ממנו את הכותונת ומשליכים אותו חי אל בור ריק ממים.

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל-לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל-אֶחָיו מַה-בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.
וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

האחים סועדים ורואים מרחוק שיירת ישמעאלים מתקרבת, יהודה מציע לאחיו להחליף את מותו של יוסף בבור במכירתו לעבד לשיירה והאחים מסכימים. באותו זמן עוברת שיירת מדיינים, יוסף נמשך ומועלה מן הבור ונמכר כעבד לשיירת הישמעאלים בסכום של עשרים כסף. יוסף מובל למצרים ושם ימכר לפוטיפר. ראובן הולך אל הבור בו יוסף אמור להיות, על מנת לשחררו, ומגלה שיוסף איננו בבור. ראובן קורע את בגדיו והולך ומספר לאחיו "הילד איננו, ואני, אנה אני בא".

האחים מנסים לגרום ליעקב אביהם לחשוב שבדרך אליהם יוסף נטרף ומת בלי קשר לאחים. הם לוקחים את כתונת הפסים של יוסף, אותה לקחו הגעתו אלהם, וטובלים אותה בדם עז ששחטו. הכותנת נשלחת אל יעקב עם שאלה "זאת מצאנו, הכר־נא הכתֹנת בִּנך היא, אם לא?". יעקב מזהה את הכותונת, מבין שבנו יוסף נטרף ואומר "טָרֹף טֹרַף יוסף". יעקב קורע את בגדיו, לובש שק ומתאבל מיום זה למשך שנים. בני משפחתו מנסים לנחם אותו אך איש אינו מצליח לנחם את יעקב ששכל את בנו האהוב.

הסבר פרטי מכירת יוסף עריכה

המשכו של הסיפור לאחר שנזרק יוסף לבור אינו ברור כל צרכו:

בתחילה נאמר כי האחים החליטו למכור את יוסף לישמעאלים. לאחר מכן נאמר: "וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃". בהמשך הפרשה נכתב: ”הַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים” (שם, פסוק ל"ו). ובהמשך: ”וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה” (בראשית, ל"ט, א').

הפרשנים מתלבטים בשאלה מי מכר את יוסף, האם האחים או המדיניים, ולמי הוא נמכר, האם לישמעאלים או למדיינים?

רש"י מסביר שהיו מספר מכירות, בני יעקב מכרו את יוסף לישמעלים, הישמעאלים למדינים והמדינים למצרים. הקושי בתירוץ זה הוא הופעתם המחודשת של הישמעאלים בפרק ל"ט.

ר' אברהם אבן עזרא סבור כי מדין וישמעאל הם בני שבט אחד הנקרא פעם כך ופעם כך.

הרמב"ן חולק על אבן עזרא, ומוכיח כי מדין וישמעאל הם שני עמים שונים. הוא מבאר כי השיירה הייתה מורכבת מסוחרים מדינים ששכרו את שיירת הגמלים של הישמעאלים לצורך הובלת סחורה. המדינים הם אלו שקנו את יוסף והם מכרו אותו במצרים, והישמעאלים רק נהגו את שיירת הגמלים.

אור החיים מסביר, בדומה לרמב"ן, שהשיירה הייתה מורכבת ממדינים ומישמעאלים, אך לדעתו הסוחרים שקנו ומכרו את יוסף מהאחים היו הישמעאלים והמדינים שהיו סוחרים מיומנים שימשו בתור מתווכים בעסקאות הקניה והמכירה.

לפי כל הפרשנים שהוזכרו, האחים הם שמכרו את יוסף, וכך מפורש בדבריו לאחים: "אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה" (ספר בראשית, פרק מ"ה, פסוק ד').

רשב"ם מסביר כי האחים כלל לא מכרו את יוסף. בשעה שישבו לאכול התרחקו מעט מן הבור כדי לא לאכול על הדם. הם המתינו לישמעאלים שראו קודם, ולפני שבאו הישמעאלים עברו במקום סוחרים מדיינים, חטפו את יוסף מהבור ואחר כך מכרו אותו לישמעאלים. פירושו של הרשב"ם מהפכני, אך מוצא אסמכתא בפסוקים, שכן בהם לא מוזכר כלל שהאחים מכרו את יוסף. בפסוק: ”וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר” לא נזכרים כלל האחים; ואף יוסף עצמו, בהיותו בבית האסורים מעיד: ”כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים” (בראשית, מ', ט"ו), אך כפי שהוא עצמו מציין קשה עליו מדברי יוסף לאחים בהם הוא קובע כי הם אלו שמכרוהו.

כאמור, פרשנים שונים הגיעו עד ל-20 תסריטים אפשריים לגבי מספר המכירות שבוצעו וזהות הסוחרים.[דרושה הבהרה]

משמעות המכירה עריכה

בהיסטוריוגרפיה היהודית יש למכירת יוסף חשיבות מכרעת: בעקבות המכירה ירד יוסף למצרים, הפך למשנה למלך, כלכל את אחיו ואביו בשנות הרעב, דבר שהביא להשתקעות המשפחה במצרים, לשעבוד, ולבסוף ליציאת מצרים ולכיבוש הארץ בידי העברים. סכום המכירה, 20 דינרים שהם 5 סלעים, הוא גם הסכום של פדיון בכורות (מהאם), מצווה זכר למכת בכורות בזמן יציאת מצרים. יוסף היה בכור לאמו.

חוקרת המקרא נחמה ליבוביץ' מוצאת סיבתיות כפולה בסיפור מכירת יוסף, כפילות של עשייה אנושית ועשייה אלוהית. מצד אחד בני אדם פועלים מתוך דחפים אנושיים: יוסף מתפאר, האחים מקנאים ונוקמים בו, ומצד שני ה' מכוון את כל המאורעות כדי להוציא לפועל את התוכנית האלוהית של עם נבחר היוצא מבית עבדים ומקבל את התורה.

מכירת יוסף באגדה עריכה

חז"ל גינו את האחים על המכירה:

"וישליכו אותו אל הבור והבור ריק אין בו מים" - מים לא היה בו, נחשים ועקרבים היו בו (בראשית רבה פד).
"אשר ראינו צרת נפשו"... אלא שהיה מתחבט לרגלי כל אחד ואחד לרחם עליו ולא ריחם. (שם, צא).

ספר היובלים[1] מתארך את המכירה ל-10 בחודש השביעי, שהוא יום הכיפורים בלוח השנה במגילות קומראן, ובכך מסביר את הצורך בשעיר לעזאזל לכפר על בני ישראל.

ניתוח הסיפור על פי ביקורת המקרא עריכה

מבקרי המקרא יישבו את הקשיים בסיפור יוסף באמצעות שימוש בהשערת התעודות, שלפיה חמשת חומשי תורה נכתבו בעזרת ארבע תעודות שונות. לדברי הפרשנים המודרניים, סיפור מכירת יוסף מהווה דוגמה טובה לעירוב של שתי תעודות זו בזו.[2] התעודה הראשונה קרויה בשם המקור היהוויסטי (קרוי בקיצור באות J), שכן היא משתמשת בשם יהוה לתיאור האל. המקור היהווסיטי מיוחס לממלכת יהודה הדרומית, ולראייה, יהודה הוא האח הצדיק מבין האחים במקור זה. התעודה השנייה קרויה בשם המקור האלוהיסטי (קרוי בקיצור באות E), שכן היא משתמשת בשם אלוהים לתיאור האל. מקור זה מגיע, לפי ההשערה, מממלכת ישראל הצפונית, ולראייה, האח הצדיק במקור זה הוא ראובן, ששבטו הוא מממלכות הצפון. חלוקת הסיפור לשני מקורות שונים מסוגלת ליישב את הקשיים שהתעוררו במהלך הסיפור:

  • כיוון שבפסוק כ"ח העלו הסוחרים את יוסף מהבור וקנוהו מידי אחיו, נשאלת השאלה מדוע בפסוק כ"ט טרח ראובן לחזור לבור, אם יוסף כבר נמכר לסוחרים.[3]

בנוסף, בסיפור ישנן כפילויות רבות:

  • הסוחרים שלוקחים את יוסף מכונים בשני שמות שונים: בפעם אחת בתור "ישמעאלים" ופעם שנייה בתור "מִדְיָנִים". פרשנים התחבטו בשאלה האם מדובר באותם סוחרים, והבדל זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בפסוק כ"ח, שם הסוחרים קרויים בשני השמות.[4]
  • מכירתו של יוסף לפוטיפר מוזכרת פעמיים אף היא.[5]

בהמשך ספר בראשית חוזרת ההפרדה בין מקורות E ל-J, וניתן לראות שם גרסאות שונות לסיפור מכירת יוסף, כפי שבאות לידי ביטוי בשני הסיפורים המופרדים בפרק ל"ז. כך, למשל, בפרק מ', המיוחס ל-E ועוסק בחלומות שר המשקים ושר האופים, יוסף מעיד על עצמו כי הוא נגנב מארץ העברים, מה שמתקשר ללקיחתו מהבור בידי המדיינים, ולא למעשה האחים: ”כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים” (ספר בראשית, פרק מ', פסוק ט"ו). לעומת זאת, בפרק מ"ב המיוחס ל-J, האחים מודים באשמה שהם אלו שגרמו ליוסף להגיע למצרים, במוכרם אותו לישמעאלים: ”אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ - עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת” (ספר בראשית, פרק מ"ב, פסוק כ"א).

להלן מוצג הסיפור, כשהוא מופרד בין שני המקורות.

סיפור J סיפור E
יט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא.

כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

כג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.

כה ...וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.

כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ.

כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.

כח ...וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

לא וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.

לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא.

לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.

לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

לה וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.

לט: א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.

כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.

כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

כד וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם.

כה וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם...

כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר...

כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.

ל וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא.

לו וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

יעקב ישראל סטל, שקיעי מדרש ופרשנות בפרשת חלומות יוסף ומכירתו, סגולה, 10 כסליו תשפ"ב.

הערות שוליים עריכה