פתיחת התפריט הראשי

מערכת אום כתף - אבו עגילה (1956)

מערכת אבו עגילה הייתה מערכה שהתנהלו בה קרבות בין אוגדה 38 לבין כוחות של צבא מצרים. הקרבות שנערכו במהלך מלחמת סיני ("מבצע קדש") במתחם אום כתף - אבו עגילה, במזרח סיני, הסתיימו בניצחון ישראלי, למרות שהיו במערכה זו לצבא הישראלי גם כישלונות ניכרים. בצד המצרי נהרגו כ-260 חיילים. הקרב החל ב-30 באוקטובר בשעות הצהריים, והסתיים ב-2 בנובמבר בצהריים.

מערכת אום כתף - אבו עגילה (1956)
מלחמה: מלחמת סיני
Egyptian archer tank destroyer knocked out by Israeli tanks at Abu Ageila - 1956.jpg
משחית טנקים מדגם ארצ'ר שהושמד על ידי טנקים ישראלים
תאריך התחלה: 30 באוקטובר 1956
תאריך סיום: 2 בנובמבר 1956
משך הסכסוך: 4 ימים
מקום: מתחם אום כתף - אבו עגילה, חצי האי סיני.
תוצאה: צה"ל השתלט על המתחם.
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל  ישראל

מצרים (1952-1958)מצרים (1952-1958) מצרים

ראשי מדינה
דוד בן-גוריון  גמאל עבדול נאצר 
מפקדים

אלוף אסף שמחוני
אלוף-משנה יהודה ואלך
אלוף-משנה אורי בן ארי
אלוף-משנה שמואל גודר
אלוף-משנה יוסף הרפז
סגן-אלוף שמואל גלינקא

כוחות

חטיבה 6 מתוגברת

אבידות

61 הרוגים, למעלה מ-100 פצועים.

מאות הרוגים

הרקע למערכהעריכה

אום כתף הוא שמו של האזור הנמצא כ-15 קילומטרים ממזרח לצומת אבו עגילה במזרח סיני. במקום צומת כבישים, כביש אבו עגילה - ניצנה ממערב למזרח וכביש קוסיימה - רפיח מדרום לצפון.

באזור הצומת, הנמצא בין המכשולים הטבעיים של ג'בל דלפה ודיונות חול, הוקם על ידי הצבא המצרי מתחם צבאי. מתחם זה עמד במוקד הקרבות בין הצבא המצרי לבין צה"ל.

ב-26 ביולי 1956 הכריז נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, על ההלאמה של חברת תעלת סואץ, שהפעילה את התעלה וגבתה את הרווחים ממנה, ושהבעלות עליה התחלקה בערך באופן שווה, בין ממשלות בריטניה וצרפת. הצעד החריג נעשה כדי לגייס כסף לבניית סכר אסואן, שנתפס כחיוני לחקלאות המצרית. המעצמות האירופאיות, שלא היו מוכנות לוותר על הנכס הכלכלי ובעיקר האסטרטגי, תכננו פעולה צבאית כדי להשיב לעצמן את השליטה בתעלה.

ב-24 באוקטובר, בפרבר סוור שליד פריז, נחתם הסכם בין ישראל, בריטניה וצרפת, הסכם שזכה לכינוי "הקנוניה", ושקבע את מהלכי המבצע המשותף לשלוש המדינות. על פי ההסכם, ישראל תבצע מהלך צבאי בסיני שיהיה מוגבל בהיקפו, ושייראה כפעולת גמול, אחת מתוך שורה של פעולות דומות שבוצעו קודם לכן. מטרת המהלך תהיה לספק עילה לשתי המעצמות, לדרוש כביכול משני הצדדים, ישראל ומצרים, לחדול ממעשי האיבה ולסגת מאזור התעלה. מכיוון שמצרים לא ביצעה עד אז כל פעולה אלימה באזור התעלה, פרט להלאמה שלה - היה צפוי שמצרים תסרב לדרישה. במה שאמור להיראות כתגובה לסירובה, תתקופנה בריטניה וצרפת את מצרים באזור התעלה, תשתלטנה על התעלה ובכך תוכרח מצרים להשיב אותה לבעלותן. האופי המוגבל של המהלך הצבאי הישראלי אמור היה להטעות את המצרים לחשוב, שאין פניה של ישראל למלחמה כוללת[1].

הפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה הייתה הצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים (חטיבה 202) בפתחו של מעבר המיתלה. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותתייצב במרחק מהתעלה שסוכם עם השותפות להסכם, 10 מייל ממזרח לתעלה, ולאחר הגשת האולטימטום הבריטי - צרפתי, לפתוח במתקפה כוללת לכיבוש חצי האי סיני.

סדר הכוחותעריכה

צה"לעריכה

לרשות פיקוד דרום עמדו היחידות הבאות:

  • אוגדה 38, בפיקוד אל"ם יהודה ואלך - האוגדה כללה את היחידות הבאות:
    • חטיבת חי"ר 4 (חטיבת קרייתי), בפיקוד אל"ם יוסף הרפז - החטיבה כללה 3 גדודי חי"ר - גדוד 42 בפיקוד רס"ן יצחק טמיר, גדוד 43 בפיקוד רס"ן אוריאל אליצור, וגדוד 127 בפיקוד רס"ן נחמן ניר, פלס"ר חטיבתית בפיקוד סרן צבי בן צור, גמ"כ (גדוד מרגמות כבדות) 341 בפיקוד רס"ן מ. גרנות, וגונדת נ"ט 841.
    • חטיבת חי"ר 10 (חטיבת הראל), בפיקוד אל"ם שמואל גודר - החטיבה כללה 3 גדודי חי"ר - גדוד 104 בפיקוד רס"ן מנחם רוסק, גדוד 105 בפיקוד רס"ן יהודה תמיר, וגדוד 106 בפיקוד רס"ן סולל כהן, פלס"ר חטיבתית, גמ"כ 344 בפיקוד רס"ן אריה פינצ'וק, וגונדת נ"ט 852.
    • חטיבת שריון 7 (חטיבה 7), בפיקוד אל"ם אורי בן ארי - החטיבה כללה 3 גדודים: גדוד 82 בפיקוד סא"ל אברהם אדן, גדוד 52 בפיקוד סא"ל אורי רום, וגדוד 9 בפיקוד רס"ן ישראל הדר. כל גדוד נחלק ל-3 פלוגות - פלוגת שריון ושתי פלוגות חיל רגלים, אחת חרמ"ש ואחת חרמ"ן (חיל רגלים ממונע על משאיות). בסדר הכוחות החטיבתי גם נכללו סיירת חטיבתית - פלס"ר 135 בפיקוד רס"ן יצחק בן ארי, ופלוגת הנדסה. כמו כן תוגברה החטיבה בגדוד חרמ"ן 61 מחטיבה 16 בפיקוד רס"ן שמשון עופר.
    • חטיבת שריון 37 (עוצבת ראם), בפיקוד אל"ם שמואל גלינקא - החטיבה כללה 3 גדודים: גדוד 377 - טנקי שרמן בפיקוד אהרן נחשון, גדוד 266 - טנקי AMX-13 בפיקוד ישראל גרנית, וגדוד 278 - חרמ"ש בפיקוד זאב אשכולות. כמו כן תוגברה החטיבה בגדוד חרמ"ן 54 מחטיבה 11 בפיקוד ישראל גרמן. החטיבה שהייתה בהתארגנות מפרוץ המלחמה, הצטוותה ב-31 באוקטובר להעביר את צג"ם 278 לסיוע לחטיבה 11 בכיבוש עזה.
  • ארטילריה - לרשות האוגדה עמד אגד ארטילרי 213 בפיקוד סא"ל דב ארנון - האגד כלל 3 גדודי ארטילריית שדה (תותחי 25 ליטראות): גדוד 899 בפיקוד רס"ן צבי נשר (בסיוע לחטיבה 7), גדוד 835 בפיקוד רס"ן ברוך ברוכין (בסיוע לחטיבה 10), וגדוד 822 בפיקוד רס"ן ברק (בסיוע לחטיבה 4), גדוד ארטילריה בינונית 403 (תותחי 155 מ"מ) בפיקוד סא"ל נורברט זומפף, גונדת איכון 414, גונדת נ"מ 206, סוללה מגמ"כ 333, גונדת נ"ט כבד 409 (תותחי 17 ליטראות), גונדת נ"ט 207 (תותחי 6 ליטראות).

צבא מצריםעריכה

הכוחות המצריים בחזית זו היו היחידות הללו:

  • חטיבה 6 מוגברת כללה 3 גדודי חי"ר: גדוד 17, גדוד 18, וגדוד 289, 2 פלוגות משחיתי טנקים מדגם ארצ'ר, גדוד ארטילריה 3 (תותחי 25 ליטראות), וגונדת נ"מ קלה (ובה 2 סוללות) - החטיבה החזיקה במתחם אום כתף, וכן באבו עגילה.
  • חטיבת המשמר הלאומי 23, כללה 2 גדודי חי"ר מדרג ב' - החטיבה החזיקה במערכי קוסיימה והצבחה, ושימשה בתור השהיה לכוחות צה"ל.
  • גדוד מכוניות הגבול - שמרכזו היה בא-נח'ל, וסייע לחטיבת המה"ל 23.

מהלך הקרבעריכה

תחילת הקרבותעריכה

בליל ה-30 באוקטובר, החלה אוגדה 38 בכיבוש מערך קוסיימה. ההחלטה לפתוח בכיבוש מערך קוסיימה תחילה, התקבלה עקב היותו מערך חלש יחסית, שהוחזק רק על ידי כוחות המשמר הלאומי, ואשר עם כיבושו תיפתח הדרך לחבור לצנחנים במיתלה, וכן עקב האפשרות לתמרן כוחות לעבר עורף המתחמים באום כתף ובאבו עגילה.

המשימה הוטלה על חטיבה 4 שכבשה את המתחם במהלך הלילה, עד 08:30 בבוקר, ולאחר מכן נערכה בו להגנה.

ב-30 באוקטובר בבוקר, התברר כי הבריטים והצרפתים החליטו לדחות את האולטימטום ב-12 עד 24 שעות, אולם אף על פי כן החליט אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני להחדיר את חטיבה 7 אל סיני דרך קוסיימה ולא להמתין, עקב החשש לכוחות הצנחנים במיתלה, החשש שהמצרים יצליחו לתגבר את כוחותיהם בסיני, והחשש מלחץ המעצמות שיגרום למסמוס ההישגים במבצע. גם הרמטכ"ל משה דיין היה שותף לחששות האלה, ולכן הורה מיד עם כיבוש קוסיימה להפעיל את כל כוחות צה"ל שנועדו לכיבוש מרכז ודרום סיני.

בעקבות כך, כבש גדוד 52 מחטיבה 7 במהלך היום את ראס אבו מטמיר שהיה ריק, עקב נסיגת הכוח המצרי ששהה במתחם לכיוון מתחם אום כתף, ולאחר מכן ניהל הגדוד מגע אש עם מתחם אום כתף שבמהלכו נגרמו לו כמה אבידות, וניתק מגע לפי פקודה.

בצהריים נשלח גדוד 9 מחטיבה 7 לעבר ביר חסנה, ובשעה 16:00 הצליחה יחידת הסיור לעבור דרך מעבר אל-דיקה, לאחר שניסיון מצרי לפוצץ את המעבר לא צלח. בעקבות כך החל גדוד 82 לפנות ערב לעבור את המעבר, תוך שהוא מסתייע בפלוגת חרמ"ש מגדוד 52.

במהלך היום נפצע מח"ט 6 המצרי, והפיקוד הועבר אל מח"ט 4 שהגיע מאל עריש לקחת את הפיקוד.

בלילה גדוד מחטיבה 10 בסיוע גדוד ארטילריה 835 כבשו את טארת אום בסיס והתארגנו במקום, בזמן ששאר החטיבה נשארה בניצנה, ואילו כוחות חטיבה 7 עברו את מעבר אל-דיקה והגיעו לכביש אבו עגילה - ג'בל ליבני, תוך שגדוד 61 שסופח לחטיבה התארגן להגנה מדרום למתחם "בננה" (בדרום מערך אום כתף), על מנת לחסום את נסיגת המצרים דרומה. מאידך, המצרים קידמו במהלך הלילה את חטיבת השריון 1 לעבר ג'בל ליבני.

עם שחר ה-31 באוקטובר, יחידות הסיור של חטיבה 4 חברו עם הצנחנים בא-נח'ל.

בשעה 07:00 בבוקר כבש גדוד 82 את צומת אבו עגילה, וניהל קרב שריון עם כ-20 טנקי שרמן M50. בהמשך הבוקר לאור ידיעות על כוח שריון מצרי שנע מביר גפגפה אל ג'בל ליבני נשלח גדוד 52 לג'בל ליבני וגדוד 9 כבש את ביר חסנה.

במשך היום ניסה גדוד 17 המצרי לתקוף את גדוד 82 מכיוון מזרח, אך נכשל במשימתו.

בצהריים, כוח של חטיבה 10 שכלל את הסיירת החטיבתית ופלוגת זחל"מים, ניסה להתקדם מטארת אום בסיס לכיוון אום כתף, אך נאלץ לסגת לאחר שספג אש ארטילרית מייד כשעבר את רכס אום טרפה.

הקרב על סכר הרואיפהעריכה

 
טור טנקים ישראלי בדרכו מאבו עגילה לתעלת סואץ

בשעות אחר הצהריים ב-31 באוקטובר הוטל על גדוד 82 בפיקוד אברהם אדן לכבוש את מתחם סכר הרואיפה עד שעות החשיכה. הגדוד כלל פלוגת טנקי שרמן M50 בפיקוד משה בריל (פלוגה א'), פלוגת טנקי שרמן M1 בפיקוד יוסוף (פלוגה ד'), פלוגת חרמ"ש בפיקוד ששון יצחקי, ופלוגת חרמ"ן (חי"ר ממונע).

המתחם שוכן כ-4 ק"מ מצומת אבו עגילה בכיוון ניצנה, מהכביש הראשי מסתעף כביש גישה קצר דרך המחנה המסתיים ליד תעלת מים. בחלקו הדרומי של המתחם מתנשא סכר בטון לגובה עשרות מטרים. המתחם אורגן כמערך המאבטח את מתחם אום כתף ומהווה לו עומק. השטח החיוני של המתחם היה רכס ועליו ניצב בית המושל. את המתחם הקיפו מדרום וממערב תעלות עמוקות, שהיו מכשול נגד טנקים, ומצפון השתרע שטח חולי, שהיה קשה ביותר לתנועת טנקים. במתחם היה ערוך גדוד חי"ר שכלל פלוגת חי"ר ופלוגה מגדוד מילואים 5, שלא הספיקו להצטרף לנסיגתה של חטיבה 9 לג'בל ליבני, וכן חלק מפלוגת המפקדה של גדוד 17, מתוגבר בגונדת תותחי 25 ליטראות, מחלקת ארצ'רים, תותחי נ"ט ונ"מ.

התוכנית לכיבוש המתחם הייתה: פלוגה ד' מוקטנת תהווה חסימה לעבר מגדבה, מחלקה מפלוגה א' ומחלקה מפלוגה ד' בפיקוד הקמב"ץ אדולף אברמוביץ' יהיו בסיס אש, ואילו פלוגה א' מוקטנת ופלוגת החרמ"ש יסתערו על המחנה, תוך סיוע מהארטילריה.

עם תחילת התנועה לעבר המתחם נפגע זחל"ם של פלוגת החרמ"ש ו-4 לוחמים נהרגו והיתר נפצעו, אולם שאר הכוח המשיך בהסתערות. כאשר גילו המצרים את פלוגת הטנקים, מיד החלו לרכז את האש נגדה, וטנקים החלו להיפגע, אולם הכוח המשיך להתקדם. בהסתערות הסופית לעבר המחנה נשארו רק טנק המ"פ וזחל"ם הסמ"פ כשאליהם מצטרף טנק נוסף מכוח החיפוי, הכוח הסתער לעבר בית המושל במרכז המתחם, תוך שהוא פוגע בחיילים מצרים רבים.

עם החשכה הסתיימה הלחימה, עם תפיסת קצהו הצפוני של המתחם, ועם שחר תפסה פלוגה ד' עמדות חסימה לעבר אום כתף.

לאחר הקרב נמצאו בסריקה של המתחם 14 ארצ'רים, 7 תותחי נ"ט 57 מ"מ, 6 תותחי 17 ליטראות, 4 תותחי נ"מ, ו-30 מקלעים, כמו כן נמצא במתחם ציוד רב וכ-170 כלי רכב.

אבידות הכוח הישראלי היו 14 הרוגים ו-30 פצועים, מתוכם הרוג אחד ו-15 פצועים מפלוגה א', כמו כן נפגעו בהסתערות רוב הטנקים.

קרב אום כתףעריכה

עם חשיכה הוטל על חטיבה 10 לכבוש את מתחם אום כתף: גדוד 105 יופעל בציר דרב אל-טורקי ויכבוש את מתחמי "מלפפון" ו"בננה" מצפון מזרח, ואילו גדוד 104 יכבוש את "נקניק" בצפון אום כתף.

גדוד 105 שיצא עם חשיכה יחד עם הפלס"ר החטיבתי טעה בדרכו ולא תפס את המוצב המצרי עד למחרת ב-1 בנובמבר בשעה 11:00 בבוקר. ואילו גדוד 104 שיצא מאום טרפה בשעה 22:45 נע לאיטו על הכביש ואחר כך החל באיגוף מצפון, אך גם הוא טעה בזיהוי היעדים, ובשל כך רק בשעה 04:00 החל להסתער על מוצב "נקניק". הגדוד לא הצליח לכבוש את המוצב ובשעה 06:30 ניתק מגע, ובשעה 08:00 החל לסגת באישור המח"ט ומפקד האוגדה.

בניסיון לסייע לחטיבה 10 הוטל על חטיבה 37 לסייע במתקפה. כוח של 2 פלוגות טנקים ו-2 פלוגות חרמ"ש מגדוד 377 הובהל בחיפזון לסייע בהתקפה על אום כתף. מכיוון שפלוגות הטנקים התעכבו, הוכנסו לפעולה בשעה 04:00 לפנות בוקר ה-1 בנובמבר רק פלוגות החרמ"ש להתקפה חזיתית על המתחם. המתקפה נכשלה בשל תותחי הנ"ט, משחיתי הטנקים והמוקשים המצריים, והכוח ספג בקרב זה אבידות כבדות, 20 הרוגים ובכללם המח"ט שמואל גלינקא ו-65 פצועים. הפלוגות חולצו לפני עלות השחר בחיפוי ארטילרי.

כיבוש המתחםעריכה

ב-1 בנובמבר נלקחה חטיבה 4 מפיקוד האוגדה, ונשלחה לעבר נח'ל, כמו כן נלקחה חטיבה 7 מפיקוד האוגדה ונשלחה לעבר תעלת סואץ. גדוד 82 נשאר באזור אבו עגילה וביצע חסימות לעבר אום כתף ואל עריש, אך למרות זאת נשאר תחת פיקוד חטיבה 7. גדוד 377 מחטיבה 37 הוכפף לחטיבה 7, למעט פלוגה אחת שהועברה לחטיבה 10. גדוד החרמ"ן 54 שהיה כפוף לחטיבה 37, נשלח לתפוס את פתחו הצפוני של סכר הדייקה, על מנת למנוע מחטיבה 6 המצרית לסגת לכיוון מערב.

בלילה שבין ה-1 ל-2 בנובמבר השלימו כוחות חטיבה 10 את כיתור מתחם אום כתף. חטיבה 6 המצרית קיימה באותו לילה פעילות אש מוגברת, ובסיומה נסוגו כוחותיה ברגל מהמתחם, לכיוון צפון מערב. רוב כוחות החטיבה התפזרו, נהרגו, או נלקחו בשבי על ידי גדוד 51 של חטיבת גולני בביר לחפן. גדוד 18 המצרי הצליח לסגת בצורה מאורגנת, והגיע במסע רגלי בחולות למצרים.

ב-2 בנובמבר בשעה 09:00 בבוקר נתן מפקד האוגדה פקודות לחטיבה 10 לכבוש את מתחם אום כתף, ובשעה 11:00 תפסו כוחות החטיבה את המתחם.

ירי דו-צדדיעריכה

ב-2 בנובמבר בשעה 12:00 בצהריים, אירע בקרב כוחות צה"ל אירוע ירי דו-צדדי חמור: פלוגת טנקים מחטיבה 37 שסופחה לחטיבה 10 והייתה בדרכה לאבו עגילה, נתקלה עקב חוסר תיאום במארב של גדוד 82 שחסם לכיוון אום כתף, וחשב שמדובר בכוח מצרי שנסוג מהמתחם. הפלוגה שכללה 10 טנקים הושמדה למעט טנק אחד, וספגה כ-25 הרוגים.

לאחר המלחמהעריכה

קרב סכר הרואיפה כאירוע מכונןעריכה

הקרב על הסכר הפך לאחד מסיפורי הגבורה הבולטים ביותר בצה"ל. יום הקרב על הסכר - 31 באוקטובר הפך להיות יום גייסות השריון. מ"פ א' משה בריל קיבל על לחימתו את עיטור העוז, ואילו פלוגה א' קיבלה צל"ש כללי ממפקד חטיבה 7 אורי בן ארי שהפך להיות לאחר המלחמה מפקד גייסות השריון.

הקרב הוכיח את חשיבות חיל השריון, ומכאן ואילך עברה הבכורה בצה"ל מחיל הרגלים לחיל השריון.

ביקורתעריכה

אוגדה 38 כשלה בביצוע משימתה לכבוש את מתחם אום כתף. עקב לוח הזמנים המדיני הדחוק הפעילה האוגדה את הכוחות ללא מתקפה אוגדתית מתואמת, ובשל כך נכבש המערך רק לאחר פינויו על ידי המצרים, לאחר שכותרו במהלך איגוף אופרטיבי שלא הופעל על ידי האוגדה.

כמו כן, השארת גדוד 82 תחת פיקוד חטיבה 7 ולא תחת פיקוד האוגדה, כשהחטיבה נשלחה לעבר תעלת סואץ והגדוד נשאר בגזרת האוגדה, הייתה משגה חמור שגרם לטרגדיה של השמדת פלוגת הטנקים מחטיבה 37. בעקבות אירוע זה, כחלק מלקחי המלחמה, נקבע ערוץ חירום חש"ן 38.00 מגהרץ, שנועד לאפשר קשר מהיר בין כל שתי יחידות לוחמות של צה"ל. כמו כן, הוחל בסימון הכלים ביריעות זיהוי[2]

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "סוואר", פרק מספרו של יוסף עבו עברון: ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז 1969, עמ' 120
  2. ^ סא"ל (במיל') אברהם זהר, חטיבה 7 במערכת סיני 1956 (בפסקה: עיונים תורתיים במהלכים של חטיבה 7 במלחמת סיני), באתר "יד לשריון", 26 באוקטובר 2010