אסף שמחוני
אסף שמחוני (6 באוקטובר 1922 – 6 בנובמבר 1956) היה אלוף בצה"ל. שימש מפקד פיקוד הצפון, עוזר וממלא מקום ראש אג"ם במטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום ומפקד בפועל של מלחמת סיני ("מבצע קדש"). נהרג בהתרסקות מטוס בלילה שלאחר סיום המבצע.
 | |
| אסף שמחוני, 1953 | |
| לידה |
9 באוקטובר 1922 ט"ו בתשרי תרפ"ג נהלל, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| נהרג |
6 בנובמבר 1956 (בגיל 34) ב' בכסלו ה'תשי"ז מצודת עג'לון, ירדן |
| מקום קבורה | בית הקברות הצבאי בהר הרצל |
| מדינה |
ישראל  |
| השתייכות |
 ההגנה פלמ"ח צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1938–1956 (כ־18 שנים) |
| דרגה |
 אלוף |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
|
המרד הערבי הגדול פעולות בסוריה נגד הצבא הצרפתי של וישי  מלחמת העצמאותפעולות התגמול  מלחמת סיני | |
| הנצחה | |
| |
  | |
ביוגרפיה עריכה
אסף שמחוני נולד בט"ו בתשרי תרפ"ג במושב נהלל, בן בכור למרדכי ויהודית שמחוני, דור חמישי לחקלאים, שהגיעו לארץ ישראל ממושבה בשם "שדה מנוחה", בחבל חרסון שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה). אביה של אמו, משה יבזורי, היה תלמיד חכם במקרא ובש"ס, וציוני נלהב. ביתו היה מקום מפגש למשכילים ולבני נוער בני המושבות היהודיות, ששאפו לעלות לארץ ישראל ולעבוד בחקלאות. הוריו של אסף הגיעו לארץ ישראל בשנת 1921, ונמנו עם מייסדי המושב נהלל, מושב העובדים הראשון. אימו הייתה פעילה בכירה בתנועה הציונית, במוסדות ההסתדרות הכללית, חברת הכנסת הראשונה, ומקורבת מאוד לבן-גוריון. אביו היה עובד אדמה ומומחה לבניית מכונות חקלאיות. בשנת 1931, כשהיה בן 9, עברה משפחתו לקיבוץ תל יוסף בעמק יזרעאל. הוא למד בבית הספר המשותף עין חרוד-תל יוסף, וכבר בצעירותו התבלט ביוזמתו ובמעורבותו בחברה, התמצא בכל שטחי העבודה בקיבוץ, בפרט בענפי החקלאות ובמכונות חקלאיות, וכן עסק בספורט, וניגן בחצוצרה בתזמורת כלי הנשיפה של הקיבוץ.
שירותו בהגנה ובפלמ"ח עריכה
בתקופת המרד הערבי הגדול (1936–1939), בגיל 16, הנהיג שמחוני מרד תלמידים נגד הישיבה הפסיבית על ספסל הלימודים. הוא טען שעליו ועל חבריו ללימודים לפנות אל ההגנה והשמירה, וסבר שמכיוון ומדובר בשאלה מצפונית, אין לקבל את דעת הרוב באספת החברים. לדבריו:
לכשיונח לנו מאויבינו, נוכל להמשיך בלימודינו ובעבודתנו באין מחריד.
ב-1938 הצטרף שמחוני לארגון ההגנה, והשתתף באופן פעיל בהגנה על יישובי האזור מפני התקפות הערבים. הוא היה מראשוני המתנדבים לפלמ"ח עם הקמתו באפריל 1941. חודשיים לאחר-מכן כבר השתתף בפעולה בסוריה, ליד בית המכס העליון שברמת הגולן, בפיקודו של יגאל אלון. מטרת הפעולה הייתה לנתק את קווי הטלפון של הצבא הצרפתי, ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית, כמהלך מקדים לכיבוש האזור על ידי כוחות בעלות הברית.
בשנתיים הראשונות בפלמ"ח שירת שמחוני כמפקד כיתה (מ"כ) וכמדריך במסגרת יחידתו בעמק יזרעאל, בגליל העליון ובנגב. בשנת 1944 עבר קורס מפקדי מחלקה (קורס מ"מים - המקביל של ההגנה לקורס הקצינים של צה"ל), ומונה למפקד היאחזות הפלמ"ח הראשונה בבית קשת שבגליל התחתון, בסמוך לבית הספר החקלאי כדורי.
ב-1945 מונה שמחוני למפקד גדודי הנוער (גדנ"ע) באזור חיפה, בראשם נאבק בבריטים שמנעו כניסת מעפילים לארץ ישראל, וכן השתתף במספר מבצעי "הורדה" של מעפילים אל החוף. ב"שבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, נעצר על ידי הבריטים. הוא היה עצור בבית-המעצר רפיח במשך חמישה חודשים, והיה מהאחרונים ששוחררו ממנו. לאחר-מכן חזר לקיבוצו ושימש מרכז משק עד פרוץ מלחמת העצמאות.
בנובמבר 1947 שב שמחוני לשירות פעיל בפלמ"ח, ומונה לסגן מפקד פלוגה א' בגדוד הראשון (גדוד "העמק") של חטיבת יפתח, וכעבור חודשיים מונה למפקד הפלוגה. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות לחם עם הגדוד נגד כנופיות ערביות באזור חיפה, בגליל המערבי, בגלבוע, בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל ובקרבות משמר העמק נגד "צבא ההצלה" של קאוקג'י[1]. במאי 1948 קיבל את הפיקוד על פלוגה ב' ("הפלוגה הדתית") שהייתה פלוגת טירונים דתיים וחילונים. בתום אימון קצר, פיקד על הפלוגה במבצע מטאטא לפתיחת כביש טבריה-ראש פינה ולאחר-מכן, במסגרת מבצע יפתח, לחם בקרבות מלכיה לבלימת הצבא הלבנוני בניסיונו לפלוש לצפון ארץ ישראל. על חלקו בקרבות אלה הוא צוין לשבח על ידי מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון.
ביוני 1948 הועברה חטיבת יפתח למרכז הארץ. במסגרת מבצע יורם, כבשה פלוגתו של שמחוני מחדש את קיבוץ גזר מידי הערבים. לאחר ההפוגה הראשונה מונה לסגן מפקד הגדוד, ובתפקידו זה השתתף בקרבות לכיבוש לוד ורמלה, ובפריצת הפרוזדור לירושלים במבצע דני. כן השתתף במבצע גי"ס נגד הצבא המצרי באזור כיס פלוג'ה. באוקטובר מונה למפקד הגדוד הראשון, ופיקד עליו בקרב חרבת מחאז ליד קיבוץ בית קמה. בהמשך השתתף בקרבות מבצע יואב לפריצת הדרך לנגב הנצור, עד פאתי עזה.
בסך הכול השתתף במלחמת העצמאות בכ-40 קרבות כמ"פ, סמג"ד ומג"ד. בעקבות זאת היה לאחד הקצינים בעלי הניסיון הקרבי הרב ביותר בצה"ל.
בבחירות לאספה המכוננת שהתקיימו בינואר 1949 הוצב, בעודו בשירות פעיל, במקום ה-12 ברשימת מפא"י ונבחר לאספה המכוננת. אך מכיוון שהפקיד מראש מכתב התפטרות, לא כיהן בה[2].
שירותו בצה"ל עריכה
לאחר מלחמת העצמאות התפטר מהכנסת הראשונה והתגייס לשירות קבע בצה"ל. באפריל 1949, עם סיום המלחמה, התמנה למפקד חטיבת יפתח בדרגת סגן-אלוף, והסב אותה לחטיבה 11 של צה"ל.
הוא מילא שורה של תפקידים בכירים, תוך כדי קידום מהיר: סגן מפקד בית-הספר למג"דים בפיקודו של יצחק רבין, מפקד חטיבה 17 ולאחר מכן מפקד חטיבת גולני. בשנים 1952–1954 היה ממלא מקום אלוף פיקוד הצפון. בתום תפקידו זה הועבר למטכ"ל ושימש כעוזר ראש אג"ם, ומאוחר יותר כממלא מקומו. בתוקף תפקידו עסק בארגון ותכנון פעולות התגמול שביצעו יחידה 101 והצנחנים בפיקודו של אריאל שרון. כמו כן עסק בארגון ואימון גייסות השריון עם הקמתם.
בפברואר 1956 נשלח שמחוני להשתלמות קצינים בכירים באנגליה, שם הצטיין בלימודיו. הוא יועד, לאחר סיום לימודיו, להתמנות למפקד גייסות השריון. אולם עקב החמרת המצב הביטחוני וההכנות למלחמה בחזית הדרום, נקרא לחזור בדחיפות לישראל, ומונה לאלוף פיקוד הדרום באוגוסט 1956 (בדרגת אלוף-משנה). בתפקידו זה השתתף בתכנון מבצע קדש למיגור הצבא המצרי בחצי האי סיני, פתיחת מצרי טיראן לשיט ישראלי והפסקת פעולות הטרור בדרום הארץ[3].
במלחמת סיני עריכה
ערך מורחב – מלחמת סיני
ב-29 באוקטובר 1956, עם צאת צה"ל למלחמת סיני, בחר שמחוני להימצא בגזרה המרכזית של סיני, זו שתהיה לדעתו, ובדיעבד בצדק, גזרת המפתח והמאמץ העיקרי של צה"ל לכיבושו המהיר של כל חצי האי. בבוקרו של יום המחרת ביצע בגזרה זו את המהלך האסטרטגי שהכריע את גורל המבצע: ייזום הקדמת כניסתה של חטיבה 7 לסיני, והפעלתה במרוכז בראש הכוחות לכיבוש המערך המרכזי באבו עגילה, תוך יישום הגישה העקיפה[4][5]. ב-2 בנובמבר הוביל את פקודיו בקרב לכיבוש עזה ובסיומו קיבל את כניעתם של המושל המקומי ושל מפקד הכוחות המזוינים ברצועה. במהלך המבצע, שנמשך שמונה ימים והסתיים בניצחון מהיר לצה"ל ובמחיר קטן יחסית של אבדות[6], נכבשו חצי-האי סיני ורצועת עזה ונפתחו מצרי טיראן לשיט ישראלי. ב-6 בנובמבר 1956, בשארם א-שייח', סקרו הרמטכ"ל משה דיין, שמחוני ומפקד חטיבה 9, אברהם יפה, את מסדר הניצחון שחתם את המלחמה.
ניהול המערכה על ידי שמחוני, במקרים אחדים בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל, הביא לעיצובה מחדש של תורת הלחימה בצה"ל, לפיה חיל השריון הוא כוח ההכרעה העיקרי בקרבות היבשה. בנוסף, ובעקבות הלקח מהמלחמה בסיני, תורת הלחימה (התו"ל) של צה"ל כולו מתבססת מאז על מרכיבים של הפתעה, תנועה מהירה, תמרון, ריכוז המאמץ ושינויי משימה מהירים. תורה זו הביאה להצלחות נוספות, כאשר יושמה, במלחמות ישראל שלאחר המבצע.
מותו עריכה
עם סיום מסדר הניצחון בשארם א-שייח', יצא שמחוני במטוס קל לא-טור לביקור ביחידות ולתדלוק. מטוסו המריא לפנות ערב מא-טור לעבר בסיס רמת דוד. כוונתו הייתה לבקר את משפחתו בתל יוסף ובגבע ולאחר מכן להגיע לפגישה עם בן-גוריון[5]. הוא לקח איתו לפגישה תיק עם מסמכים סודיים[7]. המטוס סטה מדרכו מסיבה לא ברורה והופל באש נ"מ של צבא ירדן[8] והתרסק באזור מצודת עג'לון שבשטח ירדן (כ-25 ק"מ דרומית מזרחית לבית שאן). אסף שמחוני, סגן-אלוף אשר דרומי והטייס בנימין גורדון נהרגו בהתרסקות. ב-10 בנובמבר הועברו גופותיהם לישראל דרך שער מנדלבאום. לאחר מותו הועלה שמחוני לדרגת אלוף[9][10]. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
שמחוני היה אחד הקצינים האהובים ביותר על בן-גוריון[11]. על קברו הפתוח ספד לו:
אהוב נפשי, אסף שמחוני, אלוף הניצחון של צה"ל! נהיית לבן אלמוות בעמדך בראש המערכה בסיני. אנו נפרדים ממך בצער עמוק, בהערצה ובגאון.
— סיפור חייו של שמחוני באתר "יזכור" של משרד הביטחון.
בפקודת-יום של הרמטכ"ל משה דיין נכתב:
בנפול אסף, אבד לצה"ל מפקד דגול. מפקד אשר בשלושים וארבע שנות חייו לא החסיר אף מערכה ממערכות עמו. חייל אשר היה ברוחו, בגופו ובדמו מפקד שדה, עז רוח ונבון קרב.
— סיפור חייו של שמחוני באתר "יזכור" של משרד הביטחון.
משפחתו עריכה
ב-8 ביוני 1943 נשא לאישה את דלילה איסרזון, בתם של יונה וזאב און (איסרזון), אנשי גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור וממייסדי קיבוץ תל יוסף[12]. נולדו להם שלושה ילדים: יואב (28.10.1944), אבנר (12.8.1948) ויפתח (31.3.1952). בסוף שנת 1952, נפרד שמחוני מאשתו ועזב את קיבוץ תל יוסף. הוא התגורר בתל אביב ולאחר מכן תקופה קצרה בבאר שבע. בשנותיו האחרונות חי עם אורה רצין, גם היא בת קיבוץ תל יוסף. בנו האמצעי, אבנר שמחוני, שרת בפלוגת הסיור של חטיבה 7 במלחמת ששת הימים, ולאחר מכן עבר לפלוגת הסיור של חטיבה 14. הוא נהרג במלחמת ההתשה ב–31 בדצמבר 1968 כאשר עלה רכבו על מוקש בעת פעילות מבצעית, כ-25 קילומטר דרומית לראס-סודר בסיני. יחד עמו נהרגו עוד שני חיילים. אבנר נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ליד קברו של אביו[13].
הנצחתו עריכה
עם היוודע דבר מותו, כתב זלמן שזר, לימים נשיאה השלישי של מדינת ישראל, לזכרו שיר, "למנצח מִספד".
עשרות רבות של תינוקות שנולדו לאחר "מבצע קדש" נקראו על-שמו "שמחוני" או "אסף", והוריהם כתבו על כך ליהודית ומרדכי שמחוני על-מנת ליידעם ולשתפם. בקיבוץ תל יוסף נקבע לוח לזכרו בקיר הזיכרון לנופלים במלחמות ישראל. 13 שנים מאוחר יותר, נקבע לידו לוח לזכרו של בנו, אבנר. כמו כן, הוציא הקיבוץ לאור יומנים וספר זיכרון של אסף שמחוני.
בערים שונות ברחבי הארץ נקראים רחובות על שמו, בין היתר, בירושלים ("אלוף שמחוני"), בבאר שבע, ברמת גן ("אלוף הניצחון"), בבני-ברק, בעפולה, בפתח תקווה, בכפר סבא.
בשנת 1958 נטעה הקרן הקיימת לישראל יער על-שם שמחוני, ליד קיבוץ נחל עוז. בטקס הנטיעה בעת חנוכת היער השתתפו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל חיים לסקוב, נציגי הקרן הקיימת ונכבדים רבים אחרים.
ב-18 באוקטובר 1961 נחנכה הספרייה להיסטוריה צבאית על-שם אסף שמחוני באוניברסיטת תל אביב. במקביל, החלה לפעול העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית שגם היא מנציחה את שמו.
ב-11 במרץ 1963 נחנך בית העם על-שם אסף שמחוני במושב חצב.
בשנת 1980 הוציאה לאור יהודית שמחוני, אמו של אסף, ספר לזכרו. בין היתר, כולל ספר זה דברי הערכה ורשימות, פרי עטם של קצינים בכירים בני דורו, בהם יצחק רבין, עוזי נרקיס ואהרן יריב.
בחודש יולי 2003 נקרא מחנה מפקדת פיקוד דרום בבאר שבע על-שמו של אסף שמחוני.
באוקטובר 2006, במלאת 50 שנה למלחמת סיני הופק על ידי מיכה פרידמן ואמיר אורן סרט תיעודי בשם "תיק שמחוני" עבור ערוץ "yes דוקו". הסרט פורש את קורות חייו של שמחוני, ומתמקד בתפקידו בעת המלחמה.
בשנת 2009 יצא לאור הספר: "אלוף הניצחון – אסף שמחוני". הספר נכתב על ידי ד"ר עמוס כרמל (מחקר: צילה רוזנבליט) ובו מגוללת הביוגרפיה האישית והקריירה הצבאית של שמחוני.
לקריאה נוספת עריכה
- עמוס כרמל, מחקר: צילה רוזנבליט, אלוף הניצחון - אסף שמחוני, הוצאת משכל (ידיעות אחרונות וחמד), 2009.
קישורים חיצוניים עריכה
- קורות החיים של אסף שמחוני, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- דוד תדהר (עורך), "אלוף אסף שמחוני", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3025
- סיכום ועדת החקירה לבדיקת נסיבות התרסקות המטוס שבו נספה האלוף שמחוני, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- בניגוד גמור להבטחות, באתר הארץ, 21 ביוני 2006
- אורי בלאו, שמחוני. הקרב האחרון, באתר הארץ, 21 ביוני 2006
- יחיעם ויץ, שרביט המרשל בתרמילו, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2009
- עפר דרורי, אלוף הניצחון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 17 בינואר 2010
- דברי דוד בן-גוריון על אסף שמחוני בישיבת הממשלה 8 בנובמבר 1956. פורסם בבלוג של ארכיון המדינה ב-23.8.2016.
- יהודית שמחוני, אסף שמחוני - חוברת זיכרון לבנה אסף. הוצאת המשפחה, 1980.
אסף שמחוני (1922-1956), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!: נקודת מפנה בתש"ח", אור יהודה: דביר, 2013, עמ' 168-170.
- ^ אורי דרומי, עד הגבעות האדמדמות, באתר הארץ, 17 במאי 2009
- ^ תוכניות המלחמה שונו במידה רבה על ידי הרמטכ"ל, משה דיין, בשובו עם המשלחת הישראלית מוועידת סוור, שבה סוכם שיתוף הפעולה עם בריטניה וצרפת. השינויים נעשו למורת רוחו של שמחוני, שסבר שהשינויים האלה יקשו על צה"ל לעמוד במשימותיו. במהלך המלחמה, הצליח שמחוני להטות את הכף לכיוון שבו האמין, ובדיעבד התברר שצדק, כפי שמוסכם על חוקרי המלחמה.
- ^ לאחר המלחמה נשמעו טענות, בעיקר מפי הרמטכ"ל משה דיין ומקורביו, שהיוזמה של שמחוני להפעלת חטיבה 7 הייתה הפרה חמורה של המשמעת הצבאית, ושהיא יצרה מצב של אל-חזור, במקרה שהמעצמות השותפות למבצע, בריטניה וצרפת, היו נמנעות מלקיים את חלקן במבצע - מצב שהיה מסבך את צה"ל במלחמה ללא סיוע חיוני. אולם, רוב קציני צה"ל וכן חוקרי התקופה מסכימים, שהמהלך המהיר הזה הוא מה שהמם את הצבא המצרי, שבר את רוחו והביא לניצחון במהירות ותוך חיסכון גדול בקרבות ארוכים ובנפגעים.
- ^ 1 2 אורי בלאו, שמחוני: הקרב האחרון, באתר הארץ, 21 ביוני 2006
- ^ יוצא מן הכלל הזה קרב המיתלה, שיוזם על ידי חטיבת הצנחנים ומפקדהּ אריאל שרון, ונוהל ישירות על ידי הפיקוד העליון, ללא מעורבות של פיקוד הדרום. בקרב גבורה זה, שנחשב למיותר מבחינה טקטית, נהרגו 38 לוחמים ונפצעו כ-120.
- ^ תיק המסמכים נפל בידי הירדנים. כל הניסיונות להחזירו לישראל נכשלו, כולל בקשתו של שרון בזמן שכיהן כראש הממשלה
- ^ אלוף משנה אסף שמחוני נהרג, דבר, 9 בנובמבר 1956
- ^ דרגת אלוף לאסף שמחוני ז"ל, הַבֹּקֶר, 20 בנובמבר 1956
- ^ שמחוני עתיד היה לקבל את הדרגה גם לולא נהרג, הן מפני שצבר את הוותק הדרוש, וכן מפני שכיהן בהצלחה כמפקד פיקוד הדרום, שצריך להיות אלוף על פי התקן.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק ז, עמ' 1275.
- ^ אביה של דלילה, זאב איסרזון, שהיה פעיל מרכזי בהסתדרות ובמפא"י, שינה לימים את שם משפחתו לאון.
- ^ שלושה חיילים נהרגו כשרכבם מוקש, הצופה, 2 בינואר 1969