ויקיפדיה

מקדש אש

מקדש אש (בפרסית: آتشکده) הוא בית תפילה של מאמינים זורואסטרים,[1] לעיתים קרובות נקרא "דר-י מהר" (دَرِ مِهر בפרסית) או "אגיארי" (גוג'ראטית).[2][3] בדת הזורואסטרית, אש (ראו אשא, אטר), יחד עם מים נקיים (ראו אבאן), הם יסודות המסמלים טהרה, ונמצאים במקדש האש.

בשנת 2017 היו 50 מקדשי אש במומבאי, 100 בשאר הודו, ו-27 בשאר העולם.[4][5]

היסטוריה והתפתחות עריכה

רעיון עריכה

 
טקס ג'שן (ברכת הבית) זורואסטרי-פארסי

הראיות הראשונות לקיום טקסים זורואסטרים הכוללים אש נמצאו במאה ה-9 לפני הספירה, בערך באותו הזמן שבו נמצאו ראיות ראשונות לקיום הדת הזורואסטרית. עם זאת, באווסטה, כתבי קודש של הדת הזורואסטרית, אין כל אזכור למקדש אש, ואף אין מילה למקדש אש בפרסית עתיקה.

העובדה שטקסי האש הם התפתחות מאוחרת יותר בדת הזורואסטרית, ולא היו קיימים בדת המוקדמת, מתבטאת גם בליטורגיה המאוחרת יותר, "אטאש נייאש". בחלקים העתיקים ביותר של ליטורגיה זו, נטען כי[דרושה הבהרה] האש היא שמדברת אל "כל מי שהיא מבשלת בשבילו את ארוחות הערב והבוקר", ומארי בויס, חוקרת של הדת הזורואסטרית טוענת כי ניכר מהטקסט שאין הכוונה לאש קדושה, כמו במקדשי האש, אלא לאש בשימוש יום יומי.

המקדש עצמו הוא פיתוח מאוחר אף יותר: מכתבי הרודוטוס ידוע כי הזורואסטרים של אמצע המאה ה-5 לפני הספירה התפללו תחת כיפת השמים, ובנו תילים כדי להדליק עליהם אש.[6] הפילוסוף היווני סטרבו מאשר זאת, ומציין כי במאה ה-6 לפני הספירה המקדש בעיר זלה שבקפדוקיה היה תל מלאכותי מוקף חומה ופתוח לשמים, על אף שאין כל עדות לכך שאותו מקדש היה זורואסטרי.[7] למרות שבעירת האש הייתה מרכיב בסיסי בפולחן הזורואסטרי, אש תמיד ונוכחות האור נמצאו גם בדתות רבות אחרות.

בעידן הפרתי - הלניסטי (250 לפסה"נ-226 לסה"נ), היו שני סוגי בתי תפילה זורואסטרים: הראשון, שנקרא "באגין" או "אייאזאן", היה מקדש המיועד לאלוהות מסוימת; הוא נבנה לכבוד הפטרון של אדם או משפחה, והיו בו תמונות ופסלים. הסוג השני, "אטרושאן", נקראו "מקומות של אש בוערת", שהפכו נפוצים יותר ויותר כאשר תנועת האיקונוקלאזם צברה כוח. עם עליית הסאסאנים, המקדשים מהסוג הראשון המשיכו להתקיים, אולם יצא חוק לפיו יש להוציא מתוכם את הפסלים, או להחליף את הפסלים במזבחי אש.

כמו כן, כפי שציין קלאוס שיפמן,[8] גם במהלך התקופה הסאסאנית (226 - 650 לספירה) אין שום ראיה לכך שאִשִּׁים סווגו לפי קדושתן. "נראה שהיו רק שני סוגים של אש קדושה, אטאשי והראם (מילולית: 'אש מנצחת', מאוחר יותר נתפרש בטעות כ'אש של והראם'),[9] והפחותה, אטאש-אי אדאראן, או 'אש של מדורות', אש קהילתית, ששירתה כפר או שכונה".[8][10] ככל הנראה, רק באטאש-אי-והראם האש בערה ללא הפסקה, והאטאש-אי-אדאראן הודלקו כל שנה מחדש. בזמן שלמדורות עצמן היו שמות, למבנים שהכילו אותן לא היו שמות, והועלתה השערה כי "הטבע הפרוזאי של שמות בפרסית תיכונה לאותם מקומות (קאדאג, מאן, חאנאנג - כולן מילים לבית רגיל) אולי משקף רצון לשמור על הפולחן קרוב כמה שיותר לפולחן העתיק של המדורות, וכדי למנוע שכלול או פיתוח יתר שלו".[11]

קרב אל-קאדאסיה (636 לספירה) וקרב נאהוונד (642 לספירה) גרמו לקריסת האימפריה הסאסנית ודת המדינה שלה - זורואסטריות; כמו כן גם להרס או המרה של מקדשי אש למסגדים באיראן רבתי. לאחר הכיבוש המוסלמי, חלק מהאצילים נשארו זורואסטרים, אך לא היה מספר גדול של מקדשי אש. מספר קטן של מקדשי אש המשיכו לשרת את מטרתם המקורית, אך זורואסטרים רבים ברחו מהאימפריה שקרסה. האגדה מספרת כי כמה מהם לקחו איתם אש וככל הנראה היא שימשה בעבורם תזכורת לדתם, שהפכה נרדפת יותר ויותר.[דרוש מקור]

ארכאולוגיה עריכה

השרידים העתיקים ביותר של מה שזוהה כמקדש אש נמצאו בהר קאהג'ה, ליד אגם האמון שבסיסתאן. רק עקבות של המבנה וקווי המתאר שלו שרדו, ותוארכו למאות ה-4 או ה-3 לפני הספירה. המקדש נבנה מחדש בתקופה הפרתית, והורחב בתקופה הסאסנית.

התכונה האופיינית של מקדש אש סאסאני היה המזבח בו בערה האש, שמעליו נבנתה כיפה.[12] צורת המזבח היתה ריבוע, ובכל פינה ניצב עמוד שתמך בכיפה (הכיפה נקראה גם גומבאד). שרידים ארכאולוגיים וראיות ספרותיות מפירוש הזנד לאווסטה, מצביעים על כך שהמזבח היה מוקף במסדרונות מכל צדדיו.

שרידי מקדשים סאסאניים נמצאו ברחבי האימפריה לשעבר, בעיקר בדרום מערב (באזורים פארס, קרמן ועילם), אבל השרידים המרשימים והגדולים ביותר הם אלו של אדור גושנסאפ (ראו גם האִשִּׁים הגדולות בהמשך הערך) שבמדי. הרבה מאוד שרידים ארכאולוגיים מזוהים כמקדשי אש זורואסטריים, אפילו ככלל לא שימשו למטרות דתיות, או כמו במקרה של המקדש בסורחאני (אזרבייג'ן), שבאופן חד משמעי שייך לדת אחרת. שרידים של מזבח אש, שככל הנראה נבנה במסע הטיהורים של יזדגרד השני (שלט בשנים 438 - 457) כנגד הנוצרים הארמנים, נמצאו ישירות מתחת למזבח הראשי של קתדרלת אצ'מיאדזין, הכס הראשי של הכנסייה האפוסטולית הארמנית.[13]

האִשִּׁים הגדולות האגדיות עריכה

בניגוד לרוב מקדשי האש, שהם יחסית קטנים, על שלושה מהם נאמר שהגיעו ישירות מהאהורה מזדה, מה שהופך אותם לחשובים ביותר בזורואסטריות. אלו היו "האִשִּׁים הגדולות" או "האִשִּׁים המלכותיות" של אדור בורזין-מהר, אדור פארנבאג ואדור גושנאספ. האגדות על האִשִּׁים הגדולות הן ככל הנראה עתיקות, משום שבמאה ה-3 לספירה, נאמר כי ניסים קורים בשלושת האתרים האלו, והאִשִּׁים נקשרו פעמים רבות לאגדות על גיבורי פולקלור כמו ג'אמשיד,רוסתאם, ופרידון.

הבונדהישן, אוסף אנציקלופדי של טקסטים על קוסמולוגיה וקוסמוגוניה זורואסטרית, שנכתב בכתב פהלווי ספרותי,[14] ואשר כתיבתו הסתיימה במאה ה-11 או ה-12, קובע כי האִשִּׁים הגדולות היו קיימות מאז בריאת העולם, והובאו על גבו של השור האגדי "סרישוק" כדי להפיץ את הדת הזורואסטרית, להפיג את הספקות ולהגן על האנושות. טקסטים אחרים מציינים כי האִשִּׁים שימשו כאמצעי תעמולה של השלטון, וכסמלים לריבונות האימפריה.

נאמר שכהני הדת באִשִּׁים הגדולות התחרו אחד בשני כדי למשוך עולי רגל, בכך שטענו שניסים התרחשו באתר הספציפי שלהם. נאמר גם כי כל אחת משלוש האִשִּׁים שיקפה את החלוקה המעמדית והפיאודלית: "פארנבאג השתכנה בין הכהנים;... גושנאספ השתכנה בין הלוחמים, ואילו בורזין-מהר השתכנה בין החקלאים", כך נכתב בדנקארד (ספר זורואסטרי מהמאה ה-10).

אש פארנבאג הינה החשובה ביותר בין שלוש האִשִּׁים, כי היא נראתה כייצוג הארצי של "אטאר ספנישטה", כלומר "האש הקדושה ביותר" שמופיעה ביאסנה 17.11, ומופיעה בפרשנות האווסטה כ"זאת שבוערת בגן העדן בנוכחותו של אהוּרה מזדה".

אף על פי ש"בעיני כהנים זורואסטרים איראניים [עכשוויים], שלוש האִשִּׁים, לא היו מקדשי אש אמיתיים, אלא היו בבחינת סיפור מיתולוגי"[15] נערכו מספר ניסיונות במטרה לאתר את מיקומן. בתחילת המאה ה-20, א.ב. ג'קסון זיהה את המיקום של אדור גושנאספ (אש מעמד הלוחמים) בחורבות תאחת-א-סולימאן, על אם הדרך בין אורמיה והמדאן. ג'קסון "זיהה בוודאות סבירה" (כלשונו), את האש של מית'רה, כלומר אש בורזין-מהר, בסמוך לכפר מיהר, באמצע הדרך בין מיאנדאשת וסבזוואר, על דרך חוראשאן העתיקה.[16] הבונדהישן ההודי מציין כי אש פארנבאג נמצאה "על ההר מלא התהילה, חווארזם", אבל מאוחר יותר עברה אל "להר הזוהר, במחוז קאבול, שם היא נמצאת עד עצם היום הזה". הדעה הגורסת כי אש פארנבאג עמדה בחווארזם נתמכת גם בידי הבונדהישן האיראני וכתבי זאדספאראם. עם זאת, על פי הבונדהישן האיראני, האש הועברה "להר הזוהר קווארוואנד במחוז קאר". האוריינטליסט הצרפתי דארמסטטר זיהה את אש פארנבאג באמצע הדרך בין ג'אהרום ולאר, כ-16 ק"מ דרומית מערבית לג'וון, בקואורדינטות 28°1′N 53°1′E / 28.017°N 53.017°E / 28.017; 53.017 (Darmesteter's projection of the location of the Temple of the Farnbag fire). דרמסטטר טען כי האש הועברה למיקום זה מחווארזם, "כפי שדווח ע'י מסעודי".[16]

כיום עריכה

מינוח עריכה

אחד המונחים הטכניים הנפוצים יותר שנמצאים בשימוש עבור מקדשי אש זורואסטריים הוא "דאר-בה מהר", לעיתים גם "דאר-אה מהר". האטימולוגיה של המונח, שמשמעותו "השער של מיתרה" או "בית המשפט של מיתרה" אינה ברורה. הועלתה השערה כי המונח הוא בבחינת חזרה לעידן של כתות המקדש, שבו כל הטקסים נערכו בין הזריחה לבין הצהריים, זמן ביום שנמצא תחת הגנתו של מיתרה. יתר על כן, לא ברור האם המונח שימש בעבור כל התחום הפולחני במקדש, או רק בעבור חלקים מסוימים בו.[17]

בקרב הזורואסטרים האיראניים של ימינו, המונח "דאר-בה מהר" מכיל בתוכו את כל התחום הפולחני במקדש. מונח זה שכיח בהרבה מאשר המונח העתיק "אתאשקדה", שמשמעותו בפרסית אמצעית "בית של אש". למונח הישן יש יתרון בכך שאפילו איראנים שאינם זורואסטרים מבינים את משמעותו. בתחילת המאה ה-20, רפורמטורים דתיים ממובאי, שנודעו בשם "פאסילים" (ע"ש לוח השנה החדש בו השתמשו) החיו את המונח העתיק, וקראו כך למקדש האש הראשון שבנו. בעקבות זאת גם הזורואסטרים של טהראן אימצו את המונח, וקראו כך למקדש האש הראשי שלהם.

 
אגיארי מודרני במערב הודו

המונח "דאר-בה מהר" נפוץ גם בהודו, אם כי במובן שונה במקצת. עד המאה ה-17 היה רק מקדש אחד בתת-היבשת ההודית בו בערה אש ברציפות. בכל אחד מהיישובים הזורואסטריים האחרים היה מבנה קטן שבו נערכו טקסים, ובו הכהנים הדליקו את האש מחדש כל פעם בעת הצורך, בעזרת אש שהביאו מהאח בביתם.[3] הפארסים (הזורואסטרים בהודו) כינו את המבנה הזה בשמות "מהר" או "אגיארי". האחרון הוא מילה בשפה הגוג'ראטית עבור "בית של אש",[3] ולכן מהווה תרגום מילולי של המונח העתיק הנזכר למעלה, "אתאשקדה". לאחרונה, המונח "דאר-בה מהר" מתייחס לאש קדושה בדרגה משנית, המשמשת לטקסים היום-יומיים, ונמצאת במקדשי האש המפוארים יותר. מחוץ לאיראן ותת היבשת ההודית, ובמיוחד בצפון אמריקה, הזורואסטרים משתמשים במונח "דאר-בה מהר" גם עבור מקדשים בהם בוערת אש ברציפות, וגם בעבור אתרים בהם מדליקים את האש כל פעם מחדש בהתאם לצורך. סיבה משמעותית לשימוש הכפול הזה במונח היא התמיכה הכספית שמקבלים אתרים כאלו מארבאב רוסתאם גואיב, שהעדיף את המינוח האיראני.

סיווג עריכה

מבחינה פונקציונלית, מקדשי האש בנויים כדי לשרת את האש בתוכם, ובהתאם לכך הם מסווגים בהתאם לסוג האש השוכנת בתוכם. שלוש דרגות קדושת האש (בסדר עולה) הן: אטאש דאדגה, אטאש אדאראן ואטאש בהראם.

אטאש דאדגה עריכה

"אטאש דאדגה" הוא הדרגה הנמוכה ביותר של אש קדושה, והיא יכולה להיות מקודשת (תהליך בו הופכים אש "רגילה" לאש קדושה) בתוך כמה שעות על ידי שני כהנים, אשר מדקלמים לסירוגין את 72 הפרקים של היאסנה - חלק מהליטורגיה הזורואסטרית. התהליך יכול לכלול גם דקלום של הונידאד, אבל מדובר בחלק שהוא אופציונלי ולא הכרחי. בזמן שבו לא מתקיימים טקסים, גם אדם שאינו כהן דת יכול להשגיח על האש. המונח "אטאש דאדגה" משמש גם בעבור אִשִּׁים שאינן קדושות, כמו אש של אח ואש במנורות שמן, שנמצאות בבתים זורואסטריים רבים.

אטאש אדאראן עריכה

הדרגה הבאה בקדושה היא אטאש אדאראן, ה"אש של האִשִּׁים". הדלקת האש דורשת איסוף של אש אח מבתים של ארבע "הקבוצות החברתיות" (קבוצות ששימשו במערכת הפיאודלית): הכהנים; הלוחמים ועובדי המדינה; החקלאים; והפועלים ובעלי המלאכה. הקידוש של אטאש אדאראן לוקח בין שבועיים לשלושה, ומבוצע על ידי שמונה כהנים.

אטאש בהראם עריכה

הדרגה הגבוהה ביותר של אש קדושה היא אטאש בהראם, "אש מנצחת", ותהליכי הדלקתה וקידוה הם המורכבים ביותר מבין אלו של שלושת סוגי האִשִּׁים הקדושות. התהליך כולל איסוף של 16 "סוגים של אש", כלומר אש ממקורות שונים, ביניהם אש כתוצאה ממכת ברק, אש מעסקים בהם דולק תנור, וכמו כן גם את ארבעת סוגי האש של הקבוצות החברתיות, כמו שנהוג באטאש אדאראן. כל אחד מ-16 סוגי האש נדרש לעבור תהליך טיהור לפני שהוא מצטרף לשאר הסוגים. תהליך הקידוש של אטאש בהראם מערב 32 כהנים, ושנה שלמה יכולה לעבור על להשלמת התהליך.

מקדש בו נמצאת אטאש בהראם או אטאש אדאראן, מכיל גם אטאש דאדגה אחת לפחות. בניגוד לאטאש בהראם ואטאש אדאראן, רק אטאש דאדגה משמשת את הכהנים לצורך ביצוע טקסי הדת. בנוסף, הציבור הזורואסטרי הרחב נוהג לבקש באטאש דאדגה ברכות עבור אדם מסוים, משפחה או אירוע. ההערצה של שני סוגי האִשִּׁים האחרים מופנית רק לאש עצמה (בניגוד לאטאש דאדגה, בה מעריצים גם את הטקסים) - כלומר, לאחר קידוש האִשִּׁים הללו, רק ה"אטאש נייאשס", תפילת האש, נקראת בפניהן.

נכון ל-2022 קיימים 9 מקדשי אש אשר נמצאת בהם אטאש בהראם:

שם המקדש מיקום שנת הקמה
איראנשאה אטאש בהראם אודוואדה, הודו 1742
דסאי אטאש בהראם נאווסארי, הודו 1765
דאדיסת' אטאש בהראם מומבאי, הודו 1783
וואקיל אטאש בהראם סוראט, הודו 1823
מודי אטאש בהראם סוראט, הודו 1823
וואדיה אטאש בהראם מומבאי, הודו 1830
באנאג'י אטאש בהראם מומבאי, הודו 1845
אנג'ומן אטאש בהראם מומבאי, הודו 1897
יזד אטאש בהראם יאזד, איראן 1937

מאפיינים פיזיים עריכה

 
פסל של למסו כניסה לאגיארי במומבאי

החזית החיצונית של מקדש אש זורואסטרי היא כמעט תמיד לא מקושטת, בכוונה. עובדה זו עשויה לשקף מסורת עתיקה (שנתמכת בטבע הפרוזאי של המינוח הטכני למקדשי אש) שקובעת כי מטרת מקדש האש היא לשכן בתוכו אש קדושה, ולא לפאר את המבנה הפיזי עצמו.

המבנה הבסיסי של מקדשי האש בימינו הוא זהה, תמיד. אין מקורות זורואסטריים ראשוניים שעתיקים יותר מהמאה ה-19 לגבי המבנה של מקדשי אש, ואפשר שיש השפעה הודית משמעותית על המקדשים בני ימינו.[18] בכניסה ממוקם חלל (פתוח או מקורה) בו מתקיימות אסיפות, דתיות ושאינן דתיות. בצד החלל הזה (או לפעמים בקומה שמעל או מתחת לחלל) המאמינים נכנסים לחדר המתנה קטן יותר מאשר החלל בו עברו קודם לכן. לחדר הזה מחובר קודש הקודשים הזורואסטרי, ה"אטאשגאה", מילולית "מקום האש"[2] שבו עומד מזבח האש (המהווה מתחם בפני עצמו). יש לציין כי קודש הקודשים סמוי מעיני הנוכחים באולם הכניסה.

מקדש אש בו מבוצעים טקסי יאסנה יכיל תמיד באר, נחל, או מקור מים "טבעי" אחר. זוהי דרישה הכרחית של ה"אב-זוהר", שיאו של טקס היאסנה.

האש במזבח האש מוזנת על ידי עץ בלבד. רק כהנים המשרתים במקדש אש יכולים לגשת למזבח האש עצמו (שאר המאמינים צופים בו ממרחק של כמה מטרים), שמוקף בגדר לפחות מצד אחד, ומעליו יש גג הבנוי מכיפה כפולה (שתי כיפות, אחת על השנייה). לכיפה הכפולה יש פתחי אוורור המאפשרים לעשן לצאת, אך פתחי האוורור של הכיפה החיצונית נפרדים מאלה של הכיפה הפנימית, וכך מונעים מפסולת או גשם לחדור למזבח האש. המזבח מופרד מחדר קודש הקודשים על ידי מחיצות (או קירות עם פתחים גדולים מאוד), והוא מורם מעט ביחס לרצפה. קירות אלו עשויים כמעט תמיד מרעפים או משיש. בקודש הקודשים אין מקורות אור נוספים חוץ מהאש עצמה. במסורת ההודית-זורואסטרית, מקדשי האש מעוצבים כך שאור שמש ישיר לא יכול להיכנס לקודש הקודשים.

בפינה אחת של קודש הקודשים תלוי פעמון, שמצלצלים בו חמש פעמים ביום, במהלך טקס ה"בואי" - מילולית "ריח (טוב)"[19], המציין את תחילתה של כל גאה (אחת מחמש תקופות היום, בדומה לזמני היום ביהדות). כלים לשמירה על האש - תלויים על הקיר, או מאוחסנים בחדר שהגישה אליו אפשרית רק דרך המזבח (כלומר לכהנים בלבד).

בהודו ובקהילות הודיות-זורואסטריות מחוץ להודו, קיים איסור חמור על כאלה שאינם זורואסטרים להיכנס לכל מקום ממנו ניתן לראות את האש הקדושה. אמנם האיסור הזה אינו דוקטריני (כלומר כזה שכתוב באווסטה או במסמכי פהלאווי), אך הוא התפתח כמסורת. עם זאת, הוא נזכר באיגרת מספרת 65 באוסף אגרות הריוואיאת (אוסף התכתבויות בין הזורואסטרים בהודו לבין אלו שבאיראן). בנוסף, הכניסה לכל חלק של המקדש מותרת לעיתים עבור זורואסטרים בלבד. כאשר איסור זה חל, הוא מונע את שימושו של אולם הכניסה לצרכים שאינם דתיים. הזורואסטרים טוענים שהגבלות אלה לא נועדו לפגוע בלא-זורוסטרים ומצביעים על מנהגים דומים בדתות אחרות.

על פי המסורת בהודו, אישה זורואסטרית לא רשאית להיכנס למקדשי אש או למגדלי שתיקה אם התחתנה עם גבר לא-זורואסטרי. אישה זורואסטרית שכניסתה למוסדות זורואסטרים נמנעה, עתרה לבית המשפט העליון של הודו בשל כך.[20]

פולחן עריכה

כאשר המאמין נכנס לקודש הקודשים, הוא או היא "יקריבו" לאש זרדי אַלְגֹּם יבשים. זאת בהתאם לחוקים הדוקטריניים שמופיעים בוונידאד (18.26-27), שבנוסף לציון סוגי הדלק המותרים באש הקדושה, חוזר על ציווי היאסנה והיאשט המפרטים אילו סוגי דלקים אסורים (בפרט, כל מה שאינו עץ).

במסורת הזורואסטרית של ימינו, הקורבן לא נעשה ישירות (שהרי לציבור המאמינים הכללי אסור לגשת למזבח), אלא ניתן לכהן אשר עוטה מסכת בד על הנחיריים והפה כדי למנוע את זיהום האש כתוצאה מנשימתו והבל פיו. הכהן משתמש במלקחיים עשויים כסף כדי להניח את הזרדים בתוך האש. לאחר שהזרדים נשרפו, הכהן ישתמש במצקת מיוחדת כדי לתת את האפר הקדוש לאדם שנתן לו את הזרדים, אשר בתורו מורח את האפר על מצחו ועפעפיו, וכן יכול לקחת את האפר לביתו, כדי לשתמש בו אחרי טקס הקושטי.

כהנים זורואסטריים אינם מטיפים או נושאים דרשות, אלא רק מטפלים באש ומבצעים את הטקסים. המאמינים פוקדים את מקדשי האש בעיקר בחגים העונתיים (גאהאמבאר), ובמיוחד בראש השנה (נורוז).

לכהנים במקדשי האש יש שלוש דרגות. הכהן הראשי של כל מקדש נושא בתואר "דאסטור". קדושת הדרגה הזו פוטרת אותו מביצוע טקסי טהרה אחרי אירועי חיים מסוימים, טקסים שכהנים בדרגות נמוכות יותר נדרשים לבצע. הכהנים הרגילים נושאים בתואר "מובאד", והם רשאים לנהל את הפולחן הקהילתי, וטקסים מזדמנים כמו חתונות. מובאד חייב להיות בן, נכד או נין של מובאד אחר. בעלי דרגת הכהונה הנמוכה ביותר נושאים בתואר "הרבאד" (או "ארווארד"), ומסייעים לביצוע הטקסים העיקריים.[21]

תמונות עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מקדש אש בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Boyce 1975.
  2. ^ 1 2 Boyce, Mary (1993), "Dar-e Mehr", Encyclopaedia Iranica, vol. 6, Costa Mesa: Mazda Pub, pp. 669–670
  3. ^ 1 2 3 Kotwal, Firoz M. (1974), "Some Observations on the History of the Parsi Dar-i Mihrs", Bulletin of the School of Oriental and African Studies, 37 (3): 665, doi:10.1017/S0041977X00127557
  4. ^ "List of Fire Temples". The Parsi Directory. נבדק ב-29 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Mathai, Kamini (12 ביולי 2010). "Parsis go all out to celebrate milestone in Chennai". The Times of India. Chennai: The Times Group. נבדק ב-24 אפר' 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ Herodotus. "131". Histories (Herodotus), Vol. I.
  7. ^ Strabos. "8: East of the Caspian Sea: the Sacae and the Massagetae". Geographica, Vol. XI. Section 4, page 512.
  8. ^ 1 2 Boyce 1975, p. 462.
  9. ^ Gnoli 1993, p. 512.
  10. ^ Boyce 1966, p.63[דרוש מקור: המקור הקיים אינו ממוקד מספיק]
  11. ^ Boyce 1987, p. 9.
  12. ^ Boyce 1987, pp. 9–10.
  13. ^ Russell, James R. (1989), "Atrušan", Encyclopaedia Iranica, vol. 3, Costa Mesa: Mazda Pub
  14. ^ M. Hale, Pahlavi, in "The Ancient Languages of Asia and the Americas", published by Cambridge University Press, 2008, ISBN 0-521-68494-3, p. 123.
  15. ^ Stausberg 2004, p. 134.
  16. ^ 1 2 Jackson 1921, p. 82.
  17. ^ Boyce, Mary (1996). "On the Orthodoxy of Sasanian Zoroastrianism". Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London. 59 (1): 21–22. ISSN 0041-977X. JSTOR 619388.
  18. ^ Stausberg 2004, pp. 175, 405.
  19. ^ Stausberg 2004, p. 115.
  20. ^ "Parsi Woman Excommunication Case". Supreme Court Observer (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-01-05.
  21. ^ Hastings, James, Encyclopaedia of Religion and Ethics, vol. 10, New York, New York: Charles Scribner's Sons, p. 322


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מקדש_אש&oldid=37400131"