רבקה גרבובסקי

מחלוצות ההתיישבות בגליל, סופרת, אוצרת שירה ומתעדת חיי היישוב העברי בגליל

רבקה גרבובסקי (18981962) הייתה מחלוצות ההתיישבות בגליל, בראש פינה ובמושבה משמר הירדן, סופרת, אוצרת שירה ומתעדת חיי היישוב העברי בגליל. השתתפה בלחימה על משמר הירדן, שכלה את בעלה ושניים מבניה. נפלה בשבי הסורי במלחמת השחרור וכונתה "אם השבויים".

רבקה גרבובסקי
רבקה גרבובסקי.jpg
לידה 1898
ראש פינה
פטירה 12 בינואר 1962 (בגיל 64 בערך)
נתניה
שם לידה רבקה פיינשטיין
מדינה ישראלישראל ישראל
כינויים נוספים "אם השבויים"
פעילות בולטת הגנת המושבה משמר הירדן
ידועה בשל נפילתה בשבי הסורי
השכלה בית הספר של שמחה וילקומיץ בראש פינה
תקופת הפעילות ? – 12 בינואר 1962 עריכת הנתון בוויקינתונים

ביוגרפיהעריכה

ילדותהעריכה

נולדה במושבה ראש פינה בשנת 1898. הוריה היו אהרן דב פיינשטיין ושרה פיינשטיין לבית חלפון, מראשוני ראש פינה. היא הייתה אחות ששית במשפחה בת תשעה ילדים. למדה בבית הספר של שמחה וילקומיץ בראש פינה, וסיימה את לימודיה ב-1912, כשהייתה בת 14[1]. לדבריה, בית הספר הנחיל לה את האהבה לשפה העברית. שפתה הייתה עשירה והיא כתבה סיפורים, וכן אספה ולימדה את שירי התקופה[2]. בספרה "ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי" היא מספרת כיצד ב-1917 יצאה עם בני המשפחה מראש פינה לאיסוף לקט בשדות וקאס (חצור הגלילית). היא מתארת בגוף ראשון את הקשיים בחייהן של נשים בראש פינה, שלצד עבודות החקלאות והפרחת השממה גם נשאו בעול אחזקת הבית והטיפול בילדים. ילדות הופלו לעומת ילדים בבית הספר ובמקום שפה זרה שלמדו הבנים הן למדו תפירה[3].

העלייה למשמר הירדןעריכה

ב-1921 נישאה לחיים גרבובסקי[4], בנו של מנחם גרבובסקי[5], השומר האגדי של ראש-פינה ונולדו להם חמישה ילדים: מנחם ב-1923, אהרן (ארה) ב-1924, ציפורה ב-1927, כרמי ב-1931, וחיים-מנחם (בובי) ב-1939. כמו רבים מבני הדור השני של העלייה הראשונה, לא נמצאה להם נחלה חקלאית למגורים ולפרנסה, שכן הנחלות עברו לבנים הבכורים בלבד. הם התגוררו בעליית גג בראש פינה ואחר כך ביבנאל, במגדל ובנתניה כשחיים עובד כפועל שכיר.

ב-1931, הוזמנו רבקה וחיים גרבובסקי לגור במושבה הוותיקה משמר הירדן לאחר שמשפחה שהתגוררה שם נספתה בקדחת: "התפנתה איכרות והפיק"א החליטו שחיים הוא הראשון בתור להתנחלות"[6]. הזוג הצעיר התערה במהירה בחיי המושבה והקים משק משגשג עם שדות חקלאיים וכרם, לול ורפת. בימים עבדו כל בני המשפחה במשק ובלילות שמרו. הם התמודדו מול קשיים כלכליים, מחלת הקדחת, מחסור במים זורמים ומאוחר יותר גם מול מתקפות חוזרות של כנופיות ערבים.

מותם של הבעל והבן הבכורעריכה

בתקופת המאורעות, ב-26 ביולי 1938, יצא חיים גרבובסקי עם הבן הבכור מנחם שהיה אז בן 15, להביא מים בחביות מהירדן. בדרכם חזרה הותקפו על ידי ערבים. חיים זינק אל בנו בניסיון לסוכך עליו מפני הקליעים אך איחר את המועד. מנחם ספג פגיעה ישירה ומת במקום. חיים עצמו ספג שמונה פגיעות ונפצע קשה. בדרך לבית החולים הספיק לדווח שאחד התוקפים היה מוחמד אסד חאמד מהכפר עין זיתים והלה נעצר. שאר התוקפים ברחו אל מעבר לירדן. חיים מת מפצעיו באותו יום בבית החולים שוויצר בטבריה[7]. האב והבן נטמנו בקבר אחד בבית הקברות של משמר הירדן. שלושה חודשים לאחר האירוע נולד לרבקה הבן החמישי, שנקרא חיים-מנחם על שם אביו ואחיו גם יחד[8].

רבקה המשיכה והחזיקה במשק ופרנסה את ארבעת הילדים בעבודה קשה, ללא ליאות[9].

הקרב על משמר הירדןעריכה

ערב מלחמת השחרור ניצבה המושבה משמר הירדן בחזית מול הצבא הסורי. מיקומה, מול המעבר היבשתי החוצה את נהר הירדן, הפך אותה ליעד בדרכו של הצבא הסורי לכבוש את הגליל. שניים מילדי משפחת גרבובסקי, ציפורה והבן הצעיר חיים-מנחם, פונו מהיישוב, ובבית נשארו הבנים אהרון וכרמי. רבקה התעקשה להישאר במשמר הירדן ביחד עם מגיני היישוב[10][11].

אחרי הכרזת המדינה, ב-15 במאי 1948 והכרזת המלחמה מצד מדינות ערב, התקדמו כוחות סוריים מרמת הגולן לעבר משמר הירדן. פיקוד צה"ל, שניהל באותם ימים קרבות קשים לאורך כל הגבולות, שלח כוח תגבור מצומצם לסיוע לתושבים וכך התנהלו הקרבות על משמר הירדן כשמצד אחד ניצבו 50 מגינים מהצד הישראלי ומולם 3,000 חיילים סורים מצוידים בנשק כבד ובטנקים[12]. הסורים הפגיזו את היישוב הקטן ללא הרף וניסו לחדור אליו, והמגינים קיוו לשווא לבואה של תגבורת נוספת.

ביום חמישי, 10 ביוני 1948, התחולל הקרב האחרון במושבה משמר הירדן. לאחר תשע שעות הצליח הצבא הסורי לכבוש את רוב שטחה של המושבה משמר הירדן. רבקה הייתה בקו החזית ונפצעה במהלך ההפגזות.[10][13].

הלחימה גבתה מרבקה מחיר אישי כבד. במהלך אותו יום נפצע בנה אהרון (ארה) גרבובסקי ונשלח לבית חולים. בן הזקונים כרמי גרבובסקי, שהיה בן 17, נהרג.[10][13]. באותו יום נפלה המושבה משמר הירדן בידי הסורים ונהרסה. 15 מתושביה נהרגו, תשעה נמלטו, היתר נפלו בשבי הסורים. כרמי גרבובסקי הובא לקבורה רק בינואר 1951, לאחר שנמצאו שרידי הגופה[14].

בשבי הסוריעריכה

כשחדרו הכוחות הסורים למושבה, הסתתרה רבקה במחסן במשך שעות מבלי שהסורים מצאו אותה. כשירד הלילה היא התגנבה החוצה, נעל אחת אבדה לה והיא חצתה שדות קוצים כשרגלה האחת יחפה, בנסיון לעבור את קווי האויב ולקרוא לעזרה. היא התגלתה ונשבתה, וחזתה בביזה ובהרס שזרעו הסורים בבתי המתיישבים. את הלילה היא עשתה בשוחה שנחפרה להגנה מפני הפגזות של כוחות ישראל. עם בוקר לקחו אותה לחקירה בדמשק[15][16].

גרבובסקי צורפה אל 28 השבויים שנשלחו לכלא "אל מאזה" הסורי למשך קרוב לשנה. בזכות דאגתה וסיועה לכלואים ולייצוגם בפני מפקדי הכלא, נודעה בכינוי "אם השבויים".[10][17][18].

במאי 1949 שוחררו השבויים. כמה ימים לאחר השחרור נערכה לשבויים קבלת פנים בקיבוץ מחניים. ראש המועצה האזורית גליל עליון אמר שם למשוחררים: 'בעמידתכם הצלתם את הגליל'"[19].

העקירה מהקרקעעריכה

לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק ביקשה גרבובסקי, יחד עם יתר שורדי המושבה, לחזור למשמר הירדן ולהקים את ביתה מהיסוד. בנובמבר 1949 עלו התושבים לקרקע בלוויית קהל רב וערכו טקס חזרה הביתה[20]. אך מוסדות המדינה לא אפשרו את החזרה, בטענה כי על פי הסכמי שביתת הנשק מדובר בשטח מפורז. גם כשהשטח חזר למדינת ישראל לא התאפשרה החזרה לקרקע, היות ואדמות משמר הירדן נמסרו לקיבוץ גדות בזמן שאנשי משמר הירדן היו בשבי. כל מה שאפשרו להם היה לקבל פיצויים מהמדינה כדי לנסות ולרכוש נחלות חדשות. שורדי המושבה ניהלו מאבק על גובה הפיצויים, אף על פי שהממשלה אישרה את "חוק הארנונה לפיצויי המלחמה" שהסדיר גביית מס מכלל הציבור לצורך פיצוי נפגעי המלחמה. בתחילת 1956 הגיעה הפרשה לכותרות העיתונים, לאחר שהעיתונאי אריה גולדבלום ממעריב חשף את היחס המשפיל ו"הסדיסטי" לדבריו, לו זכו המתיישבים מפקידי האוצר[21].

הכנסת עסקה בנושא בדיון סוער. ח"כ עזרא איכילוב מהציונים הכלליים אמר בדיון במליאת הכנסת: "אני שואל את כולכם, מכל המפלגות, בדבר אלמנתו של חיים גרבובסקי, שנאלצה להיות עכשיו עוזרת-בית. אשה, שבמשך למעלה מששים שנה החזיקה רובה ביד, שמרה בלילות ועם זה חרשה, זרעה וקצרה. אשה אשר שיכלה את בעלה בקרב, שיכלה את בנה הראשון בקרב בגליל העליון, שיכלה את בנה השני במלחמת העצמאות, ובמשך שמונה שנים טוענת האשה זו: אני רוצה להמשיך, נשארתי, שמרתי על כבודי ותפקיד חיי כאשה עבריה אף בשבי הערבים, ועתה מכריחים אותי להשיג פרנסה בדרך זו"[22].

לאחר מאבק של שמונה שנים נאלצו מפוני משמר הירדן להסתפק בסכום זעום. גרבובסקי ביקשה 13,800 לא"י וקיבלה לבסוף 1,750 לא"י[10]. בריאיון שנים מאוחר יותר אמר הבן הצעיר חיים מנחם גרבובסקי: "היה לנו משק עשיר ומפואר, ומה קיבלנו? סכום שהספיק לקנות דירת שני חדרים בשיכון בנתניה. כשאמא שלי חישבה מה מגיע לה, מה היה לה במשק, היא הרגישה שהסכום גבוה מדי. היא לא רצתה לדרוש כל-כך הרבה מהמדינה הצעירה, והחליטה לבקש סכום קטן הרבה יותר. אתם חושבים שהיא קיבלה את הסכום הקטן הזה? שמונה שנים סחבו אותה. ערך הכסף ירד כל-כך, שהוא הפך לסכום פעוט, וגם על זה עוד התמקחו"[19].

אחרית חייהעריכה

רבקה עברה להתגורר בנתניה, בקרבת קרובי משפחה - הבת ציפורה ומשפחתה, הבן אהרון שהחלים מפציעתו והתגייס לצבא והבן הצעיר חיים-מנחם. סביב הבית היא טיפחה גינת ירק, נטעה עצי פרי וגידלה תרנגולות. היא ביקשה לעבוד בתחום החינוך אך העבודה היחידה שנמצאה לה הייתה כמנקה בבית אבות מלב"ן בנתניה. "היא, שגרסה כי כל מלאכה מכבדת את בעליה, קמה כל בוקר בחמש, ובשני אוטובוסים נסעה להדיח כלים ולשטוף רצפות. עם ערב שבה לחדרון העלוב, אל בנה הקטן בובי. אם היא הייתה מקבלת מה שהגיע לה, הייתה יכולה לקנות את כל מלב"ן, היא לא הייתה צריכה לעבוד בניקיון"[19].

בסוף שנות החמישים חלתה רבקה ונאלצה לפרוש מעבודתה. ב-1959 נפטר הבן אהרון ממחלה. גרבובסקי נפטרה ב-12 בינואר 1962 בגיל 64, בדלות ובחוסר כל.

מורשתהעריכה

אפרים לפיד, כתב על גרבובסקי: "בסיפורה של המושבה משמר הירדן ראויה להערכה אישה אמיצה אחת, רבקה גרבובסקי, אשר לא זכתה להוקרה מתאימה בתולדות ביטחון ישראל. היא שכלה ביום אחד את בעלה חיים ובנה הבכור בן ה-16 מנחם, שנרצחו בידי ערבים במאורעות תרצ"ח. בעבודה מפרכת הפך המשק המשפחתי שלה לאחר המשגשגים במשמר הירדן. גם במלחמת העצמאות לא נטשה את נחלתה. במהלך הלחימה ראתה את בנה כרמי בן ה-19 לוחם בסורים ולמרבה הזוועה נופל מאש האויב. היא נפלה בשבי הסורים וגם בכלא דמשק התגלתה כמנהיגה טבעית, הנהיגה את הבנות ועמדה בתוקף על זכויותיהן. אפילו מפקדי הכלא הסוריים העריכו אותה והתייחסו אליה בכבוד רב"[10].

עובד בן עמי ספד לרבקה גרבובסקי: "אף על פי שלא זכתה לתודת האומה ונתקבלה ביחס קשוח ובחוסר כבוד לגיבורים, עוד יבואו אלפי תלמידים לשאוב גבורה מדמותך"[23].

"קשה לדרג מעשי גבורה ושיאים של גבורה. אך כאשר אני בוחן כהיסטוריון את גיבורות ישראל שנכנסו לפנתיאון הלאומי, מניה שוחט, שרה אהרונסון, חנה סנש, חביבה רייק... מתנשאת דמותה של רבקה גרבובסקי מעל לכולן. זו גיבורה שמשלבת את גוברת הרוח עם גבורת הגוף. חלוצה ציונית אידיאליסטית מגשימה את ההתיישבות באזור ספר נידח, שוכלת בעל ובן, אך ממשיכה להגשים למרות האבל והאסון, ולפעול בהגנה ובקרב על ביתה וגם נפילת הבן השני בקרב לעיניה לא שוברת את רוחה. התנהגותה המופתית במבחן השבי הקשה רק מעצימה את גבורתה. ראוי היה שקברה הצנוע של רבקה גרבובסקי יהפוך למקום עליה לרגל לכל תלמידי ותלמידות ישראל ולמרגלותיו ילמדו מהי דבקות באדמה, מהי הגשמה ציונית ומהו המחיר הכבד ששולם כדי לממש את תקומת ישראל בארצו"[24].

דן גבאי כתב במחקר שנערך במסגרת אוניברסיטת חיפה: "רבקה גרבובסקי עונה ללא ספק על ‘מודל הגבורה’ – איכרה חרוצה, אידיאליסטית, מגשימה בהתיישבות באזור ספר, מאבדת בעל ובן וממשיכה להגשים, פעילה בהגנה על ביתה תוך שהוא מאבדת בן נוסף, מרדנית, אמיצה מפיחה עידוד ומנהיגה את חבריה בשבי… רבקה גרבובסקי ומשפחתה, משפחת איכרים גיבורים, אר חייהם, סבלם והקרבתם ראויים לשמש סמל לדורות הבאים, גורלם מתמצה בגורלה של המושבה משמר הירדן… רבקה גרבובסקי ראויה שסיפורה ומעשיה יילמדו במערכת החינוך ושמה יינשא בפי כל”[25].

מחברת השיריםעריכה

מבלי שהתכוונה לכך, התגלתה רבקה כאוצרת אחד האוספים הנדירים של שירים עבריים בתחילת המאה ה-20. מחברת השירים שלה, אותם אספה בצעירותה בראש פינה, התגלתה בלבנון בשנות ה-80 של המאה ה-20, והיא מציגה תמונה מרתקת של השירים שבני הנוער אהבו לשיר באותן שנים[26]. המחברת שמורה באוסף המוזיקה וארכיון הצליל בספרייה הלאומית[27].

תיעוד חיי מתיישבי הגלילעריכה

בספרה ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי, שנכתב בשנותיה האחרונות, תיארה המחברת את חיי היום יום של מתיישבי ראש פינה מסוף המאה ה-19 ועד 1919, סיום מלחמת העולם הראשונה. בספר היא ציינה כי מטרתה היא להנציח את חיי מייסדי ראש פינה: "... אנשים יקרים, עובדי אדמה, שלא חיפשו גדלות ... לכבוד הוא לי לכתוב מה שאני יודעת וזוכרת עליהם, על אותם הורים ומורים המשתכחים, 'לעשות להם שם'" (עמ' 28).

ספריהעריכה

  • רבקה פיינשטיין (עורכת), מחברת השירים, שנה לא ידועה.
  • רבקה גרבובסקי, ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי, עריכה מלכה ארגוב, הוצאת ספרים "אח", תש"ס.
  • רבקה גרבובסקי, שלושה ימים בסיון: סיפורה של איכרה ממשמר-הירדן, כינס וערך אהרן אבן-חן, תל אביב: חמו"ל, 1987.
  • Rivkah Grabovski, Three days in Sivan, Gershon Portnoy (editor translator), Jerusalem: Old City Press, 2018

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "ראש פינה - זכרונות רבקה גרבובסקי", הוצאת "אח" 2010
  2. ^ רבקה פיינשטיין (עורכת, "מחברת השירים", שנת הוצאה לא ידועה
  3. ^ מרגלית שלה, אתגר המגדר- נשים בעליות ראשונות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
  4. ^ חיים גרבובסקי באתר יזכור
  5. ^ מנחם גרבובסקי באתר יזכור
  6. ^ ג. שרוני, האשה מגדות הירדן, מעריב, 26 בינואר 1962
  7. ^ משמר הירדן הצמאה הקריבה שניים מבניה, הבוקר, 27 ביולי 1938
  8. ^ אתר "יזכור", חיים ומנחם גרבובסקי
  9. ^ אתר "ערים בלילה", שבויי מלחמה ישראלים, ראיון עם חיים-מנחם גרבובסקי
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 אפרים לפיד, משמר הירדן – סיפור לא סגור ממלחמת העצמאות, Israel Defense, ‏16/11/2017
  11. ^ מרדכי לובובסקי, מדוע הופקרה משמר הירדן, הוצאת יסוד המעלה, 2000, עמ' 94-95
  12. ^ אריה יצחקי, גבורת משמר הירדן 1948, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל: ספרית דקל, 2010
  13. ^ 1 2 מרדכי לובובסקי, מדוע הופקרה משמר הירדן, יסוד המעלה, 2000, עמ' 91-92
  14. ^ עצמות כרמי גרברובסקי יובאו היום לקבורה, דבר, 4 בינואר 1951
  15. ^ משמר הירדן
  16. ^ "ערים בלילה", אתר חיילי צה"ל שנפלו בשבי, "רבקה גרבובסקי"
  17. ^ ג. שרוני, יום הדין במבצר אלמזה, מעריב, 1 באוקטובר 1968
  18. ^ ד"ר לאה טייכר, שורשים מסתעפים בראש פינה, תפוז, ‏23.5.2005
  19. ^ 1 2 3 רויטל שנור, גזע הנופלים, ערוץ שבע, 13.11.1987
  20. ^ תושבי משמר הירדן מתיישבים מחדש במושבה, דבר, 3 בנובמבר 1949
  21. ^ אריה גלבלום, השרידים לא זעקו - והיה כי תהיה מלחמה, מעריב, 3 בפברואר 1956
  22. ^ פרוטוקול מליאת הכנסת, ישיבה פ"ד, 22.2.1956
  23. ^ א. שמאי, בין רבקה גרבובסקי לרבקה גובר, חרות, 25 בינואר 1962
  24. ^ שמעון קושניר, אנשי בזלת: השטורמנים, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1975
  25. ^ דן גבאי, האיכרה שנעקרה ולא הוכרה, אוניברסיטת חיפה, 2006
  26. ^ אתר "זמרשת", מחברת השירים של רבקה פיינשטיין-גרבובסקי
  27. ^ עמית נאור, מסעה של מחברת השירים הקטנה אל הספרייה הלאומית, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 18.05.2020