החיים המוקדמים עריכה

ברטה פליסיטס סופי פרייפראו פון-זוטנר
	ברטה פון זוטנר, 1906
	ברטה פון זוטנר, 1906
לידה	9 ביוני 1843
פטירה	21 ביוני 1914 (בגיל 71)
מדינה	אוסטריה
מקום מגורים	אוסטריה וצרפת
ידועה בשל	האישה השניה שזכתה בפרס נובל לשלום
מקצוע	סופרת ופעילת שלום
תואר	ברונית
בן זוג	ארתור גונדאקר

משפחתה עריכה

ברטה פון זוטנר בשנת 1873.

זוטנר נולדה ב -9 ביוני 1843 בעיר פאליס קינסקי שבפראג. הוריה, איש הצבא האוסטרי,(פילדמרשל-לוטננט) פרנץ דה פאולה יוסף גרף קינסקי פון וושיניץ אונד טטאו (Franz de Paula Josef Graf Kinsky von Wchinitz und Tettau), שנפטר בגיל 75, ואשתו סופי ווילהלמיין פון קורנר (Sophie Wilhelmine von Körner), שהיתה צעירה ממנו בחמישים שנה. אביה היה בן למשפחת קינסקי כצאצא של וילם קינסקי (Vilém Kinský). מעמדה של אמה של זוטנר היה נמוך יותר. היא היתה ביתו של יוסף פון קורנר (Joseph von Körner), קצין חיל פרשים, שהיה קרוב משפחה רחוק של המשורר תאודור קורנר (Theodor Körner). בשארית חייה הורחקה זוטנר מהאריסטוקרטיה האוסטרית הגבוהה בשל מוצאה המעורב. לדוגמא, רק אלו שהיו בעלי שושלת יוחסין ללא רבב היו זכאים שיציגו אותם בחצר המלך. בנוסף, היתה זוטנר מקופחת, כי אביה, כבן שלישי, לא היה בעל נכסים רבים או משאבים כספיים משמעותיים שיכל להוריש לה. זוטנר הוטבלה בכנסיית גבירתנו של השלגים (Our Lady of the Snows), בחירה לא רגילה לאצולה.

מעברי דירה עריכה

קצת לאחר לידתה, אמה של זוטנר עברה לגור בברנו עם האפוטרופוס שלה לנדגראב פרידריך זו פורסטנברג (Landgrave Friedrich zu Fürstenberg). אחיה הגדול ארתור נשלח לפנימיה צבאית בגיל שש, ולאחר מכן קיים קשר מועט עם המשפחה. בשנת 1855 דודתה של זוטנר לופה ובת דודתה אלווירה הצטרפו משק בית. אלווירה, בת גילה של זוטנר, שאביה היה מורה פרטי, היתה מפותחת אינטלקטואלית וחשפה את זוטנר לנפלאות הספרות והפילוסופיה. כבר כנערה, בנוסף לקריאה, גילתה זוטנר בקיאות בשפות צרפתית, איטלקית ואנגלית תחת השגחתם של מורים פרטיים. היא גם היתה נגנית פסנתר וזמרת חובבנית מצטיינת.

בקיץ 1856, אמה ודודתה של זוטנר יצאו להמר בוויסבאדן, בתקווה לשוב עם הון גדול. ההפסדים שלהן היו כה כבדים שהן נאלצו לעבור לגור בוינה. במהלך המסע, זוטנר קיבלה הצעת נישואין מהנסיך פיליפ זו סאיין-וויטגנשטיין-ברלבורג (Philipp zu Sayn-Wittgenstein-Berleburg), שנדחתה בשל גילה הצעיר. המשפחה חזרה לוויסבאדן בשנת 1859, אך גם מסעם השני נכשל באופן דומה והם נאלצו לעבור לבית קטן בקלוסטרנאוברג. זמן קצר אחרי מאורעות אלה, זוטנר פרסמה את עבודתה הראשונה, הנובלה Endertraüme im Monde בכתב העת העלמה הגרמנית (Die Deutsche Frau).

מצוקה כלכלית מתמשכת הובילה את זוטנר לאירוסין קצרים עם גוסטב היין פון גלדרן (Gustav Heine von Geldern) העשיר, שהיה לא לטעמה ולכן היא דחתה אותו במהרה. בזכרונותיה היא תעדה את תגובתה הנגעלת לנסיונו של האיש המבוגר לנשק אותה.

בשנת 1864 בילתה המשפחת את הקיץ בבאד הומבורג שהיה יעד הימורים אופנתי של האצולה באותה תקופה. זוטנר התחברה עם האריסטוקרטית הגאורגית אקטרין דאדיאני (Ekaterine Dadiani), נסיכת מינגרליה, ופגשה את הצאר אלכסנדר השני. בחיפושיה אחר קריירה כזמרת אופרה, כאלטרנטיבה לנישואין למטרות כלכליות, זוטנר לקחה שיעורי פיתוח קול אינטנסיביים, ארבע שעות ביום. למרות שקיבלה הדרכה מגילברט דופרז (Gilbert Duprez) הידוע בפאריז בשנת 1867, ומפאולין ויארדוט (Pauline Viardot) בבאדן-באדן בשנת 1868, היא מעולם לא קיבלה הצעת עבודה רשמית. היא סבלה מפחד במה ולא היתה מסוגלת לתפקד היטב בעת ההופעה. בקיץ 1872, היא התארסה לנסיך אדולף זו סאיין-וויטגנשטיין-הוהנשטיין (Adolf zu Sayn-Wittgenstein-Hohenstein), שנפטר בים, במסעו ללאמריקה להימלט מנושיו.

זוטנר כמורה פרטית במשק הבית של קארל פון זוטנר וחייה בגאורגיה עריכה

בת דודתה של זוטנר, אלוירה והאפוטרופוס שלה, פרינדריך, מתו ב1866. זוטנר, שכעת היתה מבוגרת מהגיל הנהוג לנישואין, הרגישה יותר ויותר מוגבלת בשל החריגות של אמה ובשל העוני של המשפחה. בשנת 1873 זוטנר מצאה תעסוקה כמורה פרטית ובת לוויה לארבע בנותיו של קארל פון זוטנר (Karl von Suttner), שהיו בגילאי 15-20. משפחת זוטנר גרה במרכז וינה במהלך השנה, ובילתה את חופשת הקיץ בטירת הרמנסדורף (Schloss Harmannsdorf) בדרום אוסטריה. זוטנר חיבבה את ארבע תלמידותיה הצעירות, שנתנו לה את שם החיבה Boulotte, בשל גמלוניותה, שם שהיא מאוחר יותר אימצה ככינוי ספרותי בצורת "B. Oulot". באותה עת היא התאהבה בארתור גונדאקר (Arthur Gundaccar), שהיה צעיר ממנה בשבע שנים. הם התארסו, אך לא יכלו להינשא בגלל מורת הרוח של משפחת זוטנר. בשנת 1876, בעידוד מעסיקיה, זוטנר ענתה למודעה בעיתון, והפכה לזמן קצר למזכירתו ומנהלת משק הבית של אלפרד נובל בפאריז. בשבועות הספורים שלה בתפקיד, זוטנר ונובל הפכו לידידים, ואולי אף היו ביניהם יחסים רומנטיים. בכל זאת, זוטנר נשארה מחוייבת לארתור, וחזרה לוינה כדי להתחתן איתו בסתר, בכנסיית הקדוש אגיד (St. Aegyd) בגמפנדורף.

הפגישה עם בעלה עריכה

טירת הרמנסדורף כיום.

הזוג הצעיר ברח על מנת להתחתן בסתר במינגרליה (Mingrelia), שם זוטנר קיוותה לנצל את קשריה לבית השולט, דדיאני (Dadiani). בהגיעם למדינה הם התארחו אצל הנסיך ניקו. הזוג השתקע בקוטאיסי (Kutaisi), ומצאו עבודה בהוראת שפות ומוזיקה לילדי האצולה המקומית. אך, הם חוו קושי רב, למרות הקשרים החברתיים שלהם, וגרו בבית עץ עם שלושה חדרים. מצבם החמיר בשנת 1877 בתחילת המלחמה בין רוסיה ותורכיה, למרות שארתור הצליח לדווח על פעולות האיבה עבור העיתון הווינאי החשוב "נוֹיֶה פְרַיֶה פְּרֶסֶה" (Neue Freie Presse). בתקופה זו, כתבה גם זוטנר לעיתים קרובות עבור העיתונות האוסטרית, ועבדה על הנובלות המוקדמות שלה, כולל Es Löwos, תיאור רומנטי של חייה עם ארתור. לאחר המלחמה, ארתור ניסה להקים עסק קורות עץ, אך כשל.

זוטנר ובעלה, ארתור, היו מבודדים חברתית בגאורגיה; מצבם הכלכלי הקשה צמצם את קשריהם החברתיים עם המעמד הגבוה והם מעולם לא היו בקיאים בשפות המקומיות (גאורגית ומינגרלית). בעוד שהכתיבה של ארתור בתקופה זו הושפעה מנושאים מקומיים, כתיבתה של זוטנר לא הושפעה באופן דומה מהתרבות הגאורגית. אולם, נראה שהפלורליזם הדתי שחוותה באותה התקופה בגאורגיה, גרם לה, מאוחר יותר, לדחות את האמת האבסולוטית של הקתוליות הרומית ולאמץ פרספקטיבה ליברלית יותר של הנצרות.

עבדות ראשונות עריכה

באוגוסט 1882 נפטרה אקטרין דאדיאני (Ekaterine Dadiani) ידידתה של זוטנר ונסיכת מינגרליה. זמן קצר לאחר מכן, הזוג החליט לעבור לטביליסי, שם ארתור עסק בכל עבודה שהצליח למצוא: ראיית חשבון, בנייה ועיצוב טפטים בעוד שזוטנר התרכזה בכתיבה. היא היתה כתבת של מיכאל ג'ורג' קונראד (Michael Georg Conrad), ואף פרסמה מאמר במהדורת 1885 של כתב העת "החברה" (Die Gesselschaft). היצירה שכותרתה "אמת ושקרים", הינה דיון עניני בעד הנטורליזם של אמיל זולא. הרשימה הפוליטית המשמעותית הראשונה של זוטנר "רשימת המלאי של הנשמה" (Inventarium einere Seele) פורסמה בלייפציג בשנת 1883. ברשימה זו, נקטה זוטנר עמדה מתקדמת בעד פרוק הנשק, וטענה ששלום עולמי הוא בלתי נמנע בשל התקדמות טכנולוגית; השקפה שהיתה גם מקובלת על חברה אלפרד נובל, בשל האפקט המרתיע של כלי נשק חזקים יותר.

בשנת 1884 מתה אמה של זוטנר והעמיסה על הזוג חובות נוספים. ארתור התחבר עם עיתונאי גאורגי בטביליסי. הזוג הסכים לשתף איתו פעולה בתרגום הסיפור הגאורגי "האביר בעור הפנתר". זוטנר שיפרה את התרגום המילולי של העיתונאי מגאורגית לצרפתית וארתור תרגם את הסיפור מצרפתית לגרמנית, אך השיטה היתה מייגעת. ארתור פרסם כמה כתבות חשובות על העבודה הזו בעיתונות הגיאורגית, והמהדורה אויירה על ידי מיהלי זיכי (Mihály Zichy). אך העיתונאי, חברו של ארתור, לא שילם לזוג על עבודתם. עם פרוץ המשבר הבולגרי בשנת 1885, הזוג חש פחות ופחות בטוח בגיאורגיה, בשל עליה בעוינות נגד אוסטרים שמקורה בדומיננטיות הרוסית. באותה תקופה, הסכימו הוריו של ארתור לנישואיו, והזוג התקבל בברכה באוסטריה; הם שבו במאי 1885 וחיו בבית בכפר בהרמנסדורף (Harmannsdorf).

השפעתה עריכה

זוטנר בשנת 1896

לאחר שהשלימו זוטנר בעלה עם משפחתו, הם שבו בשנת 1885 לאוסטריה וחיו בטירת הרמנסדורף בדרום אוסטריה. זוטנר המשיכה את פעילותה העיתונאית והתמקדה בלימודי סכסוך ושלום. היא התכתבה עם הפילוסוף הצרפתי ארנסט רנן (Ernest Renan) והושפעה מאיגוד הגישור והשלום הבינלאומי שהוקם על יד הודגסון פראט (Hodgson Pratt) בשנת 1880.

בשנת 1889, זוטנר הפכה לדמות מובילה בתנועת השלום האוסטרית עם פרסום הרומן הפציפיסטי שלה, "הניחו את הנשק!" ( Die Waffen nieder!). הספר פורסם ב-37 מהדורות שונות, ותורגם ל-12 שפות. היא הייתה עדה להקמת האיגוד הבין-פרלמנטרי וכתבה מאמר בעיתון "העיתונות החופשית החדשה" (Neue Freie Presse) בו קראה להקמת ארגון שלום אוסטרי (Gesellschaft der Friedensfreunde). בשנה שלאחר מכן, זוטנר ייסדה את אגודת השלום הגרמנית (Deutsche Friedensgesellschaft) והפכה ליושבת ראש האגודה. בין השנים 1892-1899 היא זכתה למוניטין בינלאומי כעורכת העיתון הפציפיסטי "הניחו את הנשק!", שנקרא על שם ספרה. בשנת 1897 היא הציגה לקיסר האוסטרי פרנץ יוסף הראשון רשימת חתימות שהפצירה בו להקים בית משפט בינלאומי וגם לקחה חלק בארגון אמנות האג הראשונות בשנת 1899, אך ציפיותיה הגבוהות לא התממשו.

עם מות בעלה של זוטנר בשנת 1902, היא נאלצה למכור את טירת הרמנסדורף ולעבור חזרה לוינה. בשנת 1904 היא נאמה בפני הקונגרס הבינלאומי לנשים בברלין ובמשך שבעה חודשים נסעה ברחבי ארצות הברית, השתתפה בקונגרס השלום העולמי בבוסטון ונפגשה עם הנשיא האמריקאי תאודור רוזוולט.

פרס נובל לשלום עריכה

למרות שהקשר האישי של זוטנר עם אלפרד נובל היה קצר, היא התכתבה אתו עד מותו בשנת 1896, והשפיעה רבות על החלטתו לכלול גם פרס לשלום בצוואתו. זוטנר זכתה בפרס נובל לשלום החמישי ב-10 בדצמבר 1905. הענקת הפרס התרחשה ב-18 באפריל 1906 בקריסטיאנה (שמה הקודם של אוסלו).

בשנת 1907 היא נכחה בועידת השלום השניה בהאג, שדנה בעיקר בהבטים שונים של חוקי מלחמה. ערב מלחמת העולם הראשונה, זוטנר המשיכה לטעון נגד חימוש בינלאומי. ב-1911 היא הפכה לחברה במועצה המייעצת לקרן קרנגי לשלום (Carnegie Peace Foundation). ב-21 ביוני 1914, שבועות ספורים לפני שהמלחמה פרצה, היא נכנעה לסרטן ולא הספיקה להשתתף בקונגרס השלום העולמי הבא, שנערך בוינה בסתיו.

בדיון החברתי-תרבותי הכללי בתקופתה, זוטנר הושפעה על ידי כתביהם של עימנואל קאנט, הנרי תומס באקל, הרברט ספנסר, צ'ארלס דארווין, וליאו טולסטוי (ששיבח את ספרה של זוטנר "הניחו את הנשק!"). היא הגתה את מושג השלום כמצב עצמאי, שנפגע על ידי סטיות אנושיות בדמות מלחמה ומיליטריזם. לכן, היא הרגישה שיש לדרוש את הזכות לשלום תחת החוק הבינלאומי שכן היא חיונית בהיסטוריה במובן אבולוציוני (דארוויניסטי). זוטנר היתה גם עיתונאית מצויינת, חדת אבחנה ופרשנית פוליטית מיומנת.

עבודות מתורגמות לאנגלית עריכה

זכרונותיה של ברטה פון זוטנר; תיעוד חיים רבי ארועים, פורסם עבור בית הספר הבינלאומי לשלום, גין ושות', 1910
כשהמחשבות ימריאו; רומן על העתיד הקרוב, הברונית ברטה פון זוטנר, תורגם על ידי נתן האסקל דול. בוסטון, ניו יורק, הוגטון מיפלין ושות', 1914
הניחו את הנשק!; האוטוביוגרפיה של מרתה פון טילינג, נכתב על ידי ברטה פון זוטנר. תורגם על ידי ט' הולמס באישור הכותבת. הוצאה שניה, ניו יורק, לונגמנס, גרין ושות', 1906

משתמש:Yoskalaofe5/טיוטה

תוכן עניינים