פתיחת התפריט הראשי

נהר הליטניערבית: نهر الليطاني נהר א-ליטאני; בלטינית: Leontes) הוא הנהר הגדול בלבנון ואורכו 170 ק"מ. מתחיל לזרום בסביבת בעלבק, ממשיך לכיוון דרום מערב, דרך בקעת הלבנון, בין הר הלבנון לבין הרי מול הלבנון, עד לסביבת מרג' עיון שליד גבול ישראל-לבנון. שם פונה הנהר מערבה (במה שמכונה "ברך הליטני") ונשפך לים התיכון, צפונית לצור.

נהר הליטני
Litani River 1.jpg
זרימת הליטני צפונית ל"ברך" הליטני
אורך 170 ק"מ
גובה מוצא הנהר מטרים
ספיקה ממוצעת 29 מ"ק לשנייה
אגן הניקוז 2,290 קמ"ר
מוצא אזור בעלבק בבקעת הלבנון
שפך הים התיכון
מדינות באגן הניקוז לבנון
מסלול הליטני בלבנון

תוכן עניינים

תוואי הנהרעריכה

מקורות הנהרעריכה

שטחו של אגן הניקוז של הנהר הוא 2,290 קמ"ר, והוא כולל את כל בקעת הלבנון, השיפולים המזרחיים של דרום הרי הלבנון והשיפולים המערביים של דרום הרי מול הלבנון.

הקטע הראשון - זרימה דרומהעריכה

זהו הקטע העיקרי של הנהר, שמתחיל באזור בעלבק, ועובר רובו דרך בקעת הלבנון. במהלכו הופך הנהר לאגם - אגם קרעון. זהו אגם מלאכותי ששטחו 11 קמ"ר, שנוצר עקב סכר, שהוקם בשנים 19591965. קטע זה מסתיים ב"ברך" הליטני באזור מרג' עיון סמוך למצודת הבופור.

"ברך" הליטניעריכה

"ברך" הליטני הוא הכינוי לעיקול בסיום הזרימה דרומה, ליד מצודת הבופור, בו הנהר משנה את כיוונו וממשיך לכיוון מערב, זהו העיקול הקרוב ביותר לגבול ישראל-לבנון - כ-4 ק"מ בלבד.

הקטע האחרון - זרימה מערבהעריכה

הקטע האחרון של הליטני נקרא גם בשם "אל-קאסמיה" (בערבית: القاسميه), והוא נשפך אל הים התיכון, צפונית לעיר צור. רובו של קטע זה מרוחק מגבול ישראל-לבנון מרחק של כ-29 ק"מ.

מי הנהר והשימוש בהםעריכה

ספיקת הנהר 920 מיליון מ"ק בשנה של מים מתוקים ברמה גבוהה. כחצי מהמים מנוצל עד לברך הליטני, בעיקר באמצעות מפעלי ההשקיה והמפעל ההידרואלקטרי הקשורים לאגם קרעון. באזור ברך הליטני זורמים כ-480 מיליון מ"ק בשנה. בקטע שלאחר ברך הליטני (אל-קאסמיה) מנוצלים עוד כ-125 מיליון מ"ק בשנה להשקיה, והיתר (כ-355 מ"ק בשנה) נשפכים לים התיכון.

נהר הליטני וארץ ישראלעריכה

הליטני בנקודה הקרובה ביותר למדינת ישראל זורם כ-4 ק"מ מגבולה, והוא זורם קרוב מאוד לשניים ממקורות הירדן (תרשים 2):

בעת העתיקהעריכה

גבול הנחלה של שבט אשר הגיע עד העיר צור, וקיימת סברה שעד לליטני, הנשפך לים סמוך מאוד לצור. ייתכן וגם נחלת שבט נפתלי הגיעה עד לאזור "ברך" הליטני.

במשנה מוזכר "הנהר" כאחד מגבולות ארץ ישראל - לצורך גבול קיום מצוות התלויות בארץ:

וכל שהחזיקו עולי מצרים, מכזיב ועד הנהר ועד אמנה

משנה: שביעית ו,א
"הנהר" = הפרוש המקובל הוא שזהו נהר הליטני[דרוש מקור].

קהילת צור הסמוכה לליטני נהגה שלא לקיים יום טוב שני של גלויות החל על יהודי חוץ לארץ בלבד[דרוש מקור].

בתקופת המנדט הבריטיעריכה

  ערך מורחב – גדר הצפון#רקע היסטורי

הסכם סייקס-פיקו ביו בריטניה לבין צרפת (1916) הותיר בצד הצרפתי חלקים נרחבים מהגליל של היום, ואת כל הליטני. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, בריטניה לא ראתה עצמה מחויבת להסכם זה, ומדיניותה הרשמית הייתה הצהרת בלפור (1917) - "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל.

בשנת 1919, לקראת אישור המנדט הבריטי, התנועה הציונית, בראשות חיים ויצמן הציגה תוכנית לממשלת בריטניה, ובה הנהר ליטני משמש כגבולה הצפוני של ארץ ישראל - עד 25 מיילים צפונית ל"ברך" הליטני, כ"דרישה מינימלית הכרחית למימוש הבית היהודי הלאומי". היה זה במידה רבה פרי המלצת שמואל טולקובסקי - מראשי הפרדסנים בארץ ועסקן ציוני נודע. טולקובסקי טען שיהיה קל יותר למוסלמים שמדרום לליטני להתחבר עם המוסלמים בארץ ישראל, ופחות לנוצרים שמצפון לליטני. גם הוא הדגיש את העובדה שהיהודים הגרים בצור רואים את עצמם כחלק מתושבי ארץ ישראל, ואינם חוגגים יום טוב שני של גלויות.

אמנם ההצעה זכתה לתמיכת נשיא ארצות הברית וודרו וילסון, אך ראש ממשלת בריטניה, לויד ג'ורג', החליט להיצמד לכתוב בתנ"ך מספר פעמים על גבולות ארץ המובטחת: "מדן ועד באר שבע", ובהסכם החדש בין בריטניה לצרפת (1921) נקבע הגבול החדש - אותו גבול הקיים היום בין ישראל ללבנון - ולפיו נהר הליטני כולו בשטחה של לבנון.

גם לאחר סימון הגבול, היו שהמשיכו לראות בתקופת המנדט את נחל הליטני כחלק מארץ ישראל. כך למשל, באותה תקופה נוצרו תוכניות מוקדמות להשקיית הנגב (תוכנית בלאס, תוכנית הייס) שהביאו בחשבון שימוש בחלק ממי הליטני במסגרתן.

גם אברהם ברוור בספרו "הארץ" משנת 1929 קובע כי גבולה של הארץ מצפון הוא בקעת עיון, וממערב לה נהר קסימיה (הוא הליטני). הליטני, על פי ברוור נזכר במשנה, והיו יהודים בחצביה שהיו קוברים את מתיהם בבקעת עיון שכן זו הייתה אדמת ארץ ישראל.

לאחר הקמת מדינת ישראלעריכה

בסוף מבצע חירם, לקראת סיום מלחמת השחרור, צבא ההצלה שהובס ונהדף מהגליל, פוצץ את הגשרים על הנהר והתמקם לאורכו, בחושבו שצה"ל ימשיך לתוך לבנון.

בשנות החמישים היו כוונות של ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון ושל הרמטכ"ל משה דיין לכבוש את הליטני, כדי לנצל את מימיו. הכוונות לא יצאו לפועל[1].

בשנת 1953 החלה ישראל לבנות את מוביל המים הארצי, מה שגרם למתיחות צבאית רבה עם מדינות ערב. נשיא ארצות הברית אייזנהאואר שלח את נציגו אריק ג'ונסטון לתיווך. ישראל הציעה אז להגדיל את כמות המים בירדן, על ידי חיבור הליטני אל מקורות הירדן. ניסיון התיווך נכשל.

במבצע ליטני בשנת 1978, חדר צה"ל ללבנון עד לנהר הליטני, וסילק את כוחות אש"ף אל מעבר לנהר הליטני.

במבצע שלום הגליל בשנת 1982 כבשה ישראל חלקים נרחבים מהליטני, כולל את אגם קרעון. ב-1985 צה"ל נסוג מרוב השטחים בהם שהה ועזב את הליטני, למעט אזור "ברך" הליטני שנותר ברצועת הביטחון, אזור בו שלטו צה"ל וצד"ל עד שנת 2000.

במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 אישרה ארצות הברית לישראל להרחיב את הלחימה עד לליטני, החלטה על כך התקבלה בישראל לקראת סיום הלחימה, אולם בפועל לא הגיעו כוחות צה"ל לליטני.

המחסור במים במדינת ישראל הלך והחמיר עם השנים, אולם ישראל לא נקטה בשום צעד מעשי להשתמש במי הליטני, גם בתקופות בהן שלט צה"ל על חלקים נרחבים מהנהר, למרות דיווחים ממקורות ערביים על הטיית מי הליטני.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ליטני בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משה שרת, יומן אישי (כרך 4, יום ב' ה־16 במאי 1955, עמוד 996), תל אביב: ספרית מעריב, 1978.