דייוויד לויד ג'ורג'
דייוויד לויד ג'ורג' (באנגלית: David Lloyd George; 17 בינואר 1863 – 26 במרץ 1945) היה מדינאי בריטי, ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1916 ו-1922. נודע בעיקר כמי שהוביל את האימפריה הבריטית במאבק לצד מדינות ההסכמה נגד מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. ב-12 בפברואר 1945 נבחר לבית הלורדים וניתן לו תואר האצולה "הרוזן לויד ג'ורג' מדוויבור".
 | |||||||||||
| דיוקן דייוויד לויד ג'ורג' | |||||||||||
| לידה |
17 בינואר 1863 מנצ'סטר, הממלכה המאוחדת | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 במרץ 1945 (בגיל 82) ל'אניסטימדוי (אנ'), הממלכה המאוחדת | ||||||||||
| שם לידה |
David Lloyd George  | ||||||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||||||||
| מקום קבורה |
קבר דייוויד לויד ג'ורג' | ||||||||||
| מפלגה | המפלגה הליברלית | ||||||||||
| בן או בת זוג |
Margaret Lloyd George (1 בינואר 1888–20 בינואר 1941) Frances Lloyd George, Countess Lloyd-George (23 באוקטובר 1943–26 במרץ 1945) | ||||||||||
| שושלת רוזנות לויד ג'ורג' מדוויבור | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||
| |||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||
  | |||||||||||
דייוויד לויד ג'ורג' היה ולשי במוצאו וחבר המפלגה הליברלית. מונה לראשות ממשלת הממלכה המאוחדת לאחר קרע שחל במפלגתו, דבר שגרם לכך שממשלתו נשענה על תמיכת המפלגה השמרנית. היה ראש הממשלה הבריטי הראשון שמוצאו במעמד הפועלים ונודע בכינוי "אלוף העם"[1].
במהלך כהונתו כראש ממשלה הוא נאבק נגד האסטרטגיה שדגלו בה גנרלים כגון דאגלס הייג לאורך מלחמת העולם הראשונה בטענה כי אלו מביאים לשפיכות דמים מיותרת כפי שאירע במהלך הקרב על הסום. לויד ג'ורג' הורה בשנת 1917 לאדמונד אלנבי לכבוש את ירושלים מידי הצבא העות'מאני עד לדצמבר אותה השנה. בסופה של המלחמה התעקש להקל על הסכם הכניעה של גרמניה בועידת השלום בפריז. ימיו בראשות הממשלה היו גם מלאים במשברים מבית. הוא ניהל את המדינה במהלך תקופה של שפל כלכלי, אבטלה נרחבת ושביתות ממושכות של פועלים.
כהונתו של לויד ג'ורג' בתור ראש ממשלה הייתה אפופה במאבקים ממושכים כגון: מהומות 1919 במצרים, מלחמת העצמאות של טורקיה, מלחמת העצמאות האירית ועוד. בשנת 1921 הוא ניהל חלופת מכתבים עם איימון דה ואלירה והשתתף בשיחות עם ארתור גריפית' ומייקל קולינס אשר הביאו בסופו של דבר לחתימת האמנה האנגלו-אירית אשר סיימה את מלחמת העצמאות האירית, הביאה להקמתה של מדינת אירלנד החופשית והפכה לגורם מרכזי במלחמת האזרחים האירית שפרצה זמן קצר לאחר מכן. לאחר היחלשות ממושכת של התמיכה השמרנית בממשלת הקואליציה, משבר צ'נקלה שיכנע סופית את הנהגת המפלגה השמרנית תחת אנדרו בונאר לואו לצאת מהקואליציה ולפרק את הממשלה. לויד ג'ורג' המשיך בפעילותו בשורות המפלגה הליברלית ונותר חבר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת עד לפטירתו.
לויד ג'ורג' היה אוונגליסט אדוק בצעירותו והיה לאוהד נלהב של הציונות לאורך שנותיו. הוא שימש בתפקיד יועצו המשפטי של בנימין זאב הרצל במהלך ההכנות של תוכנית אוגנדה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא שם דגש מרכזי לכיבוש ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית, דחף לפרסומה של הצהרת בלפור והיה בקשר ישיר עם חיים ויצמן עד לנפילת ממשלת הקואליציה שבראשותו בשנת 1922.
קורות חיים
עריכהתחילת דרכו
עריכהשנותיו הראשונות
עריכהלויד ג'ורג' היה וולשי שנולד במנצ'סטר לוויליאם ואליזבת ג'ורג'. שפת האם שלו הייתה ולשית והוא היה לראש הממשלה הבריטי היחיד בהיסטוריה ששפת האם שלו לא הייתה אנגלית[2]. כשהיה בן שישה חודשים בלבד, הוריו עברו איתו לוויילס. זמן קצר מאוחר יותר, אביו, ויליאם ג'ורג', שהיה מורה בבית ספר, נפטר בגיל 43 בלבד, והותיר אחריו את אשתו (שהייתה אז בהיריון) ושני ילדיהם. לויד ג'ורג' חי חיי עוני עם משפחתו עד שאמו והוא עברו לגור עם דודו בכפר בצפון ויילס בשם ל'אניסטימדוי[3].
דודו של לויד ג'ורג', ריצ'רד דייוויד לויד, היה סנדלר במקצועו. דודו זה היה גם מי שעודד אותו ללמוד משפטים ולעסוק בפוליטיקה ריצ'רד לויד היה אידאולוג והביא את ילדיה של אחותו (אמם של ג'ורג' ואחיו) להיות לאוונגליסטים אדוקים בדתם. ריצ'רד לויד הצליח להעביר לג'ורג' את אהבתו הרבה לספרים וללמידה והשפיע רבות על פיתוח האופי והאישיות של לויד ג'ורג' הצעיר. לכבוד דודו הוסיף לויד ג'ורג' את השם 'דייוויד' לשמו. בתקופת צעירותו של לויד ג'ורג' הייתה החברה בוויילס מפולגת מבחינה מעמדית בצורה קיצונית. המעמד העליון עוד אחז כמעט בכל הנחלות והשטחים בחבל הארץ ורוב התושבים היו מתחת לקו העוני. בשורת המהפכה התעשייתית איחרה בבואה לוויילס ביחס להגעתה אל אנגליה וסקוטלנד שבהן היא החלה את דרכה למעשה.
המצב החברתי-כלכלי היה דומה בל'אניסטימדוי, בו רוב התושבים היו מתחת לקו העוני בעוד מיעוט של בעלי אדמות חיו חיי עושר רב. יתרה מזאת, בעלי האדמות היו שונים מבחינה תרבותית מרוב האוכלוסייה בכך שדיברו אנגלית ולא ולשית והיו חברי הכנסייה האנגליקנית. המצב גרר אחריו מתיחות פנימית בין תושבי ל'אניסטימדוי. בבית הספר היסודי בו הוא למד רוב התלמידים דיברו ולשית אך מכיוון שבית הספר נוהל בידי הכנסייה האנגליקנית הייתה השפה האנגלית השפה היומיומית. מדי שנה היה על תלמידי בית הספר לחזור על הקטכיזם האנגליקני (טקסט המשמש להוראת תלמידים נוצרים)[4]. ב-1873, כשהיה בן 10, סירב לויד ג'ורג' להקריא את הקטכיזם בפני מוריו וגרר אחריו תקרית שהביכה את המורים.
הדלות והקשיים שחווה בילדותו עיצבו את עמדותיו הפוליטיות והוא ניסה להיטיב עם פשוטי העם על חשבון מי שנהג לכנות "הדוכסים", בני המעמד הגבוה.
קריירה משפטית
עריכהעוד בשנותיו כנער נהג לויד ג'ורג' לנאום בפני חברי שכונתו בצורה חריפה בחנות הנפחים המקומית והתכונן לקראת קריירה עתידית בתור חבר המפלגה הליברלית של הממלכה המאוחדת. לאחר מכן עזב את בית הספר בגיל 14 והצליח להתקבל לעבודה בתור פקיד סידור מאמרים במשרד של עורך דין מקומי. בשנת 1884, בגיל 20, סיים את הכשרתו המשפטית ופתח משרד עורכי דין משל עצמו[5]. אחיו הצעיר, ויליאם לויד ג'וניור, עבד ביחד עם לויד ג'ורג' בתור חניכו.
אחת העתירות שהועברה למשרד עורכי הדין של לויד ג'ורג' גררה אחריה שערורייה אזורית והפכה אותו לשם מוכר בצפון ויילס. העתירה סבבה על הלגיטימיות של לא-אנגליקנים להיקבר בבתי קברות אנגליקנים. העתירה הוגשה בידי משפחה של אב אוונגליסטי שבתו המירה דתה לאנגליקניות ונקברה בבית קברות אנגליקני לאחר מותה. האב עתר על כך שלא אושר לו לקנות חלקה לצד בתו המנוחה עקב דתו. לאחר שנפטר ומשפחתו רצתה לקבור אותו לצד בתו, הכומר האנגליקני הנוקשה של בית הקברות נעל את השערים של בית העלמין במטרה למנוע את הקבורה. לויד ג'ורג' ייעץ למשפחה לשבור את מנעול השערים ולקבור את אב המשפחה לצד בתו כפי שביקש במותו.
העתירה הגיעה בסופו של דבר אל בית המשפט ובמהלך הדיונים המשפטיים זכה לויד ג'ורג' בתמיכת חבר המושבעים. למרות זאת, השופט בדיון היה אנגליקני בדתו והטיל וטו על החלטת חבר המושבעים. לויד ג'ורג' העביר את העתירה לבית משפט לערעורים על החלטות משפטיות. לבסוף ניצח לויד ג'ורג' בדיונים המשפטיים ומשפחת העותרים קיבלה הסכמה משפטית לפעילותם כאשר קברו את אבי המשפחה למרות התנגדותו של הכומר בבית העלמין.
חיים אישיים
עריכהבשנת 1888 נשא לויד ג'ורג' לאישה את מרגרט אוון, בתו של חקלאי מקרנארבונשייר שהייתה צעירה ממנו בשנה אחת. לזוג נולדו חמישה ילדים ומתוכם שלושה הפכו לאישים פוליטיים בשנותיהם המאוחרות: ריצ'רד לויד ג'ורג', הרוזן השני לויד ג'ורג' מדוויפור (שמו נקרא לכבוד דודו של לויד ג'ורג'), גווילם לויד ג'ורג' ומייגן לויד ג'ורג'. מתוכם היה גווילם זה שהגיע לתפקידים הפוליטיים הגבוהים ביותר והיה שר בממשלות בריטניה בין שנות הארבעים לשנות השישים. מרגרט אוון ולויד ג'ורג' נותרו נשואים עד אשר אוון נפטרה בשנת 1941, ארבע שנים לפני לויד ג'ורג'. לויד ג'ורג' הואשם לאורך חייו בכך שלא היה נאמן לאשתו ושנהג לחזר אחרי נשים אחרות. הוא היה מקורב לנשותיהם של חברי פרלמנט מהמפלגה הליברלית. במקביל, אהבתה של מרגרט אוון את ארץ מולדתה בצפון ויילס הובילה לכך שהיא סירבה לעבור עם בעלה ללונדון הבירה לאחר שהוא נבחר להיות חבר הפרלמנט הבריטי. בשנותיו הראשונות בלונדון נהג לויד ג'ורג' לכתוב מכתבים למרגרט בהם הפציר בה לבוא ולהתגורר ביחד איתו בלונדון. מרגרט מצידה נהגה לטעון כי לויד ג'ורג' שם את הקריירה הפוליטית שלו לפני חייו האישיים ויחסיו אליה ואל ילדיהם.
הקריירה הפוליטית המוקדמת
עריכהחבר פרלמנט
עריכה
לויד ג'ורג' התבלט בזירה המקומית והצליח להיבחר בבחירות הביניים, באפריל 1890, בגיל 27, לבית הנבחרים הבריטי מטעם המפלגה הליברלית במחוז הבחירה קרנארבון בורוז (Caernarvon Boroughs). הוא כיהן כחבר הפרלמנט מטעם המחוז הזה חמישים וחמש שנים ברציפות. תחילה היה רדיקל בדעותיו וקרא לרפורמה בחלוקת האדמות ולרפורמה קיצונית ביחס הממשל אל המעמדות החלשים, אם כי הפך מתון יותר לאורך שנותיו בפוליטיקה. כאשר ביקר לראשונה בבית הנבחרים הבריטי בצעירותו, כתב לויד ג'ורג' ביומנו כי צפה בבית הנבחרים "כשם ויליאם הכובש התבונן באנגליה בעת שביקר את אדוארד המודה, כנחלתו העתידית". פעולותיו הפוליטיות הראשונות, דוגמת תמיכה במאבק לשלטון בית בוויילס, הובילו להרחקתו מרוב נושאי המדינה ולהחשבתו כגורם לבעיות. לאחר מכן היה מעורב לויד ג'ורג' בשערורייה שהתרחשה סביב הזיכיונות של חברות בריטיות בבהלה לכסף שהתרחשה בפטגוניה.
בשנת 1899 פרצה מלחמת הבורים השנייה בין מושבת הכף של האימפריה הבריטית לבין הרפובליקה הדרום-אפריקאית ומדינת אורנג' החופשית. המלחמה החלה דרכה כמאבק ממושך על המשאבים הרבים ואוצרות הטבע שהיו באדמת הרפובליקות הבוריות. עם הזמן הפכה המלחמה למאבק טוטאלי והאסטרטגיה של הכוחות הבורים שונתה ממאבק בין צבאות סדירים לשימוש ממושך בלוחמת גרילה. התנגדותו הנחרצת של לויד ג'ורג' למלחמת הבורים ולממשלת המפלגה השמרנית בראשות ראש הממשלה הבריטי רוברט גסקוין ססיל, היא שהפכה אותו לדמות ציבורית מוכרת ברמה הלאומית. תחילה גררה התנגדותו מאבקים פוליטיים עם חברי הפרלמנט שראו את מאמץ המלחמה כצורך הפטריוטי של בריטניה. עם התקדמות המלחמה, נעה דעת הקהל הכוללת נגד המשך המאבק אשר הפך ליקר במיוחד עבור בריטניה והמצב הוביל לעלייה נרחבת באהדה הציבורית ללויד ג'ורג'[6][7]. בדצמבר 1901 הוא נאם בחריפות נגד המשך המלחמה בכיכר העיר ברמינגהאם, הקהל התוסס החל במהומה במהלך הנאום במרכז העיר בין תומכי למתנגדי המלחמה. המהומה נמשכה מספר שעות, אחד מהפורעים ושוטר אחד נהרגו. לויד ג'ורג' עצמו הצליח לחמוק ולברוח מבניין הנאומים בו התרחשה המהומה בכך שהתחזה לחוקר משטרתי.
ב-1905 התרחש מהפך פוליטי במהלך הבחירות הכלליות של 1906, כאשר עלתה ממשלתו הליברלית של הנרי קמפבל-באנרמן. בתוך הממשלה החדשה, האהדה הציבורית ללויד ג'ורג' הובילה למינויו לנשיא לשכת המסחר. לויד ג'ורג' נותר בתפקיד עד שנת 1908 והותיר את חותמו במהרה. תחילה הוא העביר חקיקה ממשלתית שפתחה את נמל הבירה לונדון על נהר התמזה לציבור הרחב. לאחר מכן הוא העביר את חקיקת קניין הסוחרים, לפיה ירדו סמכויותיהם של בעלי אוניות הסוחרים במטרה למנוע הונאות של סוחרים חלשים בשוק הכולל[8]. בשנת 1907 גישר לויד ג'ורג' בתור נציג הממשלה הבריטית בין מנהיגי איגודי עובדים לבין מנהלי מסילות ברזל ובכך הצליח למנוע שביתת פועלים שמשמשה לבוא ולאיים על הנהלות מסילות הברזל. הפעילות הפוליטית הנמרצת שלו הביאה את לויד ג'ורג' לאהדה נרחבת יותר ויותר בקהל האוכלוסייה הכללית ובקרב הקולגות שלו בפרלמנט הבריטי. לעיתים הוא הוכר בתור האישיות המרכזית בממשלתו הליברלית של הנרי קמפבל-באנרמן.
לצד זאת, לויד ג'ורג' ספג מהלומה אישית קשה. בנובמבר שנת 1907, חלתה בתו הבכורה, מאייר, ובתוך מספר ימים נפטרה מדלקת התוספתן בעודה בת 17 בלבד. לויד ג'ורג' מעולם לא התגבר לגמרי על אובדן בתו הבכורה ולעיתים נדמה היה כי הייתה האהובה שבילדיו. למרות זאת, בשנת 1908 החלו סדרת שינויים פוליטיים בעלי השפעה לטווח הארוך שחייבו אותו לחזור למסלול הפוליטי ולמעורבות ממושכת בפוליטיקה המדינית.
שר האוצר (1908 - 1915)
עריכהעם מותו של ראש הממשלה הנרי קמפבל-באנרמן, התמנה לויד ג'ורג' כשר האוצר במקומו של מי שהתמנה אז כראש ממשלה, הרברט הנרי אסקווית'. תפקיד זה של שר האוצר שימש את לויד ג'ורג' כמנוף לשינוי המדיניות הממשלתית בכל הנוגע ליחס אל האוכלוסיות קשות היום של בריטניה, נושא שהשפיע עליו קשות לאורח כל חייו. בתפקיד זה כיהן עד 1915 והחל את הפיכתה של המדינה למדינת רווחה, בהנהיגו קצבאות זקנה. רוב מדינות אירופה המערבית אחזו עד אז בחוקים שכללו קצבאות זקנה אך לא בריטניה. לויד ג'ורג' שינה מצב זה בהעבירו חקיקה אשר נתנה קצבה ממשלתית לכל אזרח בן 70 ומעלה בת 5 שילינג לשבוע. לאחר מכן הוא פנה לשיפור מצבם של החולים. כדי להעלות את הכספים הנדרשים לממשלה במטרה לעשות זאת, היה על הממשלה להעלות את המיסים. לויד ג'ורג' הכין בקפידה נאום ובמסגרתו העביר את הנקודות המרכזיות שלשמם נדרשה העלאת המס. במהלך הנאום הוא הציג את הצורך להשלים את התקציב ממיסוי נוסף על המעמד הגבוהה והעשירים בבריטניה ולהוסיף מס נוסף על בעלות על אדמות, שכן רשמית כל האדמות בארץ היו שייכות לממשלה הבריטית. לקראת סוף נאומו הדגיש לויד ג'ורג' לא את החשיבות הכלכלית של המס הנוסף לתקציב אלא את החשיבות המוסרית של המס הנוסף המדובר לעיל[9]:
זהו תקציב מלחמה, עליו לנהל לוחמה בלתי נלאית מול עוני והזנחה. אין ביכולתי אלא לקוות ולהאמין שלפני שדור זה יעבור מן העולם, אנו נתקדם בצעד ענק זה לקראת זמנים טובים, כאשר עוני, אומללות וחרפה אשר תמיד רודפים אותנו, יהיו כה מרוחקים מאנשיה של הארץ הזאת כזאבים שבעבר שלטו ביערות. אני משבח את התקציב הזה בפני הבית [הנבחרים]!
— דייוויד לויד ג'ורג'
רעיון התקציב הראשון של לויד ג'ורג' פתח בפני הממשלה הליברלית את ההזדמנות לפתור מספר בעיות שהתמודדו איתן בתחילת 1909. ראשית, הוא אפשר לממשלה להגביר את הפופולריות הציבורית שלה לאחר סדרה של החלטות ממשלתיות לא פופולריות במיוחד שהתקבלו בשנת 1908. שנית, התקציב אפשר לאסקווית' ולשריו את האפשרות לערער מחדש על סמכותם של חברי בית הלורדים שהתנגד להעלאת המס על העשירים[10]. הצעת החוק לתקציב הפכה לקורבן האחרון של וטו בידי הלורדים, לאחר שנדחתה בסוף נובמבר 1908. לבסוף, התקציב יכול היה לספק אמצעי להתמודד עם הבעיה ההולכת וגוברת של הצורך באיזון הפחתת ההכנסות ממיסוי, עם הגדלת ההוצאות על המעמד השלישי ומעמד הביניים. כתוצאה מלחץ זה, שהוחמר על ידי הגדלת ההוצאה על פיתוח הצי המלכותי לנוכח מרוץ החימוש בין הקיסרות הגרמנית והאימפריה הבריטית, ניבא לויד ג'ורג' גירעון של כ-17 מיליון ליש"ט לשנה הקרובה, עד סוף מרץ 1909[11][12]. בעיני הרוחות הליברליות, היה זה הקושי לאזן את תקציב המדינה שעמד על הסף. מצב זה הניע קריאות נוספות לרפורמה בתקציב למרות הוטו של בית הלורדים.
רוב חברי הפרלמנט, כולל רבים מהמפלגה השמרנית, תמכו בהצעתו של לויד ג'ורג' להעברת התקציב ולהעלאת המס. על אף זאת, בית הלורדים שהתנגד לכך נחרצות הטיל וטו על החלטת הממשלה וגרר אחריו שערורייה פוליטית בהחלטה זאת. במהלך השערורייה החליט לויד ג'ורג' ללבות את האש בכך שיצא בשני נאומים חריפים נגד בית הלורדים והמעמד הגבוה בכלל. רבים ראו את נאומיו החריפים של לויד ג'ורג' כהכרזתה של מלחמת מעמדות. המלך אדוארד השביעי השווה את לויד ג'ורג' ותומכיו אל המועדון היעקוביני במהלך המהפכה הצרפתית. המשבר החוקתי נמשך חודשים ללא הכרעה. לבסוף החליט אסקווית' לנהל מערכת בחירות חדשה במטרה להגיע להכרעה. הבחירות הכלליות של ינואר 1910 הביאו לניצחון שמרני צר במספר הקולות וניצחון ליברלי במספר המושבים בפרלמנט. ממשלה ליברלית חדשה הוקמה לצד המפלגה לעצמאות אירלנד אך גם היא לא הצליחה להביא סוף לשערורייה ולבסוף נערכו הבחירות הכלליות בדצמבר אותה שנה. לאחר הניצחון הליברלי בבחירות, עבר התקציב בתמיכת המפלגה הליברלית, המפלגה לעצמאות אירלנד ומפלגת הלייבור, מה שהוביל להטלת המס על בעלי האדמות ועל בני המעמד הגבוה. עם זאת, בית הלורדים המשיך במאבק וסירב להכיר בחקיקה או במדיניות הליברלית הכללית של הממשלה.
מותו של המלך אדוארד השביעי, תומך בית הלורדים, שינה את המפה הפוליטית בעניין התקציב. בנו ויורשו, ג'ורג' החמישי היה פשרן יותר בנטיותיו הפוליטיות מאשר אביו, והסכים לתמוך בתקציב במטרה להביא לסיום המשבר הפוליטי. אסקווית' ולויד ג'ורג' הציגו בפניו תוכנית לקרוא את בית הלורדים לסדר, תוכנית לה הסכים המלך. ג'ורג' החמישי הבהיר בפני בית הלורדים כי לולא יביעו בפני בית הנבחרים את תמיכתם בצמצום הסמכויות שלהם עצמם, הוא עצמו יגדיל את מספר מושבי בית הלורדים וימלא אותו בתומכי התקציב שלבסוף יחליפו את הלורדים המכהנים. לבסוף נחקק חוק הפרלמנט של 1911, לפיו אין בסמכות בית הלורדים (הבית העליון) להטיל וטו על החלטותיו של בית הנבחרים (הבית התחתון).
לאחר שהשתחרר לבסוף מן המאבק בבית הלורדים, החל לויד ג'ורג' לעבוד על חקיקה חדשה שנועדה לתמוך במובטלים ובחולים הנמצאים בקשיים כלכליים. בשיתוף פעולה עם וינסטון צ'רצ'יל, העביר לויד ג'ורג' בבית הנבחרים את חקיקת הביטוח הלאומי של שנת 1911. החקיקה סיפקה ביטוח חובה של עובדים בעלי שכר נמוך מרף ממוצע אשר נקבע וקבע דמי תשלום קבועים מינימליים לרופאים. הממשלה שילמה שתי תשיעיות מאגרות אלה; יתרת הכסף שולם חזרה עם הזמן הודות לתשלום המינימלי של הביטוח עצמו. הוועדות לביטוח בריאות לאומי שייצגו רופאים, רשויות מקומיות וחברות מאושרות ניהלו את המערכת. עם זאת, הצעד חל רק על מקבלי שכר, משפחותיהם נאלצו להסתמך על מרפאות חוץ של בתי חולים מרצון לצורך טיפול ורבים כלל לא היו מכוסים בידי הביטוח[13][14]. המפלגה השמרנית תמכה בביטוח על תנאי תשלום במקום ביטוח חובה. מפלגת הלייבור קראה להעלאת המיסים בשביל לפתור את המצב אך הייתה זאת רק ההחלטה של המפלגה הליברלית עם לויד ג'ורג' אשר עברה לבסוף את בית הנבחרים והפכה לחקיקה רשמית של הממלכה המאוחדת[15].
שערוריות פוליטיות
עריכהב-1912 בשיא הפופולריות שלו בקרב הציבור הרחב, החל לויד ג'ורג' בקניית מניות בחברת פיתוח הרדיו של גוליילמו מרקוני ביודעין כי החברה עמדה לבצע עסקה עם הממשלה הבריטית שעמדה להעלות את המנייה של החברה מעל לתקרה. נכון ל-2021, פעילות לרווח עצמי המבוצעת בעזרת ידע פנים ממשלתי או פנים ארגוני דינה מאסר בממלכה המאוחדת, אך החוק שהביא לכך לא היה קיים בממלכה המאוחדת ב-1912. העניין הגיע לאוזני התקשורת הבריטית ושערורייה התחוללה סביב לויד ג'ורג' אשר פגעה קשות בדמותו הציבורית בקרב האוכלוסייה הכללית. לויד ג'ורג' טען מצידו כי חברת מרקוני האמריקאית בה קנה מניות והחברה הבריטית אשר ביצעה את העסקה עם הממשלה הבריטית לא היו אלא שתי חברות נפרדות. קבינט ליברלי שהורכב לקבוע האם פועלו של לויד ג'ורג' פגע ביוקרתה ובמעמדה של הממשלה הגיע להחלטה ששר האוצר נקי מאשמה. השערורייה נמשכה בתקשורת ונוצרה תסיסה אזרחית שסבבה סביב הפגיעה של הממשלה באמון שהיה לה מצד האוכלוסייה הכללית. בתגובה החלו שביתות ממושכות של איגודי פועלים. תנועה פוליטית חדשה הצטרפה לשביתות ודרשה חקיקה שתאפשר זכות הצבעה לנשים. לויד ג'ורג' הסכים לדרישת ההצבעה לנשים אך סירב לתמוך בה לפני שבני מעמד הפועלים יקבלו זכות הצבעה. בתגובה המשיכו המחאות נגד הממשלה ואף בוצע ניסיון התנקשות פוליטית בחייו של לויד ג'ורג' עצמו כאשר נזרקה לעברו פצצה אשר לא פעלה.
שר החימוש (1915 - 1916)
עריכה
על אף שנחשב ל"יונה", הפך לויד ג'ורג' לנץ של ממש עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כאשר צבא הקיסרות הגרמנית פלש לתוך ממלכת בלגיה במטרה לתקוף את הרפובליקה הצרפתית השלישית, הדבר הכריח את בריטניה להתערב לפי הסכם לונדון מ-1839 אשר הבטיח את ההגנה הבריטית לשימור הנייטרליות הבלגית. הפלישה הגרמנית לבלגיה הנייטרלית גרמה לחשש נרחב בבריטניה מפני הגמוניה גרמנית אפשרית ברחבי יבשת אירופה. רגש פטריוטי סחף את המדינה וב-5 באוגוסט הכריזה האימפריה הבריטית על מלחמה נגד הקיסרות הגרמנית והצטרפתה אל מלחמת העולם הראשונה[16]. לפני הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה והצטרפותה למדינות ההסכמה היה לויד ג'ורג' בדיון עם אסקווית' ושרים נוספים בדאונינג 10. ביוצאו מדאונינג 10 אמר לויד ג'ורג': "עכשיו הם פלשו לבלגיה, הספקות שלי הסתיימו, זה אומר מלחמה." בתחילה טען לויד ג'ורג' כי המלחמה היא בלתי-נמנעת. מאוחר יותר בחייו הביע את צערו על החלטות הממשלה באותה העת. מתחת לשולחן היו מגעים בין בריטניה לצרפת בנוגע לשליחת חיל המשלוח הבריטי אל החזית המערבית. ביום כניסתה של בריטניה למלחמה הודח אסקווית' מתפקיד שר המלחמה ובמקומו מונה הוריישו קיצ'נר לתפקיד. גל של פטריוטיות סחף את בריטניה ובתוך שבוע יותר מ-100,000 מאזרחי בריטניה התגייסו.
לויד ג'ורג' יצא בסדרת נאומים שקראו לתושבי בריטניה להתגייס למלחמה למען ארצם. בנאומיו טען כי המדינה תצעד דרך הטרור ועד לטריומף. באוקטובר 1914 ביקר הוא לראשונה בחזית המערבית בצפון-מזרח צרפת וחזה באסטרטגיית מלחמת החפירות. הביקור בחזית שכנע את לויד ג'ורג' שהצבא הבריטי לא היה מצויד כראוי לקראת המלחמה והוא היה משוגע שהמאבק לא יסתיים במהרה. לאחר מכן שב לויד ג'ורג' לוויילס להתגורר עם משפחתו במטרה לתכנן הצעות לחקיקה שישנו את אסטרטגיית המלחמה הבריטית. לויד ג'ורג' טען כי בריטניה הייתה צריכה ניצחון מרכזי באחת החזיתות ולא מאבק ממושך בסטטוס קוו כפי שהיה בחזית המערבית. על כן, ביחד עם וינסטון צ'רצ'יל, שכיהן בתפקיד השר הראשון של האדמירליות, תכנן לויד ג'ורג' את החלק הפוליטי-מדיני לקראת הוצאתה לפועל של מערכת גליפולי שנועדה לכבוש את מצרי הדרדנלים ומצרי הבוספורוס ולמוטט בכך את האימפריה העות'מאנית אל מחוץ למלחמה. במקביל קרא לויד ג'ורג' לחיזוק המעורבות הצבאית הבריטית במערכה על סרביה במטרה לתקוף את האימפריה האוסטרו-הונגרית מדרום, מחבל הבלקן. הצעותיו של לויד ג'ורג' לשינוי האסטרטגיה לא נשאו פרי מעבר לכישלון מערכת גליפולי ולכוח אנגלו-צרפתי מינורי. התוכניות הצבאיות שלו נתקלו בהתנגדות ממושכת מצד גנרלים שייעצו לקבינט המלחמה הממשלתי[17].
לאחר שנפלה ממשלתו הראשונה של אסקווית' מונה לויד ג'ורג' בזו השנייה לתפקיד שר החימוש (שהומצא אז כדי להתמודד עם המשבר החמור בתחום ייצור הפגזים, ובוטל ב-1921). הממשלה החדשה הייתה ממשלת קואליציה נרחבת, מעין ממשלת אחדות שכללה בתוכה את המפלגה השמרנית. יושב ראש המפלגה השמרנית, אנדרו בונאר לואו, ראה את האחדות הלאומית לנוכח המלחמה כבעלת חשיבות עליונה ועל כן תמך בהקמתה של ממשלת האחדות הלאומית[18]. בונאר לואו מונה לשר המושבות וג'ורג' נתניאל קרזון מונה כלורד שומר החותם. מלבד שניהם רוב תפקידי המפתח בממשלה נותרו בידי ליברלים ואסקווית' המשיך לכהן כראש הממשלה. עם מינויו של דאגלס הייג למפקד העליון על חיל המשלוח, הוא נכנס למאבקים ממושכים עם לויד ג'ורג' שראה את האסטרטגיה הצבאית שלו כגורמת לשפיכות דמים מיותרת. למרות היריבות הממושכת ביניהם, לויד ג'ורג' ודאגלס הייג הכירו שניהם במחסור הקריטי של הצבא הבריטי בכוח אש ובעיקר ארטילריה להפגזת האויב. במטרה להביא לעליית היצור התעשייתי היה על לויד ג'ורג' לחזק את תעשיית המלחמה ולהמיר פועלים ועובדים למרכיבי פגזים. דרך הסכמים עם מנהלים רבי חשיבות בתעשייה ועם איגודי פועלים, הצליח לויד ג'ורג' לשנות לגמרי את פני התעשייה הבריטית. לנוכח המחסור בכוח אדם בתעשייה הכללית עקב הגיוס של אזרחים למלחמה, נשים רבות התגייסו לשימור כוח הייצור התעשייתי במפעלים. במהלך השנים 1915 - 1916, כמות הייצור הארטילרי בבריטניה הוכפלה פי חמישה.
שר המלחמה (1916)
עריכהב-5 ביוני 1916 יצא הוריישו קיצ'נר בראש משלחת לפטרוגרד, האימפריה הרוסית. בדרכו לשם טבעה האונייה והוא עצמו נהרג. במותו של קיצ'נר נבחר לויד ג'ורג' בידי ראש הממשלה אסקווית' להיות לשר המלחמה החדש של בריטניה. עוד בתחילת שנת 1916, החל המטה הכללי הגרמני בראשות אריך פון פאלקנהיין בקרב ורדן במטרה לשבור את המערך הצרפתי. הקרב הפך למרחץ דמים וההנהגה הצרפתית הפצירה בבריטים לצאת בפעולה נגד הגרמנים בתגובה. בתגובה יצאו הכוחות הבריטים בקרב על הסום נגד הגרמנים שהחל בהפגזה מסיבית ב-1 ביולי[19]. הקרב הפך למרכז ההתנגדות של לויד ג'ורג' לאסטרטגיית ההנהגה הצבאית והפציר בויליאם רוברטסון, ראש המטה הכללי הקיסרי, להביא לסיום הקרב. לאחר מכן, באוגוסט, פגש בחיילים מחיל המשלוח הקנדי לפני הגעתם לשדה הקרב במטרה לחזק את המורל שלהם. על אף ההתנגדות הממושכת שעלתה למתקפה הבריטית בסום עקב מרחץ הדמים שהיא גררה אחריה, בחרו לויד ג'ורג' ואסקווית' לתמוך בהייג במטרה להדגיש את תמיכתה של הממשלה במטה הכללי הקיסרי של צבא האימפריה הבריטית. בפגישה עם הייג והגנרל הצרפתי ז'וזף ז'ופר במחנה הצבא הצרפתי בחזית המערבית, צפה לויד ג'ורג' בשימוש בחיל הפרשים. ברואו את הפרשים שוכנע לויד ג'ורג' שדאגלס הייג לא היה מוכן לשאת את התפקיד של מפקד חיל המשלוח הבריטי. עמדתו של לויד ג'ורג' נגד הייג הקנתה לו יריבים רבים בתוך הקבינט[20].
לויד ג'ורג' ראה את האסטרטגיה של הייג כשל אדם חסר אחריות לחייל הפשוט. על אף זאת, הביטחון של לויד ג'ורג' בחשיבות של המאמץ המלחמתי נותר על כנו והוא הבטיח לעם הבריטי כי המאבק יימשך עד לניצחון מכריע. לויד ג'ורג' דרש בספטמבר שיועברו כוחות לסלוניקי לתמוך בממלכת רומניה במערכתה נגד הצבא האוסטרו-הונגרי והצבא הגרמני אך לא קיבל תמיכה לכך מההנהגה הצבאית. בפועל, סמכויותיו של לויד ג'ורג' בתור שר המלחמה קוצצו בתמורה לעליית הסמכות של ההנהגה הצבאית על החלטות קבינט המלחמה הממשלתי. רבים באוכלוסייה האזרחית ראו את האסטרטגיה הצבאית כעדיפה על מעורבות של הממשלה האזרחית אשר גררה סדרת הפסדים קשים בגליפולי ובמהלך המצור על כות. גישתו הראשונית של אסקווית' בתחילת המלחמה הייתה דומה לזו שהייתה במהלך המלחמות הנפוליאוניות: תפקידה של בריטניה יהיה בעיקר בים ובמימון פעולות ביבשת. בעבור לויד ג'ורג', לוחמה מודרנית חייבה התגייסות מוחלטת של החברה הבריטית ושל כלכלתה אל המערכה. הפרש זה היה בעל השפעה ממושכת על מהלך המלחמה[21]. לבסוף, בשל דיכאון על צמצום סמכותו, התפטר לויד ג'ורג' מתפקידו כשר המלחמה לקראת סוף שנת 1916. לאחר מספר ימים, ב-5 בדצמבר, אסקווית' התפטר מראשות הממשלה וסירב לשרת תחת כל ראש ממשלה אחר, דבר שקרע את המפלגה הליברלית בין תומכי אסקווית' לתומכי לויד ג'ורג'. הקואליציה נשמרה הודות לתמיכת השמרנים בלויד ג'ורג' אך הביאה להתחזקות המפלגה השמרנית. במקביל, דייוויד לויד ג'ורג' מונה ב-7 בדצמבר 1916 לראש הממשלה החדש של בריטניה מטעם המפלגה הליברלית. אסקווית' מצידו הפך ליושב ראש האופוזיציה[22]. בתפקיד שר המלחמה החליף את לויד ג'ורג' אדוארד סטנלי, חבר המפלגה השמרנית.
ראשות הממשלה
עריכה
מלחמת העולם הראשונה
עריכהב-1916 התפצלה המפלגה הליברלית לשני פלגים: האחד בראשות אסקווית' והשני בראשות לויד ג'ורג', שחבר לשמרנים כדי להקים קואליציה חדשה, מעין ממשלת אחדות לאומית לתקופת המלחמה. למרות האופוזיציה הצליח לויד ג'ורג' לנהל את ענייני המדינה עד סוף המלחמה. בממשלה החדשה מונה ג'ורג' קרזון לתפקיד הלורד נשיא המועצה ומנהיג בית הלורדים, בונאר לואו הפך לשר האוצר ומנהיג בית הבחרים, ארתור הנדרסון היה לשר ללא תיק וכמוהו גם אלפרד מילנר. מיד עם עלייתו של לויד ג'ורג' לראשות הממשלה הוא המשיך לדחוק עם סמכויותיו החדשות בצורך להביא לסיום שפיכות הדמים המיותרת בחזית המערבית. הוא פנה להשתתף בצער המשפחות השקולות ורשם ביומנו: "להייג כלל לא אכפת כמה אנשים הוא מאבד. הוא פשוט מבזבז את חיי הצעירים הללו. אני מתכוון להציל את חלקם לפחות בעתיד, הוא חושב שהם בסמכותו, אך הם האנשים שלי. לעולם לא אתן לו לנוח. אני אעלה את הנושא שוב ושוב עד שאצליח להזיז אותו..."
לויד ג'ורג' המשיך במאבק לשנות את מרכז המאמצים של הכוחות הבריטים מהחזית המערבית לחזיתות האחרות. בראש ובראשונה הוא ראה חשיבות במערכה על סיני וארץ ישראל והמערכה במסופוטמיה שהיוו את המפתח להפלתה של האימפריה העות'מאנית. לויד ג'ורג' הביע תמיכה במכתבי חוסיין–מקמהון אשר הביאו לתחילת המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית והורה לאדמונד אלנבי, גנרל במערכה על ארץ ישראל, לכבוש את ירושלים עד דצמבר 1917[23]. בהמשך הקים לויד ג'ורג' קבינט מלחמה מאוחד של האימפריה הבריטית שכלל נציגים מחילות המשלחת מקנדה, אוסטרליה, ניופאונדלנד, איחוד דרום אפריקה והראג' הבריטי. ניסיון ליצור קבינט מלחמה משותף עם המטה הכללי הצרפתי נתקל בהתנגדות מטעם ראש ממשלת צרפת, אריסטיד בריאן[24]. משבר פנימי פרץ בתוך שורות מדינות ההסכמה כאשר האימפריה הרוסית קרסה במהלך מהפכת פברואר. ניקולאי השני, קיסר רוסיה התפטר מתפקידו והעביר את הכתר לאחיו, מיכאיל השני, קיסר רוסיה. לויד ג'ורג' בירך על מינויו של הקיסר החדש, אם כי ביום שלמחרת ירד מיכאיל מהכתר הרוסי והרפובליקה הרוסית הוקמה בתור מדינה בעלת משטר דמוקרטי מבחינה רשמית. לויד ג'ורג' השתמש בממשלה הרוסית החדשה במטרה להפיץ תעמולה שהמלחמה היא אידאולוגית ומתרחשת בין המעצמות הדמוקרטיות לבין הדיקטטורות בעלות המשטר הסמכותני.
לויד ג'ורג' סירב לאשר את תוכניותיו של הייג למתקפת נגד בחזית המערבית שתונהג בידי הכוחות הבריטים. זמן קצר מאוחר יותר טלפן אליו רובר ניוול, מפקד הכוחות הצרפתים בחזית. ניוול ניסה לשכנע את לויד ג'ורג' לתמוך במתקפת נגד שונה שתונהג בידי הכוחות הצרפתים ולא הבריטים ותסתיים בניצחון מוחץ ואבדות פחותות מבחינה יחסית[25]. קבינט המלחמה הבריטי התרשם לטובה מההצעות של ניוול והועברה ההחלטה לתמוך במתקפה שבמהלכה יהיה הצבא הבריטי תחת הפיקוד הצרפתי[26]. העברת הפיקוד הוכיחה את חוסר האמון של לויד ג'ורג' במפקדי הצבא הבריטי. מתקפת ניוול יצאה לפועל באפריל 1917 אך המתקפה הצרפתית הממושכת לאורך החזית כשלה. רוב הקרבות הסתיימו באבדות גבוהות לצד הצרפתי אך האבדות היו גבוהות בצד הבריטי גם כן, בעיקר במהלך קרב אראס. מרידות פרצו בשורות הצבא הצרפתי ומדינות ההסכמה היו במשבר קשה במהלך שנת 1917 לאורך החזית המערבית והמזרחית כאחת. לבסוף, יריבות בין ניוול ובין הייג על סמכויות ההנהגה נגמרו בניצחונו של הייג. הייג עצמו הופיע בפני הקבינט במטרה להדגיש את חשיבות המתקפה. לויד ג'ורג' עצמו לא נותר לאורך כל ישיבת הקבינט ובמקום זאת נסע להשתתף בחתונה של בתו, מייגן. לבסוף, לחץ מצד הקבינט הוביל את לויד ג'ורג' להסכים לתוכנית של הייג ולהוצאה לפועל של מתקפה על העיר איפר, מהלך שהוביל לקרב פשנדל. היה זה אחד מהקשים והחשובים בקרבות שעל החזית המערבית והוא הוביל לניצחון טקטי של מדינות ההסכמה אך לא להתקדמות נרחבת לאורך החזית או המערכה. הכוחות של מדינות ההסכמה התקדמו בשבעה קילומטרים בלבד[27].
המהפך במלחמה הגיע כאשר ארצות הברית נכנסה למלחמה לאחר מברק צימרמן. ההכנות להקמתו של חיל המשלוח של ארצות הברית נמשכו כמעט שנה עד שיצאו לחזית המערבית תחת הנהגתו של ג'ון פרשינג. לויד ג'ורג' ניסה להחליף את הייג בהנהגה אך התוודה כי לא היה אדם במטה הכללי שעמד בציפיותיו כדי להחליפו. במהלך מרץ 1918 נכנס הפרלמנט לפאניקה לנוכח מתקפת האביב (או 'קרב הקיסר') הגרמנית, אשר דחקה את בעלות הברית 32 קילומטרים אחורה מהמערך בחזית ואיימה לכבוש את פריז. לויד ג'ורג' נודע בעיקר בתקופת משבר זאת אשר במהלכה שמר על אחדות מדינית[28]. ב-9 במאי 1918 פתח לויד ג'ורג' בנאום בפני בית הנבחרים לגבי מצב הכוחות ותחזוקת התחמושת בחזית המערבית[29]:
"הליברלים" - לא יותר שמאל [פוליטי] מאשר ימין - עדיין - פחות בשמאל מאשר בימין. אף מפלגה צרפתית לא הייתה מודה שבעיצומה של מלחמה כי גנרל בשירות פעיל צריך לאפשר לעצמו להרים את קולו בפומבי כדי לסתור את הממשלה או להרצות לה. בכל הכבוד לגנרל הבריטי, מה שמחושב כדי להפחית את מוסר הכוחות הוא לא ששר היה צריך בתום לב להצהיר על מה שאינו מדויק, בין אם לגבי הרחבת החזית הבריטית ובין אם חישוב האפקטיביות, אך כי מפקד, שכובד סמכותו כזה, היה צריך לחשוב כי חובתו לבצע מעשה של משמעת כה בוהקת, עד שבמדינתנו הדמוקרטית זה ייחשב לשערורייה של ממש. אין זה קצין שישאל את עצמו אם עליו למלא את תפקידו כאזרח לפני תפקידו כחייל. זו ההשקפה של מדינה דמוקרטית כמו צרפת.
אני תוהה האם כדאי להקדיש פנייה נוספת לכל חלקי הבית ולכל שכבות הארץ. המחלוקות הללו מסיחות את תשומת הלב, הן משתקות, הן הולכות ומתרגלות, ואני מתחנן שיגיעו לסיומן. קשה מספיק עבור השרים לבצע את עבודתם במלחמה זו. הייתה לנו מחלוקת שנמשכה כמעט חודשים סביב אחדות הפיקוד. זהו [הנאום] שריד ממחלוקת זאת. האחדות הלאומית מאוימת - אחדות הצבא מאוימת - כל זאת עקב המחלוקת הזו. ימים היינו עסוקים בצידוד רשומות, פרוטוקולים ומכתבים, בראיונות, ובגילוי מה שקרה במשך 12 חודשים שלמים בקבינט המלחמה. ומחלוקות אלו מתרחשות ברגע שכזה! בדיוק חזרתי מצרפת. פגשתי כמה גנרלים, והם סיפרו לי איך הגרמנים עכשיו בשקט, בשקט, מכינים את המכה הגדולה ביותר של המלחמה, תחת מעטה של ערפל, והם ביקשו ממני עזרה מסוימת. הבאתי הביתה רשימה של מטלות שהם דרשו כי יעשו, ורציתי לטפל בהם. אני ממש מתחנן למען אומתנו, שגורלה כעת ובשבועות הקרובים נמצאת על כף המאזניים, כדי שיהיה סוף למחלוקת הצולפת הזו.
— דייוויד לויד ג'ורג'
בעוד הקבינט של הממשלה הבריטית דן בנוגע להחלפתו של הייג, זה האחרון עצר את המתקפה הגרמנית והתכונן לקראת מתקפת הנגד הגדולה לצד הכוחות האמריקאים והצרפתים שתשנה את פני המלחמה. ג'ון פרשינג, דאגלס הייג ופרדיננד פוש תכננו והוציאו לפועל את מתקפת מאה הימים אשר היוותה את המהפך הגדול בחזית המערבית[30]. ההנהגה הצבאית החליטה לראשונה לבצע שימוש משותף של חיל שריון וארטילריה במטרה להניס את הכוחות הגרמנים אחורה. לאחר סדרת ניצחונות צבאיים לאורך החזית המערבית, החל הצבא הגרמני הקיסרי לקרוס. לויד ג'ורג' לא הכיר לגמרי בחשיבות של מתקפת הנגד בחזית המערבית והמשיך לתכנן מאבק במערכות צבאיות נוספות ולהעריך כי המלחמה תימשך עוד שנתיים לפחות. בעת הכוחות של מדינות ההסכמה פרצו את החזית המערבית, התרחש מצב דומה בחזיתות אחרות, בארץ ישראל, מסופוטמיה וחבל הבלקן. לאחר קרב מגידו התפרק הצבא העות'מאני והחלה התקדמות מהירה צפונה לעבר סוריה. הייג חגג את ניצחונו במלחמה וסירב להצעת ראש הממשלה לויד ג'ורג' שקראה לו להשתתף במצעד ניצחון.
כניעת האימפריה הגרמנית ב-11 בנובמבר 1918 לצד בעלות בריתה בימים שקדמו סימנה את סוף המלחמה. כאשר קנצלר גרמניה, מקס פון באדן, ביקש מהנשיא האמריקאי וילסון שיביא להפסקת אש בחזית בתמורה לכניעתה של גרמניה, פעלו לויד ג'ורג' וקלמנסו להוציא מידיו של וילסון את הסמכות לקבוע את שביתת הנשק מצידן של מדינות ההסכמה[31]. עוד ב-28 באוקטובר 1918, בפגישה בין שרי קבינט בריטים, צרפתים ואיטלקים לבין נציגו של וילסון, פנה ראש הממשלה הצרפתי, קלמנסו, ללויד ג'ורג' ושאל אותו: "האם נשאלת אי פעם על ידי הנשיא, אם אתה מסכים ל-14 הנקודות? אני לא נשאלתי." לויד ג'ורג' השיב שגם הוא לא נשאל בעניין 14 הנקודות. קלמנסו הגיב בשילוב ידיים: "אם כך, ברצוני לשמוע נקודות אלו[31]."
ניסיון ההתנקשות בקיסר גרמניה
עריכהבמהלך מתקפת האביב הגרמנית שהחלה במרץ 1918, דיווח אחד השבויים הגרמנים לשובים הצרפתים שלו כי וילהלם השני, קיסר גרמניה היה קרוב לחזית. הקיסר הגרמני הקים מטה אזורי ליד הגבול הצרפתי-בלגי, אזור בכיבוש גרמני. וילהלם השני היה מקור לתעמולה ממושכת נגד גרמניה לאורך המלחמה והייתה לו חשיבות מרכזית על מורל החיילים הגרמנים. על כן, הוא היה מטרה מרכזית לתפיסה עבור מדינות ההסכמה. במטה הכללי הצרפתי, הגנרל אנרי פיליפ פטן קרא לתקוף את המטה של הקיסר. בפועל הייתה גרמניה הקיסרית תחת ההנהגה הצבאית של פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף מאז 1916. התוכניות להתנקש בחייו של הקיסר הגרמני נשמרו בסודיות. וילהלם השני היה אחיינו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, ולכן העניין נותר הרחק מידיעתו. חשיבות הנושא הביאה לכך שהתוכנית אושרה סופית רק בידי לויד ג'ורג'. ב-2 ביוני 1918 יצאה טייסת 25 של חיל האוויר המלכותי ויצאה להפציץ את ארמון שיטאו, מושב המטה של הקיסר ומקום שהייתו. על הטייסת הוטלה המשימה לפוצץ את ארמון שיטאו ואת קרון הרכבת הקיסרי שהיה בקרבת המקום. נ"מ גרמני הפיל מטוס בריטי אחד, חלק נרחב מההפצצות לא פגעו במטרה עקב טווח ראייה קצר. לבסוף השיטאו נותר שלם והקרון הקיסרי נהרס. לא הייתה סכנה לחייו של וילהלם השני עם זאת, מכיוון שזה היה בסקירת הכוחות בחזית באותה העת ולא שהה בארמון שיטאו[32].
הבחירות הכלליות בשנת 1918
עריכה
ערך מורחב – הבחירות הכלליות בבריטניה 1918
עם הניצחון על מעצמות המרכז, היה לויד ג'ורג' בשיא האהדה הציבורית והפופולריות שלו. בפועל, מעמדו הפוליטי נותר לא יציב כלל מכיוון שנשען על תמיכת המפלגה השמרנית בממשלתו שבלעדיה הייתה הממשלה מתפרקת. הבחירות הכלליות בבריטניה בדצמבר 1918 הביאו לניצחון מוחץ של המפלגה השמרנית. הקואליציה השמרנית-ליברלית נשמרה אך מושבי השמרנים בבית הנבחרים עלו ב-108 מושבים. בבחירות הללו נודע גם ניצחון מפלגת השין פיין; מפלגה אירית לאומנית תחת הנהגתו של איימון דה ואלירה, כמעט בכל אירלנד (מלבד אלסטר בצפון האי). חברי הפרלמנט הנבחרים ממפלגת השין פיין סירבו להצטרף לעמיתי בית הנבחרים בלונדון ודרשו פתיחת פרלמנט אירי נוסף בדבלין אשר יבטל בפועל את חוק האיחוד של 1800 ויוביל לפירוק הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד בין ממלכת בריטניה הגדולה וממלכת אירלנד. אוסטן צ'מברלין מונה לשר האוצר, בונאר לואו היה ליושב ראש בית הנבחרים והלורד שומר החותם, ג'ורג' קרזון מונה ליושב ראש בית הלורדים, וינסטון צ'רצ'יל היה לשר המלחמה ואדווין מונטגיו היה לשר לענייני הודו הבריטית. קבינט המלחמה המשיך לתפקד רשמית במשך חלק גדול משנת 1919, אך מכיוון שלויד ג'ורג' היה מחוץ לממלכה המאוחדת במשך חודשים רבים הקבינט לא השפיע רבות; באוקטובר 1919 הוחזר קבינט השלום הרשמי. בטווח הארוך, החלטתו של לויד ג'ורג' שלא לנסות ולאחות את הקרעים בין שתי המפלגות הליברליות שנוצרו הוביל לנפילת המפלגה ממעמדה. לויד ג'ורג' היה ראש הממשלה הבריטי האחרון בהיסטוריה הבריטית שהיה ראש ממשלה מטעם המפלגה הליברלית.
ועידות השלום
עריכה
לאחר הניצחון המיוחל ייצג לויד ג'ורג' את בריטניה במהלך ועידת השלום בפריז אליה הגיע ביחד עם ראשי מדינות נוספים בינואר 1919. במהלך ועידת ורסאי, שם נתקל בחילוקי דעות עם ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו ונשיא ארצות הברית וודרו וילסון[33]. בניגוד לצרפתים בעיקר, הוא היה סבור כי אין להרוס את כלכלת גרמניה המפסידה ומוסדותיה הפוליטיים עד היסוד. כאשר פרצה מרידה של פולנים במזרח גרמניה, השטחים בהם התגוררו הפולנים (נודעו בכינוי המסדרון הפולני), סופחו לתוך הרפובליקה הפולנית השנייה שבאותה העת נאבקה על ריבונותה. בהמשך פרצו סדרת מרידות של פולנים בחבל שלזיה אשר אוכלס בעיקר בידי גרמנים. לויד ג'ורג' קרא שלא להעביר את כל שלזיה לידי הרפובליקה הפולנית השנייה אלא רק שטחים באזור הגבול במטרה שלא למוטט את גרמניה. גרמניה באותה העת הייתה אפופה בתוך מלחמת אזרחים בין רפובליקנים לבין קומוניסטים (ראו מהפכת נובמבר). הקיסר וילהלם השני מצידו ברח את ממלכת הולנד, שם הוא קיבל מקלט על אף דרישות בעלות הברית להעמידו לדין. על כן, במטרה לשמור על יציבות גרמניה ולמנוע מהפכה קומוניסטית, פעל לויד ג'ורג' להקל על תנאי הסכם השלום.
מאוחר יותר, בשנת 1920, ייצג לויד ג'ורג' את בריטניה במהלך ועידת סן רמו. הוועידה הסדירה את הסכם סייקס–פיקו שחילק את המזרח התיכון העות'מאני לשעבר בין בריטניה לצרפת והותירה לאימפריה הבריטית את השליטה במנדט על ארץ ישראל. בהקשר הגבול הצפוני של ארץ ישראל אשר היווה גבול בין המנדט הבריטי והמנדט הצרפתי החלה יריבות בין הממשלות. נוסף על כך, הממלכה הערבית של סוריה הוקמה באותה העת בידי פייסל הראשון, מלך סוריה, והיה על הכוחות הצרפתים לכבוש את הממלכה הסורית טרם יכלו להסדיר את סמכותם על סוריה ולבנון שנקבעו תחת תחום השפעה צרפתי לפי הסכם סייקס-פיקו[34]. לויד ג'ורג' סירב להיכנע ללחץ הממשלה הצרפתית ודחף מספר שנים לשינוי הגבול שנקבע לפי הסכם סייקס-פיקו. בהסכם חדש שנקבע בשנת 1919 נסוגו הבריטים מחלק מהשטחים שכבשו מצפון לקו גבול סייקס-פיקו אך האזור הפך לשטח הפקר עקב דלות הסמכות של הממשל הצרפתי ועד למלחמת הממלכה הערבית של סוריה–צרפת לא הוסדר שלטון צרפתי בפועל על סוריה ולבנון. בשנת 1920 נחתמה "האמנה הפרנקו-בריטית" אשר במסגרתה נסוגה צרפת מחלק מטענותיה בצפון הארץ. רק לאחר נפילת ממשלת לויד ג'ורג' נקבע רשמית קו הגבול לפי דרישת הבריטים במהלך הסכם ניוקומב-פולה אשר הפך מאוחר יותר לגבול ישראל–לבנון[35][36].
מאבקים במזרח התיכון
עריכהבמהלך המלחמה נגד האימפריה העות'מאנית, הניעו הבריטים את הערבים נגד השלטון העות'מאני בכך שהבטיחו לשריף של מכה, חוסיין בן עלי, אימפריה ערבית אדירה. עקב התנגשות הדרישות לא יכלו הבריטים לשמור את הבטחתם. בנו של עלי, פייסל הראשון, מלך סוריה, הודח מכתרו כאשר כבשו הצרפתים את סוריה. כתגמול נתנו לו הבריטים שליטה על עיראק שבפועל הייתה תחת שלטון חסות בריטי והייתה נתונה למרידות ממושכות עקב מצב פוליטי זה. כאשר הבטיחו הבריטים את תמיכתם בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, הדבר גרר מאבקים בין התושבים הערבים והאוכלוסייה היהודית בארץ. כאשר סיפחו הבריטים את השטח למנדט הבריטי בארץ ישראל, עברו המאבקים הללו להיות תחת פיקוחם. לאחר שחבורת נציגי ציבור מצריים נלקחו לחקירה על שדרשו את עצמאות מצרים מידי הבריטים, החלו מהומות 1919 במצרים[37]. בשנת 1914, עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הכריזו הבריטים רשמית על הקמתה של סולטנות מצרים שתהיה חלק מהאימפריה הבריטית תחת שלטון שושלת מוחמד עלי שיהיה בעל סמכות מצומצמת לעומת הרשויות הבריטיות במדינה. בסופה של המלחמה שקעה האימפריה הבריטית במשבר כלכלי עמוק שהקשה על לויד ג'ורג' לשמר את יציבותו הפוליטית. המשבר הכלכלי והשבת החיילים לבריטניה הקשה על ניהול השטחים החדשים במזרח התיכון[38][39].
בשנת 1920 חתם מהמט השישי, הסולטאן העות'מאני, על הסכם סוור שפירק את האימפריה העות'מאנית לגמרי. לפי ההסכם, דרום אסיה הקטנה ניתן לשליטה צרפתית קולוניאלית, המזרח חולק בין הרפובליקה הראשונה של ארמניה ומדינה כורדית חדשה, המערב חולק בין ממלכת איטליה וממלכת יוון בעוד בצפון נותרה מדינת חסות קולוניאלית שתהווה את המדינה הטורקית הנותרת מתוך האימפריה העות'מאנית. כמו כן, איסטנבול (אז עוד נודעה רשמית בתור קונסטנטינופול) וכל האזור בין הבוספורוס והדרדנלים הוכר כאזור בינלאומי תחת חסות צבאית בריטית, משמע שטח בריטי בפועל. תוכנית ראשונית זו שנקבעה בהסכם סוור נתקלה בבעיות אין-ספור. תחילה, מרבצי נפט התגלו בכורדיסטן והמדינה הכורדית המתוכננת סופחה לשטחי עיראק המנדטורית, שהייתה תחת חסות האימפריה הבריטית. במקביל, מוסטפא כמאל, גנרל עות'מאני שהוטל עליו להסדיר כל התנגדות להסכם הסוור בידי מדינות ההסכמה, יצא בפעולה נגד מדינות ההסכמה והחל את מלחמת העצמאות של טורקיה אשר במסגרתה הכריז על הסכם הסוור כבלתי נסבל. הכורדים הנותרים בכורדיסטן הטורקית ראו את גורל הכורדים בעיראק והחליטו לשתף פעולה עם מוסטפא כמאל במאבקו נגד המעצמות הקולוניאליות.
במרץ 1921 שלח לויד ג'ורג' את וינסטון צ'רצ'יל לדון בקהיר עם מנהיגים אזוריים לגבי חלוקת ההנהגה המקומית. צ'רצ'יל שכנע את לויד ג'ורג' לתמוך בתוכנית לפיה שיטת המנדטים תסתיים ובמקומה ייוסדו מדינות בעלות ממשל מקומי עצמאי ויהיו רק תחת חסות בריטית, בצורה דומה למצרים קודם שנת 1914. לאחר 18 יום של שיחות ממושכות הוחלט להשאיר את ארץ ישראל תחת שלטון מנדטורי, להפריד את אמירות עבר הירדן מארץ ישראל מבחינה מנהלית, להותיר את סוריה ולבנון תחת מנדט צרפתי וניתנה הכרה בריטית על שליטתו של חוסיין בן עלי בממלכת חג'אז. באותו הזמן הכירה הממשלה הבריטית בסולטנות נג'ד הנשלטת בידי אבן סעוד כשלטת על כל שאר שטחי חצי האי ערב מלבד אזורי החוף שהיו תחת שליטה בריטית. לבסוף אישר הקבינט הבריטי להותיר את עיראק עם שלטון מקומי עצמאי חלקי וחסות בריטית. הדיונים במרץ 1921 לא פתרו עם זאת את הסכסוך במצרים כאשר לויד ג'ורג' וממשלתו התעקשו לשמור על מעמדה של מצרים כמדינת חסות בריטית. בפברואר 1922, לאחר אי-החלטות בנוגע למצרים, איים המושל הכללי, אדמונד אלנבי, להתפטר מתפקידו וגרם לממשלת לויד ג'ורג' לשחרר את המושכות לבסוף. בצורה חד-צדדית הוכרזה עצמאות מצרים והוקמה ממלכת מצרים, זאת אף על פי שנותרה השפעה בריטית נרחבת על הכלכלה והפוליטיקה המצרית[40].
מלחמת העצמאות האירית
עריכה- ערך מורחב – מלחמת העצמאות האירית
מאבק ממושך להסדרת שלטון בית באירלנד הביא לחלוקת האי בין תומכי השלטון מבית לבין מתנגדיו שהיו בעיקר בחבל אלסטר בצפון האי, היכן שרוב התעשייה הייתה מרוכזת. לקראת מלחמת העולם הראשונה עברה חקיקה בבית הנבחרים הבריטי שהותירה שלטון בית בעיר דבלין שיעבוד בתור שווה ערך לפרלמנט בלונדון. עם זאת, פריצת מלחמת העולם הראשונה הובילה לעצירת התהליך להקמת הפרלמנט האירי בדבלין. התנועות לעצמאות אירלנד כגון שין פיין הסלימו מזה זמן מה לכדי אלימות נגד הממשל הבריטי, כפי שאירע לדוגמה במהלך מרידת חג הפסחא הכושלת באפריל 1916. הארגונים הלאומניים קראו להקמתה של הרפובליקה האירית שתהיה לא רק בעלת פרלמנט נפרד מלונדון אלא תהיה עצמאית לגמרי משליטת האימפריה הבריטית. מיליציות בדלנים איריים הוקמו כדי להילחם נגד הרשויות הבריטיות, בשנת 1919 הם אורגנו מחדש לכדי הצבא האירי הרפובליקני (IRA). בשנת 1917, במטרה להביא לסיום המאבק באירלנד לנוכח התרכזות הממשלה במאבק במלחמת העולם הראשונה, דייוויד לויד ג'ורג' העניק חנינה כללית לכל חברי השין פיין והצבא האירי הרפובליקני שהיו מעורבים במרידות ובהתקפות נגד הרשויות הבריטיות.
בתגובה הורה לויד ג'ורג' לשלוח יחידה צבאית חשאית לדכא כל התנגדות לשלטון הבריטי באירלנד. יחידה זו, שניתן לה הכינוי בלאק אנד טאנס, נודעה באכזריות מאבקיה נגד הארגונים הלאומיים האירים. הבלאק אנד טאנס היו בעלי משמעת רופפת וביצעו פעולות תגמול נגד האוכלוסייה האירית האזרחית ללא הסמכתה של הממשלה הבריטית, דבר שגרר התנגדות מרובה עוד יותר לשלטון הבריטי. תוך זמן קצר הפך המאבק למלחמה מלאה והחלה מלחמת העצמאות האירית. הצבא הרפובליקני האירי למד במהרה כי אין לפעול נגד הכוחות הבריטים במאבקים ישירים וחתר ללוחמת גרילה[41]. בשנת 1919 הכריז לויד ג'ורג' על הפרלמנט האירי בדבלין כלא חוקי. למרות החלטתו, הפרלמנט הבריטי בלונדון עדיין שקל את האפשרות לשלטון בית באירלנד שיחולק בין פרלמנט בדבלין ופרלמנט בבלפסט (צפון אירלנד), הצעה שנתמכה בידי ג'ון פרנץ', הוויקונט הראשון מאיפר, שהיה השר הבריטי בפרלמנט לענייני אירלנד. עם התקדמות המלחמה בשנים 1919 - 1921 הנהיגה ממשלתו של לויד ג'ורג' אמצעים קיצוניים במיוחד ובסופו של דבר לא מוצלחים להביס את צבא הרפובליקנים האירי. לויד ג'ורג' לא העריך נכונה את התמיכה האירית בצבא הרפובליקני האירי, אותו תיאר כ"כנופיית רוצחים", ולא העריך לנכון את הקשיים הכרוכים להביס אותו[42]. בשנת 1921, קרא המלך ג'ורג' החמישי להביא לסיום המלחמה בנאום פתיחת הפרלמנט המלכותי.
המלחמה החריפה עם החודשים והסמכות הבריטית באי של אירלנד התערערה עם הזמן. לאחר יותר משנה היה הצבא הרפובליקני האירי על סף התמוטטות. במטרה לסיים את המלחמה העקובה מדם, ערך לויד ג'ורג' סדרת פגישות בלונדון עם מנהיגים אירים לאומנים. לאחר חליפת מכתבים ממושכת עם דה ואליירה וסדרת פגישות עם ארתור גריפית' ומייקל קולינס, הצליח לויד ג'ורג' להביא לחתימת האמנה האנגלו-אירית, שסיימה את מלחמת העצמאות האירית[43]. דה ואליירה התעקש לקבל הכרה בתור נשיא אירלנד הריבונית, דבר שלויד ג'ורג' סירב לו. עקב חוסר ההתקדמות בחליפת המכתבים בין לויד ג'ורג' לדה ואליירה, התערבו גריפית' וקולינס במשא ומתן שנועד להגיע להסדר ולסיים את המלחמה המשותפת ולבסוף יזמו את הפגישות עם לויד ג'ורג' בלונדון. לפי האמנה הוסכם כי דרום אירלנד תופרד מהממלכה המאוחדת ותוקם בה מדינת אירלנד החופשית שתהיה תחת שלטון המלוכה הבריטית ותישאר חלק מהאימפריה הבריטית בתור דומיניון, מעמד שהיה באותה העת לאוסטרליה וקנדה הבריטית לדוגמה.
שני מחוזות בצפון אירלנד שהיו בעלי רוב אוכלוסייה שתמך באירלנד הריבונית, הכריזו על הצטרפותן לתוך מדינת אירלנד החופשית ועצמאותן מצפון אירלנד. המשטרה הבריטית המקומית בצפון אירלנד קיבלה את הסכמתו של לויד ג'ורג' לפעול נגד שני המחוזות בצפון שהכריזו על עצמאותן. ההנהגה האירית הרפובליקנית התפלגה בין תומכי האמנה לבין מתנגדיה, שקראו לעצמאות מלאה של רפובליקה אירית ולאיחוד אלסטר (צפון אירלנד) עם שאר אירלנד להקמת הרפובליקה הריבונית, זאת אף על פי שרוב תושבי אלסטר תמכו לשימור האיחוד עם הממלכה המאוחדת. יריבות פנים מפלגתית זאת הובילה לחילוק מפלגת השין פיין ולבסוף למלחמת האזרחים האירית שבסופה נשמרו החלטות האמנה והמדינה האירית החופשית נשמרה.
מדיניות פנים
עריכהלנוכח הכישלונות והקשיים מחוץ, ניהל לויד ג'ורג' סדרת רפורמות מוצלחות ורבות השפעה במדיניות הפנים של ממשלתו בימיו כראש ממשלה. בשנת 1918 העביר לויד ג'ורג' את חוק הייצוג האזרחי אשר נתן זכות בחירה פרלמנטרית לגברים בני 21 ומעלה, בין אם היו בבעלות שטחים או לא, ולנשים בנות 30 ומעלה אשר התגוררו במחוז הבחירה או בקרקעות או חצרות ששווים בתפוקה של מעל 5 לירות שטרלינג, או שבעליהם התגוררו בכאלה[44]. בהנהגת לויד ג'ורג' השקיעה הממשלה הבריטית בפיתוח תשתיות נרחבות לבניית בתי מגורים ברחבי הממלכה המאוחדת אשר נמכרו במחירים זולים יחסית. שכרם של מורים בבתי ספר הועלה, נפתחו בתי ספר רבים נוספים והועלה הפיקוח בנוגע לרמת הלימודים ברחבי הממלכה המאוחדת במטרה להביא להקמת מערכת לימודית קוהרנטית. בראש הרפורמות שהנהיג הביא לויד ג'ורג' להקמת משרד הבריאות והרווחה החברתית בתור משרד ממשלתי בממלכה המאוחדת[45].
מדיניות הפנים של לויד ג'ורג' נתקלה גם היא בקשיים אשר בסופו של דבר פגעו בתדמיתו ובמורשתו. חוק נציבות תעשיית הפחם משנת 1919 היה חוק שהציע להעביר את תעשיית הפחם של הממלכה המאוחדת לידי סמכות ממשלתית במקום סמכות אישיות אזוריות, משמע שתעשיית הפחם תעבור הלאמה[46]. הייתה ציפייה כי לויד ג'ורג' יתמוך בחקיקה אם כי בפועל הוא חשש שחקיקה שכזאת עלולה לחזק את המפלגה הקומוניסטית של בריטניה בכך שתביא להלאמה של תעשיית הפחם. המועצה המבקרת אשר הגישה את תמיכתה בהלאמה הייתה מפולגת בהחלטתה ולא כל חבריה תמכו בה. לויד ג'ורג' השתמש בכך כתירוץ לדחיית החוק. הדבר גרר התנגדות ממושכת למדיניותו של לויד ג'ורג', בעיקר מקרב עובדי תעשיית הפחם שדרשו הסדר ממשלתי לתנאי עבודתם בכל הנוגע לשעות העבודה, זכויות המועסק וסחר מינימום.
נפילת הקואליציה ובחירות 1922
עריכה- ערך מורחב – הבחירות הכלליות בבריטניה 1922
הקואליציה שהחזיקה מעמד במשך המלחמה החלה מטבע הדברים להתערער. מעמדה התערער עוד יותר לנוכח המאבקים מבית והקשיים הצבאיים והדיפלומטים מחוץ. גם את הרפורמות שהבטיח בבחירות של 1918 לא יכול היה לויד ג'ורג' לקיים נוכח התנגדותם של השותפים השמרנים לקואליציה, דבר שהוסיף לתסכול ולמאבקים הפנימיים בתוך הממשלה. בסופו של דבר החליטו השמרנים באוקטובר 1922 למשוך את תמיכתם והפילו את ממשלתו, כשהם מנמקים את החלטתם, נוסף על האמור לעיל גם בהאשמות של שחיתות ובטענות כנגד נוכחותו הדלה בישיבות הקבינט. דבר שהיווה את הקש ששבר את גב הגמל והוביל להפלת הקואליציה בידי השמרנים היה משבר צ'נקלה; בהמשך למלחמת העצמאות הטורקית השיג הצבא הטורקי בהנהגתו של מוסטפא כמאל את השליטה הטורקית המחודשת על שטחים נרחבים באסיה הקטנה. לאחר מלחמת יוון–טורקיה פרשה יוון, יריבתו הגדולה ביותר של מוסטפא כמאל, מהמערכה נגד טורקיה[47]. לנוכח ההתקרבות הטורקית אל הדרדנלים והבוספורוס שהיו בשליטה בריטית, החליט הקבינט הבריטי לאיים על טורקיה במלחמה. החלטת הקבינט נעשתה ללא ידיעתו של ג'ורג' קרזון, שמונה קודם לכן כשר החוץ. הוא זעם על ההחלטה מכיוון שפגעה ביחסים עם צרפת, אשר תחת הנהגתו של רמון פואנקרה הביעה את תמיכתה בטורקיה. הכוחות הצרפתים נסוגו על דעת עצמם מהעיר צ'נקלה הממוקמת על הדרדנלים ועם התקדמות הטורקים נסוגו גם הבריטים מאיסטנבול. כשל דיפלומטי זה היווה מכה קשה לממשלתו של לויד ג'ורג' ושכנע את ההנהגה השמרנית בראשות בונאר לואו וסטנלי בולדווין שהגיע הזמן לפרק את הקואליציה[48][49].
בישיבת ההנהגה של המפלגה השמרנית שנערכה ב-14 באוקטובר 1922, דחקו שני חברי ממשלה צעירים יחסית, סטנלי בולדווין וליאו אמרי, בהנהגת המפלגה השמרנית להפיל את לויד ג'ורג' מהשלטון. אנדרו בונאר לא הסכים כיוון שהוא האמין שעליו להישאר נאמן לראש הממשלה. בימים הקרובים ביקר בונאר לואו סדרת חברי מפלגה משפיעים - כולם קראו בפניו לפרק את הקואליציה עם לויד ג'ורג. המסר הזה התחזק בתוצאה של בחירות המשנה לייצוג ניופורט, שם ניצח מועמד שמרן עצמאי ברוב של 2,000, בעוד הקואליציה שכללה את המפלגה השמרנית עצמה נחלה תבוסה. פגישה נוספת התקיימה ב-18 באוקטובר. אוסטן צ'מברלין וארתור בלפור הגנו על רעיון שימור הקואליציה. עם זאת, היה זה נאום נלהב של בולדווין אשר שכנע את בונאר לואו לפרק את הממשלה סופית.
הצעת היציאה של המפלגה השמרנית מהקואליציה עברה ברוב של 187 קולות תומכים לעומת 87 מתנגדים. דייוויד לויד ג'ורג' נאלץ להתפטר מראשות הממשלה ומפלגתו זכתה רק ב-127 מושבים בבחירות הכלליות בשנת 1922. לויד ג'ורג' הנהיג בבחירות את המפלגה הליברלית הלאומית שהייתה נפרדת מהמפלגה הליברלית של אסקווית', שקרעה את קולות הבוחרים. המפלגה השמרנית זכתה ב-344 מושבים והקימה את הממשלה הבאה. מפלגת הלייבור הבטיחה להלאים את המכרות ומסילות ברזל, להוביל תוכנית מסיבית לבניית בתים ולתקן את חוזי השלום, ועלתה מ-57 ל-142 מושבים. המפלגה הליברלית של אסקווית' הגדילה את מספר מושביה ועלתה מ-36 למושבים ל-62[50]. לויד ג'ורג' היה ראש הממשלה האחרון של המפלגה הליברלית בהיסטוריה של בריטניה. הקרע במפלגה הליברלית הוביל לנפילתה מהנהגת המדינה והוביל את המערכת הדו-מפלגתית להתחלף משמרנים - ליברלים לשמרנים - לייבור[51].
הקריירה הפוליטית המאוחרת
עריכהניסיונות לחזור לבמה הפוליטית
עריכהלויד ג'ורג' מעולם לא שב להיות דמות מרכזית בפוליטיקה הבריטית לאחר נפילת ממשלתו. לאחר הבחירות הכלליות בשנת 1923, היה רמזי מקדונלד לראש הממשלה הראשון בהיסטוריה הבריטית מטעם ממשלת לייבור. ממשלתו נפלה בתוך עשרה חודשים בלבד אך בבחירות שבאו לאחר מכן נכשלה ההנהגה הליברלית בניסיונה להשיב את כוחה האבוד. על אף זאת, בשנת 1926 יצא אסקווית' לגמלאות. סיום פעילותו הפוליטית אפשרה ללויד ג'ורג' להנהיג מפלגה ליברלית מאוחדת בבחירות הבאות שקרבו באותם הימים. לנוכח המצב הכלכלי-חברתי בבריטניה, נתן לויד ג'ורג' דגש למאבק נגד האבטלה במצע הבחירות שלו. לויד ג'ורג' פיתח ביחד עם מקורביו במפלגה הליברלית מצע פוליטי שקרא להשקעה ממשלתית בתשתיות אשר דרכם ייווצרו מקומות עבודה חדשים והאבטלה תצנח. ב-1929 הוא זכה בתואר "אב הבית" של הבית התחתון של הפרלמנט, מתוקף היותו החבר הוותיק ביותר. ניסיונותיו לחזור למרכז הבמה כשלו וגם מצבו הבריאותי מנע זאת ממנו ב-1931. המערכה הפוליטית הגדולה האחרונה בה הוא היה בעל חשיבות מרכזית הייתה במהלך הבחירות הכלליות של 1929. לויד ג'ורג' נאם רבות נגד התקציב הרחב שהועבר לחימוש הצבאי. שליחותו לגרמניה בניסיון לשכנע את אדולף היטלר שלא לגרור את אירופה למלחמת עולם נוספת נכשלה גם היא.
שנים אחרונות
עריכהבמהלך שנות השלושים הצטמצמה מעורבותו של לויד ג'ורג' בחיים הפוליטיים. הוא עדיין נהג להופיע בבית הנבחרים ונאם מדי פעם, אך בילה זמן רב הרבה יותר מבעבר בחברת חבריו ומקורביו. לאחר סירובו של לויד ג'ורג' להצטרף לקבינט המלחמה במאי 1940, הוצע לו תפקיד שגריר בריטניה בוושינגטון, אך הוא סירב לקבלת ההצעה הזאת גם כן. הופעותיו בפרלמנט הפכו לבעלות תדירות נמוכה יותר והוא נשא את נאומו האחרון בבית הנבחרים ב-11 ביוני 1942. בשנת 1943, שנתיים לאחר פטירתה של מרגרט אוון, נישא לויד ג'ורג' בשנית לפרנסיס סטיבנסון, איתה ניהל מזה מספר עשורים פרשיית אהבים אשר הציבור הכללי בבריטניה לא ידע עליה. בשנת 1944 אובחן לויד ג'ורג' כחולה בסרטן והחליט לעבור עם משפחתו לעיירה שבה הוא גדל; ל'אניסטימדוי. ב-1945, ייתכן ומשום שחשש לאובדן מושבו בפרלמנט, הסכים לקבל תואר אצולה; הרוזן הראשון מדוויבור[52]. מלבד הכבוד, היה התואר מאפשר לו לשבת בבית הלורדים כל ימי חייו, אילולא נפטר זמן קצר לאחר מכן. ב-26 במרץ 1945 נפטר דייוויד לויד ג'ורג' בביתו ממחלת הסרטן בעודו בן 82, חודשיים לפני כניעת גרמניה הנאצית במסגרת המערכה האירופאית של מלחמת העולם השנייה[53].
מורשת
עריכהתדמית
עריכהעם מותו של לויד ג'ורג' הייתה ציפייה כי ייזכר לימים בדומה לווינסטון צ'רצ'יל, שהיה בעת פטירתו של לויד ג'ורג' ראש הממשלה. על אף ציפייה זו, דמותו ומורשתו ההיסטורית של לויד ג'ורג' נעלמה מרוב הזיכרון הציבורי במהירות יחסית. ממחקרים אודות חייו והשוואתו לראשי ממשלה שונים, עולה ההבדל בין היחס למלחמת העולם הראשונה וזה של השנייה. פריצתה של מלחמת העולם השנייה הביאה לדעה ציבורית שלילית במיוחד כלפי מלחמת העולם הראשונה בכללותה. עוד בימיו האחרונים בראשות הממשלה הופצו טענות לגבי מעורבות ממושכת בפרשיות שחיתות ובקרב מתנגדיו פותחה ללויד ג'ורג' תדמית של רודף שמלות.
על אף זאת, לדייוויד לויד ג'ורג' מקום מרכזי בפוליטיקה הבריטית במאה ה-20. הרפורמות שעשה במדיניות הפנים חיזקו את מעמדה הדמוקרטי של בריטניה ושיפרו רבות את איכות החיים של האזרח הממוצע. הוא נחשב כאחד משלושת ראשי הממשלה הבריטיים המשפיעים ביותר במאה ה-20, לצד וינסטון צ'רצ'יל ומרגרט תאצ'ר[54]. על אף הכישלונות הדיפלומטיים והפוליטיים לאורך הקריירה המאוחרת שלו, היה לויד ג'ורג' פוליטיקאי מיומן וכישוריו הפרלמנטריים הביאו לו את כינויו "הקוסם הוולשי" (The Welsh wizard)[55].
לויד ג'ורג' והציונות
עריכה
בשנת 1903 שכר בנימין זאב הרצל את לויד ג'ורג', שהיה אז עורך דין נודע בלונדון לייצג את ההסתדרות הציונית. היה זה לאחר פרעות קישינוב. הרצל חיפש מקום בו יוכלו יהודים לשבת לבטח. כך החלו המגעים עם בריטניה ליישוב יהודים באל עריש שבחצי האי סיני ואחר כך באוגנדה[56].
ביולי 1917, לאחר דיונים ממושכים עם חיים ויצמן, החליט ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי, ביחד עם לויד ג'ורג' על ניסוחה של הצהרת בלפור לפיה הממשלה הבריטית "רואה בעין יפה" את הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל. לויד ג'ורג' ראה בהצהרה חשיבות אסטרטגית ודתית כאחד. ההצהרה הובילה לעליית התמיכה של היישוב היהודי בארץ בכוחות הבריטים שנאבקו בעות'מאנים. יתרה מזאת, כאוונגליסט אדוק, ראה לויד ג'ורג' קשר דתי לעניין ואף היה מעורב בתנועה הציונית עוד מימיו כעורך דינו של בנימין זאב הרצל בשנת 1903. תמיכת יהודי בריטניה בממשלה עלתה גם היא והיה ניסיון להביא לעליית התמיכה של יהודי ארצות-הברית (שבאותה העת הייתה עדיין נייטרלית) במאמץ המלחמתי. חיים ויצמן סייע מבחינה מדעית להפקת האצטון אשר תרם לכוחות הבריטים בשדה הקרב. כאשר לויד ג'ורג' הציע לו תואר כבוד על פועלו, סירב ויצמן ותחת זאת דרש כי הממשלה הבריטית תפעל למען עמו. לדברי לויד ג'ורג', הייתה שיחה זו הבסיס להצהרת בלפור. חיים ויצמן עצמו החשיב את הממשלה של לויד ג'ורג' כטובה ביותר ליהודים ולציונים מכל הממשלות שבאו אחריה[57].
אחד מהאירועים האחרונים שהתרחשו במהלך כהונתה של ממשלת לויד ג'ורג' הייתה הוצאתו לאור של כתב המנדט, אמנה בינלאומית שקבעה רשמית את מעמדה של ארץ ישראל תחת סמכות שלטונית בריטית רשמית לפי הכרת חבר הלאומים[58]. עם זאת היה זה שר המושבות בממשלתו, וינסטון צ'רצ'יל, שהחל לסייג את אותה הצהרה בפרסמו את הספר הלבן הראשון ב-1922. מאוחר יותר היה לויד ג'ורג' מגדולי התוקפים של רמזי מקדונלד על הפרסום של הספר הלבן של פאספילד. הוא נאם נאום ארוך שבו הוא הגדיר את הספר כמעילה באמון הבריטי. בנוסף, הוא שיבח את הציונים שהפריחו את השממה והביצות בארץ. קיבוץ רמת דוד בעמק יזרעאל, וכן רחובות במושבה הגרמנית בירושלים, ובמרכז תל אביב, נקראים על שמו של דייוויד לויד ג'ורג'[59][60].
לקריאה נוספת
עריכהספרים אוטוביוגרפיים מפורסמים
עריכה- זיכרונות המלחמה של דייוויד לויד ג'ורג' (War Memoirs Of David Lloyd George) - סדרת ספרים אוטוביוגרפיים שכתב לויד ג'ורג' בין השנים 1933–1937 על עצמו ועל פועלו לאורך מלחמת העולם הראשונה. הספרים מחולקים לכדי שישה כרכים המהווים סדרה המתמשכת משנת 1914 ועד 1918[61].
- האמת אודות הסכמי השלום (The Truth About Peace Treaties) - תולדות ועידת השלום בפריז (1919) והחוזים שסגרו את מלחמת העולם הראשונה: חוזה ורסאי (אשר מקבל את החשיבות הגדולה ביותר), הסכם סוור, חוזה טריאנון, חוזה סן-ז'רמן וחוזה ניי. הספר נכתב בשנת 1938 ובמהלכו לויד ג'ורג' מנמק את עמדתו הפרו-גרמנית במהלך ועידת השלום שנועדה כדי שחוזה ורסאי לא יביא לקריסתה של רפובליקת ויימאר.
ספרי ביוגרפים מפורסמים
עריכה- דייוויד לויד ג'ורג': ביוגרפיה (David Lloyd George: A Biography) - ביוגרפיה מלאה אודות חייו של דייוויד לויד ג'ורג'. הספר נכתב בשנת 1975 בידי פטר רוולנד, היסטוריון וכתב ביוגרפיות מאוניברסיטת בריסטול. הספר הוצא לאור בידי הוצאות מקמילן - Macmillan Publishers, אחת מהוצאות הספרים הגדולה ביותר בשפה האנגלית.
- מזכירו של לויד ג'ורג' (Lloyd George's Secretariat) - ספר אודות ראשות הממשלה של לויד ג'ורג' במהלך מלחמת העולם הראשונה. הספר מגולל את סיפורו של מזכיר מנהלי שפעל במשרד ראש ממשלת בריטניה בשנתיים הראשונות לראשות הממשלה של לויד ג'ורג'. הספר נכתב בשנת 1980 בידי ג'ון טורנר והוצא לאור בהוצאות אוניברסיטת קיימברידג' בתור אחד מספרי סדרת קיימברידג' ללימודי היסטוריה והתאוריה של הפוליטיקה[62].
- האסטרטגיה של קואליציית לויד ג'ורג', 1916 - 1918 (The Strategy of the Lloyd George Coalition, 1916-1918) - מחקר אקדמאי היסטורי מקיף אשר סותר את הטענה הרווחת כי המאבק הפנימי על האסטרטגיה הצבאית והמדינית במהלך המלחמה סבבה סביב הפוליטיקה הפנימית של הממלכה המאוחדת. הספר נכתב בשנת 1995 על ידי ג'ון פרנץ' והוצא לאור בידי הוצאות אוניברסיטת אוקספורד[63].
- צ'רצ'יל ולויד ג'ורג' (Churchill and Lloyd George) - ספר אקדמאי המגולל את תולדות הקשרים הפוליטיים בין לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל לאורך הקריירות הפוליטיות הארוכות שלהם כמו גם את ההשפעות שהיו ליחסים אלו על המדיניות ועל הפוליטיקה הבריטית. הספר נכתב בידי גרייג ג'ון והוצא לאור בהוצאות אוניברסיטת אוקספורד[64].
קישורים חיצוניים
עריכה
- פרופיל, באתר BBC
לויד ג'ורג' וחיים ויצמן בסעודה עם ארגון ציוני בריטי, 16 באפריל 1931, ארכיון AP- דייוויד לויד ג'ורג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי דייוויד לויד ג'ורג' בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- דייוויד לויד ג'ורג', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
דוד לויד-ג'ורג' (1863-1945), דף שער בספרייה הלאומית
דייוויד לויד ג'ורג', במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דייוויד לויד ג'ורג', באתר MusicBrainz (באנגלית)
דייוויד לויד ג'ורג', באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
עריכה- ^ דייוויד לויד ג'ורג': אלוף העם, באתר BBC
- ^ ההיסטוריה של דייוויד לויד ג'ורג'; היסטוריה: ראשי ממשלה, באתר ממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד
- ^ ל'אניסטימדוי - דברים לעשות, באתר על בריטניה
- ^ הכטקיזם האנגליקני, באתר הכנסייה האנגליקנית באמריקה הצפונית
- ^ דייוויד לויד ג'ורג', באתר המילון שלך (Your Dictionary)
- ^ צ'ארלס א. בראון, ההתנגדות הבריטית למלחמת הבורים, הוצאות אוניברסיטת אוקלוהומה
- ^ היום בהיסטוריה האנטי-מלחמתית של לונדון: כינוס נשים נגד מלחמת הבורים, 1900, באתר זמן עבר (Past Tense)
- ^ חקיקת קניין הסוחרים משנת 1906 (Merchant Shipping Act 1906), באתר חקיקות ממשלתיות בממלכה המאוחדת
- ^ הערות התקציב של לויד ג'ורג', באתר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
- ^ התקציב העממי ומדינת הרווחה, באתר הספרייה הלאומית של ויילס
- ^ Geoffrey Best (ג'פרי בסט), תרגום: כרמית גיא, Churchill and War (צ'רצ'יל ומלחמה), תל אביב: הוצאות עם עובד, באנגלית: 2005, בעברית: 2009, עמ' 41
- ^ התקציב העממי של שנת 1909, באתר היסטוריה ליברלית - הממלכה המאוחדת
- ^ חקיקת הביטוח הבריאותי הלאומי | הממלכה המאוחדת (1911), באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ חוק ביטוח הבריאות הלאומי של שנת 1911, באתר קבינט החברים
- ^ הרפורמות הליברליות של 1906 - 1914; רפורמות לתמיכה בחולים, באתר BBC
- ^ מדוע בריטניה התערבה במלחמת העולם הראשונה., באתר המלחמה הגדולה 1914 - 1918
- ^ ג'פרי בסט, צ'רצ'יל ומלחמה, 2009, עמ' 76
- ^ מדריך קצר להרברט הנרי אסקווית' במהלך מלחמת העולם הראשונה, באתר IWM
- ^ הקרב הראשון על הסום | מלחמת העולם הראשונה (1916), באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ ג'פרי בסט, צ'רצ'יל ומלחמה, 2009, עמ' 83
- ^ דייוויד לויד ג'ורג' והרברט הנרי אסקווית':ליברלים במהלך מלחמה, באתר ההיסטוריה של הפרלמנט - ההיסטוריה הפוליטית, החברתית והמקומית של בריטניה
- ^ דייוויד לויד ג'ורג' ממונה לראשות ממשלת הממלכה המאוחדת, באתר סאסקס המזרחית
- ^ הגנרל אדמונד אלנבי והצעדה לעבר ירושלים, באתר הספרייה הוירטואלית היהודית
- ^ אריסטיד בריאן | ראש ממשלה צרפתי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ מתקפת ניוול - הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, באתר לימוד ההיסטוריה
- ^ J. Hampden Jackson (י. המפדן ג'קסון), תרגום: חנה כהנא, Clemenceau and the Third Republic (קלמנסו והרפובליקה השלישית), תל אביב: הוצאות הדר, 1967, עמ' 136
- ^ קרב פשנדל; מלחמת העולם הראשונה (1917), באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ דייוויד לויד ג'ורג': הולשי שניצח במלחמת העולם הראשונה, באתר השיחה (The Conversation)
- ^ נאומי ראש הממשלה - דייוויד לויד ג'ורג'; 9 במאי 1918, באתר פרלמנט הממלכה המאוחדת
- ^ מתקפת מאה הימים - מלחמת העולם, באתר מוזיאון זיכרון מלחמת העולם הראשונה הלאומי
- ^ 1 2 י המפדן ג'קסון, קלמנסו והרפובליקה השלישית, עמ' 147
- ^ Kill the Kaiser! The Daring Mission to Assassinate Germany's Emperor, יוטיוב
- ^ ועידת השלום בפריז 1919 - 1920, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ משה שרת, ימי לונדון ב' - נספח 8 - "סביבנו נסערה", באתר משה שרת ומורשתו - אתר העמותה למורשת משה שרת, מרץ 1920
- ^ אפרים קארש, מאה שנים לוועידת סן רמו: הדרך להחלטה ההיסטורית - במאמץ דיפלומטי מפרך הצליחה התנועה הציונית להביא את הקהילה הבינ”ל לא רק לתמיכה בבית לאומי, אלא בהכרה מהותית ביהודים כעם הראוי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, באתר מידה, 29 באפריל 2020
- ^ ד"ר אבישי בן-פורת, בעיות המים בין ארץ-ישראל לסוריה, במבט של 80 שנה, באתר מים וחיים, מקור: מים והשקיה, גיליון 394, (אוגוסט 1999), עמודים 19-24
- ^ לאחר מלחמת העולם הראשונה: המהפכה המצרית של 1919, באתר לימוד פתוח (Open Learn)
- ^ Dividing the Middle East - Three Kings - Extra History - #4, יוטיוב
- ^ Dividing the Middle East - Setting the Board - Extra History - #5, יוטיוב
- ^ מצרים - מלחמת העולם הראשונה והעצמאות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ מלחמת העצמאות האירית - היסטוריה אירית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ דייוויד לויד ג'ורג', הרוזן לויד-ג'ורג' הראשון דוויבור | היסטוריה - מרידת חג הפסחא 1916, באתר BBC
- ^ האמנה האנגלו-אירית | הממלכה המאוחדת ואירלנד (1921), באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ חוק הייצוג האזרחי של 1918 (1918 Representation of the People Act), באתר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
- ^ משרד הבריאות והתמיכה החברתית (Department of Health & Social Care), באתר ממשלת הממלכה המאוחדת (האתר הרשמי)
- ^ חוק נציבות תעשיית הפחם 1919 (Coal Industry Commission Act 1919), באתר הרשות המחוקקת | הממלכה המאוחדת
- ^ מלחמות יוון - טורקיה | מלחמת 1921 - 1922, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ תקרית צ'נקלה | היסטוריה אירופאית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ משבר צ'נקלה (Chanak Affair; פרשת צ'נקלה), באתר האנציקלופדיה הקנדית
- ^ הבחירות הכלליות בבריטניה 1922, באתר חינוך ספרטני (spartacus educational)
- ^ מפלגה פוליטית - מערכת דו-מפלגתית | פוליטיקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ דוויבור היא אחת מחמשת המחוזות המנהליים של גוויניד', אחד מ-22 מחוזות ויילס. תואר האצולה ניתן ללויד ג'ורג' בידי ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת.
- ^ דייוויד לויד ג'ורג': השנים האחרונות, באתר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
- ^ מורשת מלחמת העולם הראשונה של ראש הממשלה לשעבר דייוויד לויד ג'ורג' (WW1 legacy of former prime minister David Lloyd George), באתר BBC
- ^ חייו ומורשתו של דייוויד לויד ג'ורג' | ויילס מציינת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה, באתר ויילס - חדשות ITV
- ^ המקור: ניר מן, בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1917, מקור ראשון, 9 נובמבר 2007
- ^ מוטי גולני, יהודה ריינהרץ, האב המייסד: חיים וייצמן, ביוגרפיה, 1952-1922, עם עובד: פרק ראשון, ספטמבר 2020
- ^ סדר התפתחות הממשל הבריטי בארץ ישראל עד לכתב המנדט:
- דצמבר 1917: הקמת ממשל צבאי בריטי בשטחי ארץ ישראל שנכבשו מידי האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. כיבוש הארץ במלואה נמשך עד לקיץ של שנת 1918 והשטחים שנפלו תחת הממשל הצבאי שנחשבו כארץ ישראל נקבעו לפי הסכם סייקס–פיקו.
- יולי 1920: סיום הממשל הצבאי והקמתו של ממשל אזרחי מטעם הסמכות הבריטית אשר בראשו עמד נושא משרת הנציב העליון; הרברט סמואל. הקמה בפועל של מוסדות השלטון האזרחיים במנדט הבריטי. בדצמבר אותה השנה נחתמה האמנה הפרנקו-בריטית אשר במסגרתה נסוגה צרפת מטענותיה לשליטה על שטחים בצפון הארץ.
- יולי 1922: הכרה רשמית של חבר הלאומית במנדט הבריטי על ארץ ישראל והבדלת עבר הירדן משאר המנדט. בפועל, עוד באפריל 1921 הופרדה אמירות עבר הירדן מממשל המנדט האזרחי תחת הנהגתו של עבדאללה הראשון, מלך ירדן.
- ^ רמת דוד, באתר האתר הרשמי של המועצה האזורית עמק יזרעאל
- ^ אודות רמת דוד, באתר האתר הרשמי של קיבוץ רמת דוד
- ^ זיכרונות המלחמה | עבודה ידי לויד ג'ורג', באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ John Turner, Lloyd George's Secretariat, Cambridge University Press
- ^ David French, The Strategy of the Lloyd George Coalition, 1916-1918, Oxford Universoty Press | Academic
- ^ Grigg John, Churchill and Lloyd George, Oxford Scholarship Online