נוה דקלים

התנחלות לשעבר ברצועת עזה

נוה דקלים היה יישוב קהילתי דתי והתנחלות במרכז גוש קטיף והגדול ביותר בו, אשר פונה במסגרת תוכנית ההתנתקות. כונה גם בשם "בירת גוש קטיף".

נוה דקלים (יישוב לשעבר)
בניין ישיבת ההסדר נוה דקלים במאי 2005 אדריכל: גרשון שבח
בניין ישיבת ההסדר נוה דקלים במאי 2005
אדריכל: גרשון שבח
מדינה ישראלישראל ישראל
שפה רשמית עברית
תאריך ייסוד 1983
סיבת נטישה תוכנית ההתנתקות
תאריך נטישה 19 באוגוסט 2005
דת יהודים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 2,636 (2004)
קואורדינטות 31°21′24″N 34°16′30″E / 31.356666666667°N 34.275°E / 31.356666666667; 34.275 
אזור זמן UTC +2
שלט הכניסה ליישוב נוה דקלים

היסטוריה

עריכה

בינואר 1979 נקבע שם המקום כ"אמבר", על ידי ועדת השמות הממשלתית. החלטה זאת בוטלה לאחר מספר שנים[1]. היישוב נוה דקלים נוסד בכ"א בטבת ה'תשמ"ג (1983) באופן רשמי, אך כבר באב תשמ"ב 1982 הגיעה המשפחה הראשונה שגרה בקרוואן. לאחר 3 חודשים הגיע המשפחה השנייה ולאחר כשנה שאר המשפחות. היישוב היה ממוקם ברצועת עזה על דיונות חול הצופות אל הים, צמוד לרצועת החוף של חבל עזה. היישוב הוקם על שטחים לא מיושבים, שכן החולות הללו כונו דיונות המוות, דיונות שלא צמח בהן מאומה. שמו הוא תרגום לא מדויק לעברית של שם העיירה הפלסטינית דיר אל-בלח.

עד לפינויו במסגרת תוכנית ההתנתקות, ב-19 באוגוסט 2005 התגוררו ביישוב כ־500 משפחות, והוא היה הגדול ביישובי גוש קטיף. אוכלוסייתו מנתה כשליש מתושבי הגוש, הוא היווה מרכז עירוני לכל תושבי הגוש. לכן נהגו לכנותו "בירת גוש קטיף". ביישוב היו ממוקמים המוסדות המרכזיים והשירותים הניתנים לתושבי הגוש - משרדי המועצה האזורית, שירותי דת ובריאות, מרכז מסחרי, מתנ"ס, ספרייה אזורית, תחנת משטרה וכיבוי אש, בית העלמין של גוש קטיף ואזור התעשייה נוה דקלים.

ביישוב פעלו מוסדות חינוך רבים - מעונות, גני ילדים, בית ספר אזורי (בית הספר נאות קטיף), אולפנה, ישיבת ההסדר נוה דקלים), הישיבה הגבוהה תורת החיים, בית חב"ד ומדרשת טהר לבנות. ביישוב פעלו שתי תנועות נוער - בני עקיבא ואריאל ובהן מאות חניכים, וכן גמ"חים רבים לצרכים שונים.

מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ועד לפינויו, ספג היישוב למעלה מ-6,000 פצצות מרגמה וטילי קסאם שירו לעברו פעילי חמאס[2]. ביולי 2005, מעט לפני יישומה של תוכנית ההתנתקות, נפצעו שניים מפצצת מרגמה[3].

פינוי היישוב במסגרת תוכנית ההתנתקות

עריכה

נוה דקלים פונה יחד עם שאר יישובי גוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, עליה החליטה ממשלת ישראל בשנת 2004[4].

בתאריך 13 ביולי 2005 נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים ישראליים שאינם תושביו הקבועים. בתחילת מבצע יד לאחים, ביום ב' 15 באוגוסט 2005, נמצאו ביישוב בנוסף על תושביו המקוריים כאלפיים אזרחים ישראליים שאינם מתושבי הגוש, אשר כונו "מתגברים" ו-"שוהים בלתי חוקיים"[5]. שערי היישוב נחסמו בפני רכבי צה"ל, כך שלא היה ביכולתם להעביר מכולות לתושבים המעוניינים לארוז את חפציהם. למחרת, 16 באוגוסט לפנות ערב, ריתכו כוחות צה"ל את השער הראשי של היישוב ואלפי חיילים צעדו ברחובותיו. הפגנות המתגברים וחלק מהתושבים הקשו על פינוי התושבים שביקשו להימנע מפינוי בכוח, ופינוים נמשך לתוך הלילה. עם שחר יום ד' (17 באוגוסט 2005) החל פינוי כוחני של יתר התושבים והמתגברים, שנמשך עד יום ו' לפנות בוקר (19 באוגוסט 2005). ביום ד' אחר הצהריים פונתה ישיבת נוה דקלים וביום ה' לפנות ערב פונו בתי הכנסת האשכנזי והספרדי, בהם התבצרו כ-1500 נשים וגברים[6].

מנהלת סל"ע לא מצאה פתרונות דיור לקהילת היישוב המפונה, בטווח הזמן הקצר או הארוך. כתוצאה מכך, פוזרו המשפחות בעשרות בתי מלון ואתרי קרווילות. כיום נמצאות כ-230 משפחות באתר הקראווילות ובבתי קבע בניצן. כ-100 ביד בנימין, ו-60 ביישוב החדש בני דקלים (גבעת חזן) שבחבל לכיש. משפחות רבות נוספות מפוזרות ברחבי הארץ, כרבים מתושבי הגוש האחרים.

בשנת 2007 פתחה אוניברסיטת אל-אקצא קמפוס באזור שהיה המרכז המסחרי של נוה דקלים[7].

קישורים חיצוניים

עריכה


הערות שוליים

עריכה
  1. ^ רשימת שמות מאת ועדת השמות הממשלתית, ילקוט הפרסומים 3165, 24 בפברואר 1985, עמ' 1491
  2. ^ Waiting For a Miracle, ‏11 באוגוסט 2005 (באנגלית)
  3. ^ Violence flares up in Gaza Strip, ‏17 ביולי 2005 (באנגלית)
  4. ^ יאיר אטינגר, לתושבי נוה דקלים יש תוכנית ל"יום שאחרי": עיר אוהלים, ללא סיוע הממשלה, באתר הארץ, 1 ביוני 2005
  5. ^ יובל אזולאי,ניר חסון,עמוס הראל,יואב שטרן,יהונתן ליס,יובל יועז, כוח צה"ל בנוה דקלים נערך לפינוי התושבים; 20 מסתננים נעצרו כשחסמו את הכביש הראשי ביישוב, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2005
  6. ^ ניר חסון, היום האחרון של נוה דקלים: בתי הכנסת פונו ב-4 שעות, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2005
  7. ^ גדעון לוי, מראה מעל הגשר, באתר הארץ, 24 בינואר 2006