ויקיפדיה

גדעון לוי

עיתונאי "הארץ"

גדעון לוי (נולד ב-2 ביוני 1953) הוא עיתונאי ופובליציסט ישראלי המזוהה עם השמאל הרדיקלי, חבר מערכת היומון "הארץ".

גדעון לוי
גדעון לוי, 2011
גדעון לוי, 2011
לידה 2 ביוני 1953 (בן 69)
תל אביב-יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1978–הווה (כ־45 שנים)
עיסוק עיתונאי ופובליציסט
מעסיק הארץ
תחום סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני
פרסים והוקרה
קישורים חיצוניים
טוויטר levy_haaretz
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בעל טור שבועי בשם "אזור הדמדומים", המסקר מאז שנת 1988 את האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, בדגש על השפעת פעולותיה של מדינת ישראל, ובעיקר של צה"ל ושל המתנחלים, על אוכלוסייה זו. על פעילותו העיתונאית זכה לוי בכמה פרסים, ומאידך ספג ביקורת קשה. מופיע בטלוויזיה בישראל כמראיין, כחבר פאנל וכמשתתף בתוכניות דוקו-ריאליטי.

ביוגרפיה

גדעון לוי הוא הבכור משני בנים במשפחה. אמו, תיאה, במקור מצ'כיה, הגיעה לקיבוץ בארץ במבצע הצלה של ילדים. אביו, ד"ר היינץ (צבי) לוי, נולד בעיירה זאץ שבחבל הסודטים והיה משפטן ובן התרבות הגרמנית. לאחר השתלטות הנאצים עלה לארץ ישראל בספינת המעפילים טייגר היל, האחרונה שהגיעה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סבו וסבתו של לוי נספו בשואה.[1][2] הזוג התגורר ברחוב שטנד בתל אביב, שם למד לוי בבית הספר התיכון עירוני א'.[3] בנעוריו, לאחר מלחמת ששת הימים, טייל עם הוריו ברחבי יהודה ושומרון וביקר במערת המכפלה, בכותל המערבי ובקבר רחל. על תקופה זו כתב: "הייתי חלק מהאורגיה הלאומנית הדתית הגדולה של ישראל, שהחלה אז ומעולם לא נגמרה."[4]

בשלהי שנות השבעים ובראשית שנות השמונים היה עורך וכתב בגלי צה"ל. בשנים 1978–1982 היה דוברו של שמעון פרס, וסייע לו לצד יוסי ביילין ובועז אפלבאום.[5][6] הוא ליווה את פרס גם במערכת הבחירות הסוערת של 1981.[7]

בנוסף לעבודתו כעיתונאי, הוא מלמד במכללה החברתית-כלכלית ובבית הספר "מנשר לאמנות". כן הוא משתתף בעצרות של ארגוני שמאל.[8]

בין השנים 1985 ו-1995 היה נשוי לעיתונאית שרית ישי. לזוג נולדו שני ילדים, אחד מהם נפטר בינקותו.[9] לאחר שזה נפטר אימצו את בנם השלישי, אורי. כיום מתגורר לוי ברמת אביב עם חברתו העיתונאית השוודית קתרין אורמסטד.[10]

אזור הדמדומים

לוי נוהג מדי שבוע, ברציפות מאז 1988, לצאת לשטחים, בתחילה בליווי הצלם מיקי קרצמן ולאחר מכן הצלם אלכס ליבק, ולתעד את יחסה של ישראל לאוכלוסייה הפלסטינית, כפי שהוא נראה מנקודת המבט של הפלסטינים (בדרך כלל נקודת המבט של הפלסטיני הבודד או המשפחה הפלסטינית שבה עוסקת הכתבה). בלשונו של לוי, הוא בא "לספר את הסיפור כפי שהוא מתגלה לעיניי ולצערי, לא מתגלה לעיני מרבית הישראלים, שלא יודעים או לא רוצים לדעת מה קורה בשטחים".[11] לוי תיאר את מטרת כתיבתו:

אני כותב בעיתון ישראלי, לישראלים, לא לפלסטינים. אני כותב לישראלים שרוצים לקרוא על מה שעובר על העם הפלסטיני שתחת הכיבוש הישראלי. אני כותב את הדברים מנקודת ראות ישראלית, שלא לומר מנקודת ראות פטריוטית בעיני עצמי. אני כותב בעיקר על מה שאנחנו מעוללים להם, לא כדי לעזור להם, לא כדי לעזור למישהו, אלא רק כדי שנדע.[12]

בסדרת מאמריו "אזור הדמדומים" מתבונן לוי במצבים אליהם מגיעים הפלסטינים בשל המלחמה והמאבקים הפוליטיים. לוי סוקר את התוצאות האנושיות של העימות הישראלי-ערבי בצד הפלסטיני. מרבית מאמריו עוסקים באזרחים חפים מפשע לטענתו שנקלעו באקראי לזירות קרב בין כוחות הביטחון הישראלים לחמושים פלסטינים. לוי בוחן ומסקר בעין ביקורתית חלק מפעולותיה של ישראל בשטחי יהודה, שומרון, ובעבר גם ברצועת עזה - הריסת בתים, פגיעה ברכוש, פציעה במזיד ובשוגג, טיפול רפואי שנמנע, חוויית העקירה והפליטוּת של פלסטינים.

גדעון לוי אינו דובר ערבית, שפתם של מושאי כתיבתו ועל כן מסתייע במתורגמנים מקומיים. כאשר נשאל על כך אמר: "זה המחדל הגדול שלי. היה לי מורה פרטי ובמשך שנה הצלחתי לקלוט רק מילה אחת, שהיא 'תודה' (שגם ידעתי אותה לפני כן)".[11] מבקריו טוענים כי דיווחיו לוקים בחסר בעקבות זאת.[13][14]

כלפי הטענה שהוא מאמץ את גרסת מרואייניו ללא בדיקה אמר:

”שקרים מופצים לצערי, משני הצדדים. אבל, כשאני עומד מול מיטת תינוק פלסטיני שחייל ירה בו, או מול יולדת שאיבדה את ולדה, [משום שצה"ל] לא נתן לה לעבור, או כשאני עומד במחסום קלנדיה, ורואה איך נוהגים החיילים בזקנים, שיכלו להיות סביהם וסבתותיהם - אין עוד שאלה מי דובר אמת ומי משקר”.[11]

בביקוריו התכופים ביהודה ושומרון לפגישות עם מרואייניו יש סכנת חיים, עליה אמר לוי: "הסכנה עדיין מצדיקה את מה שנראה בעיניי, כמשימה עיתונאית חשובה שלא לומר, קדושה".[11] דוגמה לסכנה זו היא מקרה שבו ירו חיילי צה"ל לעבר מונית ממוגנת שבה נסע סמוך לטולכרם.[15]

בשנת 2004 קיבץ לוי את סדרת מאמריו "אזור הדמדומים" בין השנים 1988–2003 לספר בשם "אזור הדמדומים - חיים ומוות תחת הכיבוש הישראלי", בהוצאת בבל.

בדצמבר 2014 עוכב לחקירה במשך שעות אחדות, יחד עם הצלם אלכס ליבק, בחשד של הפרת צו אלוף (על כניסתם לכפר בשטח A) והעלבת חייל.[16]

כתיבה פובליציסטית

בנוסף לטורו השבועי, "אזור הדמדומים", מפרסם לוי מאמרים בעמוד הדעות של "הארץ", וגם בהם הוא מרבה להתריע על עוולות הכיבוש. עם זאת, בטורים אלו הוא עוסק גם בסוגיות אחרות המעניינות את החברה הישראלית, לדוגמה נושאי החינוך, הקמפיינים הפוליטיים ואף טורים שהעלו על נס את האמפתיה שהפגינו הגשש החיוור לחלשים בחברה, טור שפורסם בימים שלאחר מותו של ישראל פוליאקוב.

ביקורתו על פעולות צה"ל

לוי מרבה למתוח ביקורת על פעולות צה"ל.דוגמה לכתיבתו הפובליציסטית בנושא זה הם דבריו בפתח מאמרו העוסק במבצע גשמי קיץ:

דגל שחור משחור מתנוסס מעל לפעולה ה"מתגלגלת" בעזה. ככל שהפעולה "מתגלגלת" יותר, הדגל משחיר והולך. "גשמי הקיץ" שאנו מנחיתים על רצועת עזה אינם רק חסרי תוחלת, אלא בראש וראשונה בלתי לגיטימיים בעליל. לא לגיטימי לנתק 750 אלף בני אדם מזרם החשמל; לא לגיטימי להרוס גשרים ותשתיות; לא לגיטימי לקרוא לכ-20 אלף תושבים לברוח מבתיהם ולהפוך את עיירתם לעיירת רפאים; לא לגיטימי לחדור לשמים הטריטוריאליים של סוריה; ולא לגיטימי לחטוף חצי ממשלה ורבע פרלמנט.

מדינה שנוקטת צעדים כאלה אינה מבחינה עוד בינה לבין ארגון טרור. ככל שמחריפים הצעדים הללו ונעשים מפלצתיים (ומטופשים) יותר, כך נשמט כליל הבסיס המוסרי שלהם ומתחזק הרושם שממשלת ישראל איבדה את עשתונותיה. עכשיו צריך לקוות שהפוגת סוף השבוע, אם ביוזמת מצרים ואם ביוזמת ראש הממשלה - ובכל מקרה למורת רוחם של רוני דניאל וצה"ל, תביא לשינוי כיוון רדיקלי.[17]

במהלך מבצע עופרת יצוקה תקף לוי בחריפות, החל מיומו הראשון של המבצע, את מדיניותה של ממשלת ישראל.[18] מעל דפי עיתונו התווכחו איתו על כך גיורא רום[19] וא.ב. יהושע.[20][21] כך למשל כתב לוי על תחילת ההפצצה האווירית המסיבית של מבצע עופרת יצוקה:

”בכמה שעות של צהרי יום שבת זרע צה"ל בעזה הרג והרס בממדים שפגיעות הקסאמים בכל שנותיהם לא התקרבו אליהם, ומבצע "עופרת יצוקה" רק בראשיתו. שוב תגובותיה האלימות של ישראל, גם אם יש להן צידוק, חורגות מכל פרופורציה, חוצות כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה”[18]

בהמשך תקף לוי את היציאה למלחמה בעזה, ואת פעולות צה"ל אותן הגדיר כפשעי מלחמה ותיאר את המבצע ככישלון של ישראל.

במהלך מבצע צוק איתן מתח ביקורת חריפה על טייסי חיל האוויר הישראלי בכתבתו "הרעים לטיס". בכתבה זו כתב: "הם גיבורים על חלשים, הכי חלשים, חסרי הישע שאין להם לא חיל אוויר ולא הגנה אווירית, בקושי עפיפון", והוסיף "איך אתה ישן בלילה, הטייס? האם ראית את תמונות ההרג וההרס שזרעת — בטלוויזיה, ולא רק דרך הכוונת?".[22] מאמר זה ספג גינויים חריפים, כולל מאנשי שמאל מתון. בעקבות איומים על חייו, הוצמדה ללוי אבטחה.[23] תלונות למועצת העיתונות על כתיבתו במהלך המבצע נדחו על ידי היועץ המשפטי של מועצת העיתונות, אילן שדי, ועל ידי נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר.[24]

ב-1 באפריל 2018, בעקבות צעדת השיבה הגדולה, שביומה הראשון נהרגו 16 פלסטינים, עשרה מהם מחבלים, פרסם ב"הארץ" מאמר בו כינה את צה"ל "צבא הטבח לישראל".[25]

התייחסותו לטרור הפלסטיני

בהתייחסו לפיגועים שביצעו פלסטינים בישראלים, מרבה לוי לציין פעולות שביצעה ישראל כלפי הפלסטינים ולהקביל ביניהם. למשל, בעקבות הפיגוע בישיבת מרכז הרב כתב:

דבר כמובן לא יכול בשום פנים להצדיק את ההרג הנורא של נערים בספרייה, אבל מן הראוי לזכור, גם בשעה קשה זאת, מה הצמיחה הישיבה הזאת ... במרכז הרב צמחו הרבנים שהובילו את המהלך הכי נפסד בתולדות הציונות. מרבית מחוללי הימין ההזוי ומחרחרי השנאה לערבים באו מספינת הדגל הזאת.[26]

בתגובה על פיגועי הטרקטורים בירושלים כתב לוי מאמר המאשים את ישראל בהכנסת השימוש בדחפורים כאמצעי לחימה:

ישראל יכולה אולי להמשיך ולטעון שהיא לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון, אבל היא לא יכולה לנהוג באופן דומה בנוגע לאמצעי הרס המוני אחר: הדחפור. הטענה כאילו הטרור אימץ לפתע נשק מקורי, פיגוע השופל, "אופנה חדשה" בלשון השר לביטחון פנים, שוב מעידה כמה נוח לנו להציג תמונה חד צדדית. ... אל תגידו שהדחפורים שלנו רק הורסים ולא הורגים. מה הרג את פעילת השלום רייצ'ל קורי אם לא דחפור שנהגו ראה אותה, על פי העדויות, לפני שמחץ אותה למוות? ומי מחץ למוות את בני משפחת שובי בקסבה בשכם סבא, שתי דודות, אמא ושני ילדים - שנמעכו תחת הדחפורים? ומי הרג את ג'מאל פאיד הנכה במחנה ג'נין, שרק כיסא הגלגלים שלו נמצא תחת הריסות ביתו וגופתו מעולם לא נמצאה? לא טרור-דחפור?

הפלשתינאים גילו את הדחפור באיחור ניכר. מה שטוב לנו, טוב להם. ואיך מציעים מומחי הביטחון שלנו להילחם באופנה החדשה? הריסת בתי המחבלים. בדחפורים, כמובן.[27]

בריאיון שנתן לוי לקול ישראל בעקבות הלינץ' שנעשה בשני חיילים ישראלים אשר נכנסו בטעות לרמאללה הוא אמר כי הלינץ' היה מחריד אולם מיד לאחר מכן הזכיר כי הגופה הראשונה שצולמה כשהיא נזרקת מחלון הייתה גופת פלסטיני שנזרקה על ידי יהודים, לאחר פיגוע בבית שאן לפני 26 שנה, ואז הוסיף: ”בל נשלה את עצמנו שאנחנו צדיקים מוחלטים... הם עם כבוש שנלחם על חירותו. אנחנו עם כובש שיושב במדינתו ברווחה ובחוזק”.

ב-2013 כתב בטור ב"הארץ" שהוא מחכה למרד אלים של הפלסטינים וערביי ישראל כנגד המשטר הישראלי בטענה שהוא אכזרי יותר מהמשטר של לוב וסוריה.[28]

פעמים אחדות הביע הבנה למניעי הטרור הפלסטיני. דוגמאות:

  • ב-15 ביוני 2014 טען שחטיפת שלושת הנערים נבעה מיחסה הנוקשה של ישראל לאסירים הפלסטינים ומהייאוש שבא עקב הפסקת התהליך המדיני.[29]
  • בעקבות רצח תינוקת יהודית בפיגוע דריסה בירושלים פרסם לוי מאמר שבו תיאר את האלימות הפלסטינית בירושלים כמחאה מתבקשת על "האפרטהייד הישראלי".[30]
  • לאחר פיגוע הירי בצומת עפרה בדצמבר 2018, שבו נרצח עובר, כתב לוי: "אין לי סימפתיה לאנשים שמספסרים באסונות. אין לי סימפתיה לגזלנים. אין לי סימפתיה למתנחלים. אין לי סימפתיה למתנחלים, גם כשפוקדים אותם אסונות. אשה הרה נפצעת, ולדה מת מפצעיה, מה נורא מזה; הנסיעה בכבישיהם מפחידה, ההתנגדות האלימה לנוכחותם מתגברת — ואין בי שום סימפתיה לאסונם. לא חמלה ולא הזדהות."[31]

ב-2016 הצדיק לוי את שרת החוץ השוודית מרגוט וולסטרם והאשים את ישראל בהוצאה להורג ללא משפט של פלסטינים שביצעו פיגועים נגד ישראלים.[32]

ביקורת על אופן התעסקות השמאל הציוני בדמותו של נתניהו ומשפחתו

בינואר 2010, כאשר "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" השתלחו בשרה נתניהו, יצא לוי נגדם, וכתב "הטיפול הציבורי בה נגוע ביותר משמץ של שוביניזם גברי מאוס".[33]

החל מסוף שנת 2018, החל לוי להוביל קו המבקר את ההתעסקות האובססיבית לטענתו בבנימין נתניהו. לשיטתו, לאיש יש יתרונות וחסרונות רבים, והעיסוק בו מונע התעסקות בנושאים חשובים שעל סדר היום. כך, אף שהוא אינו מתומכיו, לוי מסביר כי הוא מעדיף את נתניהו על-פני החלופות המוצעות של השמאל הציוני, אותו מאשים בהיותו חלול וחסר כיוון.[34]

נושאים נוספים

לוי הביע כמה פעמים תמיכה בחרם על ישראל ובקמפיין ה-BDS, בנימוק שזהו הסיכוי היחידי לגרום לישראל להפסיק את הכיבוש.[35]

ב-2018, בעקבות פרשת האנטישמיות במפלגת הלייבור הבריטית, הביע לוי תמיכה בג'רמי קורבין.[36]

לאחר הבחירות לכנסת העשרים ושלוש ועל רקע התפרצות נגיף הקורונה בישראל תמך בהצטרפות של בני גנץ ומפלגתו, "חוסן לישראל", לממשלה בראשות בנימין נתניהו.[37]

ב-2020 התייחס לוי לדברי בצלאל סמוטריץ' שהילודה הבדואית היא "פצצת זמן". לוי הגיב אמר שמתנחלים מולידים יותר מבדואים ועורר סערה כשקרא לנעול את הרחם של נשות המתנחלים.[38]

לעיתים קרובות הוא מבטא בכתיבתו עמדות נון-קונפורמיסטיות, חלקן נדירות גם בקרב השמאל, כגון הגנה על זכויות החרדים ברמת אביב, זכויות האסיר יגאל עמיר, תמיכה במעשהו של חננאל דיין שבחר שלא ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל[39] ועוד.

בטלוויזיה

לוי היה שותפו של חיים יבין בסדרה התיעודית "גחלת לוחשת" על עליית יהודי ברית המועצות.

בנוסף לכתיבתו ב"הארץ" עסק לוי בראיונות טלוויזיוניים בערוץ 3 של הטלוויזיה בכבלים. על סגנונו כמראיין אמר "אני משתדל להקשיב ולא להקשות, לא כשהמרואיין הוא רחבעם זאבי או יהודה עציון ולא כשהוא חיים הנגבי או אורי אבנרי".[11] בשנת 1998, לפני הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, ראיין לוי את אהוד ברק במסגרת תוכניתו ב"תבל". בריאיון זה שאל לוי את ברק מה היה עושה לוּ נולד פלסטיני. ברק ענה כי "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור". ריאיון זה הוא בין הנודעים שערך לוי, בשל הסערה שעוררה התבטאות זו של ברק.

השתתף כחבר פאנל בתוכנית האקטואליה "מועצת החכמים" של ערוץ 10.

בשנת 2012 נמנה עם משתתפי סדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברים"[40] ביחד עם זוגתו קתרין אורמסטד שצעירה ממנו ביותר מ-20 שנה.[10] בשנת 2013 נעשה עליו סרט בבימויו של בילאל יוסף בשם "נגד הזרם" ("Going Against the Grain") עבור ערוץ אל-ג'זירה.[41]

ב-2015 השתתף בתוכנית הדוקו-ריאליטי "הקודחים".

נאומים פומביים

במרץ 2011 השתתף גדעון לוי ב-"שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך בטריניטי קולג' באירלנד. בנאום שנתן באירוע זה ביקר לוי בחריפות את מדינת ישראל. לוי טען כי "מפעל ההתנחלויות הוא פשע" והשווה בין הכיבוש הישראלי של השטחים למשטרי העריצות בעולם הערבי.[42] לוי אף אמר כי "המשטר הישראלי מושחת מבחינה מוסרית" וטען כי לישראלים אין נקיפות מצפון בגין הכיבוש בגלל הדה-הומניזציה והדמוניזציה שעושה התקשורת הישראלית לפלסטינים.[42]

הפולמוס סביב כתיבתו

כתיבתו של לוי מעוררת פולמוס נרחב, הבא לידי ביטוי בתגובות חוזרות ונשנות למאמריו במדורי המכתבים למערכת של "הארץ", כמו גם באמצעי תקשורת אחרים. מספר מבקרים האשימו את לוי בכך שלא גינה את הטרור הפלסטיני כנגד ישראל, או אף הצדיק אותו.[43][44][45] שבועון החדשות הגרמני "דר שפיגל" כתב על לוי שהוא "הפרשן (הישראלי) הרדיקלי ביותר" וטען שהוא הסיבה העיקרית שניתנה על ידי קוראי "הארץ" לביטול מנויים לעיתון.[46] לוי עצמו חיזק טענה זו כאשר אמר כי במשרדי עיתון "הארץ" קיים תיק עבה ובו הודעות מקוראים קבועים של העיתון על ביטול מנויים בעקבות קריאת הכתבות שלו.[47] בין מבטלי המנוי לעיתון היו גם עיתונאים ואנשי ציבור דוגמת עירית לינור שטענה כי "הארץ" הפך לעיתון שמאלני רדיקלי, אנטי-ציוני ובעל אג'נדה פרו-פלסטינית. כדוגמה לדבריה היא הזכירה את לוי עליו כתבה:

”כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד. בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים”.[14]

עמוס שוקן, המו"ל של "הארץ" התייחס לכתיבתו של לוי (במענה לביקורת של עירית לינור):

”את דיווחיו של גדעון לוי צריך, לדעתי, לקרוא בעיקר כתיאור השפעת הכיבוש הישראלי בשטחים על חיי הפלשתינים. אני מקווה מאוד שהוא כן ייסע מאה מטר להציל חייו של מתנחל, אבל עד שיעמוד במבחן הזה אני מוכן להסתפק בכתבות שלו. לדעתי חובתו של כל אזרח ישראלי לדעת את הדברים האלה, ואין, לדעתי, בכתיבה הזאת או בפרסום הדברים האלה שום דבר שמאלני רדיקלי או אנטי-ציוני. יש שם אנשים, יש להם חיי יום-יום מזופתים, והכיבוש הישראלי הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם”.[14]

על יחסו של לוי ללינץ' ברמאללה פרסם העיתונאי נחום ברנע מאמר ביקורת באתר "העין השביעית" בשם "מבחן הלינץ". הוא כתב כי אירועי אוקטובר 2000 היו ללוי "שעה של מבחן משולש: איזה עיתונאי אתה? איזה בן-אדם אתה? איזה ישראלי אתה...? לוי קפץ בקושי מתחת לרף".[48]

יש שביקרו את לוי על אמינות כתבותיו. למשל, בדצמבר 2005 פרסם לוי את סיפור "נוהל חמור", ובו כתב ששוטרי מג"ב התעללו בפלסטיני למוות על ידי קשירתו לחמור. העיתונאי אמנון דנקנר כתב שמדובר בסיפור שלא היה ולא נברא. על לוי נמתחה ביקורת שלא חזר בו ולא התנצל על הפרסום המוטעה. דנקנר ציין עוד מקרה שבו חזר לוי על טענה נגד צה"ל, אף על פי שאף היא הופרכה.[49]

הפובליציסט בן-דרור ימיני פרסם מאמר ביקורת חריף על לוי בו הוא טוען לשקרים שאמר לוי בריאיון לעיתון זר,[50] לוי השיב על ביקורתו של ימיני במאמר תגובה בו הוא מתייחס לטענותיו של ימיני.[51] בן-דרור ימיני השיב על תגובתו של לוי במאמר תגובה שבו סיפק חיזוקים לטענותיו הקודמות.[52] ימיני מבקר באופן שיטתי את לוי והשווה אותו לפוליטיקאי הבריטי ג'ורג' גאלווי.[53] ימיני קובל רבות על לוי גם בספרו "תעשיית השקרים", שבו הוא טוען כי חלק ניכר מהדה-לגיטימציה של מדינת ישראל מקורה בסילוף האמת פרי עטו של לוי.

בלוגרים רבים מקצווי הקשת הפוליטית התייחסו לספרו "אזור הדמדומים".[54][55]

בנובמבר 2013 נזף בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות ב"הארץ" ובגדעון לוי, על מאמר של לוי שבו טען שהרצח בסניף בנק הפועלים בבאר שבע נעשה בהשפעת שירותו של הרוצח במשמר הגבול,[56] אולם בית הדין לערעורים של המועצה הפך את ההחלטה מספר שבועות לאחר מכן בקובעו כי חופש הביטוי נועד "לאפשר גם הצגה של תזות קיצוניות, מקוממות ומרגיזות".[57]

בעקבות מאמרו "הרעים לטיס" בזמן מבצע צוק איתן, ביטלו 1,600 קוראים את מנויים על "הארץ".[58]

באוגוסט 2015 פרסם לוי מאמר ביקורת על יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג,[59] שבעקבותיו החלה התנצחות בין השניים, שתוארה בידי עיתונאי "הארץ" בני ציפר.[60]

פרסים

לוי זכה בכמה פרסים ישראליים ובינלאומיים, בהם:

פרס סוקולוב

גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה לשנת 2021[63][64]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: גדעון לוי
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גדעון לוי

גדעון לוי מספר על עצמו:

הערות שוליים

  1. ^ גדעון לוי, אבא שלי לא נאצי, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2012
  2. ^ גדעון לוי, סיפורו של אבי הניצול, באתר הארץ, 19 באפריל 2012
  3. ^ גדעון לוי, אזור הדמדומים - 100 בהיסטוריה, באתר הארץ, 10.4.2009
  4. ^   גדעון לוי, חמישים השנים הראשונות, באתר הארץ, 1 ביוני 2017
  5. ^ גדעון לוי, מיקי קרצמן, אזור הדמדומים | זה היה ביתי, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2008
  6. ^ מיכל מירון-שקד, נערי פרס, מעריב, 26 בדצמבר 1980
  7. ^ גדעון לוי, העגבנייה הראשונה, באתר הארץ, 20 ביולי 2007
  8. ^ דוגמה: לוחמים לשלום: ערב לציון שנה למלחמה בעזה
  9. ^   שרי מקובר-בליקוב, מאז שהלכת, באתר "ידיעות אחרונות", 10 באפריל 2019
  10. ^ 1 2 קרן נתנזון ויץ, הכל בגלל האהבה, באתר Xnet‏, 5 באוגוסט 2012
  11. ^ 1 2 3 4 5 מערכת ynet, סיכום המפגש עם העיתונאי גדעון לוי, מתאריך 26.2.2002, באתר ynet
  12. ^ גדעון לוי, העיתונאי מחפש משמעות, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2001
  13. ^ גדעון לוי, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
  14. ^ 1 2 3 מרב יודילוביץ', עירית לינור: "הארץ" - לא ציוני, באתר ynet, 25 באפריל 2002
  15. ^ גלית יצחק ומירב לוי, טול כרם: חיילים ירו למונית ישראלית בה ישב העיתונאי גדעון לוי, 11 באוגוסט 2002, אתר חדשות מחלקה ראשונה
  16. ^ גדעון לוי עוכב לחקירה לאחר שנכנס ללא אישור לשטח פלסטיני, באתר גלי צה"ל, 22 בדצמבר 2014
      גדעון לוי, מי יורק על מי, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2014
  17. ^ גדעון לוי, דגל שחור, באתר הארץ, 2 ביולי 2006
  18. ^ 1 2 גדעון לוי | בריון שכונתי מכה שוב, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2008
    גדעון לוי | טייסינו לא שבו בשלום, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2008
    גדעון לוי | נהר של דם עד עזה, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
    גדעון לוי | עוד סיבוב אחד ודי, באתר הארץ, 8 בינואר 2009
    גדעון לוי | כשהתותחים ישתתקו, באתר הארץ, 12 בינואר 2009
    גדעון לוי | משחק ילדים, באתר הארץ, 15 בינואר 2009
    גדעון לוי | אזור הדמדומים: מ-ל-ח-מ-ה, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
    גדעון לוי | כישלון ושכול, באתר הארץ, 22 בינואר 2009
  19. ^ גיורא רום, גיורא רום | על מה חושב הטייס, באתר הארץ, 4 בינואר 2009
  20. ^ א.ב. יהושע, א.ב. יהושע | מכתב גלוי לגדעון לוי, באתר הארץ, 16 בינואר 2009
  21. ^ גדעון לוי, גדעון לוי | תשובה גלויה לא.ב. יהושע, באתר הארץ, 18 בינואר 2009
  22. ^   גדעון לוי, הרעים לטיס, באתר הארץ, 14 ביולי 2014
  23. ^ "גדעון לוי מגיב לסערה: 'לא מתחרט לרגע על דבריי'", כתבה בערוץ 2, 17 ביולי 2014
  24. ^   נתי טוקר, דורנר דחתה תלונות נגד גדעון לוי: "חופש הביטוי נועד להגן על דעות חריגות", באתר הארץ, 19 באוגוסט 2014
  25. ^   גדעון לוי, צבא הטבח לישראל, באתר הארץ, 1 באפריל 2018.
  26. ^ גדעון לוי, לימין שור, באתר הארץ, 8 במרץ 2008
  27. ^ גדעון לוי, אופנת קאטרפילר, באתר הארץ, 24 ביולי 2008
  28. ^   גדעון לוי, מחכה להתקוממות פלסטינית, באתר הארץ, 4 ביולי 2013
  29. ^   גדעון לוי, ישראל הזמינה את החטיפה, באתר הארץ, 15 ביוני 2014
  30. ^   גדעון לוי, ירושלים בירת האפרטהייד, באתר הארץ, 23 באוקטובר 2014
  31. ^   גדעון לוי, אין בי סימפטיה לכאבם של המתנחלים, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2018
  32. ^   גדעון לוי, כן, הוצאות להורג, אלא מה?, באתר הארץ, 17 בינואר 2016
  33. ^ גדעון לוי | שרה ונפתול, באתר הארץ, 23 בינואר 2010
  34. ^ למשל:   גדעון לוי, מאזן ביניים: לנתניהו יש גם זכויות, באתר הארץ, 6 במאי 2021;
      גדעון לוי, עם משפחת נתניהו אצל ציפר בסלון, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2021
  35. ^   גדעון לוי, חרם כלכלי למניעת שפיכות דמים, באתר הארץ, 14 ביולי 2013;   גדעון לוי, רק BDS, באתר הארץ, 1 במאי 2016
  36. ^   גדעון לוי, ג'רמי קורבין הוא קורבן, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2018
  37. ^   גדעון לוי, גנץ צריך להיות אמיץ, להיכנע ולהצטרף לנתניהו, באתר הארץ, 22 במרץ 2020
      גדעון לוי, הבחירה של גנץ נכונה ואמיצה, באתר הארץ, 29 במרץ 2020
  38. ^ גדעון לוי: לנעול את הרחם של נשות המתנחלים, באתר סרוגים, ‏2020-06-14
  39. ^ גדעון לוי, צבא העם או צבא הרמטכ"ל, באתר הארץ, 7 במאי 2006
  40. ^ גדעון לוי, אמת דיברתי - למה התחברתי למחוברים, באתר הארץ, 6 ביולי 2012
  41. ^   Going Against The Grain, סרטון באתר יוטיוב
  42. ^ 1 2 יוסי ניסן, ‏גדעון לוי: "ההתנחלויות - פשע; ישראל מנותקת מהמציאות", באתר גלובס, 15 במרץ 2011
  43. ^ דלית הלוי, השראה לתעמולת חמאס: גדעון לוי באתר ערוץ 7, 28.7.2008. בכתבה מוזכר ציטוט של מאמר של לוי בנוגע לפיגועי הטרקטור בירושלים באתר החמאס כהצדקה לפיגוע. כמו כן לוי מואשם בכך שלא גינה את הפיגועים
  44. ^ בן-דרור ימיני, סרסורי מצפון, nrg ומצטט את ג. לוי: The IDF has no mercy for the children in Gaza nursery schools
  45. ^ יותם זמרי, גדעון לוי מוכיח שוב שהוא גזען יותר מכולנו, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2014
  46. ^ Problems at Israel's Haaretz: A Newspaper Without a Country
  47. ^ Ha'aretz, Israel's Liberal Beacon The Nation, 6 September 2007
  48. ^ נחום ברנע, מבחן הלינץ', באתר העין השביעית, 1 בנובמבר 2000
  49. ^ אמנון דנקנר, מי כאן הבהמה, באתר nrg‏, 25 ביוני 2006
  50. ^ בן-דרור ימיני ברון תעשיית השקרים, הבלוג של ימיני ב-nrg מעריב, פורסם במקור ב"מוספשבת" של מעריב, 15.10.2010
  51. ^ גדעון לוי, פה קבור הכלב | גדעון לוי עונה לבן דרור ימיני, באתר הארץ, 21 באוקטובר 2010
  52. ^ בן-דרור ימיני, תגובה לגדעון לוי, הבלוג של ימיני באתר nrg מעריב, 22 באוקטובר 2010
  53. ^ בן-דרור ימיני, יש שמאל אחר, הבלוג של בד"י, nrg,‏ 12 ביולי 2013
  54. ^ איתמר רוב, שיט, הלך האליבי
  55. ^ רועי שרון, אזור החרטוטים
  56. ^   בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות נזף ב"הארץ" ובגדעון לוי, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2013
  57. ^   בוטלה הנזיפה ב"הארץ" ובגדעון לוי על מאמר שתקף את משמר הגבול, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2013
  58. ^ המאמר של גדעון לוי פגע כלכלית ב"הארץ", ערוץ 7, 17 בנובמבר 2014
  59. ^   גדעון לוי, מפקד הימ"מ בוז'י הרצוג, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2015
  60. ^   בני ציפר, מה חסר להרצוג שכל כך דחוף לו להתנצח עם גדעון לוי?, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2015
  61. ^ Laureates 2003: Gideon Levy and Daoud Kuttab
  62. ^ גדעון לוי זכה בפרס 75,000 ד' מארגון שבדי: "הוא שביב של תקווה", באתר גלובס, 7 בינואר 2016
  63. ^   עופר אדרת, עיתונאי "הארץ" גדעון לוי זכה בפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה לשנת 2021, באתר הארץ, 14 ביוני 2021
  64. ^ סיכום ישיבת ועדת הפרס

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גדעון_לוי&oldid=35815014"