עמנואל לוינס

עמנואל לוינס (בצרפתית: Emmanuel Levinas;‏ 12 בינואר 1906 – 25 בדצמבר 1995) היה פילוסוף יהודי-צרפתי. הראשון להעניק בכורה לשאלת "האחר" בפילוסופיה.

עמנואל לוינס
Emmanuel Levinas

עמנואל לוינס
לידה	12 בינואר 1906 קובנה, רוסיה
פטירה	25 בדצמבר 1995 (בגיל 89) פריז, צרפת
מקום קבורה	Cimetière de Pantin
מקום לימודים	אוניברסיטת פרייבורג, האוניברסיטה של שטרסבורג
מוסדות	אליאנס, אוניברסיטת פואטייה, סורבון, אוניברסיטת פריבור
מונחה לדוקטורט	Jacques Colette
זרם	פילוסופיה קונטיננטלית, פוסט-אקזיסטנציאליזם, פילוסופיה דיאלוגית
תחומי עניין	אתיקה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה, תלמוד
עיסוק	פילוסוף, אתיקאי, מרצה באוניברסיטה, סופר
הושפע מ	אפלטון, רמב"ם, קאנט, הגל, קירקגור, הוסרל, ברגסון, היידגר, רוזנצווייג, סארטר, בלאנשו, בובר, "מר שושני", בלוך, דרידה
השפיע על	דרידה, סארטר, פינקלקראוט, איריגארי, מריון, אגמבן, באטלר, ליוטאר, בני לוי, באומן, איליץ', רונאל, גליקסמן, ריקר, ברנאר-אנרי לוי, קריצ'לי, סלנקיס, אפשטיין, אופיר, כנען, האחים דארדן
מדינה	צרפת, גרמניה
יצירות ידועות	כוליות ואינסוף, אחרת מהיות, חירות קשה
פרסים והוקרה	פרס בלצן (1989) פרס קרל יאספרס (1983)
צאצאים	Michaël Levinas

ביוגרפיה

נולד ב-1906 בקובנה שבליטא להורים (יחיאל ודבורה) שומרי מסורת. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית ואף שלוינס למד את התנ"ך והשפה העברית, הדגש היה על ההשתלבות בתרבות הכללית כך שהתרבות הרוסית השפיעה עליו רבות. עם פרוץ המהפכה היגרה המשפחה לאוקראינה וב-1920, כשליטא זכתה בעצמאות, שב אליה.

עם סיום לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה עבר לצרפת ולמד בשטרסבורג, תחילה צרפתית ולטינית, ולאחר שנה פילוסופיה. בשטרסבורג פגש לוינס את הסופר מוריס בלאנשו והם הפכו לידידים קרובים. בלאנשו הושפע מלוינס בכתיבתו ואף הקדיש לו כמה מסות, ואילו לוינס חיבר על בלאנשו ספר מיוחד. כעבור שנים, החביא בלאנשו את אשתו ובתו של לוינס במנזר מפני הנאצים.

בשטרסבורג הכיר את כתביו של אנרי ברגסון והחל לקרוא את מחקריו הלוגיים של אדמונד הוסרל, שלא היו מוכרים עדיין בצרפת. ב-1928 עבר ללמוד מפי הוסרל בפרייבורג והשתתף בסמינריון האחרון שלו. על אף שהקשר ביניהם נמשך והוסרל השפיע עליו רבות, העיד לוינס על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר". מרטין היידגר, שהיה עוזרו של הוסרל, פרסם אז את ספרו "הוויה וזמן", והפך לסמכות מרכזית בפילוסופיה החדשה. לוינס האזין לוויכוחים בינו לבין ארנסט קסירר הנאו קנטיאני, ונטה לאמץ את גישתו של היידגר. אחר כך, כששמע על הצטרפותו של היידגר למפלגה הנאצית, הצטער לוינס על כך, וביקר את היידגר והפילוסופיה שלו.

לוינס הפך לאזרח צרפתי בשנת 1930 והחל בקריירה שלו באוניברסיטה. הוא השתתף בחוגים פילוסופיים שונים כמו זה של אלכסנדר קוז'ב שעסק בפנומנולוגיה של הגל, או של גבריאל מרסל, נציג האקזיסטנציאליזם הנוצרי. לפני מלחמת העולם השנייה פרסם רק מעט מאמרים, ביניהם המאמר הכמעט נבואי "על הבריחה", ועוד מאמרים שעסקו בנאציזם שהוגדר על ידו כבר אז כ"ברברי". כמו כן פרסם כמה מאמרים בכתבי עת יהודיים, ביניהם המאמר "על האקטואליות של הרמב"ם".

לוינס גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וב-1940 נשבה, אך נשאר בחיים בשל אמנת ז'נבה שהגנה על שבויי מלחמה. בזכרונותיו מספר לוינס על הכלב "בובי", היחיד שהתייחס לשבויים כבני אנוש. בהומור הוא קרא לו "הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית". בזמן השבי המשיך לוינס לקרוא וללמוד והחל להכין את ספרו "מן הקיום לקיים", שפורסם ב-1947. כששוחרר ושב לצרפת גילה שכל משפחתו בליטא, הורים ושני אחים, נרצחה על ידי הנאצים.

לוינס התמנה למנהל בית ספר למורים של "אליאנס" בפריז, תפקיד שאותו מילא עד שהתקבל להוראה באוניברסיטת פואטייה ב-1961. בשנים שלאחר המלחמה פגש לוינס מורה מסתורי שכונה "מר שושני", שלימד אותו תלמוד. לוינס העריץ את 'מר שושני' עד סוף ימיו ואמר עליו כך: "כשהיה מלמד לא היה מונח ספר לפניו. הוא ידע הכול בעל פה, וכשהייתי מפענח בקושי את האותיות הקטנות בתוספות, הוא היה מפסיק אותי: 'אתה שם, בסוף השורה דילגת על מילה' … היה למר שושני כח דיאלקטי בלתי רגיל: כמות המושגים שהיה מסוגל לתפוס ולהרכיב בבת אחת הייתה משאירה רושם של פראות, בתגליותיה הבלתי צפויות". לוינס למד ממנו בצורה אינטנסיבית במשך כמה שנים עד שזה נעלם. הצליחו למצוא רק את מצבתו במונטווידאו, עליה נכתב: "לידתו וחייו סתומים בחידה".

לוינס הוזמן להרצות באופן קבוע בכנס השנתי לאינטלקטואלים היהודים בצרפת, שאורגן על ידי אדמון פלג וליאון אלגזי, והחל מהכנס השלישי (1960) הציג את "הקריאות התלמודיות" שלו. ב-1961 פרסם את ספרו "כוליות ואינסוף" שהציג את משנתו המלאה. בעקבות ספר זה פרסם ז'אק דרידה מסה על הגותו של לוינס, שתרמה מאוד לפרסומו של לוינס. לוינס המשיך לכתוב מאמרים, וב-1974 הוציא את "אחרת מהיות" שלוינס ראה בו תפנית בהגותו. מאז ועד למותו בנר שמיני של חנוכה תשנ"ו (1995) כתב לוינס ספרים ומאמרים רבים המבהירים את שיטתו ומסבירים דברים שונים לפיה.

משנתו

דיוקן של לוינס

לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה"אחר" או "האחרות", והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה.

המתודולוגיה של לוינס

נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרב אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי.

אצל אדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: "תודעה היא תמיד תודעה של משהו". כך למשל, השתוקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין "תשוקה" (החוויה) לבין "מים" (המושא). מופע מסוג זה נקרא "אקט אינטנציונלי" (מוכוון).

תלמידו ויריבו של הוסרל, מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל - רוצה לומר: כאשר משהו בעולם "לא בסדר"). דבר-מה המופיע כך בתודעה, כלומר לא כאובייקט אלא כאפשרות, נקרא "פרה-תמאטי".

האחרות

במסגרת הזו, לוינס מתאר את ברירת-המחדל של הקיום כמצב בו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, והקיום כולו נחווה באופן פרה-תמאטי. מצב זה מופרע על ידי גורמים לא מוכרים ובלתי צפויים (למשל סערה, תופעת טבע חדשה ולא מוכרת, אדם אחר המתנהג שלא לפי רצוני וכדומה). זוהי ה-"אחרות".

האחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא מאיימת. הסרת האיום פירושו הבנה, וכך האחרות מניעה את הצורך בהבנה.

אוטונומיה והטרונומיה

כאמור לעיל, הפילוסופיה, והמדעים הנגזרים ממנה, מנסים לנטרל את האחרות. תהליך זה, של הפיכת המוזר למוכר והשונה לזהה, נתפס בעיני לוינס כתהליך אלים. את הפילוסופיה הפועלת תחת הפרדיגמה הזו, כלומר את המסורת הפילוסופית המערבית כולה, הוא מכנה בביקורתיות "אוטונומית", ואת החלופה שהוא מציע הוא מכנה "הטרונומיה".

משמעות ההטרונומיה היא קבלת האחרות כאחרת, מבלי לנסות ללכוד אותה ברשת המושגים הסתמיים של השפה ("להבין אותה"), וכך לנטרל את ייחודיותה.

האחרות המוחלטת

במשנה הלוינסית חשובה ההבחנה בין האחרות לבין ה-"אחרות המוחלטת", שהיא מושאה של התשוקה המטאפיזית. האחר מופיע בתודעה כמשהו שאינו מוכר, ואילו האחר-המוחלט מופיע כדבר שמטבעו אינו יכול להפוך למוכר, וזו גם אינה המטרה. לוינס מתנגד לצורך הרווח של בני-האדם לנכס לעצמם את האחר. לנסות להפוך אותו לחלק מהם, לדומה להם, לתרגם אותו או להכניסו להגדרות שהם מבינים כדי שהוא יוכל להיטמע בהם. לתפיסתו עלינו לקבל את האחר באחרותו (מכאן המשמעות שהוא נותן לליטוף-גישוש על פני האחר, הכרתו מבחוץ, בשונותו. בניגוד לחשיבות שמייחסים למעשה האירוטי שבו שני גופים כאילו נעשים אחד). הוא קורא לזה "אידיאת האינסוף" (התפיסה האוטונומית הנוגדת את האינסוף ההטרונומי מכונה "אידיאת הכוליות").

לוינס מזהה את הרדיפה אחר הידע כניסיון לכבוש את האחר, ואת המטאפיזיקה כניסיון (סיזיפי) לכבוש את האחר-המוחלט, זה שאינו ניתן לכיבוש.

לפי לוינס אנו מצווים לכבד את אותו אחר-מוחלט. התשוקה שלנו היא לכבדו כמה שיותר, ולכן איננה באה על סיפוקה לעולם, מכיוון שככל שננסה לכבד כך ניווכח לראות כמה עוד אנו יכולים לעשות (נדמה כי מתקרבים למטרה אך היא מתרחקת).

האתיקה כפילוסופיה ראשונית

במסורת הפילוסופית המערבית נהוג לנסות להוכיח ראשית טענות על מה שקיים או על מהות הידיעה, לפני שדנים ב-"ראוי". עד המאה ה-17 ראו כראשונית את האונטולוגיה ("מה קיים?"), ואילו הפילוסופיה המודרנית, מדקארט ועד קאנט, הסיטה את הראשוניות משאלה זו לאפיסטמולוגיה ("מה אפשר לדעת?"). האתיקה, על כל פנים, לא זכתה למעמד ראשוני.

אמנם היו פילוסופים מאוחרים יותר שטענו כי האתיקה היא ראשונית במובנים מסוימים. כך ניטשה טען כי הפילוסופים בונים את השקפתם מתוך תפיסה אתית ("צורת חיים", אתוס) אליה הם עיוורים בהכרח ואותה הם מנסים להצדיק. משנתו של לוינס שונה לחלוטין: הוא אינו ביקורתי בלבד כלפי המסורת הפילוסופית, אלא בונה תזה חיובית, המתארת את האופן בו הפילוסופיה צריכה להראות ולהבנות.

ראשוניותה של האתיקה בפילוסופיה נובעת מזיהויו של האחר-המוחלט עם הזולת. הפילוסופיה מטבעה מנסה להעלים את האחרות. קיומו של האחר שאינו ניתן להעלמה, האחר-המוחלט שהוא הזולת, מעלה את שאלת ההתמודדות איתו ומרוממת אותה לדרגת השאלה הראשונה שעל הפילוסוף לשאול את עצמו.

הישנו וההיפוסתזיס

נטייתה של הפילוסופיה להפוך את הכול לזהה ולאחד אותו עם ה-"אני", צמחה, לפי לוינס, בדוגמת תהליך מנטלי יומיומי.

לוינס אינו מקבל את קיומו של הקוגיטו הקרטזיאני. לוינס רואה באגו אוסף של זהויות מפורקות התלויות בזמן, במקום ובנסיבות. המצב בו האגו מפורק מכונה על ידיו "היֵשנו" (Il y a). באופן רגיל, מתרחש כל הזמן תהליך של החזקת האגו, המכונה על ידו "היפוסתזיס". בנסיבות קיצוניות במיוחד, למשל בעת חיים במחנה ריכוז, התהליך קורס והאגו מתפרק.

ההיפוסתזיס הוא תהליך של בניית סיפור כרונולוגי. איחוי החוויות הבודדות לכדי אגו מגובש, פירושו זיהוי של מופעים שונים כדבר זהה. זהו המודל שהפילוסופיה המסורתית, האוטונומית, אימצה, וממנו יש להתנתק (כמודל לפילוסופיה. ההיפוסתזיס לעצמו רצוי ביותר).

הפנים והדיבור

האחר-המוחלט (בניגוד ל-"אחר"), המזוהה עם האינסופיות (בניגוד ל-"כוליות") ועם הזולת (בניגוד ל-"אני"), אינו יכול להתפס בכללותו. הזולת מציג את נוכחותו בפני הסובייקט באמצעות פניו, ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות הדיבור.

"הפנים" עליהן לוינס מדבר אינן פני-הגוף כפשוטם, אלא מטפורה לדרך בה הזולת חושף את עצם נוכחותו, שאינה ניתנת להכרה, בפני הסובייקט. הפנים הן תמימות, שבריריות וחשופות. כאמור, היחס הטבעי בין ה-"אני" ל-"אחר", בהשראת ההיפוסתזיס המכונן את האגו, הוא יחס אלים של השתלטות והטמעה. דרכו של הזולת להתנגד לאלימות זו היא באמצעות הצגת פניו. מדובר בהתנגדות אתית, לא אלימה ולא מניפולטיבית, בהשמעת הציווי המוסרי "לא תרצח". הפנים אומרות "לא" מאוד שברירי, מכיוון שאלימות ורצח נותרים כאפשרות אונטולוגית. רק אדם אתי יענה לקריאה זו; אדם ללא מוסר לא יגיב לפנייה זו.

ראיית לוינס את השואה

לפי לוינס ההיסטוריה היא רצף אירועים אלימים והתגובות אליהם. לדעת לוינס אין "אצבע אלוהים" בהיסטוריה; כל ההיסטוריה היא תוצר של האדם ואין קשר בינה לבין האל. (ראו גם תומאס הובס). לכן אין שום קשר בין השואה לאל. הגישה המסורתית היא כזו של "שכר ועונש", לוינס רואה את הבעייתיות של הגישה הזו בקשר לשואה. לדעת לוינס לנאצים היה העדר מוסר, ולכן הם אחראים לזוועות שקרו בשואה. לוינס מנסה להוכיח שהאתיקה והמוסר לא נכחדו בעקבות השואה.

מוסר ודת לפי לוינס

לדעתו של לוינס מכיוון שה"פנייה" של ה"אחר" אל ה"אני" היא צו אלוהי, התנהגות מוסרית היא למעשה התנהגות דתית. לוינס טוען שהדת והמוסר שזורות זו בזו, והמוסר הוא גרעין הדת. לדעת לוינס "יראת האדם" והתנהגות מוסרית כלפיו משמעה "יראת האל".

זכויות האדם בראייתו של לוינס

לוינס היה חשדן כלפי הומניזם (זכויות האדם) גרידא. בהומניזם יש מרכזיות לחופש כערך עליון. מתפיסה זו עולות כמה בעיות: חופש לפגוע באחר וחופש לפגוע בעצמך. לכן, לפי לוינס עלינו להתנהג לפי ערך של "הומניזם האדם האחר". החופש של האדם מתקשר לאחריות החברתית שלו כלפי ה"אחר".

השפעתו של לוינס

השלט בכיכר על שמו ברובע החמישי בפריז.

לוינס, שבתחילת דרכו זכה להתעלמות מעולם הפילוסופיה, השפיע מאוחר יותר על הוגים רבים בהם: דרידה, סארטר, פינקלקראוט, ג'ודית באטלר, בני לוי, זיגמונט באומן, איוואן איליץ', אנדרה גליקסמן, פול ריקר, וברנאר-אנרי לוי.

השפעה בישראל

בישראל לוינס התגלה מאוחר יחסית. העניין בו גבר בשנים האחרונות, בין היתר הודות לישעיהו ליבוביץ, שלום רוזנברג והרב דניאל אפשטיין.

• המוזיקאי ברי סחרוף שהושפע מכתביו של לוינס הוציא בהשראתם את האלבום 'האחר' ב-2001.
• הבמאי יורם רון הפיק סרט תיעודי אודות לוינס בשם: "האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר" בו משתתפים: דניאל אפשטיין, שלום רוזנברג, צביה גרינפלד, אפרים מאיר, חגי כנען, ז'אן-לוק מריון, אלן פינקלקראוט, והבמאים האחים דארדן.

ספרי לוינס בעברית

• אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו, תרגם אפרים מאיר בשיתוף עם שמואל ראם, הוצאת מאגנס, תשנ"ה
• תשע קריאות תלמודיות, תרגום דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2001
• דברי עמנואל, הוצאת ישיבת אור וישועה, 2002, ארבעה מאמרים מתוך "חירות קשה" (Difficile liberté), תרגום ועריכה - הרב ד"ר אליהו רחמים זייני. המאמרים: תעודות זהות, סימון וייל נגד ספרי המקרא, האם קראתם את ברוך בשנית?, עין תחת עין.
• הומניזם של האדם האחר, תרגום סמדר בוסתן, מוסד ביאליק, 2004
• אלוהים והפילוסופיה, תרגום וביאור דניאל אפשטיין ועמית עסיס, הוצאת רסלינג, 2004
• קריאות תלמודיות חדשות, תרגום דניאל אפשטיין, הוצאת שוקן, 2004
• המוות והזמן, תרגם אלי ג'ורג' שטרית, הוצאת רסלינג, 2007
• מעבר לפסוק, תרגום אליזבט גולדוין, הוצאת שוקן, 2007
• חירות קשה, תרגום עידו בסוק ושמואל ויגודה, הוצאת רסלינג, 2007
• כוליות ואינסוף, תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2010
• על אלוהים העולה על הדעת, תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2013
• הזמן והאחר, תרגום אלעד לפידות, אחרית דבר - אלי שיינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014

לקריאה נוספת

• זאב לוי, האחר והאחריות - עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, ירושלים: מאגנס, 1997, מסת"ב 9652239712
• זאב לוי, האחר ואחריות: עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, מאגנס, 1997
• אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, ירושלים: מאגנס, 2004, מסת"ב 9654931710
• דניאל אפשטיין, ‏קרוב ורחוק - על משנתו של עמנואל לוינס, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
• אלי שיינפלד, פלא הסובייקטיביות - עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס, רסלינג, 2007
• ז'ואל הנסל (עורכת), עמנואל לוינס בירושלים, פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות, מאגנס, 2007, מסת"ב 9789654932844
• חגי כנען, פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
• שלמה מלכה, עמנואל לוינס - ביוגרפיה, רסלינג, 2008
• טל זסלר, ליבוביץ ולוינס: בין יהדות לאוניברסליזם, רסלינג, 2008
• ז'אק דרידה, היה שלום: לעמנואל לוינס, הקיבוץ המאוחד, 2009
• אליזבט גולדוין, רווח בין האותיות - שיעוריו התלמודיים של לוינס:התאמה בין תוכן וצורה, הקיבוץ המאוחד, 2011
• חנוך בן פזי, הפרשנות כמעשה מוסרי: ההרמנויטיקה של עמנואל לוינס, רסלינג, 2012
• חנוך בן-פזי, עמנואל לוינס: האמנה החינוכית - אחריות, תקווה וברית, הקיבוץ המאוחד והוצאת מופ"ת 2016
• חנוך בן-פזי, ציונות נוסח לוינס: זהות, מוסר ואחריות, הקיבוץ המאוחד, 2017.
• ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס, עברית: רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2019
• דוד בנון, בין עמנואל לוינס לישעיהו ליבוביץ, דעת; כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה (50–52), תשס"ג
• אלדד שידלובסקי, שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין ומסות נוספות, ראובן מס, 2023
• Herzog, Annabel (2020) Levinas's politics: justice, mercy, universality Philadelphia : University of Pennsylvania

קישורים חיצוניים

• עמנואל לוינס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עמנואל לוינס (1906-1995), דף שער בספרייה הלאומית

• עמנואל לוינס, ברשת החברתית Goodreads

חיבורים מאת לוינס

• הרהורים אחדים על הפילוסופיה של ההיטלריזם, בתרגום אליזבט גולדוין, באתר הוצאת בבל.
• שמונה מאמרים מתורגמים (אורכב 08.04.2008 בארכיון Wayback Machine) בידי הרב אליהו זייני, באתר ישיבת אור וישועה.
• רשימת המאמרים של עמנואל לוינס באתר רמב"י
• An Online Primary Bibliography (1929-2007) and Secondary Bibliography (1929-2007) (באנגלית)

אודות לוינס

• סולידריות יהודית לפני ואחרי השואה - לשאלת מושג היחיד והיחד ביהדות בהגותו של עמנואל לוינס, באתר יד ושם
• יאיר שלג, אופנת לוינס, באתר הארץ, 15 במאי 2002
• אדמיאל קוסמן, אל תשימו לב ליהודים, היהדות היא דבר נפלא, באתר הארץ, 4 ביוני 2002
• אדמיאל קוסמן, הו, תמימות מקסימה, באתר הארץ, 16 במאי 2005
• יאיר שלג, פילוסוף אחר, באתר הארץ, 12 בינואר 2006
• ז'ואל הנסל, "אלה שיבקשו את הצדק כדי להבטיח את המשך קיומה של המדינה", באתר הארץ, 17 בינואר 2006
• מיכאל רובק, הפילוסוף לוקח אחריות, באתר הארץ, 11 ביולי 2007
• ז'ואל הנסל, קרשנדו בשמונה נרות, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2007
• נעמה צאל, כמה קשה, כמה יקר, לדבוק באדם, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2007
• אליזבט גולדוין, אם יש משמעות ליהודיותה של מדינת ישראל, היא נמצאת אצל לוינס, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2007
• רפאל זגורי-אורלי, עכבר העיר אונליין, פילוסוף של העתיד לבוא, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2008
• איתי אהרה, האינסוף אצל עמנואל לוינס, באתר אימגו, 2008.
• ז'אן פיזמנטה, למען יאריכון ימיך - על תרומת משנתו של עמנואל לוינס לעבודת המטפל, 23 בפברואר 2008, אתר פסיכולוגיה עברית
• אליזבט גולדווין, היהדות כשליחות אוניברסלית בהגותו של עמנואל לוינס, עיונים בתקומת ישראל 18, כרך 18, (2008) עמ' 79-98
• חנוך בן פזי, על אדמה ועל ארץ ישראל במשנת לוינס: שאלות כלפי הציונות, עיונים בתקומת ישראל 17, 2007
• יאיר שלג, בדידותו של הפילוסוף למרחקים ארוכים, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
• אלי שיינפלד, שיעורי השבת השבועיים של עמנואל לוינס, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 19 בפברואר 2010
• "כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות" מאת עמנואל לוינס, פילוסופיה נגד הרוע, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2010
• חנוך בן פזי, לוינס בעקבות בובר: מהתחדשות רוחנית לחברה מוסרית וצודקת, עיונים בתקומת ישראל, סדרת נושא, כרך 7, מעבר להלכה, 2014.
• אלעד נבו, ‏דעת המקום, בעיתון מקור ראשון, 27 ביוני 2018
• אליזבט גולדוין וליאור טל שדה, הפילוסופיה הדיאלוגית של לוינס, פרק בפודקאסט 'קולות של רוח', יולי 2019
• ז'ואל הנסל, קובנה שבליטא, המקומות שבהם צמחו ניצני ההגות של לוינס, באתר הארץ, 1 ביוני 2022

סרטונים

• יורם רון, האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר באתר יוטיוב, 2014.