עמנואל לוינס

פילוסוף יהודי-צרפתי
(הופנה מהדף עמנואל לווינס)
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
בערך זה יש מקורות, אבל ניתן וכדאי לשפר את המקורות שכבר קיימים בו.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה. (18 באוגוסט 2023)

עמנואל לוינסצרפתית: Emmanuel Levinas;‏ 12 בינואר 190625 בדצמבר 1995) היה פילוסוף ומחנך יהודי-צרפתי. לוינס ידוע בעיקר כמי שהעניק בכורה לשאלת ה"אחר" בפילוסופיה, וראה באתיקה "פילוסופיה ראשונית". הגותו משלבת פילוסופיה יהודית, פנומנולוגיה, אקזיסטנציאליזם, ופילוסופיה של הדיאלוג.

עמנואל לוינס
Emmanuel Levinas
עמנואל לוינס
עמנואל לוינס
לידה 12 בינואר 1906
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית קובנה, רוסיה
פטירה 25 בדצמבר 1995 (בגיל 89)
צרפתצרפת פריז, צרפת
מקום קבורה Cimetière de Pantin עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פרייבורג, האוניברסיטה של שטרסבורג
מוסדות אליאנס, אוניברסיטת פואטייה, סורבון, אוניברסיטת פריבור
מונחה לדוקטורט Jacques Colette עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם פילוסופיה קונטיננטלית, פוסט-אקזיסטנציאליזם, פילוסופיה דיאלוגית
תחומי עניין אתיקה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה, תלמוד
עיסוק פילוסוף, אתיקאי, מרצה באוניברסיטה, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אפלטון, רמב"ם, קאנט, הגל, קירקגור, הוסרל, ברגסון, היידגר, רוזנצווייג, סארטר, בלאנשו, בובר, "מר שושני", ואהל, בלוך, דרידה
השפיע על דרידה, סארטר, פינקלקראוט, איריגארי, מריון, אגמבן, באטלר, ליוטאר, בני לוי, באומן, איליץ', רונאל, גליקסמן, ריקר, ברנאר-אנרי לוי, קריצ'לי, סלנקיס, אפשטיין, אופיר, כנען, האחים דארדן[1]
מדינה צרפת, גרמניה
יצירות ידועות כוליות ואינסוף, אחרת מהיות, חירות קשה
פרסים והוקרה פרס בלצן (1989)
פרס קרל יאספרס (1983)
צאצאים Michaël Levinas עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

הפילוסוף הבריטי וחוקר לוינס סיימון קריצ'לי הציג את חייו והגותו באופן הבא:

ניתן להרהר באפשרות לכתוב היסטוריה של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים כביוגרפיה פילוסופית של עמנואל לוינס. הוא נולד ב-1906 בליטא ומת בפריז ב-1995. משך חייו של לוינס חוצה ומחבר אפוא רבות מהתנועות האינטלקטואליות של המאה העשרים ומצטלב עם כמה מהאירועים ההיסטוריים המרכזיים שלה, רגעי האור שלה כמו גם נקודת החושך המוחלט – לוינס אמר כי חייו נשלטו בידי זיכרון האימה הנאצית. ניתן לתאר את ההיסטוריה של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים כרצף של מגמות ותנועות, מהנאו-קאנטיאניזם שהיה הגמוני בעשורים הראשונים של המאה העשרים ועד לברגסוניזם שהיה משפיע מאוד עד שנות ה-30, ההגליאניזם של של קוז'ב בשנות ה-30, פנומנולוגיה בשנות ה-30 וה-40, אקזיסטנציאליזם בתקופה שלאחר המלחמה, הסטרוקטורליזם בשנות ה-50 וה-60, פוסט-סטרוקטורליזם בשנות ה-60 וה-70, והחזרה לאתיקה ולפילוסופיה הפוליטית בשנות ה-80. לוינס נכח בכל התפתחויות אלו, והושפע מהן או השפיע על קבלתן בצרפת.[2]

המקור באנגלית
One might speculate about the possibility of writing a history of French philosophy in the twentieth century as a philosophical biography of Emmanuel Levinas. He was born in 1906 in Lithuania and died in Paris in 1995. Levinas's life-span therefore traverses and connects many of the intellectual movements of the twentieth century and intersects with some of its major historical events, its moments of light as well as its point of absolute darkness - Levinas said that his life had been dominated by the memory of the Nazi horror (DF 291).The history of French philosophy in the twentieth century can be described as a succession of trends and movements, from the neo-Kantianism that was hegemonic in the early decades of the twentieth century, through to the Bergsonism that was very influential until the 1930s, Kojève’s Hegelianism in the 1930s, phenomenology in the 1930s and 1940s, existentialism in the post-war period, structuralism in the 1950s and 1960s, post-structuralism in the 1960s and 1970s, and the return to ethics and political philosophy in the 1980s. Levinas was present throughout all these developments, and was either influenced by them or influenced their reception in France.

לוינס נולד ב-1906 בקובנה שבליטא להורים (יחיאל ודבורה) שומרי מסורת. החברה שבה גדל הייתה חברה שכלתנית ואף שלוינס למד את התנ"ך והשפה העברית, הדגש היה על ההשתלבות בתרבות הכללית כך שהתרבות הרוסית השפיעה עליו רבות. עם פרוץ המהפכה היגרה המשפחה לאוקראינה וב-1920, כשליטא זכתה בעצמאות, שב אליה.

עם סיום לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית ע"ש שוובה בקובנה עבר לצרפת ולמד בשטרסבורג, תחילה צרפתית ולטינית, ולאחר שנה פילוסופיה. בשטרסבורג פגש לוינס את הסופר מוריס בלאנשו והם הפכו לידידים קרובים. בלאנשו הושפע מלוינס בכתיבתו ואף הקדיש לו כמה מסות, ואילו לוינס חיבר על בלאנשו ספר מיוחד. כעבור שנים, החביא בלאנשו את אשתו ובתו של לוינס במנזר מפני הנאצים.

בשטרסבורג הכיר את כתביו של אנרי ברגסון והחל לקרוא את מחקריו הלוגיים של אדמונד הוסרל, שלא היו מוכרים עדיין בצרפת. ב-1928 עבר ללמוד מפי הוסרל בפרייבורג והשתתף בסמינריון האחרון שלו. על אף שהקשר ביניהם נמשך והוסרל השפיע עליו רבות, העיד לוינס על עצמו כי "הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר". מרטין היידגר, שהיה עוזרו של הוסרל, פרסם אז את ספרו "הוויה וזמן", והפך לסמכות מרכזית בפילוסופיה החדשה. לוינס האזין לוויכוחים בינו לבין ארנסט קסירר הנאו קנטיאני, ונטה לאמץ את גישתו של היידגר. אחר כך, כששמע על הצטרפותו של היידגר למפלגה הנאצית, הצטער לוינס על כך, וביקר את היידגר והפילוסופיה שלו.

לוינס הפך לאזרח צרפתי בשנת 1930 והחל בקריירה שלו באוניברסיטה. הוא השתתף בחוגים פילוסופיים שונים כמו זה של אלכסנדר קוז'ב שעסק בפנומנולוגיה של הגל, או של גבריאל מרסל, נציג האקזיסטנציאליזם הנוצרי. לפני מלחמת העולם השנייה פרסם רק מעט מאמרים, ביניהם המאמר הכמעט נבואי "על הבריחה", ועוד מאמרים שעסקו בנאציזם שהוגדר על ידו כבר אז כ"ברברי". כמו כן פרסם כמה מאמרים בכתבי עת יהודיים, ביניהם המאמר "על האקטואליות של הרמב"ם".

לוינס גויס לצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וב-1940 נשבה, אך נשאר בחיים בשל אמנת ז'נבה שהגנה על שבויי מלחמה. בזכרונותיו מספר לוינס על הכלב "בוֹבי", היחיד שהתייחס לשבויים כבני אנוש. באירוניה הוא קרא לו "הקנטיאני האחרון בגרמניה הנאצית".[3] בזמן השבי המשיך לוינס לקרוא וללמוד והחל להכין את ספרו "מן הקיום לקיים", שפורסם ב-1947. כששוחרר ושב לצרפת גילה שכל משפחתו בליטא, הורים ושני אחים, נרצחה על ידי הנאצים.

לוינס התמנה למנהל בית ספר למורים של "אליאנס" בפריז, תפקיד שאותו מילא עד שהתקבל להוראה באוניברסיטת פואטייה ב-1961. בשנים שלאחר המלחמה פגש לוינס מורה מסתורי שכונה "מר שושני", שלימד אותו תלמוד ושאותו העריץ עד סוף ימיו.

לוינס הוזמן להרצות באופן קבוע בכנס השנתי לאינטלקטואלים היהודים בצרפת, שאורגן על ידי אדמון פלג וליאון אלגזי, והחל מהכנס השלישי (1960) הציג את "הקריאות התלמודיות" שלו. ב-1961 פרסם את ספרו "כוליות ואינסוף" שהציג את משנתו המלאה. בעקבות ספר זה פרסם ז'אק דרידה מסה על הגותו של לוינס, שתרמה מאוד לפרסומו של לוינס. לוינס המשיך לכתוב מאמרים, וב-1974 הוציא את "אחרת מהיות" שלוינס ראה בו תפנית בהגותו. מאז ועד למותו בנר שמיני של חנוכה תשנ"ו (1995) כתב לוינס ספרים ומאמרים רבים המבהירים את שיטתו ומסבירים דברים שונים לפיה.

משנתו עריכה

 
דיוקן של לוינס

לוינס ידוע בעיקר כפילוסוף של ה"אחר" או "האחרות", והיה הראשון להעניק בכורה לשאלת הזולת בפילוסופיה. רעיון זה מגולם בטענתו הרדיקלית לפיה הפילוסופיה הראשונית היא האתיקה.

המתודולוגיה של לוינס עריכה

נקודת המוצא של לוינס היא הפנומנולוגיה, פרי הגותם של אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. אין זו משנה פילוסופית במלוא מובן המילה, אלא שיטת-ניתוח, והאופן בו לוינס משתמש בה מקרב אותו אל הזרם האקזיסטנציאליסטי.

אצל אדמונד הוסרל, התודעה מזוהה כיחס בין חוויה לבין מושא כלשהו: "תודעה היא תמיד תודעה של משהו". כך למשל, השתוקקות למים תופיע בתודעה כיחס בין "תשוקה" (החוויה) לבין "מים" (המושא). מופע מסוג זה נקרא "אקט אינטנציונלי" (מוכוון).

תלמידו ויריבו של הוסרל, מרטין היידגר, הבחין שרוב תוכן התודעה אינו מורכב מאקטים אינטנציונליים. לדוגמה, כאשר אדם מעוניין לשבת בחדרו, הוא ניגש לכיסא ומתיישב מבלי להקדיש תשומת לב לכיסא. כלומר הכיסא, בשום שלב, אינו מהווה מושא של אקט אינטנציונלי (אלא אם הכיסא נשבר או אינו נמצא במקומו הרגיל - רוצה לומר: כאשר משהו בעולם "לא בסדר"). דבר-מה המופיע כך בתודעה, כלומר לא כאובייקט אלא כאפשרות, נקרא "פרה-תמאטי".

האחרות עריכה

לוינס מתאר את ברירת-המחדל של הקיום כמצב בו לא מופיעים אובייקטים בתודעה, והקיום כולו נחווה באופן פרה-תמאטי. מצב זה מופרע על ידי גורמים לא מוכרים ובלתי צפויים (למשל סערה, תופעת טבע חדשה ולא מוכרת, אדם אחר המתנהג שלא לפי רצוני וכדומה). זוהי ה-"אחרות".

האחרות, מעצם היותה לא מוכרת ובלתי צפויה, היא מאיימת. הסרת האיום פירושו הבנה, וכך האחרות מניעה את הצורך בהבנה.

אוטונומיה והטרונומיה עריכה

כאמור לעיל, הפילוסופיה, והמדעים הנגזרים ממנה, מנסים לנטרל את האחרות. תהליך זה, של הפיכת המוזר למוכר והשונה לזהה, נתפס בעיני לוינס כתהליך אלים. את הפילוסופיה הפועלת תחת הפרדיגמה הזו, כלומר את המסורת הפילוסופית המערבית כולה, הוא מכנה בביקורתיות "אוטונומית", ואת החלופה שהוא מציע הוא מכנה "הטרונומיה".

משמעות ההטרונומיה היא קבלת האחרות כאחרת, מבלי לנסות ללכוד אותה ברשת המושגים הסתמיים של השפה ("להבין אותה"), וכך לנטרל את ייחודיותה.

האחרות המוחלטת עריכה

במשנה הלוינסית חשובה ההבחנה בין האחרות לבין ה-"אחרות המוחלטת", שהיא מושאה של התשוקה המטאפיזית. האחר מופיע בתודעה כמשהו שאינו מוכר, ואילו האחר-המוחלט מופיע כדבר שמטבעו אינו יכול להפוך למוכר, וזו גם אינה המטרה. לוינס מתנגד לצורך הרווח של בני-האדם לנכס לעצמם את האחר. לנסות להפוך אותו לחלק מהם, לדומה להם, לתרגם אותו או להכניסו להגדרות שהם מבינים כדי שהוא יוכל להיטמע בהם. לתפיסתו עלינו לקבל את האחר באחרותו (מכאן המשמעות שהוא נותן לליטוף-גישוש על פני האחר, הכרתו מבחוץ, בשונותו. בניגוד לחשיבות שמייחסים למעשה האירוטי שבו שני גופים כאילו נעשים אחד). הוא קורא לזה "אידיאת האינסוף" (התפיסה האוטונומית הנוגדת את האינסוף ההטרונומי מכונה "אידיאת הכוליות").

לוינס מזהה את הרדיפה אחר הידע כניסיון לכבוש את האחר, ואת המטאפיזיקה כניסיון (סיזיפי) לכבוש את האחר-המוחלט, זה שאינו ניתן לכיבוש.

לפי לוינס אנו מצווים לכבד את אותו אחר-מוחלט. התשוקה שלנו היא לכבדו כמה שיותר, ולכן איננה באה על סיפוקה לעולם, מכיוון שככל שננסה לכבד כך ניווכח לראות כמה עוד אנו יכולים לעשות (נדמה כי מתקרבים למטרה אך היא מתרחקת).

האתיקה כפילוסופיה ראשונית עריכה

במסורת הפילוסופית המערבית נהוג לנסות להוכיח ראשית טענות על מה שקיים או על מהות הידיעה, לפני שדנים ב-"ראוי". עד המאה ה-17 ראו כראשונית את האונטולוגיה ("מה קיים?"), ואילו הפילוסופיה המודרנית, מדקארט ועד קאנט, הסיטה את הראשוניות משאלה זו לאפיסטמולוגיה ("מה אפשר לדעת?"). האתיקה, על כל פנים, לא זכתה למעמד ראשוני.

אמנם היו פילוסופים מאוחרים יותר שטענו כי האתיקה היא ראשונית במובנים מסוימים. כך ניטשה טען כי הפילוסופים בונים את השקפתם מתוך תפיסה אתית ("צורת חיים", אתוס) אליה הם עיוורים בהכרח ואותה הם מנסים להצדיק. משנתו של לוינס שונה לחלוטין: הוא אינו ביקורתי בלבד כלפי המסורת הפילוסופית, אלא בונה תזה חיובית, המתארת את האופן בו הפילוסופיה צריכה להראות ולהבנות.

ראשוניותה של האתיקה בפילוסופיה נובעת מזיהויו של האחר-המוחלט עם הזולת. הפילוסופיה מטבעה מנסה להעלים את האחרות. קיומו של האחר שאינו ניתן להעלמה, האחר-המוחלט שהוא הזולת, מעלה את שאלת ההתמודדות איתו ומרוממת אותה לדרגת השאלה הראשונה שעל הפילוסוף לשאול את עצמו.

הישנו וההיפוסתזיס עריכה

נטייתה של הפילוסופיה להפוך את הכול לזהה ולאחד אותו עם ה-"אני", צמחה, לפי לוינס, בדוגמת תהליך מנטלי יומיומי.

לוינס אינו מקבל את קיומו של הקוגיטו הקרטזיאני. לוינס רואה באגו אוסף של זהויות מפורקות התלויות בזמן, במקום ובנסיבות. המצב בו האגו מפורק מכונה על ידיו "היֵשנו" (Il y a). באופן רגיל, מתרחש כל הזמן תהליך של החזקת האגו, המכונה על ידו "היפוסתזיס". בנסיבות קיצוניות במיוחד, למשל בעת חיים במחנה ריכוז, התהליך קורס והאגו מתפרק.

ההיפוסתזיס הוא תהליך של בניית סיפור כרונולוגי. איחוי החוויות הבודדות לכדי אגו מגובש, פירושו זיהוי של מופעים שונים כדבר זהה. זהו המודל שהפילוסופיה המסורתית, האוטונומית, אימצה, וממנו יש להתנתק (כמודל לפילוסופיה. ההיפוסתזיס לעצמו רצוי ביותר).

הפנים והדיבור עריכה

האחר-המוחלט (בניגוד ל-"אחר"), המזוהה עם האינסופיות (בניגוד ל-"כוליות") ועם הזולת (בניגוד ל-"אני"), אינו יכול להתפס בכללותו. הזולת מציג את נוכחותו בפני הסובייקט באמצעות פניו, ומעורר את האחריות כלפיו באמצעות הדיבור.

"הפנים" עליהן לוינס מדבר אינן פני-הגוף כפשוטם, אלא מטפורה לדרך בה הזולת חושף את עצם נוכחותו, שאינה ניתנת להכרה, בפני הסובייקט. הפנים הן תמימות, שבריריות וחשופות. כאמור, היחס הטבעי בין ה-"אני" ל-"אחר", בהשראת ההיפוסתזיס המכונן את האגו, הוא יחס אלים של השתלטות והטמעה. דרכו של הזולת להתנגד לאלימות זו היא באמצעות הצגת פניו. מדובר בהתנגדות אתית, לא אלימה ולא מניפולטיבית, בהשמעת הציווי המוסרי "לא תרצח". הפנים אומרות "לא" מאוד שברירי, מכיוון שאלימות ורצח נותרים כאפשרות אונטולוגית. רק אדם אתי יענה לקריאה זו; אדם ללא מוסר לא יגיב לפנייה זו.

ראיית לוינס את השואה עריכה

לפי לוינס ההיסטוריה היא רצף אירועים אלימים והתגובות אליהם. לדעת לוינס אין "אצבע אלוהים" בהיסטוריה; כל ההיסטוריה היא תוצר של האדם ואין קשר בינה לבין האל. (ראו גם תומאס הובס). לכן אין שום קשר בין השואה לאל. הגישה המסורתית היא כזו של "שכר ועונש", לוינס רואה את הבעייתיות של הגישה הזו בקשר לשואה. לדעת לוינס לנאצים היה העדר מוסר, ולכן הם אחראים לזוועות שקרו בשואה. לוינס מנסה להוכיח שהאתיקה והמוסר לא נכחדו בעקבות השואה.

מוסר ודת לפי לוינס עריכה

לדעתו של לוינס מכיוון שה"פנייה" של ה"אחר" אל ה"אני" היא צו אלוהי, התנהגות מוסרית היא למעשה התנהגות דתית. לוינס טוען שהדת והמוסר שזורות זו בזו, והמוסר הוא גרעין הדת. לדעת לוינס "יראת האדם" והתנהגות מוסרית כלפיו משמעה "יראת האל".

זכויות האדם בראייתו של לוינס עריכה

לוינס היה חשדן כלפי הומניזם (זכויות האדם) גרידא. בהומניזם יש מרכזיות לחופש כערך עליון. מתפיסה זו עולות כמה בעיות: חופש לפגוע באחר וחופש לפגוע בעצמך. לכן, לפי לוינס עלינו להתנהג לפי ערך של "הומניזם האדם האחר". החופש של האדם מתקשר לאחריות החברתית שלו כלפי ה"אחר".

השפעתו של לוינס עריכה

 
השלט בכיכר על שמו ברובע החמישי בפריז.

לוינס, שבתחילת דרכו זכה להתעלמות מעולם הפילוסופיה, השפיע מאוחר יותר על הוגים רבים בהם: דרידה, סארטר, פינקלקראוט, ג'ודית באטלר, בני לוי, זיגמונט באומן, איוואן איליץ', אנדרה גליקסמן, פול ריקר, וברנאר-אנרי לוי.

השפעה בישראל עריכה

בישראל לוינס התגלה מאוחר יחסית. העניין בו גבר בשנים האחרונות, בין היתר הודות לישעיהו ליבוביץ, שלום רוזנברג, הרב דניאל אפשטיין וד"ר אלי שיינפלד.

המוזיקאי ברי סחרוף שהושפע מכתביו של לוינס הוציא בהשראתם את האלבום 'האחר' ב-2001. לדברי סחרוף, הוא נחשף ללוינס בעקבות קריאה מקרית בספר 'אתיקה והאינסופי: שיחות עם פיליפ נמו'.[4]

הבמאי יורם רון הפיק סרט תיעודי אודות לוינס בשם: "האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר" בו משתתפים: דניאל אפשטיין, שלום רוזנברג, צביה גרינפלד, אפרים מאיר, חגי כנען, ז'אן-לוק מריון, אלן פינקלקראוט, והבמאים הבלגיים האחים דארדן.[5]

משפחתו עריכה

ללוינס נולדו בת ובן. בתו, סימון (נולדה ב-1935), נשואה לפרופ' ז'ורז' הנסל (נולד ב-1936). בנו, מיכאל (נולד ב-1949), הוא פסנתרן. נשוי לדניאל כהן-לוינס, מוסיקאית ופילוסופית.

ביבליוגרפיה עריכה

בתרגום לעברית עריכה

בצרפתית עריכה

  • Théorie de l’intuition dans la phénoménologie de Husserl, 1930, (New edition Vrin, Paris, 2000)
  • De l'évasion [1935], Montpellier, Fata Morgana, 1982
  • De l'existence à l'existant, Paris, Fontaine, 1947 (rééd. J. Vrin, 1978, New edition, 1993)
  • En découvrant l'existence avec Husserl et Heidegger, [1949], Paris, J. Vrin, New edition aug. 1967, 3rd edition 1974
  • Emmanuel Levinas,, Le Livre de Poche, 1991 (1st edition 1961) ISBN 9782253053514
  • Quatre lectures talmudiques, Paris, Minuit, 1968, New edition in coll. « Critique », 1976
  • Difficile liberté, Paris, Albin Michel, coll. « Présence du judaïsme », New edition aug. 1976, 3rd edition 1983, 4th edition 1995, 5th edition 2006
  • Sur Maurice Blanchot, Fata Morgana, coll. « Essais », 1976, New edition 1995
  • Noms propres, Montpellier, Fata Morgana, 1976
  • Du sacré au saint : cinq nouvelles lectures talmudiques, Paris Minuit, coll. « Critique », 1977
  • Le Temps et l'Autre, Montpellier, Fata Morgana, 1980 - PUF, 2011
  • L'Au-delà du verset : lectures et discours talmudiques, Paris, Minuit, coll. « Critique », 1982
  • Éthique et Infini, (dialogues d'Emmanuel Levinas et Philippe Nemo), Paris, Fayard, coll. « L'Espace intérieur », 1982
  • Difficile liberté, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1984
  • Transcendance et Intelligibilité, Genève, Labor et Fides, 1984, New edition 1996
  • Noms propres, Paris, Le Livre de poche, coll. « Biblio essais », 1987, 2014
  • À l'heure des nations, Paris, Minuit, coll. « Critique », 1988
  • Autrement qu'être ou Au-delà de l'essence, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1990
  • De Dieu qui vient à l'idée, Paris, J.Vrin, 2nd edition 1992
  • La Mort et le Temps, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1992
  • Dieu, la mort et le temps, Paris, Grasset, 1993
  • L'Intrigue de l'infini : textes réunis et présentés par Marie-Anne Lescourret, Paris, Flammarion, 1994
  • Liberté et Commandement, Montpellier, Fata Morgana, coll. « Essais », 1994
  • Altérité et transcendance, Montpellier, Fata Morgana, coll. « Essais », 1995
  • Dieu, la mort et le temps, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1995
  • Nouvelles lectures talmudiques, Paris, Minuit, 1996
  • Hors sujet, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1997
  • De l'évasion, Paris, LGF, Le Livre de poche, coll. « Biblio-essais », 1998
  • L'Éthique comme philosophie première, Paris, Rivages, coll. « Rivages poche », 1998
  • Début de la publication des œuvres complètes aux éditions Grasset-IMEC : volume 1, 14 octobre 2009. Volume publié sous la responsabilité de Rodolphe Calin et de Catherine Chalier, préface de Jean-Luc Marion : Carnets de captivité, écrits sur la captivité et notes philosophiques diverses.
    • Œuvres t. 1 : Carnets de captivité suivi de Écrits sur la captivité et Notes philosophiques diverses, Paris, Grasset-IMEC, 2009.
    • Œuvres t. 2 : Parole et silence et autres conférences inédites au Collège philosophique, Paris, Grasset-IMEC, 2011.:
    • Œuvres t. 3 : Eros, littérature et philosophie, Paris, Grasset-IMEC, 2013.

לקריאה נוספת עריכה

  • זאב לוי, האחר והאחריות - עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, ירושלים: מאגנס, 1997, מסת"ב 9652239712
  • זאב לוי, האחר ואחריות: עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, מאגנס, 1997
  • אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, ירושלים: מאגנס, 2004, מסת"ב 9654931710
  • דניאל אפשטיין, ‏קרוב ורחוק - על משנתו של עמנואל לוינס, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
  • אלי שיינפלד, פלא הסובייקטיביות - עיון בפילוסופיה של עמנואל לוינס, רסלינג, 2007
  • ז'ואל הנסל (עורכת), עמנואל לוינס בירושלים, פרשנויות פילוסופיות ופרספקטיבות דתיות, מאגנס, 2007, מסת"ב 9789654932844
  • חגי כנען, פנימדיבור: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
  • שלמה מלכה, עמנואל לוינס - ביוגרפיה, רסלינג, 2008
  • טל זסלר, ליבוביץ ולוינס: בין יהדות לאוניברסליזם, רסלינג, 2008
  • ז'אק דרידה, היה שלום: לעמנואל לוינס, הקיבוץ המאוחד, 2009
  • אליזבט גולדוין, רווח בין האותיות - שיעוריו התלמודיים של לוינס:התאמה בין תוכן וצורה, הקיבוץ המאוחד, 2011
  • חנוך בן פזי, הפרשנות כמעשה מוסרי: ההרמנויטיקה של עמנואל לוינס, רסלינג, 2012
  • חנוך בן-פזי, עמנואל לוינס: האמנה החינוכית - אחריות, תקווה וברית, הקיבוץ המאוחד והוצאת מופ"ת 2016
  • חנוך בן-פזי, ציונות נוסח לוינס: זהות, מוסר ואחריות, הקיבוץ המאוחד, 2017.
  • ז'ורז' הנסל, נתיב המחשבה של עמנואל לוינס, עברית: רמה איילון, הוצאת מאגנס, 2019
  • דוד בנון, בין עמנואל לוינס לישעיהו ליבוביץ, דעת; כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה (50–52), תשס"ג
  • אלדד שידלובסקי, שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין ומסות נוספות, ראובן מס, 2023
  • Herzog, Annabel (2020) Levinas's politics: justice, mercy, universality Philadelphia: University of Pennsylvania

קישורים חיצוניים עריכה

חיבורים מאת לוינס עריכה

אודות לוינס עריכה

סרטונים

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Joseph Mai (2010). Jean-Pierre and Luc Dardenne - Contemporary Film Directors. University of Illinois Press. pp. ix–xvii. ISBN 978-0-252-07711-1.
  2. ^ Critchley, Simon, Introduction, The Cambridge Companion to Levinas, Cambridge: Cambridge University Press, 2002, Cambridge Companions to Philosophy, עמ' 1–32, ISBN 978-0-521-66565-0
  3. ^   עידן צבעוני, בעלי החיים הם היצורים השפויים היחידים, באתר הארץ, 28 במרץ 2016
  4. ^ אסף ליברמן, פרק 51: פרק ספיישל של 1+1 עם ברי סחרוף (!), באתר תאגיד השידור הישראלי.
  5. ^   האל הנעדר - עמנואל לוינס וההומניזם של האדם האחר - 2014, סרטון בערוץ "Yoram Ron", באתר יוטיוב (אורך: 01:08:27)