פורטל:הספרייה הלאומית

עריכהפורטל הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי. הספרייה ממוקמת בגבעת רם שבירושלים, בירת ישראל, ויש בה מעל ל-5 מיליון פריטי דפוס וארכיון רשומים. הספרייה שומרת עותק מכל יצירה המודפסת במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללים ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה. על פי "חוק הספרים" (ה'תשס"א -2000) חייב כל מי שמוציא ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספרייה הלאומית. לספרייה שלושה ייעודים:

לשמש כספרייה הלאומית של העם היהודי, ובמסגרת זאת להיות אחראית, בין היתר, לאיסוף כל החומר המודפס ביודאיקה והבראיקה (ספרים באותיות עבריות), לפרסום מפתח של מאמרים במדעי היהדות ולשימוש כמוקד להנחלת מורשת התרבות היהודית והישראלית.
לשמש כספרייה הלאומית של מדינת ישראל על כל מגזרי אוכלוסייתה, ובמסגרת זו להיות אחראית לאיסוף כל החומר הנדפס בישראל, בלי קשר לצורתו או לנושאו.
לשמש כספריית המחקר המרכזית של העם היהודי בעולם ובישראל, כולל של האוניברסיטה העברית, מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ומוסדות מחקר אחרים. תחומי המחקר הם במדעי הרוח, בדגש על מדעי היהדות, תרבויות המזרח התיכון, אסיה-אפריקה והאסלאם.

עריכההיסטוריה

קול קורא
בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי
מדרש אברבנאל
תחת הנהלת ההסתדרות הציונית
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
קמפוס גבעת רם
כיום

קולות הקוראים להקמתה של ספרייה לאומית יהודית נשמעו לראשונה ב-1872, אז פרסם הרב יהושע העשיל לוין מווילנה קול קורא להקמת ספרייה שמטרתה "לאסוף שמה כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה". אם כי האופי של הספרייה אותו ביקש להקים היה דתי, ובהערה לקול הקורא מובהר כי הספרייה תעמוד "תחת השגחת הרבנים הצדיקים [...] לבל יבואו שמה חלילה ספרים מאלה אשר לבבם פונה היום להטות עקלקלות [...]".

חברת "תפארת ירושלים", אגודה יהודית ירושלמית שעסקה בעזרה הדדית, נוסדה בשנת 1873 על ידי ישראל דב פרומקין עורך החבצלת, אברהם משה לונץ, חיים פרס, אברהם זוסמן ומיכל הכהן. בי"ד בטבת תרל"ה (1875), פתחה החברה את שעריו של "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי". בפתיחת הספרייה צוין ה"קול הקורא" של יהושע לוין שקרא לראשונה לפתיחת ספרייה לאומית בירושלים, וצוינה תמיכתו של הרב הראשי של ארץ ישראל - אברהם אשכנזי. ספרייה זו הייתה למעשה "ספריית חברים", מעין ספרייה ציבורית. והיא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה למשל להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון החבצלת, אשר עורכו היה בין מקימיה.

הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספריו של יוסף בן מתתיהו ואת ספרי הרמח"ל שהיו שנויים במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, היוותה סלע מחלוקת עז בפולמוס ההשכלה שנסוב בירושלים של היישוב הישן, ולאחר פחות משנתיים נסגרה הספרייה.

אליעזר בן-יהודה, הקים ב-1884 את "בית אוצר ספרי ישראל" (ולאחר מכן - "בית הספרים לבני ישראל"), שהתקיים למשך עשור עד שמוזג לתוך "מדרש אברבנאל", גם ספרייה זו לא נחלה הצלחה מרובה וסבלה ממחסור כספי ומזיקי הפולמוס שעדיין שרר בירושלים. בשנת 1894, הועבר אוסף הספרייה, שכלל 1,031 ספרים ל"מדרש אברבנאל".

אוצר בית הספרים המשיך לגדול, וב-1910 נמנו באוספי הספרייה 32,151 ספרים.

בשנת 1905, בקונגרס הציוני ה-7, קרא היינריך לווה לטיפוחה של ספרייה לאומית תחת חסות המוסדות הלאומיים. המשא ומתן בין ועד בית הספרים לבין הקרן הקיימת לישראל התמשך, ולאחר שנקטע בעת מלחמת העולם הראשונה, הובא לידי גמר בשנת 1918, כשבית הספרים הועבר למשך שנה לידי ועדה משותפת של המשרד הארצישראלי ואגודת בני ברית. בסוף אותה שנה, הועבר בית הספרים לרשות ההסתדרות הציונית, והספרייה נמסרה להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן.

מספר הספרים של הספרייה הלך וגדל, וברחבי העולם הוקמו כמה וכמה אגודות של "ידידי בית הספרים" שקיבצו למען הספרייה הן כסף והן ספרים נוספים. מקור נוסף לתרומות היו האגודות למען האוניברסיטה העברית, שבין השאר שלחו ספרים לטובת ספריית האוניברסיטה - ספרים שהועברו לספרייה הלאומית.

בשנת 1924 עברה הספרייה מסידור של הספרים לפי מקצועות כלליים, לסידור פרטני, ולצורך כך אימצה של שיטת דיואי, אולם עד מהרה התברר ששיטה זו איננה מפורטת דיה כשהדבר מגיע למדעי היהדות, ולכן יצר גרשם שלום, שהיה אחראי על מחלקת ספרי היהדות, מיון מיוחד בשם "סדר המקצועות במדעי היהדות" (שיטת שלום).

בשנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, ב-1925, נמסרו אוצרות בית הספרים לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". ב-15 באפריל 1930 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית דוד וולפסון) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים‏‏.

בימי מלחמת העצמאות, עם ניתוק הדרך אל הר הצופים, נותק גם קמפוס האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית שבו, מהעיר ירושלים. חלק מאוצר הספרייה אז הושחת עקב פגעי המלחמה. האוניברסיטה העברית הוקמה מחדש בבניינים שונים בירושלים, ובין השאר במתחם קולג' טרה סנטה וספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, שם היה משכנו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לאחר המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. עם ירידת השיירות לירושלים הם הביאו איתם בין היתר את אוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים לירושלים. מקור חשוב לשיקומה של הספרייה שימשו גם אוצרות הספרים, שהובאו לארץ מעיזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. הספרים הגיעו בעיקר מאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת-רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה הנוכחי שם (בניין ליידי דייוויס).

לקראת סוף המאה ה-20 סבלה הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, אשר נבעו, בין השאר, מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי. ב-1997 מונתה "ועדת בדיקה בינלאומית לבחינת מצב בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". בעקבותיה ב-2002 ועדה בראשות פרופ' יצחק זמיר ("הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית") הגישה את מסקנותיה ב-2004. הוועדה המליצה להפוך את הספרייה לחברה לתועלת הציבור בבעלות של המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים, להקצות לה תקציב ייחודי ולתכנן מבנה חדש המתאים לצרכים הנוכחיים של הספרייה.

ביום 27 במרץ 2011 נחתמה בירושלים "אמנת הספרייה הלאומית" על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ונכבדים אחרים. האמנה, שנכתבה בידי ד"ר אביעד הכהן וד"ר ורדית טוקטלי, מתארת את תפקידי הספרייה, חזונה ומטרותיה, ואת תהליך ההתחדשות שלה.

עריכהתמונה נבחרת

חלונות ארדון בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

לגלריית תמונות הספרייה הלאומית

עריכהספר נבחר

ספר הישר הוא ספרו של רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות, המכיל שני חלקים: הראשון הוא חידושים לתלמוד הבבלי, והשני הוא שאלות ותשובות. הספר נכתב בשנת 1149, ונערך בידי תלמידיו של רבנו תם, ביניהם רבי אליעזר ממץ ותלמיד נוסף בשם רבי פטר. נראה כי הייתה מעורבות של תלמידי רבנו תם גם בכתיבת הספר, מהחיבור הגהות אשרי, שכותב "ופירוש רבי פטר בספר הישר".

בשנת תקע"א (1811) הספר יצא לאור בווינה מתוך כתב יד, על ידי הרב דניאל פרוסטיץ וביוזמתו של מנחם מנדל טעבין. בשנת תרנ"ח (1898) יצאה לאור בברלין מהדורה מתוקנת על ידי הרב שרגא פייש רוזנטל.

ספרים נבחרים נוספים

עריכהמוצג נבחר

יצירתו של מרדכי ארדון 'חזון ישעיהו', המוכרת יותר כ'חלונות ארדון', היא יצירה מונומנטלית הכוללת חלונות זכוכית צבעוניים (ויטראז') אדירי ממדים (17X6.5 מטר), המעטרים את קיר המבואה בספרייה הלאומית בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. החלונות עשויים להיחשב כשיא יצירתו של האמן. ארדון החל בהכנה לביצועה לקראת סוף 1980, והעבודה נמשכה ארבע שנים. ביצוע העבודה, בפיקוחו של האמן, נעשה ב"אטלייה סימון" בריימס (Reims) שבצרפת, על ידי שארל מארק בין השנים 1982-84. ארדון בחר כנושא ליצירתו בחזון אחרית הימים של ישעיהו, ב', ב'–ד':

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'"

— ספר ישעיהו, פרק ב', פסוקים ב'–ד'

ארדון סבר שחזון הנביא, המתקומם נגד אכזריותן של המלחמות ושואף לשלום אוניברסלי, הולם גם את ימינו אנו, שכן המלחמות לא נעלמו מן העולם. חזון אחוות-העמים של ישעיהו, המנבא את תום עידן המלחמות והרדיפות, הלם את ערכי ההומניזם בהם דגל ארדון מנעוריו, ושהיו בעיניו "סם-הנגד הטוב ביותר כנגד המיליטריזם והשוביניזם.

הוויטראז' מחולק לשלושה חלקים (טריפטיך), משמאל לימין, שכל אחד מהם מוקדש לתיאור חלק אחר מנבואת ישעיהו.

מוצגים נבחרים נוספים

עריכהמפות עתיקות

ירושלים ממעוף הציפור (בגרמנית: Jerusalem aus der Vogelschau) היא מפה היסטורית או תרשים דו-ממדי, שצויר בפרספקטיבה אלכסונית "ממעוף הציפור" מדרום-מערב לצפון-מזרח (זווית הסתכלות בלתי שגרתית על ירושלים בתיאורים מהתקופה כיוון שאין נקודת מבט מקיפה על העיר מזווית זו).

המפה הוכנה על ידי סטפן אילש בעקבות הכנת דגם ירושלים על ידו. המפה צוירה בתאריך לא ידוע לאחר שנת 1872 ולפני שנת 1879. גודל המפה 33‏X‏45 סנטימטרים. המפה הודפסה על ידי גוברנר והיירהאמל בווינה, בשמו של סטפן אילש מירושלים. הציור מפורט ומדויק ביותר. המפה ייחודית הן מבחינת הזווית הבלתי שגרתית של תיאור העיר, והן בשל נפילת האור הבלתי-אפשרית (הצל של המבנים במפה פונה לכיון דרום, דבר שאינו אפשרי שכן השמש אינה מאירה על העיר ירושלים מכיוון צפון). עותק מהמפה נמצא כיום באוסף המפות ע"ש ערן לאור בספרייה הלאומית.

מפות עתיקות נוספות

עריכהקובצי קול נבחרים

תנו תנו רבנן, פיוט לפסח על בסיס אחד מי יודע, שרה: רבקה ברנר, הוקלט ברעננה, ישראל, בערב פסח תש"ע.

קובצי קול נוספים

עריכההידעת?

"לה מֵזון קארה" (בצרפתית: La Maison Carrée – "הבית המרובע") הוא מבנה רומי עתיק ושמיש, המצוי בעיר נים, שבדרום צרפת. בנייתו הסתיימה, כנראה, בשנת 16 לפני הספירה. המבנה הוא דוגמה לאדריכלות הוויטרובית. דהיינו, אדריכלות כמו זו, המתוארת בספריו של מרקוס ויטרוביוס פוליו, שנפטר בערך כשבניית המבנה הושלמה. כתבי ויטרוביוס, שתורגמו לעברית במאה ה-20, נשמרו בהעתקות ידניות של נזירים, והתפרסמו בזכות האדריכל ואיש הרנסאנס, לאונה בטיסטה אלברטי. אלברטי כתב את ספרו "על אמנות הבנייה" בהתייחסות ישירה לוויטרוביוס, הן בתוכן והן בצורה (למשל, החלוקה הפנימית לעשרה ספרים). למעשה, סביר להניח, שגם כתביו של ויטרוביוס מנציחים גם את הגיגי קודמיו. למשל, בדבריו על מקווי מים, הוא מזכיר את "יפו שבסוריה" כמקום בו יש אגם עצום, המפיק אספלט רב. אין ספק כי הכוונה היא לים המלח. קישור בין ים המלח לעיר יפו עשה כבר הסופר קסנופילוס במאה ה-3 לפנה"ס. סביר שויטרוביוס נסמך כאן על מקור הלניסטי, כי הוא אינו ממקם את יפו ביהודה, דבר שהיה טבעי יותר לבן זמנם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס. סביר גם שכאשר ויטרוביוס מזכיר את הבשמים אשר בצמחיית סוריה, הוא מתכוון לבלסם של יהודה.

לקטעי "הידעת?" נוספים

עריכהדלפק הייעוץ

דלפק היעץ של הספרייה הלאומית הינו דף המיועד לשאלות של קוראים ושל ויקיפדים הנוגעים לייעץ ולתמיכה בכתיבת ערכים. שאלות אלה יועברו לספרני הייעץ של הספרייה הלאומית בירושלים, ויינתן להם מענה בתוך שבעה ימי עבודה (כתלות בעומס הפניות בדלפק הייעוץ הפיזי, ובמספר הפניות בדלפק וירטואלי זה.