רמח"ל

רבי משה חיים לוצאטו. רב ומקובל יהודי איטלקי
(הופנה מהדף משה חיים לוצאטו)

רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (ה'תס"ז, 1707כ"ו באייר ה'תק"ו, 16 במאי 1746) היה רב, משורר, מקובל, איש מוסר, סופר, וחוקר יהודי-איטלקי.

רבי משה חיים לוצאטו
מצבת הרמח"ל בכפר יאסיף
מצבת הרמח"ל בכפר יאסיף
לידה 1707
ה'תס"ז
הרפובליקה של ונציההרפובליקה של ונציה פדובה, הרפובליקה של ונציה
פטירה 27 באפריל 1744 (בגיל 37 בערך)
כ"ו באייר ה'תק"ד
האימפריה העות'מאנית (1453-1844)האימפריה העות'מאנית (1453-1844) עכו, האימפריה העות'מאנית
כינוי רמח"ל
מקום קבורה ישראלישראל כפר יאסיף, ישראל
מדינה הרפובליקה של ונציה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום פעילות פאדובה, אמסטרדם, עכו
תחומי עיסוק קבלה, מוסר
רבותיו ישעיהו באסאן
תלמידיו יקותיאל גורדון, משה דוד ואלי
חיבוריו מסילת ישרים, דעת תבונות, דרך השם, מקובל וחוקר, קל"ח פתחי חוכמה, אדיר במרום ועוד
בת זוג צפורה לבית פינצ'י
צאצאים לא נותרו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שנותיו הראשונותעריכה

נולד בפדובה שבאיטליה בשנת ה'תס"ז, לרבי יעקב חי לוצאטו שהיה סוחר ותלמיד חכם, ולדיאמנטי (אשר נקראה גם אבן חן[1] ) . מילדותו שקד על התורה מפי רבנים ועל לשונות ומדעים מפי מורים ולמד ספרי חכמה רבים. מגיל צעיר היה רבו המובהק רבי ישעיהו באסאן, שאהב אותו כבנו, ולימד אותו מקרא, משנה, גמרא ופוסקים.

בשנת ה'תפ"ב (1722), כשרמח"ל היה בן חמש-עשרה, עזב רבו רבי ישעיהו באסאן את פדובה ועבר לריג'יו על מנת לכהן שם ברבנות במקום חמיו רבי בנימין הכהן ויטאלי שהזקין וחדל מלכהן. עם עזיבתו של הרב באסאן את פדובה עבר רמח"ל ללמוד לבדו בביתו, והצטרף לחבורת צעירים בשם "מבקשי ה'" שעסקה בלימוד קבלה בצוותא. רמח"ל התפרסם בכישרונותיו המיוחדים, ונאמר עליו כי בגיל ארבע עשרה ידע בעל-פה את כל הש"ס ואת כל כתבי האר"י וספר הזוהר.[2]

במשך אותו זמן עסק גם בספרות כללית. בגיל שמונה עשרה הוציא לאור את חיבורו הראשון "לשון למודים", העוסק בתורת המליצה, וצירף אליו את המחזה "מעשה שמשון". בגיל עשרים חיבר את המחזה "מגדל עוז" לכבוד חתונת בן רבו. לכבוד חנוכת ארון קודש חדש בבית הכנסת הגדול בפדובה חיבר רמח"ל שיר מיוחד בשם "חנוכת הארון" (ארון קודש זה נמצא כיום בבית הכנסת בהיכל שלמה בירושלים). בטרם מלאו לו עשרים, חיבר מאה-וחמישים מזמורים דוגמת מזמורי ספר תהלים (מאוחר יותר יאמרו מתנגדיו כי טען שמזמורים אלו יאמרו בימות המשיח במקום מזמורי ספר תהלים).

בשנת ה'תפ"ו (1726) הוסמך רמח"ל לרבנות בצוותא עם תלמיד חבר, ידידו המבוגר ממנו רבי משה דוד ואלי, והועמד בראש חבורת "מבקשי ה'", והם קבעו לעצמם תקנות מיוחדות רבות לסדר הלימוד בבית מדרשם. בין התקנות היה לימוד רציף ובלתי פוסק בתורנות כל שעות היום בספר הזוהר בבית המדרש, שתוקן במיוחד כדי לבטל גזירה שריחפה על הקהילה היהודית. בחבורתו של רמח"ל נמנו רבי משה דוד ואלי, רבי יקותיאל גורדון מוילנא (ששהה אז בפדובה במסגרת לימודי רפואה), רבי ישראל חזקיה טריויס, רבי יצחק מריני, רבי יעקב ישראל חזק, רבי שלמה דינה, רבי מיכאל טירני, ורבי יעקב חיים קסטיל פרנקו, כולם תלמידי חכמים ומקובלים ידועים.

בראש חודש סיוון ה'תפ"ז (21 במאי 1727) חווה רמח"ל התגלות רוחנית של מגיד שעל פי תיאורו גילה לו סודות קבליים רבים:[3]

"נרדמתי ובהקיצי שמעתי קול אומר: לגלאה נחיתנא רזין טמירין דמלכא קדישא (תרגום: לגלות רזים טמירים של המלך הקדוש ירדתי)... ואני לא רואה אותו אלא שומע קולו מדבר מתוך פי".

את הגילוי הראשון רדפו גילויים נוספים. אך את עובדת הגילויים הסתיר במשך כחצי שנה. וכשהיה מתגלה אליו המגיד היה מוריד את ראשו על השולחן ונראה כאילו הוא נח. אחרי זמן מה שיתף רמח"ל בסוד את תלמידיו, ואחד הבולטים שבהם, הרב יקותיאל גורדון, גילה ברבים את קיום המגיד, והדבר עורר התלהבות והערצה כבירה לרמח"ל. מתאר זאת מאיר בניהו (עת-מול, אוגוסט 90'):

רבים, ובכללם משכילים נודעים, צבאו על פתח בית מדרשו של רמח"ל כדי לשמוע תורה מפיו עד שלא היה מקום להכיל את כולם. רמח"ל הוצרך להפסיק את לימודיו עם בני חבורתו המצומצמת ולקבוע שיעורים מיוחדים להמונים שצבאו על פתח בית המדרש.

הפולמוסעריכה

ר' יקותיאל גורדון שיתף בחדשות על אודות גילויי הרמח"ל את רבי מרדכי יפה, תלמיד חכם עשיר שישב בווינה. גורדון תיאר באיגרותיו אליהם[4] את חסידותו וקדושתו של רמח"ל, וצירף למכתביו קטעים מתוך ה"זוהר תניינא" (זוהר שני) שגילה ה"מגיד" לרמח"ל.

עותקים ממכתבו של הרב גורדון נשלחו על ידי הרב יפה למספר רבנים ובתוכם לרב משה חגיז, רב ירושלמי שפעל באירופה ונלחם נגד שרידי תנועת השבתאות. הרב חגיז חשב בטעות את רמח"ל לשבתאי, ופנה באיגרות אזהרה לרבני ונציה הסמוכה לפדובה. רבני ונציה פנו לרבו של רמח"ל, הרב ישעיהו באסאן, ששהה ברג'יו, לקבלת חוות דעתו. חליפת האגרות עוררה פולמוס גדול והאשמות חסרות שחר שנבעו בעיקר מפחד, חוסר הבנה, וקנאה בבחור צעיר ורך לימים שזכה להגיע למעלות נדירות. הרמח"ל מצידו הצטנע ככל האפשר וקרא לכל התוהים לבא, לבדוק ולתהות על קנקנו. בחודש אב ה'ת"ץ (1730) אולץ רמח"ל להפקיד את ארגז כתביו. ב' מפתחות התיבה הופקדו בנפרד, אחד בידי רבו ואחד בידי הבי"ד של וונציה. כמו כן אולץ רמח"ל להצהיר בשבועה בפני רבני ונציה:

"להיות מאסף אלי וגונז כאשר ירצה כ"ת כל חיבורי אשר עשיתי עד היום הזה עפ״י המגיד ונשמות קדושים – שלא יצאו חוצה – אלא על פיו כל ימי חייו שיחי׳[ה] לאורך ימים אכי״ר [אמן כי יהי רצון], בהיות שאין דעת חכמי הדור חפצה שיתפשטו חיבורים חדשים כאלה מחכמת האמת בישראל פן באיזה צד ח״ו יצא מהם חורבה בין המון ישראל לפי חומר ענינם. וגם מעכשיו אהיה משיב ידי מלכתוב עוד שום חיבור בל' [בלשון] זוהר או באיזה לשון שיהיה בשם מגיד או נשמות קדושים"

אגרות רמח"ל - איגרת ע"ה.

הרמח"ל עצמו התייחס לשבועה זו כאל שבועה שהוצאה בכפייה, ולפיכך חסרת תוקף הלכתי - אם כי שמר עליה מכל משמר ונזהר לקיימה כדי לא לתת פתח לרודפיו.

במהלך ארבע השנים שלאחר השבועה שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו וחדל לחבר ספרים ע"פ המגיד. בשנים אלו עסק בעיקר בכתיבת פירושים לספרות הזוהר והקבלה של האר"י.

בכ"א בשבט תצ"א (1731) נישא רמח"ל לצפורה פינצ'י בתו של הרב דוד פינצי' - רבה הראשי של מנטובה. בסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס באמסטרדם את ספרו "מאמר הוויכוח", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר נתן הרב באסאן לרמח"ל את הסכמתו ואישר להדפיסו. בהכנותיו לנסיעה הגיע הרמח"ל לוונציה להסדרת ענייני נסיעתו. שם ארבו לו רודפיו מימים עברו ורקמו עלילה לפיה כביכול מנסה רמח"ל לנסוע לאמסטרדם כדי להדפיס את ספריו וכתביו שנאסרו באיטליה. רבני בית הדין בוונציה הוסתו כנגדו וחוללו שערורייה סביב הטענות השקריות ובפרט טענו שהדפסת הספר מהווה הפרה של השבועה. רבני ביה"ד פנו לרבני אשכנז שבמרכז אירופה ובפרט לרב משה חגיז שהיה מראשי רודפי הרמח"ל, בדרישה להיערך למלחמה כנגדו. רמח"ל מצדו הכחיש את כל ההאשמות נגדו, ובעוברו בפרנקפורט בדרכו לאמסטרדם ביקש להפגש עם רב העיר, רבי יעקב פופרש כ"ץ להוכחת צדקותו, מבלי שידע שהלה כבר הוסט מראש וחיכה לבולעו. הרב פופרש אילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין שכביכול הפר את שבועתו, ולהישבע עליה שנית. משם המשיך הרמח"ל והגיע לאמסטרדם. לימים כנשאל הרמח"ל מדוע חתם על הודאה שקרית, אמר, שידע שנשקפה סכנה ממשית לחייו באם לא יחתום. סברתו אומתה בחליפת אגרות שנמצאה לימים.

גם מעשה בי"ד הנ"ל לא הניח את דעת רודפיו, ואלה פעלו להחרים את תיבת הספרים שנותרה מאחור באטליה. לאחר דין ודברים, נשלחה תיבת הספרים מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ בפרנקפורט, שדן את הכתבים לקבורה ומיעוטם לשריפה. במכתב לרבו כתב הרמח"ל כי שריפת התיבה הייתה גזירה משמים וכמוה כשריפת פרה אדומה ולפעמים נאלצת התורה להימסר לשריפה במקום ח"ו פגיעה בנפש עם ישראל.

עותקים בודדים של חלק מספרי רמח"ל שרדו בכתבי יד, ומהם התפשטו והועתקו בסתר עד הדפסתם במחצית השנייה של המאה ה-20.

תקופת חייו האחרונהעריכה

ספר התורה שמיוחס לתקופת הרמח"ל בעכו

בשבט תצ"ה (פברואר 1735) הגיע הרמח"ל לאמסטדם והשתלב בקהילה היהודית הפורטוגזית. למד ולימד בבית מדרש עץ חיים ונתמך כלכלית על ידי הקהילה הספרדית שחבקה אותו והתעלמה במופגן מרודפיו. באמסטרדם חיבר הרמח"ל והדפיס את ספריו "דרך ה'" ו"מסילת ישרים" שאינם עוסקים בקבלה בגלוי אם כי מבוססים על רעיוניות קבליים. בפתיחתו לספרו המפורסם "מסילת ישרים" כתב רמח"ל: "החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול". למרות שהספר כולו כתוב בשפה פשוטה השווה לכל נפש, בגאונותו ביססה הרמח"ל על יסודות מתורת הנסתר. "מסילת ישרים" הוא הספר העיקרי אשר הקנה לרמח"ל לגיטימציה היסטורית, והפך עם השנים לתנ"ך של ספרי המוסר, ובפרט בקרב בתנועת המוסר.[5][א]

עכו, ארץ ישראלעריכה

בשנת ה'תק"ג (1743) עזב רמח"ל את אמסטרדם עם אשתו ובנו ועלה לארץ ישראל. לאחר שעגן בעכו קבע בה את מגוריו. באופן לא ברור, ללא מקור וללא מסורת מיוחס בית כנסת יהודי בעכו העתיקה כמקום מדרשו ותפילתו, וכיוצא בזה לגבי מקום דירתו. בבית הכנסת מוצג ספר תורה על גבי עור צבי, ונטען שנכתב בדיו שנעשה מתמיסת קליפות רימונים. מבחינה הלכתית, דהיית הדיו והאותיות פוסלת את ספר התורה ומחייבות את גניזתו. אין כל שחר לאגדה שהספר נכתב על ידי הרמח"ל.

רמח"ל נפטר במגפת דבר עם אשתו ובנו היחיד בכ"ו באייר. רק שני תיעודים נותרו מעת שהותו בארץ. הראשונה היא איגרת שנשלחה מעכו לתלמידיו באירופה ביום א' כ"ב לחודש תמוז שנת תק"ג (3 יולי 1743):

"זאת אות אהבה, עדות לאשר אהבתכם על לוח לבי כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, אשר על כן, לא אחדל מפרוס עליכם שלומותי גם כי מרחוק".

אגרות רמחל, איגרת קס"ה.

העדות ראייה שנייה נכתבה ע" הרב ישמעאל חי סנגויניטי – תלמיד רבי חיים בן עטר זי"ע, בתיעוד מסעו מירושלים לליוורנו. ביום א', ראש חודש כסלו תק"ד 6.11.1743 עגן בעכו, ועשה את לילו בבית הרמח"ל:

"ושם בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם כמוהר"ר משה חיים לוצאטו ז"ל בביתו ושלח לי קפיאו (כובע) ופירוקא (פיאה נוכרית) בשביל שלא לשלם ג'אפא"ר (מס דרכים) שכן הוא המנהג בעכו ובצידון שכל מי שהוא פראנקו (יליד אירופא) אינו משלם לא גאפ"ר ולא פארג' (מס קרקעות) ולא שום דבר".

קלאר, כתבים חדשים.

מקום קבורת הרמח"לעריכה

בשנת תקצ"ו (1836) פרסם הרב מרדכי שמואל גירונדי ביוגרפיה של הרמח"ל בכתב עת ב"כרם חמד" כרך ב'. במאמרו הביא עדות לכאורה הידועה בשם "איגרת רבני טבריה" שטוענת שהרמח"ל נקבר בטבריה. האיגרת אינה בנמצא והוכחה כמזויפת כיון שנכתבה באירופה ולא על ידי רבני טבריה. כעבור 17 שנה מפרסום המאמר, בשנת 1853 פרסם גירונדי את ספרו הגדול "תולדות גדולי ישראל", הסוקר את כל "תולדות גדולי ישראל ובפרט גאוני אטליה ורבני פאדובה". בספרו שילב הרב את ספר "זכר צדיקים לברכה" למוהר"ר חננאל ניפי זצ"ל, "שהעתקתי מכתיבת יד הרב המחבר עצמו, וצרפתיו בכור שכלי למלאות את דבריו". הרב גירונדי עצמו מעיד שהביא את עדותו המשוכתבת של הרב ניפי. עדותו המקורית של הרב ניפי שרדה בכתיבת יד תלמידו בכתב היד [7]"טובי אודיע" וזה לשונה:

"ומיהו, שם בפאריז סיפר לי כמוהר"ר שלמה דוד מהזקנים, ר"מ דלוגו נר"ו לא ידעך אכי"ר, ששמע מאיש נאמן שכשמת הרב לוצאטו הנ"ל בעכו, הרב מלאכי טרח עצמו להוליכו לא"י ולקברו שם, מפני שהכיר בו שמת נכנע מאד ובעל תשובה גמורה"

"טובי אודיע"

הרב משה מלכי הנזכר גר בצפת, שימש ברבנות והנהיג קהילה, יצא לשליחויות שד"ר מטעמה בערי אירופה, גייס וריכז את התרומות וחילץ את צפת מקשיה ושפלותה. בשנת ה'ת"ק, חלה הרב מלכי, חצי מגופו השתתק ונאלץ לפרוש מפעילותו הציבורית. כובד המיסים, מלחמות ומגפות גרמו לרבים מיהודי צפת לעזוב את העיר ובתוכם גם הרב מלכי שעבר בשנת תק"א לגור בעכו, ושם פגש את הרמח"ל שהגיע אליה בשנת תק"ד (1743). הרב מלכי העיד שקבר את הרמח"ל, וכשנה לאחר מכן - בשנת תק"ה (1743) הסתלק הרב מלכי לבית עולמו. מעדות הקבורה ושאר העדויות עולה שהרמח"ל זלה"ה נפטר בשנת תק"ד – ולא כפי שסברו עד עכשיו בגלל חוסר מידע ורצון מיותר להאדיר את דמותו. העדר אגרות, עדות ראִיה אחרונה מחודש כסלו תק"ד ועדות הרב שקבר אותו תומכות בקביעה. כשנה לאחר פטירת הרמח"ל נפטר הרב מלכי ומצבתו מזוהה וברורה בבית העלמין היהודי בכפר יאסיף וצמודה למצבת קברו של הרמח"ל. הסיבה לקבורתם בבית הקברות היהודי העתיק בכפר יאסיף ולא בעכו, נבעה בשל הספק ההלכתי שהעיר עכו איננה בתחומי ארץ ישראל.

מצבת קבר הרמח"ל בכפר יאסיף
מצבת קבר הרמח"ל בכפר יאסיף

הטענה שהרמח"ל נקבר בטבריה ליד קברו של התנא רבי עקיבא הוכחה כחסרת בסיס ובדויה. ע"פ כל ספרי המסעות ועדויות הנוסעים עולה בבירור כי הציון בטבריה נבנה לראשונה בשנות השלושים של המאה הקודמת. בנוסף, לאחרונה התגלתה תמונת גלויה השוללת את טענת קבורתו בטבריה. בראשית שנת תש"פ התפרסם מחקר מקיף בחוברת "גילוים חדשים לקורות הרמח"ל בארץ ישראל" השופך אור על מסכת חייו וסוגיית מקום מנוחתו בארץ ישראל.

במשך השנים שאחרי מותו והכרת גדולתו בתורה מתוך הכתבים ששרדו, גוועו לחלוטין ההאשמות נגדו והוא הפך לנערץ על כל פלגי היהדות. בן דורו הצעיר ממנו, הגר"א (שנולד כ-13 שנים אחריו והאריך חיים כ-50 שנה יותר ממנו), העריץ את שיטתו הקבלית ולמדהּ בשקידה. האגדות מספרות כי לבש בגדי חג כאשר הגיע אליו ספרו של הרמח"ל "אדיר במרום",[8] אף החסידות[9][10] ומאוחר יותר משנתו של הרב קוק ותלמידיו הושפעו ממנו, גם אם בצורה פחות מפורשת.[11][ב] בתולדות חייו שפורסמו בשנים מאוחרות, הושמטו לעיתים אזכורי המחלוקת הגדולה שהייתה בחייו לגביו, אם מתוך שגוועה ואיננה רלוונטית יותר, ואם מתוך רצון למנוע קטרוג אודות רודפיו.

השפעתו לדורותעריכה

למרות ההתנגדות העזה אליו בימי חייו, הכרת גדולתו וכתביו לאחר מותו השפיעו רבות על תנועות שונות ביהדות - מזמנו ועד היום:

  • ה"מתנגדים" הושפעו ממנו רבות, בעקבות ההערכה הרבה לה זכה אצל הגר"א.
  • ספרו מסילת ישרים הפך לספר יסוד המרכזי והבסיסי ביותר בפעילות של תנועת המוסר שהתעוררה באמצע המאה ה-19, והשפיע על עולם הישיבות כולו עד היום. ספר זה התקבל על כלל ישראל עוד בחייו ובכללם על מתנגדיו.
  • תנועת החסידות לא קיבלה רבות משיטתו במפורש, אך ישנן השקפות שמקורן בספריו. עם זאת, אף שהמגיד ממזריטש הגדירו כספר "בהיר וטהור", היו אדמורים שהתנגדו לו, ובפרט רבי יחיאל סאפרין מקאמרנא, שאף אסר על לימוד כתביו.
  • תנועת ההשכלה אהדה את מחזותיו, וראתה בהם את הפתיחה ליצירה ספרותית חילונית חדשה.
  • הרעיונות הציוניים של הרב קוק התבססו על הקבלה ובראש ובראשונה על תורת הגר"א והרמח"ל שהוא קושרם יחד. הרב משה צבי נריה בספרו טל ראי"ה (עמ' קכ"ב), אף מעיד: "נפשו הפיוטית של רמח"ל ... וכן כתיבתו הפרשנית לסתרי תורה שהיו בה גילויים ... כל אלה הביאו את הרב לידי תחושה עמוקה של הזדהות ... ובסוד שיח עם צעיר מקשיב - מבריק בתורה ובמחשבה - עם רבי יצחק הוטנר - גילה את תחושתו ואמר: 'סבורני שהנני גלגולו של רבי משה חיים לוצטו'".
  • ישיבות המקובלים החלו בעשורים האחרונים להכיר את שיטתו הקבלית המיוחדת וללומדה, במיוחד בעקבות ספרים ומחקרים שהחלו להתפרסם בתחום זה, ובראשם[13]"סידור הרמח"ל השלם" סידור הכוונות הראשון למקובלים שנכתב ע"פ שיטתו וכולל את כל כוונות האר"י והרמח"ל, ספרי קל"ח פתחי חכמה מבוארים ומאמרים, וספרי הרמח"ל שיצאו מבוארים על ידי הרב חיים פרידלנדר והרב יוסף ספינר.

על השפעתו כתב חיים נחמן ביאליק:

"הוא אשר בנה אב לשלושת בתי המדרש הגדולים של הגר"א, של הבעל שם טוב ושל בן מנחם (משה מנדלסון). באדמת מטעו טמונים שורשי ההתפתחות של ספרותנו לכל ראשי נתיבותיה".

בדומה לכך כתב הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", כי תנועת החסידות, המוסר וההשכלה "שהיו עוינות זו לזו, כולן שמו להן בראשן את רמח"ל".

במחצית השנייה של המאה העשרים זכתה תורתו של רמח"ל לתפוצה רחבה ולהדפסות רבות. הרב אליהו דסלר עודד את לימוד כתביו, ותלמידו רבי חיים פרידלנדר הוציא את רוב כתבי רמח"ל בשמונה חלקים. גם יוסף אביב"י הוציא מספר חיבורים של רמח"ל וכתב עליו, ובפרט את מהדורתו לשרידי זוהר תנינא, שרובו נשמד בזמן הפולמוס. הרב מרדכי שריקי, ראש מכון רמח"ל מוציא כיום לאור מחדש את החיבורים, בתוספת פירושים, הערות ומבואות, וכן הרב דויד שלם ראש ארגון "קהילת הרמח"ל" מנגיש את כתביו במהדורות דיגיטליות, וכן בחקירת כתביו בספרים ומאמרים מודפסים.

הגותועריכה

תורת האר"י עוסקת בפרוטרוט במבני המרכבה האלוהית, שהיא דרך הנהגת העולמות, על ידי משלים מן העולם התחתון (בפרט גוף האדם) וצירופי אותיות. אולם לא מבוארת הכוונה הפנימית בכל המבנים האלה. קבלת הרמח"ל מנסה לחשוף את הנמשל של קבלת האר"י, על ידי הסבר מהותו של כל רכיב בהנהגה ותפקידו במערכת הכללית (פירוט הדברים כתובים בפרט בספר קל"ח פתחי חכמה, ועיקרם כתובים בתחילת ספרו מסילת ישרים).

על פי הרמח"ל, אלוהים הוא במהותו הטוב הגמור, שאין טוב אחר כמוהו כלל, שולט יחיד, ואין רצון אחר בלעדיו. מכיוון שדרך הטוב היא להיטיב, ה' חפץ לגרום הנאה לזולתו, ולכן ברא את העולם, שיהיה מי שיהנה מטובו על ידי דבקות בו. אולם היות שהוא טוב אינסופי, הוא שואף להעניק טוב מוחלט, שהוא הטוב שלו עצמו, ולכן גזר שההטבה לנבראיו תהיה דבקותם בו והתענגותם עליו. לכך גם ברא את העולם הבא שבו מרגישה נפש האדם תענוג רוחני ודבקות בו.

על מנת שהטוב הזה יהיה שלם, ויהיה שייך לנברא בעצמו ולא רק לאלוהים, גזר שהנברא יקנה את השלמות בכוחות עצמו, על ידי בחירה אישית ומעשים. ולכן ברא עולם שיהיו בו גם טוב וגם רע, ואת המשיכה של האדם הן לטוב והן לרע, כך שיוכל על ידי בחירתו הטובה להגיע לשלמות ולהידבק בבורא. קיום המצוות מפיץ על האדם את אור פני ה' שהוא שלמותו, ואילו ביצוע עבירות מושך טומאה מכוחות הרוע שמאפיל וחוסם אור זה. מכיוון שכל תכלית בריאת האדם היא להידבק בה', ראוי שלא תהיה לאדם תכלית אחרת בחייו אלא זאת, ושיכלכל את כל מעשיו רק למטרת השגתה.

בספרים דעת תבונות וקל"ח פתחי חכמה מסביר הרמח"ל כי מכל היבטי שלמותו של אלוהים, השלמות שבחר לגלות היא דווקא שלמות הייחוד - שהבורא הוא היחיד ששולט בכל מאורעות העולם ושאין כוח אחר מלבדו. הסיבה לכך היא כיוון שמידת הייחוד היא המאפשרת את קיום הרע ולפיכך גם את הבחירה, וממילא את הטוב הנצחי.

זוהי הגדרה בדרך השלילה, מכיוון שלא ניתן לומר על הבורא שום דבר מלבד שהוא יחיד: הוא אינו חזק, חלש, גדול או קטן כי הוא מושגים אלו שייכים לעולם החומר. הוא אינו שמח ואינו כועס כי הוא לא תלוי בציר הזמן ולכן אין בו שינוי. בעצם מה כן ניתן לומר על הבורא ? שהוא כן קיים, אם כי באופן שאיננו מבינים, ושהוא לא כל ההגדרות ששנינו קודם, הגדרות תלויות חומר, זמן או מקום. כל שנותר לומר עליו זה שהוא יחיד. אם כן, זו הגדרה בדרך של שלילת כל השלמויות המוכרות לנו.

במידת הייחוד ניתן לחשוף את הטוב רק באמצעות נתינת מקום להיפוכו, כלומר לכוחות הרע, וביטול האפשרות הזאת מגלה את ייחודו. זאת מכיוון שהרוע הוא העדר גילוי ייחודו, וככל שיותר טוב כך ייחודו מתגלה יותר.

עם זאת, הייחוד הוא המעלה היקרה ביותר שבו, שתלויה בהכרח מציאותו. אם כן כל תהפוכות ההיסטוריה ("הגלגל הסובב" בלשון הרמח"ל) מוליכות אל גילוי הייחוד הזה, לעיתים דווקא על ידי הגברת הרע. וסופו להתגלות בימות המשיח כשאז יתענגו הנשמות על השלמות שהתגלתה.

מכאן הרמח"ל מסביר כי יש שתי הנהגות שפועלות במקביל - הנהגת הייחוד הנצחית המגלה את שלמות הבורא ובאמצעותה מגיעים לתכלית הדבקות בו, והנהגת המשפט הזמנית המענישה וגומלת לפי מעשי בני האדם כדי לזככם ולהכינם לגילוי הנהגת היחוד. הוא מסביר כי הנהגת המשפט היא אמנם הכרחית לעולם שיש בו טוב ורע, אבל היא בעצמה רעה ונבראה כתוצאה מקלקולי הבריות, ע"כ אינה נצחית ועתידה להתבטל, כי אלוקים חפץ בשלמות כל נבראיו ולא שיהיו חוטאים ונשכרים. כמו כן הוא מסביר שהנהגת המשפט נובעת מהנהגת האהבה, כאב האוהב את בנו ולכן מייסרו, ולכן היא ממותקת.

על אף הגותו הקבלית היה הרמח"ל בצעירותו מגולח זקן (ככל מקובלי איטליה), ולבוש בבגדי רקמה כמקובל בתקופת הרנסאנס, כפי שעולה מהכפשות טענות מתנגדיו באגרות.

יצירתו הספרותיתעריכה

הרמח"ל היה המשורר המוכשר ביותר מאז גדולי המשוררים של תור הזהב של יהדות ספרד. לשונו השירית היא הצחה והטובה ביותר מאז שנחתם התנ"ך. הוא שיחרר את לשון השיר העברית ממליצות שחוקות ומשיבוץ פסוקים מלאכותי וממשקל היתדות הערבי, מחד פישטה לסגנון ניגוני נאצל ומאידך קירבה ללשון דיבור יומיומית, הקנה לה חיים חדשים תוך שמירת יסודותיה הקדושים העתיקים. הוא חיבר שירים עם תכנים יהודיים בצורות של השירה האיטלקית, ק"| מזמורי תהלים בעקבות ספר תהלים, אולם עיקר השפעתו הייתה במחזותיו, אשר שימשו כמודל לחיקוי עבור משוררי הדורות הבאים (פרנקו מנדס, יוסף האפרתי, שלום הכהן, אד"ם הכהן, יל"ג, ואחרים). אפילו "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, הרומן העברי הראשון, פסגת ספרות ההשכלה, נכתב בהשראת מחזותיו. גם לאחר שהספרות העברית פנתה לכיוונים אחרים, נערים המשיכו לקרוא ולהתבשם ממחזותיו. כך כתב ביאליק: "מי אשר לא מילא בנעוריו את אזניו ואת נפשו משפת חזיונות הרמח"ל ומתרועת בקרה - הוא לא ידע מה קול עברי נקי וזך מימיו". לפיכך, פישל לחובר, חוקר תולדות הספרות העברית בצדק החשיב את הרמח"ל לאבי הספרות העברית החדשה. חוקר תולדות הספרות העברית, אהרון בן אור, כתב:

"במאות ה-16 ו-17 הייתה ספרותנו כולה דתית-רבנית. ורמח"ל היה הסופר העברי הראשון שהכניס אל ספרותנו החדשה תוכן חילוני בכלל ונעימות אהבה וטבע בפרט. שאר הקווים הם: השיבה אל שפת התנ"ך ונושאיו, ההקפדה על חוקי הדקדוק . . ההתרפקות על הטבע וההדגשה היתרה של הנעימות הפסטורליות – אלה ניתנו לנו לראשונה ביצירותיו של רמח"ל, ולפיכך יאה לקרוא לו לרמח"ל בשם מבשרה של ספרותנו החדשה"

"מעשה שמשון", יצירתו הראשונה של רמח"ל, עוקבת אחרי דמותו התנ"כית של שמשון ועל מאבקיו ביצרים ובתשוקה שמקרבים אותו אל דלילה.

מחזהו השני נקרא "מגדל עוז" או "תומת ישרים". זו יצירה פסטורלית, דומה בצורתה ובסגנונה לפסטורליות האיטלקיות של גואריני וטאסו, ואף מושפעת מהמשורר הפורטוגזי קמואש, אולם מלאה בחן עברי ותוכנה מבוסס על משל קבלי. הרועה איש הטבע "דל הוא ואך שמח" אין הוא מעוניין בכספי העשירים, אשר "ברבות זהבם, ירב אויב בקרבם", ואין הוא משועבד לחוקי המעמדות החברתיים המפריעים למימושה של אהבה: "עלמה אשר תיטב בעיניו שמה, עלמה אשר תיתן לחלקו חשק, בה יעלוז ליבו, כי זה לעומת זה, ומפריד אין. יתעלסו יתענגו לבטח". המחזה עוסק באהבתם של שלום ושלומית, בת המלך, שהמלך הבטיח שתנשא למי שיצליח להגיע אל ראש מבצר ללא פתח, ואל ראשו הגיע שלום. מול האהבה עומדים חורשי המזימות והמקנאים המנסים להתנכל לה. יש שמצאו במחזה נמשל, אף שחובר עוד לפני הפולמוס הגדול: בת המלך היא הקבלה, ושלום הוא אולי הרמח"ל עצמו. המחזה נגנז והוצא לאור רק מאה שנה אחר כך.

מחזהו האחרון, "לישרים תהילה", מבוסס על "מגדל עוז", תוך עידון ושיפורים משמעותיים. יצירה זו היא נמשל כמעט נטול משל, וחוט העלילה בו קיים במידה זעומה ביותר. זוהי אלגוריה על "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", על המאבק בין אמת ושקר, ביקורת על החברה האנושית ההמונית, ועיסוק עמוק במידות הנפש ותיקון עולם, בשידוכים ובהשגחה.

ספריועריכה

הרמח"ל כתב כשמונים ספרים ורוב ספריו עוסקים בקבלה, חלקם במוסר והנהגות ה', יצירותיו המוקדמות כללו מחזות, וספרי שירה, וכן[14]פרקי שירה שנכתבו עבור אירועי שמחה ואבל. כ 40 מספריו ומאמריו אבדו, והיום ידועים לנו רק כ-40. בין ספריו ומאמריו המפורסמים יותר:

  • מסילת ישרים - ספרו המפורסם ביותר של הרמח"ל. ספר מוסר המבוסס על מאמר במסכת עבודה זרה בדף כ.
  • דרך ה' - ספר המדבר על השקפה ויחס האדם לעולם על ידי קיום מצוות.
  • מאמר העיקרים - מעין תמצית מספר "דרך השם", כולל את י"ג עיקרי האמונה.
  • דרך חכמה - תכלית לימוד תורה.
  • דרך עץ החיים - הקדמה לחשיבות לימוד חכמת האמת. יש אומרים שנכתב כהקדמה לספר קל"ח פתחי חכמה. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • דרך תבונות - הדרכה מובנה בלימוד התלמוד. משוקעים בו כללי הלוגיקה.
  • דעת תבונות - דיונים בקבלה. הספר נכתב בלשון שאינה קבלית וערוך כדו-שיח בין הנשמה לשכל. חלק א: בעיקר בסודות ההשגחה והגאולה. חלק ב: בתכונתו של האדם, ובתכליתו של האדם בעולמו.
  • ספר הכללים - ספר דעת תבונות ערוך כמהלך דברים (ולא כדו-שיח) בלשון קבלית.
  • קל"ח פתחי חכמה - יסודות בקבלה ערוך במאה שלושים ושמונה פרקים (בגימטריה קלח) ומכאן שמו. כל פרק פותח ב"התגלות" וממשיך בפירוש והסבר שלה.
  • קנאת ה' צבאות - הסברים בקבלה המסביר את הטעויות בשיטתו של שבתי צבי.
  • אדיר במרום - פירוש לאידרא רבא, נמצא רק הפירוש לשני הדפים הראשונים של האדרא, כ-400 עמוד.
  • משכני עליון - תיאור בית המקדש השלישי על פי הקבלה.
  • מאמר הגאולה
  • זוהר תנינא (אבד ברובו. מילולית: זוהר שֵנִי) – מאמרים שכתב בלשון ספר הזוהר. שרדו ממנו פרשיות בודדות וכן ציטוטים שצוטטו ב"אגרות רמח"ל".
  • עשרה אורות
  • האילן הקדוש - תמצית מדברי האר"י בסדר השתלשלות העולמות. בעל דמיון רב ל"עשרה פרקים".
  • עשרה פרקים לרמח"ל - תמצית קבלת האר"י בלשון המשנה, ובדיוק רב. על אף קוצר הלשון, ניסוחי הספר מיישבים סתירות בתורת האר"י.
  • מאמר הוויכוח - ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת.
  • חוקר ומקובל - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • מלחמת משה - נוסחא נוספת של ויכוח בין חוקר למקובל בעניין חכמת האמת. כפי הנראה נכתב על ידי תלמידיו.
  • רזין גניזין בסוד חכמת התורה.
  • פתחי חכמה ודעת - כללים בקבלה. ערוך בלשון קצרה ודייקנית.
  • בנין עולם
  • סוד ה' ליראיו
  • תקט"ו תפילות - 515 תפילות שנמצאו בבית מדרשו, חלקם נראים כתרגום מארמית. בחלקם רמוז שמו של תלמידו יקותיאל גורדון.
  • תיקונים חדשים - מקביל לתיקוני הזוהר (שנכתבו על הפסוק הראשון של התורה) על הפסוק האחרון של התורה. מכיל 70 תיקונים (פרקים).
  • קיצור כוונות - סיכום תמציתי של כוונת האר"י לתפילה ושיטה חדשה בכוונת התפילה.
  • עיקרי הדינים - לא נמצא. כנראה כללי פסיקה. ייתכן ונכתב עם רבי יעקב חזק.
  • אגרות רמח"ל - קובץ חלופת האגרות בזמן הפולמוס סביב הרמח"ל. האגרות כוללים בתוכם ביאור של סוגיות סבוכות בתורת האר"י. יצא לאור בשני חלקים, על ידי פרופ' מאיר בניהו.
  • ירים משה - מקבץ מהאגרות שכתב הרמח"ל; תולדותיו; מקבץ משיריו.
  • ספר השירים - ליקוט השירים והפיוטים מוגה מכת"י בצירוף מבואות והערות על ידי שמעון גינצבורג, השלים והוסיף מבוא בנימין קלאר, על כריכת הספר ציור דגלה של משפחת לוצאטו, בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, ה'תש"ה.
  • ק"ן פרקי תהלים - מאה וחמישים מזמורים, שנכתבו כנגד מאה וחמישים מזמורי התהילים. שמונה מהם נדפסו בסדר הכנסת ספר תורה שנדפס אז בוונציה, והשאר עדיין לא נמצא.

ספרי חולעריכה

  • לשון לימודים - ספר ביכוריו - עוסק בעקרונות הכתיבה וההרצאה, בחלקו השני דן ביחס ללשון ומבליט את ייחודיותה של הלשון העברית.
  • ספר ההגיון - דן בקיצור רב בכללי הלוגיקה ובישומה. זהו קיצור של האורגנון של אריסטו. כיום נדפס עם "לשון לימודים".
  • ספר המליצה - נכתב כגרסה עברית ל"רטוריקה" של אריסטו. בספר זה דן הרמח"ל על הרטוריקה ועל אמצעי השכנוע.
  • ספר הדקדוק - ביאורים והערות בדקדוק עברי נערך על ידי תלמידו, במהדורות החדשות מצורפת מהדורת צילום שלו בדרך תבונות.

מחזות:

  • מעשה שמשון מעשה שמשון בצורה אלגורית. נכתב כחלק מספר לשון לימודים.
  • מגדל עוז או תומת ישרים.
  • לישרים תהילה[15] - מחזה מוסר אלגורי על השקר אשר מכסה את התבל, ואיך שהאמת יוצאת לאורה. הוקדש לידידו "החכם והנבון כהר"ר יעקב דא-גאויש יצ"ו", לרגל חתונתו עם "הכלה הבתולה המהוללה הצנועה מרת. רחל די-וייגא אינרקיש יצ"ו".

עץ משפחת לוצאטועריכה

עץ משפחת לוצאטו


 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אברהם
(נפטר ב-1586 בערך)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה (שמואל)
 
 
 
 
יוסףיצחק
(נפטר בצפת)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אברהם
(נפטר ב-1595)
 
 
 
 
 
 
 
יהודה
(נפטר ב-1605)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברוך
(נפטר ב-1669)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שמחה (שמעון)
(1582–1663)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יעקב
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רפאל
 
אשר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה חיים (רמח"ל)
(1707–1745)
 
ברוךשלמה
 
אפרים
(1729–1792)
 
יצחק
(1730–1803)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יעקב
 
 
מרדכי
 
יצחק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חזקיה
 
יעקב
 
ברכה
 
 
 
 
 
ברוך (בנדטו)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רחל קונסולה כהן
(לבית לוצאטו)
 
שמואל דוד (שד"ל)
(1800–1865)
 
בלהה בת שבע
(לבית סגרה)
 
דוד
 
יצחק
 
רחל מורפורגו
(לבית לוצאטו)
(1790–1871)
 
יעקב מורפורגו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוהב גר
(1829–1854)
 

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא רמח"ל בוויקישיתוף
  •   הרמח"ל וספריו, באתר ויקיטקסט
  • כתביועריכה

    מהדורה מפוענחת מקוונתעריכה

    מהדורות סרוקות באתר ספרי עברית (היברובוקס)עריכה

    אודותיועריכה

    שיעורים ומאמרים תורניים על אודות ספריועריכה

    ביאוריםעריכה

    1. ^ בספר אור ישראל, ספר היסוד של תנועת המוסר, מתואר השינוי שהרב ישראל מסלנט הנחיל לגבי הפנמת הערכים שבספרי המוסר: "וכמו שהאריך בזה החסיד בספר מסילת ישרים בהקדמה עיין שם."[6] הספר מסילת ישרים מצוטט בהרחבה ברבות מהמידות הנידונות בספר ובנושאים השונים, בדרך כלל בראש הציטוטים. כמו כן הספר מסילת ישרים יצא לאור בהוצאות של ישיבות המוסר, עם הקדמות, ביאורים ולעיתים מצורפת לספר איגרת הגרי"ס - הגאון רבי יוסף סלנטר, "מייסד" זרם המוסר.
    2. ^ הרב שמואל אליהו, במאמר על יחס הרבנים לגרשם שלום,[12] טען שלימוד קבלה חייב להתחיל במסילת ישרים. זאת, במסגרת שיחה על התרשמותו השלילית של אביו, הרב מרדכי אליהו, מאישיותו של שלום.

    הערות שולייםעריכה

    1. ^ "ששה היכלות", נחום אריאלי, הוצאת מסדה
    2. ^ לשמועה זאת אין מקור ברור, אך באיגרת של רבי ישעיה באסאן מאותה שנה (בה היה רמח"ל בן ארבע עשרה) רמוז שקרא את כל הספרים בספריית ר"י באסאן.
    3. ^ אגרות ותעודות, איגרת ט"ו.
    4. ^ אגרות ותעודות, אגרות ו' ז'.
    5. ^ ישיבות ליטא ותנועת המוסר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
    6. ^ אות ט' - אופני תועלת הלימוד, אור ישראל
    7. ^ פינצי, שמואל יצחק בן משה חי, "טובי אודיע" זכר צדיקים לברכה, F 53241
    8. ^ הקדמת המו"ל למסילת ישרים, הרב משה יוסף ספינר, מהדורת ה'תשס"ז (2007). מצטט את הגאון מווילנא, את הרב חיים וולוזין וכן חלק מראשוני החסידות, המהללים את הספר
    9. ^ בהקדמה של המו"ל, מקוריץ (כנראה קשור עם בית מדרשו של רבי שלמה לוצקיר) שמורו המגיד ממזריטש הורה לו ללמוד ספר זה, והודיע על קדושתו. s:קל"ח פתחי חכמה/הקדמת המו"ל - וההסכמות ושם גם קישור לצילום באתר ספרי עברית.
    10. ^ הספר חמדת ימים וגדולי החסידות של הרב יהושע מונדשיין הדן בין היתר גם ביחס אדמו"רי חב"ד ואדמו"רים אחרים לספרים קבליים שיצאו עליהם עוררין, וביניהם בהרחבה גם על ספרי הרמח"ל, ובייחוד מסילת ישרים. לדעתו האדמו"רים הכירו את הכתובים ואף הושפעו מהם, אך השתדלו להמעיט בהפצת הידיעה על כך.
    11. ^ בין סוד שבשמים לסוד שבארץ - גישת הרמח"ל לקבלה מאמרו של הרב ברוכי בורשטיין באתר ישיבת עתניאל. המאמר נסמך בין היתר על עיגולים ויושר - לתולדותיה של אידיאה (מקבלת האר"י עד משנת הרב קוק) מאמרו של מרדכי פכטר בדעת (כתב עת)(הקישור אינו פעיל, 29.10.2019)
    12. ^ רועי הורן, היקה שהכניס את הקבלה לאקדמיה, מקור ראשון, מוסף "שבת", 4 במאי 2012
    13. ^ סידור הרמח"ל, ארימת ידי, שבט, תשס"ו
    14. ^ ד"ר שמעון גינצבורג וד"ר בנימין קלאר, משה חיים לוצאטו ספר השירים, מוסד ביאליק, תש"ה
    15. ^ לישרים תהילה, באתר פרויקט בן יהודה


    תקופת חייו של הרב רמח"ל על ציר הזמן
    תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים