צור וירושלים

צוֹר וִירוּשָׁלַיִם הוא מחזה משנת 1933 מאת המחזאי והמשורר מתתיהו שוהם. המחזה הוא אינטרפטציה על סיפורם של אליהו הנביא, המלכה איזבל והמלך אחאב ועוסק בסוגיות של המתח בין יהדות ואלילות, ובין רוח וחומר. זהו מחזהו היחיד של שהם, שנכתב בתקופת מגוריו בארץ ישראל.

המחזה צור וירושלים בהוצאת דביר מ-1964 ובהוצאת תיאטרון בית ליסין מ-2003, לצד תוכניית ההפקה

המחזה שנכתב בשפה עברית עשירה וגבוהה ובנימה שירית, זכה לתשבחות מסופריה העבריים של התקופה. המשורר חיים נחמן ביאליק הכתיר אותו כ'פסגת הדרמה והעברית' ומבקר הספרות יוסף אורן כינה אותו "המחזה הטוב והקשה ביותר בשפה העברית". שוהם אף זכה בעקבותיו בפרס ביאליק לשנת 1933. לאורך השנים נלמד המחזה בבתי הספר. עם זאת, דווקא בשל שפתו המורכבת, לא זכה לעלות בתיאטרון הרפרטוארי עד שנת 2003, עת עלה בהפקה קצרת מועד בת 15 הצגות בתיאטרון בית ליסין.

יש המשערים כי עלילת המחזה הושראה ממחזהו של אוסקר ווילד 'שלומית' העוסק בביתו של המלך הורדוס אנטיפס המנסה לפתות את יוחנן המטביל. הסופר אלי אשד העלה השערה שייתכן שהושפעה מפואמה שכתב אליסטר קראולי בשנת 1899 תחת שם העט 'הרוזן ולדימיר סוארף' העוסקת בנביא הנמשך אחרי קסמי איזבל.

דמויות

• איזבל בת אתבעל – אשת אחאב, מלכת שומרון ובת מלך צור.
• אחאב – מלך שומרון.
• אליהו – נביא קנא, יריבה של איזבל.
• אלישע – יד ימינה של איזבל הנמשח ליורשו של אליהו הנביא.
• אחיקר – גדול חכמי צור, הדוניסט.
• מיכיהו – בן נביאים שנמשך בקסמה של אזבל.
• יהוא – שר צבא המלך.
• סלוא – בן נבות היזרעאלי.
• יהורם בן יהושפט – בן מלך יהודה.

עלילה

פרולוג

עלילת המחזה מתחילה בסצנת אקספוזיציה ללא מילים, בה ניצבת איזבל הצעירה, בת המלך אתבעל, במקדש עשתרת, ומבקשת להקריב את בתוליה ביחסי מין טקסיים. על פניה עוברים דמויות עשירות ומכובדות אולם היא בוחרת דווקא בנביא אליהו אשר הגיע למקדש 'לנסות עצמו' ולהוכיח את נאמנותו לאלוהים. אליהו דוחה את איזבל בבוז והיא חשה שקורבנה חולל.

מערכה ראשונה

איזבל ואלישע, המשמש במחזה כיד ימינה הנמשך אחר קסמיה, בחצר הארמון. איזבל מוציאה את הצו כנגד נבות היזרעאלי אשר מתברר גם כקרוב משפחתו של אלישע. הוא מנסה לשכנע אותה שמשפחת נבות נאמנה למלוכה ואילו היא מבהירה שלא ניתן להיות נאמנים לאיזבל ולאלוהי ישראל.

בשלב מסוים יורדת איזבל לגן ואלישע נותר לבד. עלם מגיע ומזדהה כאחד מבני הנביאים. הוא מנבא לאלישע שיירש את תפקידו של אליהו הנביא, ומושח אותו בשמן. חוזרת איזבל כשהיא מלווה במיכיהו – בן נביאים שפיתתה ושלחה לצור ללמוד את עבודת האל בעל. מיכיהו מתוודה שהוא קרוע בין איזבל לבין אלוהיו. איזבל מציעה לו מבחן – לפתות אליה את אליהו הנביא. היא מספרת לשניים את אשר קרה אותה בצעירותה. מיכיהו לא מאמין שיוכל לפתות את אליהו לאיזבל, אלישע לוקח עליו את האתגר.

מג נכנס לחצר ומבשר לאיזבל על טבח נביאי בעל על הכרמל. איזבל יוצאת במהירות לנסות ולתפוס את אליהו. נכנס אחאב ומספר את אירועי התחרות בין אליהו וכהני בעל, והריגתם של האחרונים. לדבריו היה במקום, אך לא העז להרוג את הנביא. שליח מבשר למלך על כך שזכה בכרם נבות אשר נסקל ומת. אלישע תובע את כבודו של נבות וטוען שנרצח, ודורש מהמלך דין צדק, אולם השליח מספר שברגעיו האחרונים קילל נבות את בית אחאב שלדבריו רוצחים הם, וקרא לאליהו לנקום את נקמתו. המלך מחליט שלפיכך מת נבות בוגד. אליהו מגיע וקורא לו שלא ללכת למסיבה בכרם נבות, אלא להתפלל למחילה. אחאב איננו הורג אותו פעם נוספת – אך גם אינו נשמע לדרישתו, ואליהו מנבא לו את קץ שושלתו. ביציאתו מהארמון, מטיל אליהו את אדרתו על כתפי אלישע המופתע.

מערכה שנייה

אליהו פוגש באחיקר בפתח מערה על גבול המדבר. השניים מנהלים ויכוח תאולוגי-פילוסופי. אחיקר טוען שאין גאולה וכי חזון הגאולה מתעתע את הנביא. אליהו מסתתר במערה. אחיקר מגן עליו מפני חיילי אחאב המחפשים אותו, ומשקר להם על מנת שלא ימצאוהו. מגיע אלישע ואומר לאחיקר שהוא מחפש את אליהו. אחיקר מזהיר את אלישע שמוטב לו להתרחק מהנביא אחרת ישבה בדרכיו. אך אלישע מתעקש לחפש את הנביא, על מנת לשאול אותו, לטענתו, מה השכר שהוא מקבל מאת אלוהים תמורת חזון הדם והקנאות שלו.

אלישע ממשיך בחיפושיו ולמקום מגיע אחאב הפצוע מהקרב. אחאב מבקש מאליהו להתפלל עבורו לסליחת האל, ואף מתנצל בפני אליהו באופן אישי על כך שרדף אותו כל חייו. אליהו מציין כי מעולם לא שפך דמו ואף מוסיף כי אף הוא רדף את אחאב רק מתוך חרדה לגורל עמו. המלך טוען שאף הוא עשה את כל אשר עשה, וכרת ברית עם צור, מתוך חרדה לגורל העם ורצון להגן עליו. הוא טוען שהעם איננו יכול לסמוך רק על כוחן של נבואות. אליהו מציין כי כוחו של עם ישראל באמונתו וכי באחרית הימים תתנשא ירושלים (ולא שומרון) על כל העמים.

אחאב מבקש ממנו טרם מותו לחזות לו את גורל העם לעתיד. אליהו מנבא גלות וחורבן שבסופם הגאולה לעולם. בחזונו עולים העמים כולם לירושלים. אחאב כועס שחזונו אינו כולל נקמה כי אם שלום, ואף מתפלא שזה חזון אליהו הקנא. אחאב מביע את חלומו, להיות מלך ירושלים המקבל את פני הגאולה, ואף מתנכר לאיזבל ולממלכת שומרון וקורא לאלישע להורגה. בסוף דברים אלה מת אחאב.

אלישע תובע מהנביא תשובות אך הנביא אומר לו שאלוהים יענה לו. אלישע מתנגד ואומר שהוא מסור למנעמי ארמון איזבל, וכי הגיע לפגוש אותו רק כדי לפתות אותו לאיזבל – אך אליהו משיב לו שזה רק מוכיח לו שאלוהים בחר בו תחתיו. אלישע מנסה להתנער מהנביא ומהחזון אך מתחיל לשמוע את קול האלוהים, ובסופו של דבר הולך אחר הנביא.

מערכה שלישית

בהיכל המשתאות בארמון, תמנע אהובתו של סלוא מעסה את ראש אחיקר בשמן, ומבקשת ממנו לנחש לה האם ישוב אליה אהובה אשר נשבה בקסמי איזבל. אחיקר מעודד אותה ואומר לה שאיזבל תנטוש את סלוא. איזבל וסלוא נכנסים. סלוא נקרע בין משיכתו לאיזבל, לתחושת האשם המפעמת בו שלא נקם את מות אביו נבות מידיה. הוא מאיים לברוח אל בני הנביאים, ואיזבל מנסה בלא הצלחה לשכנע ולפתות אותו להביא לה את ראשו של אליהו. היא מתעודדת באמונתה כי אלישע ישוב אליה ויביא אליה את אליהו.

יהורם נסיך יהודה מגיע למשתה. בינו לבין איזבל מתגלע ויכוח פוליטי באשר לניסיונות אביו להתחרות במלכות צור במסחר בים. עם זאת, הוא מציע לאיזבל לחדש את הברית בין הממלכות, על ידי כך שיצוד את נביאי אלוהים ויעניק לה את ראשיהם. תמורת זאת, הוא מבקש ממנה את ראשו של אליהו, שלדבריו, עכר את חייו כשניבא לו את חורבן שושלתו. איזבל מבהירה שתהא מוכנה לתת לו את ראשו של כל נביא אחר, אך אליהו הוא יריבה האישי, ואותו היא מבקשת לפתות כנקמה על העוול שגרם לה בנעוריה.

שליח נכנס ומבשר על הסתלקות אליהו במרכבת אש, ועל מינויו של אלישע תחתיו. איזבל מאמינה כי אלישע ישטה בבני הנביאים וכי יוכל להביאם אליה להורגם. אולם היא איננה מתרצה. היא מרגישה כי בהסתלקותו של אליהו נגזלה ממנה גם נקמתה. אחיקר מציע לה דרך לנקום – לחתן באופן טקסי את אלוהי ישראל עם עשתרת, ולפעול למיזוג הפולחן של שניהם. באי המסיבה חוגגים את רעיונו של אחיקר. את החגיגה קוטע אלישע הנכנס לבמה באדרתו של אליהו, והמחזה מסתיים בדרמטיות כשהוא פותח בנבואה: "היה אלי דבר אלוהים".

ניסיונות להעלות את המחזה על הבמה

לאחר כתיבתו, נדחה המחזה על ידי תיאטרון הבימה, על אף המלצותיו ושבחיו של ביאליק. לבקשת התיאטרון עיבד שהם עצמו את המחזה במטרה להתאים את שפתו לבמה, אולם גם הגרסה הערוכה (שאבדה ואיננה בנמצא כיום) נדחתה על ידי התיאטרון הלאומי.

בשנת 1958 נעשה ניסיון נוסף להעלות את המחזה לבמה במסגרת הבימה ובבימויו של טיירון גאתרי, והמשורר אברהם שלונסקי ערך את הטקסט במטרה לפשט אותו מחד, אך לשמור על אופיו השירי מאידך. עם זאת, הבמאי גאתרי דחה גם את גרסתו הערוכה של המחזה, וההפקה לא עלתה בסופו של דבר. באוקטובר אותה שנה הועלתה ההצגה בעיבודו של שלונסקי על ידי להקת תיאטרון חובבים בעמק יזרעאל בהפקתו ובבימויו של חנוך בז בן קיבוץ מזרע.

בהמשך נערך העיבוד של שלונסקי על ידי התסכיתאי גדעון תמיר, אשר קיצר את המחזה בכמחצית, והושמע ב־1960 בתחנת 'קול ישראל'.

בשנת 1962 בחן הבמאי אמנון קבצ'ניק את האפשרות להעלות את המחזה, ואף שלח להבימה הצעה משלו לשינויים על גרסת שלונסקי – אולם גם יוזמה זו לא הבשילה לבסוף.

בשנת 1968 העלתה להקת המחול של נעמי אליסקובסקי יצירת מחול ופנטומימה על פי המחזה.

גם בשנת 1971 פורסם בעיתונות על כוונת הבימה להעלות את המחזה בהבימה לציון 25 שנים למדינת ישראל ב־1973, בבימויו של גדעון תמיר, אך הדבר לא קרה.

ב־1975 הציע הבמאי רם גופר לביים את המחזה בהבימה, ואף קיבל מענק בסף כ-5,000 לירות מהמועצה לתרבות על מנת להכין את עבודת הבימוי. לאחר שלושה חודשי עבודה העריך כי לצורך הפקת המחזה נחוצים כמיליון לירות (כ־600–700 אלף לירות יותר ממחזה סטנדרטי). הנהלת התיאטרון העריכה כי העלות הריאלית תהיה כ-1.5 מיליון לירות, סכומים שהתיאטרון לא יכול היה להרשות לעצמו באותה התקופה.

ב־1980 עלה המחזה בהופעה חובבנית ועיבוד ובימוי של שמחה ספקטור בפסטיבל עכו.

ב־1992 יצא לאור על ידי הוצאת ירון גולן, עיבוד של המחזה לתסריט קולנעי שערכה זיוה צחר.

פסטיבל ישראל (1988)

ב־1988 העלה הבמאי יוסי יזרעאלי הפקה בת מספר הצגות בודדות של המחזה עם תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי בפסטיבל ישראל בשיתוף עם הבימה. ההצגה עלתה באולם הבימרתף. המחזה עובד עבור ההצגה על ידי ניסים אלוני תוך קיצור סצינות מסוימות אך בניסיון לשמר את השפה הייחודית של שוהם. את איזבל שיחקה בהפקה זו דפנה רכטר, את אליהו שיחק ברוך דרור, את אחאב שיחק גל זייד ואת החכם אחיקר שיחק אורי רביץ. ההצעה להעלות את המחזה הגיעה מכיוונו של מנהל הפסטיבל עודד קוטלר.

ההפקה בבית ליסין (2003)

בשנת 2003, עלה המחזה לראשונה בהפקה רפרטוארית בבימויו של יזרעאלי בתיאטרון בית ליסין, בהפקה מוגבלת אשר הציגה 15 פעמים בלבד, ובתמיכה של קרן ברכה שהעמידה לתיאטרון משאבים לטובת העלאת המחזה הקלאסי. יוספה אבן שושן אשר ערכה את הטקסט להפקה, פישטה מאוד את השפה הכבדה שאפיינה את המחזה המקורי, ואף חתכה סצינות שאינן מקדמות את העלילה.

את איזבל שיחקה יונה אליאן קשת, את אליהו עודד תאומי, את אלישע גיל פרנק, את אחאב אוהד שחר ואת אחיקר שלמה בר-שביט מלבדם השתתפו בהצגה גם השחקנים: יורם יוספסברג, אורי רביץ, צחי גליק, שמוליק כהן, הדס קלדרון, גיל נתנזון, רפי אדיר ודוד דואנאשוילי.

את ההצגה ליוותה יצירה מוזיקלית מקורית שנכתבה במיוחד עבורה על ידי המלחין גיל שוחט, שעבד עליה במשך קרוב לשנה. בניגוד ליצירות המשמשות בתיאטרון בדרך כלל, היצירה איננה כוללת חזרתיות על קטעים מוזיקליים. לבקשתו של הבמאי יזרעאלי היצירה נכתבה במתכונת של "אופרה לתזמורת ושחקנים" ובוצעה באופן חי על ידי התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של סטנלי ספרבר, מאחורי הבמה.

התפאורה עוצבה בסגנון מינימליסטי על ידי דוד שריר: במה עגולה בעיצוב של אדמת טרשים יבשה, בצד שמאל הוצב פסל דמות אלילית נשית, בצד ימין מסלע אבנים וברקע זמורת גפן עבה החוצה את אחורי הבמה. את התלבושות עיצבה עופרה קונפינו בסגנון מודרניסטי.

ראש הממשלה, אריאל שרון, הגיע אף לצפות באחת מהופעות ההפקה הייחודית לצד שרת החינוך לימור לבנת.

הוצאות לאור

• מתיתיהו שוהם, דפוס קואופרטיבי הפועל הצעיר, 1933
• עיבוד אברהם שלונסקי, הוצאת דביר, 1958
• עיבוד יוספה אבן-שושן, תיאטרון בית ליסין 2003

קישורים חיצוניים

• מתתיהו שהם, "צוֹר וִירוּשָׁלַיִם" בפרויקט בן-יהודה
• ההפקה באתר בית ליסין
• מתתיהו שוהם: צור וירושלים בתל אביב באימגו מגזין מאמרים. (הקישור אינו פעיל, 12 במרץ 2024)
• צור וירושלים הגרסה הקונצרטינית בבלוג 'היקום של אלי אשד'.
• מידע על צור וירושלים בקטלוג הספרייה הלאומית