דוד שריר

דוד שריר (נולד ב-1938) הוא צייר ומעצב תפאורות ותלבושות לתיאטרון, אופרה ומחול.

דוד שריר

לידה	1938 (בן 86 בערך)
תחום יצירה	ציור, עיצוב במה

ציור שמן על בד, 1991-6, 97*129, אוסף האמן

שמן ועלי זהב על בד, 1972, 54*73, אוסף האמן

שמן ועלי זהב על בד, 1970, 81*110, אוסף פרטי

שמן על בד, 1996, 51*66, אוסף האמן

הדרך אל התיבה, שמן על בד, 1971, 96*130, אוסף פרטי

המרפסת ביפו, שמן על בד, 1996, 51*66, אוסף האמן

שמן על בד, 1997-8, 90*220, אוסף פרטי

1974, 220*300, אוסף האמן

קורות חייו

דוד שריר הוא בן להורים ילידי רוסיה, שהגיעו ארצה בשנות העשרים של המאה העשרים. אביו, משה, היה מראשוני מודדי הקרקעות בארץ ישראל ואמו, רחל, הייתה אחות ועקרת בית. זכרונותיו הראשונים מגיל שלוש הם גליונות נייר ועפרונות צבעוניים. כישרון הציור והאהבה לתיאטרון התגלו כבר אז: המשפחה גרה ליד תיאטרון הבימה ודוד ראה הצגות מגיל צעיר והוקסם מעולם הבמה. במקביל למד נגינה בפסנתר. בתקופת לימודיו בתיכון השתתף שריר בקורס קיץ בסטודיו של הצייר פלדי ולאחר מכן למד מספר חודשים במכון על שם אבני.

בשנת 1957 קיבל שריר פרס ראשון בתערוכת אמנים צעירים שהתקיימה בבית האמנים תל אביב. את תערוכת היחיד הראשונה שלו ערך שנה מאוחר יותר בגלריה צ'מרינסקי בתל אביב, בעידודו של הצייר יוחנן סימון, אצלו למד זמן קצר. אחרי שנה נערכה באותה גלריה תערוכת ציורים נוספת בנושא אבירים-חרקים. מייד אחרי התערוכה ובתום שירותו הצבאי נסע שריר לפירנצה ללימודים באקדמיה לאמנויות שאותה זנח במהרה לטובת הפקולטה לאדריכלות באוניברסיטה של רומא. ברומא למד בשנים 1961–1964, לא סיים את לימודיו אולם ערך שתי תערוכות יחיד - בגלריה "אנתיאה" ובגלריה "אולד-סילבר", שקיבלו כיסוי נרחב בעיתונות המקומית. בזמן לימודיו ברומא הכין כתבות על אירועי אמנות בעיר שפורסמו במוסף תרבות וספרות בעיתון הארץ.

בשנת 1963 שב לישראל והציג תערוכה מציורי רומא בגלריה רנה בירושלים. בהבימה הציעו לשריר להיות אסיסטנט בהצגה "כל אדם והאמת שלו" מאת פיראנדלו. זאת הייתה "טבילת האש" הראשונה שלו בעולם התיאטרון ומיד אחריה עיצב לראשונה בחייו תפאורה ותלבושות להצגת "שוויק במלחמת העולם השנייה" מאת ברטולט ברכט בתיאטרון האהל. את ההצגה ביים אטיין דבל, שהמשיך לעבוד עם שריר בהצגה "המלך נוטה למות" מאת יונסקו בהבימה. בשנות השישים עבד שריר עם תיאטרון האהל, הבימה, הקאמרי ותיאטרון חיפה, ועם הבמאים דבל, בקר, בונים, פלוטקין, ברבן, יוסי יזרעאלי, יוסי רודן, אמנון מסקין ומייקל אלפרדס. כמו כן עיצב את התפאורה למחול "בת יפתח" בלהקת בת שבע. בשנת 1967 הוצגו ציוריו בתערוכת "דימוי ודמיון" במוזיאון תל אביב ואז גם נוצר הקשר עם גלריה ספראי בירושלים וגלריה פקר בבוסטון. שנה קודם נשא לאישה את השחקנית גילה קריב (צ'קרובה) ויחדו שיפצו מבנה בן מאתיים שנים ביפו העתיקה, שהפך לסטודיו ולבית המשפחה במשך 42 שנים. בסוף העשור פנתה אליו שרה לוי-תנאי, מייסדת ומנהלת להקת ענבל בהצעה לעצב עבור הלהקה תפאורה ותלבושות למחזמר "אחותי כלה", שהיה מבוסס על מנהגי חתונה של עדות ישראל בצפון אפריקה. עיצובי הבמה לענבל והמגורים ביפו השפיעו על סגנון הציור של שריר שהחל להתגבש ארבע שנים קודם, כאשר הכין את עיצוב הבמה להצגת "אסתר המלכה" מאת אלתרמן בתיאטרון הקאמרי.

לאחר שנת שבתון עם המשפחה ברומא ותערוכת יחיד ראשונה בגלריה פקר בבוסטון חזר שריר להבימה ועיצב את התפאורה והתלבושות להצגה "פר גינט" מאת איבסן, בבימויו של יוסי יזרעאלי. בשנות השבעים עיצב שריר עבור להקות המחול ענבל, בת שבע ובת דור ועבד עם הכוריאוגרפים שרה לוי-תנאי, מירל'ה שרון, רנה שרת ודומי רייטר-סופר. ואלרי וגלינה פאנוב הזמינו אצלו עיצוב תפאורה לבלט "פולחן האביב" בדויטשה אופר ברלין וזו הייתה עבודתו הראשונה על במה מחוץ לישראל.

בשנים הבאות המשיך להציג בגלריה פקר בבוסטון שמייצגת אותו עד היום (2012). בשנת 1976 נחנך ציור הקיר הגדול "מגדל בבל" בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב. הציור הוזמן על ידי פרופ' משה לזר, שייסד את הפקולטה לאמנויות והיה הדיקן הראשון שלה. באותה שנה החל שריר ללמד עיצוב במה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה. בסוף העשור נפגש שריר לראשונה עם שרה קולדוול – מנהלת, מנצחת ובמאית האופרה של בוסטון. הוא הכין עבורה את העיצוב לאופרה "הנזל וגרטל", ההפקה מאוד הצליחה והוצגה במשך שנים רבות בבוסטון ובערים שונות בניו אינגלנד. שריר המשיך לעצב עבור האופרה בבוסטון את "ההולנדי המעופף", "פאוסט" ושתי בכורות אמריקאיות של אופרות חדישות: "החיילים" מאת ברנד אלואיס צימרמן ו"טאוורנר" מאת פיטר מקסוול דייוויס. בשנות השמונים עבד שריר עם הבמאים חנן שניר, שמואל בונים, יורם פאלק ויואל זילברג והעלה עמם הצגות מקוריות שהפכו לסימני דרך בתולדות התיאטרון הישראלי: "ינטל", "מקום אחר", "העוזר", "סיפור גן-העדן", "יושע עגל", "שירה" וכן את ההפקה הראשונה של האופרה הישראלית החדשה: "דידו ואניאס".

שריר עבד עם ואלרי פאנוב פעם נוספת בעיצוב התפאורה לבלט "רומיאו ויוליה" בלהקת הבלט הפלמית המלכותית. באותן שנים העביר שריר קורס בעיצוב תפאורות בבצלאל 2 ובמכון לחינוך טכנולוגי בחולון והיה בין מייסדי המגמה לעיצוב פנים במכללה למנהל, שם לימד עד פרישתו עיצוב תלת־ממדי, בניית מודלים ועיצוב תפאורות.

בשנת 1996 נחנך במגדל שלום בתל אביב קיר פסיפס גדול ממדים בנושא "תל אביב יפו דור שני", הקיר הוזמן על ידי משפחת מאייר ובוצע בסדנת פסיפס ברוונה, איטליה.

בשנת 1998 הציג שריר במוזיאון בית ראובן בתל אביב תערוכת ציורים מסדרת "יפו" שנערכה במקביל להופעת הספר "יפו יפת ימים" בהוצאת שוקן. בספר כונסו טקסטים של עגנון שמתארים את יפו וציורים של שריר באותו הנושא.

בסוף העשור עיצב שריר תפאורה ותלבושות להפקת האופרה הנשכחת של קורט וייל "הדרך הנצחית" בבית האופרה העירוני בקמניץ, גרמניה. ההפקה הוצגה לאחר מכן בברוקלין אקדמי בניו יורק ובאופרה הישראלית. לקראת העלאת האופרה בגרמניה הזמין המוזיאון העירוני בקמניץ את שריר להציג תערוכה בנושא "מהאטלייה לבמה" : תערוכה רטרוספקטיבית של ציורים, שטיחי קיר וציורי תלבושות ומודלים שנעשו להפקת "הדרך הנצחית".

בקיץ 2000 הוצגה בפסטיבל קיסריה הפקה שעיצב שריר לאופרה הישראלית - "אלקטרה" מאת ריכרד שטראוס, בבימויה של רנה ירושלמי. הפקה זאת הוצגה בפסטיבל סוונלינה בפינלנד באותה שנה. עם הבמאי יוסי יזרעאלי והמלחין גיל שוחט עבד שריר בעיצוב המחזה ההיסטורי של מתתיהו שוהם – "צור וירושלים", שהועלה בשנת 2003 בתיאטרון בית ליסין.

משנת 2006 התמסר שריר לעבודה על סידרה של ארבעים ציורים בנושאים מתוך ספר תהילים. סידרה זאת הוצגה בשנת 2010 בגלריה פקר בבוסטון ותופיע בשנת 2013 כספר בשילוב הטקסטים התנ"כים בהוצאת גפן הירושלמית.

משנת 2003 משמש דוד שריר כיועץ אמנותי ואוצר הגלריה במגדל שלום, תל אביב.

ציוריו

את תחביר שפתו היצירתית ניסח דוד שריר בציוריו מהמחצית השנייה של שנות השישים וראשית השבעים: שבילי גן הנדסיים, פרחים וציפורים אקזוטיים וחושניים, חזיתות ארמונות, מלאכים עם תפרחות כנפיים וכו' – כולם פועלים יחד בשירות ההידור והפיאור החגיגיים של המציאות, בריאתה של אלטרנטיבה לפרוזאי, אלטרנטיבה אידילית, אביבית לנצח ומסוגננת להפליא. כאן, אין הכרה בגבולות בין אתמול להיום, בין מזרח למערב, בין גבוה לנמוך. עולם שבו כל ההיררכיות נתערבבו: בני מרום, מלכים ופשוטי עם גרים אלה במחיצת אלה. עולם שבו האמן נמנה עם כל הגילדות שבאפשר: הוא הצייר, הוא הבנאי, הוא הגנן, הוא החייט, הוא הכובען…

תפיסת האדם של שריר, המשותפת לציורי התנ"ך שלו ולציוריו בנושאי תחרויות ספורט, קרקס, הווי ביתי וכיוצא בזה, שורשיה ב-1966, משהכין הצייר בן ה-28 תפאורה להצגת "אסתר המלכה" – עיבודו של נתן אלתרמן ל"מגילת אסתר". שנתים קודם הפסיק את לימודי האדריכלות ועיצוב תפאורה באוניברסיטה של רומא ובאותה שנה – 1966 – התחתן. אך בתפאורה שעיצב להצגה ב"תיאטרון הקאמרי" שב הצייר הבוגר אל ילדותו ואל ציורי פורים שלו מאז ושלבם בתמונות של אמנות עממית רוסית (הללו פורסמו בחוברות "אוגניוק", שנקראו בבית שריר הילד), דוגמת ציורי "פָּאלֶח" – אותם קישוטי קופסאות המשלבים ביזנטיות ונימות פרסיות מובהקות. את כל אלה הפגיש האמן עם פרסיותה של "מגילת אסתר". פתיחת ההצגה ב- tableau מרהיב של שחקנים בתלבושותיהם המהודרות הניצבים על גשר וחוברים ל"שטיח פרסי" ססגוני – סימנה מפנה "פרסי" שכמעט לא ירפה עוד מאמנותו של דוד שריר.

הכמיהה לאהבה, ליבידו שעודן בסובלימציה אסתטית מרבית. כך הפך הבית (סטודיו, ארמון, "תיבה" וכו') למרחב משפחתי אינטימי המגונן ביצירת שריר על אהבה, ארוס והרמוניה שלווה. במקביל, אדם וחווה שלו הם אוהבים בגן עדן שאינו נבדל מהותית מערוגות הבושם או מכל גן אהבה אחר המאכלסים את מכלול יצירת שריר.

לאורך למעלה מחמישים שנות יצירה, חוב תרבותי עמוק לאמנות האיטלקית הקלאסית, אותה הפנים בעת לימודיו ברומא. יחד עם זאת, דוד שריר הוא אמן יהודי, לבטח בציורי התנ"ך והחגים שלו, בהם הוא ממשיך במסורת העיצוב האומנותי-דתי היהודי לדורותיה. "אינני איש דתי", הוא אומר, "אך אני קשור קשר עז למסורת היהודית. אין לי מסורת אחרת." (מתוך מאמרו של גדעון עפרת "מזמורים לדוד (שריר)")

• 
  טניס אורבני, 1986, 49*61, אוסף האמן
• 
  מלחמת גוג ומגוג, שמן ועלי זהב על בד, 1966, 85*100, אוסף אפרים קישון
• 
  ספירלת החיים, גואש על נייר, 1986, 90*120, אוסף האמן
• 
  תהילים מזמור 128, גואש וצבע מים על נייר, 2012, 35*45, אוסף האמן
• 
  תהילים מזמור 122, גואש ואקוורל על נייר, 2012, 42*57, אוסף האמן
• 
  תהילים מזמור 126, גועש ואקוורל על נייר, 2012, 40*50, אוסף האמן

תפאורות שעוצבו להפקות שונות בישראל ומחוצה לה

אלקטרה

האופרה "אלקטרה", האופרה הישראלית החדשה, תיאטרון קיסריה, 2000

התפאורה תוכננה לבמה הפתוחה של התיאטרון הרומי בקיסריה כניסיון ליצור במרחב הגדול את תחושת המחנק והנקמה הרצחנית שבסיפור המיתולוגי ובמוזיקה של ריכרד שטראוס. קיר באורך 22 מטרים ובגובה 12 מטרים סגר את מרחב הבמה. את הקיר ציפו לוחות אלומיניום מחורצים ומעוותים שעליהם הותזו צבעי דם קרוש. בקיר נקרעו חלונות שדרכם נראו שלדים של קורבנות, חלקי קירות נפתחו והפכו למרפסות ורצפת הבמה התרוממה ויצרה גשר בין פתח גדול בקיר לבין קדמת הבמה, הגשר התרומם גם בכיוון ההפוך.

האופרה הוצגה בקיץ אותה שנה (2000) בפסטיבל סוונלינה בפינלנד עם שינויים קלים והתאמות שנעשו בתפאורה.

בעיתון פיני נכתב על התפאורה:

"התפאורה היא היעילה והמודרנית ביותר שנראתה אי-פעם בטירה בסוונלינה, כשהקירות הגדולים של הטירה הופכים לחלק מהתפאורה עצמה..."

חנון רון כתב ב"ידיעות אחרונות":

"דוד שריר בנה תפאורה של קיר ענק, מאיים, סגפני, ומתוך הקיר הזה ממש נשפכה המוזיקה של שטראוס, נפלא !"

מזמור לירושלים

המחול "מזמור לירושלים" של "להקת בת דור", 1978

החלק הראשון של המחול מבוסס על טקסט ממגילת איכה. את תחושת החורבן וההרס בחר שריר לבטא בהשראת המצווה הקדומה - לחגור שק. את השק כבגד לא חגרו הרקדנים: שק בלוי וקרוע היה הרקע לתמונת החורבן : רצועות של ספוג עבה נארגו כשתי וערב פרום וחוברו כיריעות מלבניות למשטח רפוי שהיה תלוי בעומק הבמה. בחלקו השני של הריקוד - "הללויה", ירדה טלית ענקית בצבעי לבן, צבעי תכלת, לבן ופסי קטיפה שחורים וכיסתה את השק שברקע.

תקוה ראובני כתבה ב"ידיעות אחרונות":

"לצלילי "סימפוניה לירושלים" של מרדכי סתר עלה המסך וחזיון ירושלים בחורבותיה נגלה לעין: בדי יוטה תלויים המעוררים אסוציאציות של הרס - תפאורה אבסטרקטית נפלאה של דוד שריר..."

ההולנדי המעופף

האופרה "ההולנדי המעופף", בוסטון אופרה קומפני, 1980

חתך רוחב בגוף אונית מפרשים מהמאה ה-17 היה האלמנט המרכזי בעיצוב התפאורה וקווי המתאר שלו שימשו כמסגרת לפתח הבמה. מאחוריה התגלה פנים האוניה על שלל מפרשיה, ספינת דיג נורווגית חצתה את מרחב הבמה, פנים בית בכפר הדייגים היה הרקע למקהלת הנשים הטוות במערכה השנייה ובתמונת הנמל במערכה השלישית ירכתי ספינת הדיג שימשו במה לחגיגת הנישואים. חזית האוניה נבנתה בגובה רב מחוץ למסגרת הבמה וממנה הזדקר לתוך האולם התורן הקדמי שהגיע עד ליציע. עם הופעת ההולנדי במערכה הראשונה נותק המפרש הקדמי מהקורה שהיה מחובר אליה ונפרש לכל רוחבו כטרפז ענק מעל לראשי הקהל. מזח גבוה מוקם בתוך דות התזמורת וגשר נמתח מעל הנגנים מהבמה אל האולם.

ריצ'רד דייר כתב ב"הבוסטון גלוב":

"התפאורה שעיצב שריר היא אחת המורכבות והיפות ביותר שנראו בהצגותיה של שרה קולדוול - בית האופרה בנוי כבקבוק, ובהפקה זו הספינה בתוכו. שריר נתן מענה גם לפנטזיה וגם לריאליזם שמבוטאת במנגינה; תפאורת הים היא שיקוף מוזיקת הים, המעוף של העבודה הוא כל שדרוש למספר סיפורים."

מקום אחר

ההצגה "מקום אחר", התיאטרון "הקאמרי", 1982

ההצגה מתקיימת במקום אחד - קיבוץ, שהוא גם ריבוי של מקומות: חדרים שונים, מדשאה, אספת חברים, חורשה ובית קברות. שריר בחר ליצור משטח טרפזי מדורג מצופה בדשא ומחולק לריבועים (חדרים) המופרדים בשבילי בטון שגם מובילים בגבהים שונים אל מאחורי הקלעים. בין השבילים "ניטעו" גזעי אורנים למלוא גובה הבמה. בחדרים - ללא קירות - ריהוט אחיד: מיטה, שידה, כיסא מתקפל וקומקום חשמלי. העלילה עוברת מחדר לחדר, מתרחשת סימולטנית במספר חדרים ובין השבילים, ובתמונות הכלליות - על כל משטח הבמה.

גיורא מנור כתב ב"על המשמר":

"דוד שריר, מעצב התפאורה... הצליח במקום שבו נכשלים על פי רוב בתיאטרון : הוא יצר תחושה של מרחב פתוח, בממדים של קיבוץ ממש, ויחד עם זאת אכלס את הבמה במספר חדרים פרטיים בלי שיפגעו ההיגיון הצורני ותחושת הפרטיות והחוץ כאחד. שבילי בטון ודשאים, קצת רהיטים וסביבם גזעי עצים גבוהים עוצבו בצורה ריאליסטית... יוצרים את האווירה הרגועה לכאורה, הפסטורלית, המטופחת, האופיינית לקיבוץ ותיק בימינו."

שירה

ההצגה "שירה", תיאטרון הקאמרי, 1989

במת "צוותא" בתל אביב הכתיבה את אופי התפאורה ומידותיה: קיר צר וארוך עם טקסטורה של אבנים ירושלמיות ושתי כנפיים בצורת משולשים הצמודים למשקוף של פתח יחיד בקיר. מתוך המשולשים נשלפו ספרייה ומיטה על ידי השחקנים שגם הזיזו אותם ימינה ושמאלה. בעזרת וילונות בצבעים שונים שהתחלפו מאחורי הפתח נוצרו חללי במה שיצרו מכלול מקומות בהם מתרחשת ההצגה.

מיכאל הנדלזלץ כתב ב"הארץ":

"חלק חשוב בהצגה זו משחקת התפאורה של דוד שריר, שעיקרה קיר לרוחב הבמה המותיר רושם של אבן בניה ירושלמית. במרכז הקיר פתח גדול, ושתי כנפי דלת מאפשרים פתרונות מגוונים לשינוי מקומות ההתרחשות. שתי כנפיים אלה, מעין משולשים גדולים, משמשים גם סמל מרומז בחריפות לרגלי אישה, עם הפתח שגולגולת המת עליו. הסמל הוא כה חזק וכמעט בוטה, עד כי אין כל צורך לפרש אותו... שימוש עדין, נכון ומשמעותי בתפאורה."

פר גינט

ההצגה "פר גינט" בתיאטרון הבימה, 1971

מעגלי החיים של פר גינט העלו את האסוציאציה לחתך רוחב בגזע עץ שבו נראים שנות חייו כמעגלים קוצנטרים. זאת הייתה נקודת המוצא לעיצוב התפאורה. מכאן בא החומר שממנו נבנתה : גזעי עצים חתוכים שציפו קונסטרוקציה מתכתית של אמפיתיאטרון עגול שעליו מוצגת מסכת חייו ומפגשיו של פר גינט עם העולם הסובב אותו.

עדית זרטל כתבה ב"דבר":

"במסגרת ההצגה כולה חברו כמה הישגים בלתי רגילים והראשון בהם הוא הישגו של דוד שריר שתכנן תפאורה חד פעמית ממש. למבצע כזה קוראים בדרך כלל מבצע חיים, אבל שריר, כמדומה, מרבה לחזור על מבצעי חיים. בתוך בימה דמוית אמפיתיאטרון העשוי קורות עץ גס נוצרו בסיוע תאורה מצוינת בימות אין ספור, האחת יפה מהשנייה. שריר הוא גם האחראי על התלבושות והמסיכות והישגו כאן אינו נופל מהישגו בעיצוב התפאורה."

דידו ואניאס

האופרה "דידו ואניאס", האופרה הישראלית החדשה, 1985

האופרה של פרסל עוצבה כקימרון קוצני עשוי מתכת שעטף את חלל הבמה. דרך פתחים בקימרון עברו הסולנים, חברי המקהלה והרקדנים ועל שלד הקימרון טיפסו "שדונים" שצפו מלמעלה, התערבו בנעשה על רצפת הבמה ויחד עם שלוש המכשפות קידמו את העלילה המיתולוגית. שטיח בצבעי זהב וכסף שניתלה מהקימרון והפך לחופת נישואין ומפרשים בעומק הבמה נמוגו בחשיכה בתמונת הפרידה של אניאס.

שוש אביגל כתבה ב"הארץ":

" התפאורה היפהפייה של דוד שריר, יחד עם התאורה, תגנוב את ההצגה. שריר עיצב את מערת המכשפות כמין קונכייה שקופה עשויה צינורות ברזל מרופדים. זאת הייתה הקונצפציה של הבימוי: הכול מתרחש מבעד לעיניהן של המכשפות הבוחשות בחיי הגיבורים מתוך זדון לשמו ומקלקלות להם את סיפור האהבה היפה שלהם."

הנזל וגרטל

האופרה "הנזל וגרטל", בוסטון אופרה קומפני, 1978-9; 1981-2

האופרה תוכננה כהפקה נודדת בערים שונות בניו אינגלנד ולכן נבנתה כיחידה קומפקטית שהכילה את כל אביזרי הבמה, המסכים, חלקי התפאורה הקבועים, גשרי התאורה ומכשירי התפעול. 12 עצים מפוסלים ומערכת קלעים עליונה מצוירת בצבעי שלכת הרכיבו את מסגרת הבמה. שישה עצים ניידים הופעלו על ידי ניצבים ויצרו מקומות שונים ביער. 14 המלאכים בתמונת החלום היו מריונטות שתופעלו וירדו לבמה מגישרי התאורה. הקיר האחורי בתמונת הבית במערכה הראשונה היה מטאטא ענק שסימל את העיסוק המשפחתי. הרהיטים המוגדלים רקדו יחד עם הילדים. בית הממתקים הגיח מעומק הבמה, הכלוב שלתוכו הוכנס הנזל עלה וירד ושלוש בובות בדמות המכשפה התעופפו מעל התפאורה ומעל הקהל באולם. התנור, שלתוכו נדחפה המכשפה על ידי הילדים, התפוצץ, ומתוכו הוציאו הנזל וגרטל עוגה גדולה בדמותה של המכשפה שחולקה בין קהל הילדים שבאולם.

ריצ'רד דייר כתב ב"הבוסטון גלוב":

"בעלת הברית העיקרית שלה (של שרה קולדוול) היא התפאורה אותה עיצב האמן הישראלי דוד שריר... ססגונית בצבע ובעיצוב, שמפגינה באופן מופלא ושנון רוך וקומיות ואפקטים מיוחדים קסומים - התפאורה היא הכוכב העיקרי של האופרה. הנזל וגרטל מופיעים בראשית המופע כשברקע מטאטא ענק שמגמד זמרי סופרנו ומצו מבוגרים לממדים של ילדים, העצים ביער מתנועעים במסתוריות, הבית של המכשפה מעוררת תיאבון. חיות פנטסטיות - היפופוטם, אריה ועוד משגיחים על הילדים הנמים ו-14 מלאכים צבעוניים יורדים באיטיות ממעל: מתברר שהילדים ספרו אותם, מכיוון שכשהמלאך ה-14 ירד למטה, נשמעו מחיאות כפיים עזות באולם."

ספור גן-עדן

ההצגה "סיפור גן-העדן" בתיאטרון הקאמרי, 1981

גן-עדן של איציק מאנגער הוא פנטזיה של העיירה היהודית במזרח אירופה עם רבניה, גביריה, בעלי המלאכה והשוליות וגם המשוגעת של העיירה. הפנטזיה ממומשת על הבמה בעזרת מוטיבים מהאמנות היהודית העממית - מגזרות נייר. פתח הבמה ממוסגר בשער קשתי גדול העשוי כמגזרה לבנה על רקע כחול ועיירה שלמה, עשויה גם היא כמגזרה, תלויה באוויר מאחוריו. הפנטזיה על גן העדן של הגויים (השוכן בסמוך לגן העדן היהודי) מוגשת כתמונת מזבח רוסית עממית בצבעוניות חריפה וכיפות בצל מוזהבות.

חוה נובק כתבה ב"דבר":

"...אולי עיקר הצלחת ההצגה טמון בתפאורות הנהדרות של דוד שריר... הדבר מורגש החל ברגעים הראשונים שבהם נפתח המסך על תפאורתו המקסימה..."

שידוכין

ההצגה "שידוכין" בתיאטרון "הקאמרי", 1969

נקודת המוצא לעיצוב הקומדיה של גוגול הייתה סגנון הלבוש בשנות השלושים של המאה התשע עשרה והפיכת הבגדים ממלבושים למקומות. כך שהפראק שלובש החתן מוגדל פי ארבעה והופך לקיר חדרו. חלון קרוע בפראק, שעון כיס ענק תלוי עליו וארובת התנור מייצבת אותו. הצבעים האופייניים לתמונה זאת הם חומים וירוקים. ביתה של הכלה מאופיין על ידי בגד חלומות החתונה שלה - קרינולינה ענקית משופעת במלמלות ותחרות בגווני ורוד שבמרכזה חלון (אותו החלון שבתמונת הרווק) עם וילונות/תחתונים, שדרכו בורח החתן בסוף המחזה. התפאורה הורכבה על במה מסתובבת שאיפשרה מעברים מהירים מחדר החתן לסלון בביתה של הכלה.

חיים גמזו כתב ב"הארץ":

"...אך לחטא לא יכופר היה נחשב לנו לו שכחנו לחלק שפע של מחמאות לצייר דוד שריר על התפאורה היפה ביותר שראינו מעשה ידיו עד כה על במות תיאטרונינו. אפשר היה לוותר על הפראק העוטר את החלון והמקושט בצינור פח של תנור ברזל, אך כל יתר חלקי מלאכתו המצוינת, גוני התחרים, הבדים והתלבושות וכל צבעי החדרים - ובעיקר חדרה של הכלה - הם מלאכת מחשבת. חן-חן לשריר על תפאורה התואמת את מסגרתו של המחזה והמכניסה בהצגה יותר מקורטוב של קלילות, הומור ותענוג לעין."

בועז עברון כתב ב"ידיעות אחרונות":

"נתחיל דווקא בתפאורה ובתלבושות של דוד שריר, שכבר הן "עושות" את מחצית ההצגה... אכן, המלבושים כאן חיים ומחיים את ההצגה..."

טלטלה

המחול "טלטלה", להקת בת שבע, 1974

ריקוד "טלטלה" נוצר מייד אחרי מלחמת יום הכיפורים ובתהליך העבודה עם הכוריאוגרפית (מירל'ה שרון). ניסו היוצרים ליצור תחושה של אופק רחב שנסגר ומתעצב מחדש למקום דמוי בית. שני משולשים גדולים מצופים במתכת חלודה ומחוררת (זיכרון לקו הביצורים שהתמוטט) הוצבו משני צידי הבמה. המשולשים יצרו פרספקטיבה אל רקע מדברי מרוחק. בחלקו השני של הריקוד שינו הרקדנים את מקום המשולשים ויצרו מעין פירמידה עם פתח מעבר במרכזה המסמלת חזרה לבית.

פרסומים

• David Sharir, Celebrations: Sacred and Secular; Steven E. Troope and Paul T. Nagano. Pucker Art Publications, 1991.

• יפו יפת ימים : לקט מתוך סיפוריו של ש"י עגנון, בחר וצייר דוד שריר. הוצאת שוקן, תל אביב, תשנ"ח 1998.
• ציורי תהילים, הוצאת גפן, ירושלים (עתיד לראות אור בשנת 2013).

ציורי קיר

1. מגדל בבל - ציור קיר בבנין מקסיקו אוניברסיטת תל אביב, 1976.

2. הביקור של מלכת שבא - ציור קיר במלון הנסיכה אילת, 1995.

3. יפו-תל אביב: דור שני - קיר פסיפס במגדל שלום תל אביב, 1998.

4. ציפורי גן עדן - ציור קיר בקולנוע לב, תל אביב, 2004.

תערוכות יחיד בגלריות

• 1958, 1959 - גלריה צ'מרינסקי, תל אביב, ישראל
• 1962 - גלריה רינה, ירושלים, ישראל
• 1962 - גלריה אנתיאה, רומא, איטליה
• 1963 - גלריה אולד-סילבר, רומא, איטליה
• 1975 - גלריה ספראי, תל אביב, ישראל
• 1967, 1971, 1973, 1978 - גלריה פקר ספראי, בוסטון, מסצ'וסטס
• 1979 - גלריה דבל, ירושלים, ישראל
• 2002 - גלריה יורמגיל, לוס אנג'לס
• 2003, 2007 - הגלריה של מגדל שלום
• 1982, 1986, 1992, 2010 - גלריה פקר, בוסטון, מסצ'וסטס

תערוכות יחיד במוזיאונים

• 1973 - מוזיאון רוז, אוניברסיטת ברנדייס, וולת'ם, מסצ'וסטס
• 1984 - מוזיאון עירוני סן חוזה, סן חוזה, קליפורניה
• 1987- מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע
• 1994 - המוזיאון ההיסטורי, פלובדיב, בולגריה
• 1998 - מוזיאון בית ראובן, תל אביב, ישראל
• 1999 - מוזיאון עירוני קמניץ, קמניץ, גרמניה

סרט אודותיו

• ברק סתיו (במאי), דוד שריר: רטרוספקטיבה (אורכב 06.10.2013 בארכיון Wayback Machine), 2011, 57 דקות.

עיצוב תפאורה ותלבושות

תיאטרון	שנה	מחזה/ אופרה, בלט	מחזאי, מלחין	במאי, כוריאוגרף	תלבושות	תאורה
האהל	1963	שוויק במלחמת העולם השנייה	ברטולט ברכט	אטיין דבל	דוד שריר
הבימה	1963	ילדי הצל (גרסה שנייה)	בן-ציון תומר	ישראל בקר	דוד שריר	מיכאל ליברמן
הבימה	1963	המלך נוטה למות	אז'ן יונסקו	אטיין דבל	דוד שריר	מיכאל ליברמן
הקאמרי	1963	המיליונרית	ג'ורג' ברנרד שו	שמואל בונים	לולה בר
האהל	1964	בלי עין הרע	ריימונד פיזנטי	ריימונד פיזנטי	דוד שריר
הקאמרי	1964	הדרקון (ילדים)	אליאונורה מנס	שמואל בונים	מירה קויגן-זכאי
הקאמרי	1964	אדם לכל עת	רוברט בולט	גרשון פלוטקין	טובה קליינר-סדן	גרשון פלוטקין
להקת בת שבע	1965	בת יפתח	מרדכי סתר	רנה שיינפלד	מרתה גרהם	חיים תכלת
הבימה	1965	השכונה	יעקב בר-נתן	יוסי רודן	דוד שריר	מיכאל ליברמן
הבימה + במת השחקנים	1965	מי יציל את הפלח	פרנק גילרוי	אמנון מסקין	דוד שריר
הקאמרי	1966	אסתר המלכה	נתן אלתרמן/ סשה ארגוב	גרשון פלוטקין	דוד שריר	גרשון פלוטקין
הבימה	1966	איציק ויטנברג (ציפור הגטו)	חוה רוזנפרב	ישראל בקר	דוד שריר	מיכאל ליברמן
תיאטרון חיפה	1967	חכמים הזהרו בטפשותכם	ניקולאי אוסטרובסקי	יוסי יזרעאלי	דוד שריר	יחיאל אורגל
האהל	1967	על חומותיך ירושלים (חידוש)	יהושע בר-יוסף	דוד לוין	דוד שריר
להקת ענבל	1969	אחותי כלה	יורם קניוק, מוזיקה: אברהם עילם-אמזלג	שרה לוי-תנאי, רנה שרת	דוד שריר	רפי כהן
הקאמרי + במת השחקנים	1969	שידוכין	ניקולאי גוגול	מייקל אלפרדס	דוד שריר	בן ציון מוניץ
להקת ענבל	1970	הפנינה והאלמוג	מנחם אבידום, שרה לוי-תנאי	שרה לוי-תנאי	דוד שריר	רפי כהן
תיאטרון מחול מרגלית עובד, לוס אנג'לס	1971	הצפור מעדן	פולקלור תימני, קולאז'	מרגלית עובד	דוד שריר
הבימה	1971	פר גינט	הנריק איבסן	יוסי יזרעאלי	דוד שריר	נתן פנטורין
להקת ענבל	1972	נמרוד והכותונת	מוזיקה: אלברט פיאמנטה	רנה שרת	דוד שריר	רפי כהן
להקת ענבל	1973	יעקב	מוזיקה: יוסי מר-חיים	שרה לוי-תנאי	דוד שריר	רפי כהן
להקת ענבל	1973	אשירה לשבזי	מוזיקה: עובדיה טוביה	שרה לוי-תנאי	דוד שריר	רפי כהן
להקת בת שבע	1974	טלטלה	מוזיקה: קשישטוף פנדרצקי, ברנד אלואיס צימרמן	מירל'ה שרון	דוד שריר	חיים תכלת
להקת בת שבע	1975	מונודרמה	מוזיקה: מרק קופיטמן	מירל'ה שרון	דוד שריר	בן ציון מוניץ
להקת בת-דור	1976	הוא והיא	מוזיקה: צבי אבני	מירל'ה שרון	דוד שריר
להקת בת דור	1976	פריזמה	מרק קופיטמן	מירל'ה שרון	דוד שריר	בן ציון מוניץ
להקת בת דור	1977	מסע	קולאז' מוזיקלי	דומי רייטר-סופר	דוד שריר	בן ציון מוניץ
דויטשה אופר ברלין	1977	פולחן האביב	מוזיקה: איגור סטרווינסקי	ואלרי פאנוב	ואלרי פאנוב	גרהארד ריינהולם
להקת בת דור	1978	מזמור לירושלים	לפי הסימפוניה "ירושלים" של מרדכי סתר	מירל'ה שרון	דוד שריר	יחיאל אורגל
להקת בת דור	1979	בעל החלומות	מוזיקה: יוסי מר-חיים	מירל'ה שרון	דוד שריר	בן ציון מוניץ
להקת בת שבע	1979	ערבה ביצות ויער	קולאז' מוזיקלי	זאבה כהן	דוד שריר
בוסטון אופרה קומפני	1978-9; 1981-2	הנזל וגרטל	מוזיקה: אנגלברט הומפרדינק	שרה קולדוול	דוד שריר	טימותי בוכמן
בוסטון אופרה קומפני	1980	ההולנדי המעופף	מוזיקה: ריכרד וגנר	שרה קולדוול	דוד שריר	גילברט המסלי
וולף טרפ וושינגטון	1980	ההולנדי המעופף	מוזיקה: ריכרד וגנר	שרה קולדוול	דוד שריר	גילברט המסלי
הקאמרי	1980	ינטל	עיבוד של חנן שניר לסיפורו של בשביס זינגר	חנן שניר	דוד שריר	אבי צברי
תיאטרון חיפה	1980	אהבה, אמונה, תקוה	אדן פון הורבאט	אריה זינגר	דוד שריר	יחיאל אורגל
בוסטון אופרה קומפני	1981	פאוסט	מוזיקה: שארל גונו	שרה קולדוול	ריי דיפן	מייקל מודי
הקאמרי	1981	סיפור גן-העדן	יעקב שבתאי לפי איציק מאנגר, סשה ארגוב	שמואל בונים	טובה קליינר-סדן	אבי צברי
הקאמרי	1982	מקום אחר	עיבוד של פנינה גרי וחנן שניר לספרו של עמוס עוז	חנן שניר	דוד שריר	אבי צברי
טסטימוניום ירושלים	1982	זיסקינד פון טרימברג	רחה פריאר, מוזיקה: מרק קופיטמן	אובה שולץ	טובה קליינר-סדן	יחיאל אורגל
בוסטון אופרה קומפני	1982	החיילים	מוזיקה: ברנד אלואיס צימרמן	שרה קולדוול	ריי דיפן, טימותי מיילס	מייקל מודי
תיאטרון חיפה	1983	העוזר	עיבוד של ערן פרייס וחנן שניר לברנרד מלמוד	חנן שניר	גילה להט	יחיאל אורגל
הבימה	1983	יושע עגל	ישראל יהושע זינגר/ יואל זילברג	יואל זילברג	דוד שריר	מיכאל ליברמן
הבלט המלכותי של פלנדריה, בלגיה	1984	רומיאו ויוליה	מוזיקה: סרגיי פרוקופייב	ואלרי פאנוב	לאו ביי	גואידו קנפין
האופרה הישראלית החדשה	1985	דידו ואניאס	מוזיקה: הנרי פרסל	חנן שניר ודוד שריר	דוד שריר	בריאן הריס
בוסטון אופרה קומפני	1986	טוורנר	מוזיקה: פיטר מקסוול דייוויס	שרה קולדוול	קרי רובינס	גרהם וולן
תיאטרון החאן	1986	רוזנטה חוזר משדה הקרב	עיבוד של יונתן דובוסרסקי, קומדיה על פי לה מוסקטה מאת אנג'לו ביאלקו	יונתן דובוסרסקי	טובה קליינר-סדן	בן-ציון מוניץ
תיאטרון באר שבע	1988	דודתו של צ'רלי	ברנדון תומאס	רוג'ר סמית	יוסי בן-ארי	יחיאל אורגל
הקאמרי	1989	שירה	יורם פאלק על פי ש"י עגנון	יורם פאלק	דוד שריר	חני ורדי
הקאמרי	1989	אחרי החגים	שמואל הספרי על פי יהושע קנז	אהרון אלמוג	דוד שריר	בריאן הריס
תיאטרון אורנה פורת	1989	הלילה השנים עשר או כרצונכם	ויליאם שייקספיר	ישראל גוריון	דוד שריר	שולי זיו
בית ליסין	1989	הדרך למכה	את'ול פיוגארד	גדי רול	דוד שריר	יחיאל אורגל
בית ליסין	1990	על המדרכה	יורם פאלק	יורם פאלק	דוד שריר	ראובן וולנר
בית צבי	1990	גביע הכסף	שון או'קייסי	יורם פאלק	דוד שריר
בית צבי	1991	הסוחר מוונציה	ויליאם שייקספיר	אופירה הניג
התיאטרון האנגלי בישראל	1991	הלילה השנים עשר	ויליאם שייקספיר	לאונרד שך	ג'ודי לוין	חני ורדי
הבימה	1992	משחק כפול	טרנס רטינגן	יורם פאלק	ג'ודי לוין	אריה כץ
תיאטרון באר שבע	1993	יתוש בראש	ז'ורז' פדו	אילן רונן	בוקי שיף	פליס רוס
תיאטרון באר שבע	1994	בית המלאכה	ז'אן קלוד גרומברג	יורם פאלק	יוסי בן-ארי	חני ורדי
הקאמרי	1994	תמול שלשום	עיבוד של יורם פאלק לש"י עגנון	יורם פאלק	טובה קליינר-סדן	חני ורדי
להקת ענבל	1995	ארבע אמהות	זאבה כהן/ מרגלית עובד	מרגלית עובד	דוד שריר	רפי כהן
הבימה	1995	השושנה המקועקעת	טנסי ויליאמס	עידו ריקלין	ג'ודי לוין	ג'ודי קופפרמן
תיאטרון החאן	1996	אנה גלקתיה	הווארד בארקר	אופירה הניג	רקפת לוי	ג'ודי קופפרמן
התיאטרון הערבי חיפה	1997	ירח רחץ פניך	אנטון שמאס	דניאל גדרון	דוד שריר-גילה להט	יחיאל אורגל
האופרה העירונית, קמניץ, גרמניה	1999	הדרך הנצחית	פרנץ ורפל, מוזיקה: קורט וייל	מיכאל הייניקה	דוד שריר	מתיאס פוגל
האופרה הישראלית החדשה	2000	הדרך הנצחית	פרנץ ורפל, מוזיקה: קורט וייל	מיכאל היינקה	דוד שריר	מתיאס פוגל
ברוקלין אקדמי ניו יורק	2000	הדרך הנצחית	פרנץ ורפל, מוזיקה: קורט וייל	מיכאל היינקה	דוד שריר	מתיאס פוגל
האופרה הישראלית החדשה, תיאטרון קיסריה	2000	אלקטרה	מוזיקה: ריכרד שטראוס	רנה ירושלמי	ג'ודי לוין	אבי-יונה בואנו
פסטיבל סוונלינה, פינלנד	2000	אלקטרה	מוזיקה: ריכרד שטראוס	רנה ירושלמי	ג'ודי לוין	אבי-יונה בואנו
בית ליסין	2003	צור וירושלים	עיבוד של יוספה אבן-שושן ויוסי יזרעאלי למתתיהו שהם, מוזיקה: גיל שוחט	יוסי יזרעאלי	עפרה קונפינו	פליס רוס
בית צבי	2005	דוניה רוסיטה הרווקה	פדריקו גארסיה לורקה	עידו ריקלין	דוד שריר
תיאטרון באר שבע	2008	בלדה ספרדית	יורם פאלק	יורם פאלק	אנה כרושצ'ובה	רוני כהן

קישורים חיצוניים

• קורות חיים מקוצרים של שריר באתר גלריה פאקר בבוסטון
• גדעון עפרת, מזמורים לדוד (שריר) (מאמר מקיף ומעמיק על התפתחותו של שריר כאמן), באתר "המחסן של גדעון עפרת"
• אודות שריר באתר מדריך האמנות הישראלית באנגלית
• פרטים על דוד שריר בארכיון חנה מרון, בספרייה הלאומית
• מידע על דוד שריר בקטלוג הספרייה הלאומית
• אודות שריר באתר גלריה ספראי בירושלים
• דוד שריר, ביירויט, קיץ 2001: טבעת הניבלונגים, בכתב העת "תיאטרון"
• דוד שריר באתר תיאטרון הבימה