ויקיפדיה

עשתרת

אלת יופי ופריון כנענית

עַשְׁתָּרְתּ (באוגריתית: 𐎓𐎘𐎚𐎗𐎚 – עתֿתרת, בפיניקית: 𐤏𐤔𐤕𐤓𐤕 – עשתרת) הידועה בניקוד המקרא כעַשְׁתֹּרֶת,[א] ומכונה גם מלכת השמים (אנ') (בפיניקית: 𐤌𐤋𐤊𐤕) היא אלה חשובה במיתולוגיה הכנענית והפיניקית, שאומצה גם בתרבויות שכנות.

עַשְׁתָּרְתּ
𐎓𐎘𐎚𐎗𐎚, 𐤏𐤔𐤕𐤓𐤕
שרידי צלמית ברונזה של עשתרת ישובה על כיסא, שעל בסיסו כתובת פיניקית המוקדשת ל"עשתרת חר", מתוארך למאה ה־7 לפנה"ס ונמצא בקרבת סביליה
שרידי צלמית ברונזה של עשתרת ישובה על כיסא, שעל בסיסו כתובת פיניקית המוקדשת ל"עשתרת חר", מתוארך למאה ה־7 לפנה"ס ונמצא בקרבת סביליה
תפקיד אלת היופי, הפריון והצאן
שמות נוספים מלכת השמים (𐤌𐤋𐤊𐤕)
תרבות מיתולוגיה כנענית, דת אוגריתית, הדת השומרית, מיתולוגיה פיניקית, דת קרתגו עריכת הנתון בוויקינתונים
אלים מקבילים אישתר (בבל), אפרודיטה או הרה (יוון), איסיס (מצרים), ונוס (רומא)
אב אל
אם אשרה
אחים ענת (אחות)
ים (אח)
מות (אח)
שחר (אח)
שלם (אח)
בן או בת זוג בעל עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מלקרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בתקופת הברונזה היו תפקידיה העיקריים של עשתרת מלחמה, אפוטרופאיזם וריפוי, באנלוגיה לאחותה ענת, שביחס אליה עשתרת הייתה משנית בחשיבותה. בתקופת הברזל עבר הפנתאון הכנעני־פיניקי ריכוז ואוניברסליזציה, ועשתרת הפכה לאלה נשית ראשית בחשיבותה הקשורה למלכות ולריפוי, וכן התמזגה עם אלות נשיות מקומיות במושבות הפיניקים בעברי הים ועם מאפייניהן.[1]

מזוהה עם אלות שונות בתקופות ובמקומות שונים – לרוב עם אשתר הבבלית, אפרודיטה היוונית, איסיס המצרית וונוס הרומית.

השם והגייתו

עריכה

השפות של עובדי עשתרת העיקריים (פיניקית, אוגריתית ושפות כנעניות אחרות) נכתבו באבגד בכתיב חסר לחלוטין, ובהן השם מתועד בכתיב "עשתרת"; צורה זאת של השם היא היחידה המתועדת במקרא (שנכתב ללא ניקוד).[ב] על ההיגוי הקדום עַשְׁתָּרְתּ (ʿAštārt) מעידים תעתיקים בשפות אחרות: מצד המזרח, תעודות אללחֿ מתעדות את השם Aštartu ותעודות אכדיות מאוחרות יותר מתעדות Astartu, ומצד המערב, ביוונית עדויות רבות המזכירות את השם Ἀστάρτη, ובלטינית Astarte.[2] גם הפיניקים עצמם, עובדי האלה, השאירו תיעודים להגיית שמה: בכתובת על חרב בכתב קיפרי הברתי (שכשמו כן הוא, מתעד הברות) שהקדיש עבדמלך (שם פיניקי) מפאפוס לעשתרת, נכתב שמה a-se-ta-ra-ta (כלומר עַשְתַרְתְ[ג]),[3] וכן בכתובות יווניות שנכתבו על־ידי פיניקים מפיניקיה ובהן השתמשו בתעתיק המוכר Ἀστάρτη.[4]

המקרא נכתב בעיקרו אלף שנה ויותר לפני המצאת ניקודו, ומנקדיו חיו מאות שנים לאחר הפסקת פולחן עשתרת תחת שלטון ביזנטי ומוסלמי, וקל היה להכניס בשם האלה השנואה שיבושים לגנאי,[5] ולכן לפי המקובל במחקר ניקדוהו בשיבוש עַשְׁתֹּרֶת על משקל בֹּשֶת.[2][6][7][8][9] אף מתרגמי המקרא במאות הראשונות לפני הספירה ולספירה, שלא תמיד הכירו את מונחי העולם הכנעני ומשמעותם המקורית,[ד] תמיד תעתקו את שם האלה לפי צורת היחיד "עַשתַרְתְ" (עם שווא נע בת' האחרונה) או בצורת הרבים "עַשתַרוֹת", ולעולם לא לפי "עַשתֹרֶת".[11] מיעוט חוקרים מציעים אפשרות, שעל אף התיעוד העתיק להגייה "עַשְׁתָּרְתּ" משפות שכנות ללבנט, הכתיב "עַשְׁתֹּרֶת" איננו שיבוש, בשל מעתק כנעני בין /ā/ ל־/ō/ (על אף המיקום הבלתי רגיל להתרחשות המעתק),[9] או, תוך הנחת צורה קדומה משוערת *ʿAštārit, כמעתק קונבנציונלי בין זוגות התנועות "ā-i" ל־"ō-ē".[8]

חלק מהחוקרים סבורים שהשם אפרודיטה, שמקובל שמקורו בשפות שמיות,[12] נובע באופן ספציפי מהשם "עשתרת".[13][14]

אפיתטים

עריכה

אפיתט ידוע ונפוץ לשם האלה היה מלכת[ה] או "מלכת השמים"; שם זה ידוע, בין השאר, מהשם הפיניקי הנפוץ "חמלכת", שמשמעותו "אחי־מלכת".[15] במצרים כונתה עשתרת לעיתים "גבירת השמים".[16] גם שם זה שובש בניקוד המקראי ל"מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם".[17]

בכתובת אשמנעזר מופיעה עשתרת שמם (עשתרת שמים), המזוהה עם אפרודיטה אוראניה (אנ') (אפרודיטה השמימית); ואכן, לפי עדויות הסופרים העתיקים,[18][19] פולחן אפרודיטה אוראניה נפוץ על־ידי פיניקים מאשקלון, דרך קפריסין (ופאפוס בפרט),[19] והגיע לקיתרה שם נמצא מקדש (אנ') מהעתיקים ביותר המוקדשים לה.[20] הממצא הארכאולוגי בקיתרה מאשר קשרים קדומים מאוד (תחילת האלף השני לפנה"ס ואף מוקדם יותר) עם הלבנט.[21][22] בהסתמך על שמה ותפוצתה דרך הים, אופי האלה היה כנראה אלה המדריכה את הנוסעים בים, ושם זה אולי קשור ל"רבת אשרת־ים" (מילולית "הגבירה ההולכת על המים"), ולכינוי שנותן לוקיאנוס לאלה הסורית – "דרכתו",[23] הדורכת (על המים) – שמשמעותו דומה ל"רבת אשרת ים".[20]

אפיתטים ידועים אחרים הם עשתרת שם־בעל (מוכרת משירת אוגרית ומכתובת אשמנעזר;[24] אך ייתכן שזה לא היה אפיתט אלא כינוי שייכות[25]), עשתרת שד (עשתרת הַשָּׂדֶה, הידועה מכתבי אוגרית,[26] ולפי חלק מהפירושים גם בכתובת כס עשתרת[27]), ועשתרת חר (גם היא ידועה מכתבי אוגרית,[28] שם היא מקבילה ל־Ištar ḫurri האכדית, ומכתובות פיניקיות אחרות),[29][30] וכן אפיתטים מקומיים:[31] עשתרת פפ (עשתרת פאפוס, היא אפרודיטה פאפוס, ופאפוס קשורה לנתיב פולחנה של עשתרת שמם/אפרודיטה אוראניה),[32] עשתרת ארך (עשתרת אריקס, היא ונוס אריקנה (אנ')),[33] עשתרת אנן (עשתרת מלטה, על בסיס השם הפיניקי של האי, וזוהתה עם הרה),[33] עשתרת כת (בצירוף "בת עשתרת כת", הוא מקדש עשתרת בכתיון),[34] ועשתרת בלפש.[31]

עדויות לאלה ופולחנה בתקופת הברונזה

עריכה

העדויות מתקופת הברונזה המאוחרת, בעיקר מאוגרית וממצרים, מאפיינות את עשתרת כאלת מלחמה, בדומה לאחותה ענת, וכן כאלת ריפוי ואפוטרופאיזם; אך בניגוד לענת, עשתרת הייתה אלה משנית בחשיבותה באותה תקופה.[35] במצרים נכנסה האלה לפנתאון, בתקופת החיקסוס או מיד אחריה, כאלת מלחמה הקשורה לסוסים ולרכב המלחמתי החדיש לאותה עת – המרכבה, וכן לאליטה הצבאית, לתפקידו של פרעה כלוחם, ובתור אלה כנענית מאומצת – לשליטה המצרית על כנען.[36] בנוסף, תכונותיה המאגיות של האלה אומצו גם הן על־ידי המצרים.[36]

ייתכן שהאלה מוזכרת כבר בכתבי אבלה.[37] מחוץ לאבלה, האזכור הקדום ביותר של האלה (וכן ההקבלה הקדומה ביותר שלה לאישתר־איננה) הוא ממרי, שם היה לה מקדש,[38][39][40] והודשו לה כתובות באכדית כ־eš-da-ra-at.[37][41][42] בעיר העתיקה ענת נמצאה כתובת, ובה מתוארת האלה ענת "החזקה ביותר מכל ה־DAŠ4.DARmeš (העשתרות, ברבים)" שאין שווה לגבורתה בין כל ה"עשתרות".[43][44] עשתרת נעבדה גם באמר.[45]

בכתבי אוגרית

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – שירה אוגריתית

בשירה האוגריתית, עשתרת (באוגריתית: עתֿתרת) איננה דמות מרכזית בעלילות, אך היא מופיעה בהן כמה פעמים כדמות משנית.[46] תפקידיה העולים מהעלילות קשורים במלחמה, ציד וקסם (ולא עם רבייה או תפקידים מיניים אחרים).[47][48] יש לציין שלמעשה, באף אחד מאזכוריה היא לא מצוינת כבת זוגו או אחותו של בעל.[49]

בעלילות בעל וענת, בהן נאבק בעל באלים שונים על השלטון בעולם, מופיעה מעט גם עשתרת; כאשר בעל מתפרץ בכעס על האלים הנכנעים לשליחי ים האימתניים ושוחט את השליחים, ענת ועשתרת אוחזות בידיו במטרה להרגיעו ולרסנו.[50] בהמשך אותו לוח, גוערת עשתרת בבעל על שהביס את ים והוסיף להכותו אחרי נופלו, אך הוא עונה לה כי ים מת ועתה הוא ימלוך: ”תגערנו עשתרת: "בוש, הוי אלאין בעל, בוש, הוי רוכב ערבות! כי שבוינו זבול ים, כי שבוינו שופט נהר". ויצא מפיה דבר, יביישנה אלאין בעל, ויביישנה רוכב ערבות, ויען: "ים הלא מת, בעל ימלו[ך! ...]”.[51]

בעלילת כרת לא ממלאת עשתרת תפקיד כדמות, אולם כאשר אל מדריך את כרת בחלומו כיצד להשיג לו אישה ולהעמיד צאצאים, הוא מורה עליו להגיע ל"אדום רבה ואדום זעירה", ולקרוא שם למלך ”תן לי את מרת חרי, נעמת נצר בכורך! זוּ כנועם ענת נעמה, כמו יפעת עשתרת יפעתה!”,[52] וכך אכן כרת קורא למלך אותה ארץ.[53]

בשתי עלילות שונות, עלילות בעל וענת ועלילת כרת, מופיעה נוסחת קללה אלוהית: ”ישבור חורון ראשך, הוי שם המקולל, ישבור חורון ראשך, עשתרת שמבעל – קדקדך!”; בעלילות בעל וענת מקלל בעל את אויבו ים, ובעלילת כרת מקלל המלך כרת את בנו הסורר. בעלילת כרת מופיע מיד לאחר מכן "תקלנ בגבל שנתכ" (תמעטנה בגבל[ו] שנותיך), ובעלילות בעל מופיע, במרווח קל (מה שנאמר באותו מרווח לא שרד) "מט תפלנ בג[בל שנתכ...]" (מטה תיפולנה בגבל שנותיך). הכינוי "שמבעל" מופיע גם בכתובת אשמנעזר, ומשמעותו כנראה "עשתרת של שם־בעל", כאשר שמו־בעל הוא שֵׁם־בעל, או "שם" במשמעות "נישא" (מאותו מקור של המילה שמים).[54]

בלוח מיתי אחד מתוארת עשתרת כציידת ("עתֿתרת צודת", בחילופי ו/י) במדבר.[55] בלוח המתאר את אל במרזח, מגיע למרזח אורח לא קרוא, ולאחר שאֵל מכהו בחוטר, עשתרת וענת הגיעו והתקינו לו כלי נשק להכות את אותו אורח. שוער בית אל גוער בהן. בהמשך יוצאות ענת ועשתרת לשוטט ולצוד, אולי כדי לעזור לאל.[56] בלוח נוסף, המתאר משתה אחר בו נוכחים מספר אלים, מוזכר "אל יושב עם עשתרת".[57]

בבלחש עלילת האלים הנאבקים בנחש, הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שמש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. לכל קריאה לאל מוקדש קטע ביצירה, כאשר ההבדל בין הקטעים הוא רק בשם האל ומעונו; לענת ועשתרת (יחד, כזוג) מוקדש הקטע הרביעי מבין קטעים אלה, ומעונן הנזכר בלוח הוא "אִנבב", הנזכר גם במקומות אחרים כמעון ענת.[58] בלוח הממשיך את הלוח הזה, בשל ערפל שכיסה את הארץ גברה "חמה" (ארס), ובין האלים הרבים שנזכרו (רובם בזוגות) כאוספי ה"חמה" מוזכרת/מוזכרות שוב "ענת ועשתרת" יחד.[59] בנוסף, באותם לוחות מוזכר גם האל "מלך" שמעונו הוא עשתרות.[60]

באחת הלוחות הרבים בהם נמצאו רשימות קורבנות לאלים שונים, נמצאו שני קטעים שאינם חלק מהרשימה: אחת בחֿורית, והשני פותח במשפט ”כי תערוב עשתרת שדה בית־מלך[...]” ורשימת מצרכים שונים (כגון בגדים, רכב, שמנים, צרי ונופת).[61] לא ברור למה שילב הסופר את הקטע ברשימה.[61] לוח אחר נפתח גם הוא במשפט ”כי תערוב עתֿתרת חֿר גב בית־מלך...”;[62] בלוח אחר, הקשור גם הוא בזבחים (והוא אולי רשימת חגיגות או טקסים מלכותיים), מופיע המשפט ”כי תערוב עתֿתרת שדה בית־מלך, כי תערבנ רשפים בית מלך”.[63]

בלוחות אחרים מוזכרים זבחים לעשתרת, בין זבחים לאלים אחרים.[64] ברשימת אלים אכדית מאוגרית מוקבלת עשתרת לאישתר.[65] בלוח המתאר כנראה נבואה בחלום, מקושרת עשתרת עם סוסים.[66] בלוח המפרט את הטקסים הדתיים המלכותיים בחודש "ראִש ין" (ראש יין) מוזכר זבח שני שיים לעשתרת.[67] בין מאות הרשימות הכלכליות נמצאו כמה אזכורים לעשתרת: ברשימה אחת בה מוזכרות כמה גתות, מוזכרת גם "גת עתֿתרת"; ברשימות ביגוד מוקדש לאלים שונים הוקדשו בגדים במקרה אחד ל"שר עתֿתרת"[68] ובמקרה שני ל"עתֿתרת שד"[69] (עשתרת הַשָּׂדֶה; ניתן לפרש את שמה כ"עשתרת המדבר"[70]); ברשימת כדי יין למקדשים מוזכרים כדי יין ל"בת עתֿתרת" (בית עשתרת);[71] עשתרת מוזכרת בכותרת רשימת בעלי מקצועות;[72] ברשימת מזון לחיות נזכרים "ססו מלך עתֿתרת".[73]

בין המכתבים באוגריתית נמצא מכתב מרב המאות (פקיד גבוה) למלך אדונו (כנראה מלך אוגרית), בו החלק במכתב בו מברך השולח את הנמען בשם האלים (חלק זה שגרתי במכתבים שנשלחו לאדם גבוה בדרגתו מהשולח) מבורך המלך בשם בעל [...] (כנראה בעל צפון), שפש עולם (השמש הנצחית), עשתרת, ענת, "כל אִל אַלתֿי" (כל אלי אלשיה) ו"נמרי מלך עלם" (נִמֻּרִיָ, הוא אמנחותפ השלישי, מלך העולם או המלך הנצחי); ככל הנראה מדובר בפקיד (או סוחר) מצרי באלשיה שכתב מכתב למלך אוגרית, בשל הברכות בשם אלי אלשיה ומלך מצרים.[74] זה האזכור היחיד של עשתרת במכתבים ששרדו באוגריתית.[75]

במצרים

עריכה
 
עשתרת הקשתית על סוס, על מצבה מצרית[76]

רוב החוקרים מסכימים שעשתרת, יחד עם אחותה ענת, אומצה לפנתאון המצרי בתקופת השושלת ה־18 (אנ') (1550–1292 לפנה"ס),[77] ורוב העדויות לה מגיעות מתקופת השושלת ה־19 (אנ') (1292–1189 לפנה"ס),[78] אף שקיימות עדויות לקיומה במצרים כבר מתקופת השושלת ה־15 (אנ') (1650–1550 לפנה"ס[ז]) החיקסוסית.[77] פולחנה המשיך על מצרים התלמיית, כפי שמעיד טקסט מצרי מהתקופה ההלניסטית בה היא מופיעה כ"עשתרת, גבירת הסוסים, אדונית המרכבות".[79]

הטקסט המצרי העתיק ביותר ששרד ומזכיר אותה הוא מתקופת אמנחותפ השני, והוא מתייחס אליה כ"גבירת prw-nfer", כאשר הוא בעצמו מתואר כ"אמיץ על המרכבה כעשתרת" (ṯnrḥr ssmt mj ʿꜣstjrt).[77]

בפפירוס האריס 501 המאגי מתוארות עשתרת וענת כ"שתי האלות הגדולות שֶׁהָרוּ אך לא ילדו", דבר המפורש כביטוי ל"חוסר בגרות" מצד האלות, שלא משתלבות בספירה הנשית הבוגרת של נישואים ורבייה כדי להישאר בספירה הגברית של מלחמה וציד.[78]

בימי פרעה חרמחב, לאחר מסע הניצחון שלו מגבל לכרכמיש, קצין האורוות סן־נפר העיד בכתובת הקדשה שנתן מנחות: למלך, לפתח "מדרום לחומתו" אדון החיים ושתי הארצות (מצרים העליונה והתחתונה), לעשתרת (ʿ-s-tj-r-t) גבירת השמים, לענת בתו של פתח אדון האמת, לרשף אדון השמים, ולקדש גבירת כוכבי השמים; אלי הלבנט, עשתרת, ענת ורשף, מחזיקים ביכולות צבאיות, ובו־בזמן היו אלי כנען הנלחמים בצד המצרים, ושילובם של האלים – במיוחד עשתרת אלת הסוסים – נועדו להבטיח את השלטון הצבאי המצרי בכנען.[80]

על חותם גליל בסגנון מצרי שנמצא בבית שאן העתיקה הופיעה עשתרת עטורת אתף ואוחזת בחנית, מולה אל זכר (בעל או רשף), וביניהם השם "עשתרת" בכתב חרטומים – חותם זה מייצג את היחסים המורכבים בין אלי כנען, אדוניה, ושליטיה המצרים.[81]

בכתובת מתקופת רעמסס השלישי האלה נקראת "עשתרת, גבירת השמים, אדונית שתי הארצות" (מצרים העליונה והתחתונה), ומקושרת לאל סת השולט בארצות הכאוטיות.[81]

פפירוס המתוארך לתקופת חרמחב מספר, בקיטוע, מיתוס על הים (גר'): האל ים מאיים על האלים לערער את הסדר הקוסמי אלא אם יעלו לו מנחה. עשתרת, המכונה בתו של פתח, נשלחת להגיש את המנחה. ים פונה אליה כ"האלה הכועסת והזועמת", ודורש אותה לאשתו. שאר הטקסט לא שרד, אך נראה שהאל ים פויס או הובס, כנראה על־ידי עשתרת וסת.[80]

כתבים מצריים אחרים מעידים על פולחן עשתרת וענת כאלות ריפוי וקסם אפוטרופאי.[80]

בתקופת הממלכה החדשה (השושלות ה־18–20) הייתה תפוצה די רחבה לעשתרת באמנות המצרית, בהקשרים מלכותיים, במיוחד באמנות מונומנטלית.[81] היא הייתה לבושה בלבוש אופייני לאלות מצריות, עטורת אתף (אנ'), מגן וחנית בשמאלה וגרזן קרב או נשק דומה בימינה.[81] ייצוגים אחרים שלה כוללים את שרביט הואס.[81] האיקונוגרפיה של עשתרת, ודמותה כאלת מלחמה, נמשכו במצרים עד התקופה הרומית, בה תוארה עשתרת כאלת מלחמה לצד סח'מת.[81]

עדויות לאלה ופולחנה מתקופת הברזל עד סוף העת העתיקה

עריכה

אף שעשתרת מוזכרת בטקסטים מתקופת הברונזה מאוגרית, היא הפכה להיות מרכזית בפיניקיה וערי־ממלכתה באלף הראשון לפנה"ס, כפי שמראה התיעוד החל מהמאה ה־7 לפנה"ס,[82] הדומיננטיות שלה במושבה כתי מהמאה ה־9 לפנה"ס והראיות הטקסטואליות ההלניסטיות העוסקות במאה ה־10 לפנה"ס.[83] היא נעבדה בצידון ובצור, היה לה כנראה מרכז פולחני בעיר צרפת, ואף בעלת גבל, אלת העיר הקדומה של גבל, זוהתה כוריאציה מקומית של עשתרת בתקופה זאת.[84] בצור הייתה עשתרת בת הזוג של מלקרת, הוא "מלך הקרת (האלוהי)",[25][85] ובצידון של אשמן.[85] ההתפתחות הדתית לקראת ריכוז הפנתאון הפיניקי בתחילת האלף הראשון לפנה"ס הובילה לאוניברסליזציה של האלים הגדולים, הרחבה והחלפה של תפקידיהם, ועשתרת נעשתה האלה הנשית העיקרית.[47] מוטיב האלה החמושה שאפיין את עשתרת נעלם לחלוטים בתקופת הברזל, ונראה שדמותה הקרבית עברה לאלוהויות זכריות, במיוחד למלקרת (המזוהה עם הגיבור הרקלס).[86] עם זאת, האלה בכל זאת שימרה אספקט לוחמני מסוים, כפי שמשתקף מההסכם האכדי בין אסרחדון ומלך צור ומהנחת כלי המלך שאול במקדשה,[86] ומההשתמרות המלאה של דמותה הלוחמנית במצרים עד התקופה הרומית.[36] עשתרת צברה, בנוסף, מעמד של אלת מלוכה חשובה באותה תקופה.[35] היבטיה כאלת ריפוי נמשכו עד התקופה הרומית.[35] בהמשך, עם ההתפשטות הפיניקית מערבה לארצות בעברי הים, עשתרת המתזגה עם אלות מקומיות שונות ותפקידיהן.[77]

 
שרידי הטירה שנבנתה על מקדש עשתרת ארך/ונוס אריקינה באריקס[87]

באריקס שבסיציליה ("ארך" בפיניקית) היה מרכז פולחני לאלה האלימית (אנ') (אנשי מערב סיציליה), שזוהתה אצל בעלי בריתם הקדומים הפיניקים־קרתחדשתים כ"עשתרת ארך" ואצל הרומאים כונוס אריקינה (אנ'),[33] והייתה אלה חשובה בקרב הפיניקים במערב[ח] ואצל הרומאים.[89]

בחוזה שנכרת בין בעל מלך צור ואסרחדון (Esarhaddon's Treaty with Ba'al of Tyre) מקלל אסרחדון את המלך המורד בו בשם כמה אלים מאלי צור, וביניהם עשתרת, המופיעה שם כאלת מלחמה, ומאחל שעשתרת תשבור קשתו במלחמה ותשית אותו לרגלי אויבים נוכרים והם ירשו רכושו.[90][91][92]

לאלה היה מקדש מרכזי במגידו שבעמק יזרעאל.[דרוש מקור] הייתה גם אלת העיר אשקלון בתקופה הרומית. ב־63 לספירה, הוטבעה בעיר זאת מטבע ובה יונה, סמלה של עשתרת.[דרוש מקור] כמה מקומות במקרא נקראו בשמה, כמו עשתרות קרניים.

בתקופה הפרסית נתנה האתר הקרוי כיום מצפה ימים, שהוא אתר קודש פיניקי על פסגת הר, שכנראה הוקדש לעשתרת.[93] ייתכן שמאפייניו הביצוריים של אתר מצפה ימים הם זכר לאופייה הלוחמני של עשתרת.[94]

העיר קיסריה נבנתה על עיר קודמת לה בשם "מגדל עבדעשתרת" (ביוונית: Στράτωνος πύργος, מגדל סְטַרַטוֹן – הגרסה היוונית ל"עבדעשתרת"), הקרויה על שם עבדעשתרת (הראשון או השני) מלך צידון; במקורות היהודיים שובש השם ל"מגדל שרשון", כגנאי לאלה עשתרת.[95]

החל מהתקופה ההלניסטית מוזגה בארץ ישראל האלה אשרה עם עשתרת.[96] עשתרת מוזגה באזורים רבים באזור סוריה עם עתרעתה (Atargatis).[97] כתובת תדמורית פגומה מעט, ככל הנראה מהמאה ה־2 לספירה, מקדישה מזבח ל"עשתר[תא]־אשתרא טבתא" – עשתרת־אשתר הטובה.[98]

סטפנוס מביזנטיון כתב על פילדלפיה שבעבר הירדן כי בתחילה נקראה העיר עמַנַ (ביוונית: Ἄμαννα), לאחר מכן עשתרת, ואז תלמי פילדלפוס קרא אותה על שמו "פילדלפיה".[99]

לוקיאנוס מסמוסטה (המאה ה־2 לספירה) העיד שבפיניקיה יש מקדש גדול השייך לצידונים, שהם קוראים לו מקדש עשתרת (אף שלפי אחד הכהנים המקדש מקודש לאירופה), שאותה לוקיאנוס רואה כאלת ירח.[100]

בקפריסין

עריכה
 
שני צדי "תעריף כתי", המפרט את הוצאות מקדש עשתרת בעיר כתי לפי חודשים

האי קפריסין, ובמיוחד המושבה כתי, היו הצעד המשמעותי הראשון של הפיניקים בדרך להתפשטות מערבה. בעיר כתי היה מקדש מיקני קדום שהפך בהגעת הפיניקים למקדש לעשתרת,[101] ובסמוך לנמל העיר התקיים מקדש לעשתרת ומלקרת, שעבר שיפוץ והרחבה בסוף המאה ה־5 ותחילת המאה ה־4 לפנה"ס (תחת מרות הפרסים) במסגרת עבודות מקיפות בעיר ובנמל.[29] גם המרכיבים התאופוריים בכתובות העיר מעידים על פולחן עשתרת בה.[91] בנמל כתי נמצא גם תעריף כתי (אנ'), שהוא פירוט ההוצאות של "בת עשתרת כת" (מקדש עשתרת כתיון) לפי חודשים מהמאה ה־4 לפנה"ס.[34][31] בתעריף מוזכרים גם "כלבם וגרם" (כלבים וגורים), דבר המצביע על פולחן ריפוי שכלל כלבים, ואולי ניתן לקשרו לבית הקברות לכלבים באשקלון.[102] בארכיון הפיניקי הגדול שנמצא באדיל מהתקופה בה הייתה כפופה לעיר הממלכה כתי, נמצאה עדות לטקס מרזח הקשור לעשתרת ולמלקרת בדמות אוסטרקון שעליו נכתב: ”(1) תן לעשתרת ומ(2)לקרת במרזח א(3)כל ספ/ר |”, כלומר "תן לעשתרת ומלקרת במרזח אוכל ספ/סר 1" – ציווי על אדם לתת לאלים עשתרת ומלקרת שנמצאים במרזח סוג אוכל, "ספ" או "סר" אחד. נראה שהשלטון סיפק את האוכל לטקס, אך לא ברור מה היה תפקיד האלים בו, וגם לא ידוע אם הטקס התרחש באדיל או בכתי, בירת הממלכה, בה ידוע היטב פולחן עשתרת ומלקרת.[103][104] כתובת הקדשה משנת 325 לפנה"ס מכתי, שהקדישה אשת עבד/עובד בבית עשתרת, הקדישה פסל נחושת לעשתרת.[105]

עשתרת נעבדה גם במקומות אחרים באי, כפי שמעידה, למשל, החרב שהוקדשה לעשתרת בפאפוס,[3] ופולחן "עשתרת פפ" (עשתרת פאפוס) במקדש אפרודיטה פאפוס,[32] תיעוד אפיגרפי של "עשתרת בלפש",[31] ופולחן עשתרת־אפרודיטה באמתוס (אנ').[106] באופן כללי, זוהתה עשתרת בקפריסין עם אפרודיטה/קיפריס, דבר התואם את אופיין כאלות מלכות ומלחמה.[77]

במלטה

עריכה
 
שרידי מקדש מגליתי בתס־סילג', שבהמשך הפך למקדש עשתרת במלטה

עשתרת מילאה תפקיד חשוב בהתפשטות המושבות הפיניקיות מעבר לים; אחת ממקדשיה המשמעותיים היה בדרום־מזרח מלטה, באתר תס־סילג' (אנ'), שהתקיים על אתר של מקדש פרהיסטורי קדום (שלא ידוע אם פעל כשהפיניקים הגיעו למלטה), מהמחצית השנייה של המאה ה־8 לפנה"ס עד התקופה הביזנטית.[107] המקדש התקיים מהגעת הפיניקים לאתר, שקיימו אותו על הגבעה המשקיפה על מפרץ העגינה, שינו את מבנהו ממתכונתו הקדומה בהדרגה וביצרוהו (למשך מאות שנים, עד התקופה הרומית), ובנו מזבח גדול (בו התגלו עדויות לקרבנות כליל).[108] מיקום המקדש על נתיבי הסחר, והיותו בלתי מקושר עם מרכז עירוני מסוים, הפך אותו לנקודה אסטרטגית להגנה על הנתיבים.[109] תלמי העיד שהיה במלטה מקדש גדול להרקלס (מלקרת) ואחר להרה;[110] ואכן, במקדש המפואר בתס־סילג' נמצאו כתובות פיניקיות לעשתרת וכתובות יווניות להרה. הזיהוי של עשתרת עם אפרודיטה במקרים מסוימים ועם הרה באחרים מראים על גיוון היבטיה ותלוי בפולחן המקומי.[33] עשתרת במלטה, אולי בדומה להרה, יש תפקיד של מגנה על אנשי המושבות.[85]

הכתובות באתר הן כתובות הקדשה קצרות ביותר ברובן ומוקדשות בפיניקית ל"עשתרת אנן", וביוונית להרה. "אנן" הוא השם הפיניקי של האי מלטה, ומופיע על מטבעות האי כמקביל לכינוי היווני של האי ΜΕΛΙΤΗ או ΜΕΛΙΤΙΩΝ, והדבר מצביע על היותה "עשתרת של האי מלטה".[111] הכתובות הפיניקיות מתפרשות בין המאה ה־5 לפנה"ס עד לאחר חורבן קרתחדשת, כאשר בסוף התקופה הייתה דו־לשוניוּת פיניקית־יוונית במקדש.[112] על כלי החרס באתר, ישנן כתובות המוקדשות פשוט "לעשתרת", והן כנראה שימשו בסעודות המאמינים ובהגשת מנחותיהם, וישנן הכתובות בצורה "ש כהן עשתרת" (שייך לכהן/כהני עשתרת) או "ש מקדש" (שייך למקדש, בדומה לכתובת יוונית אחת שנמצאה ΟΙΚΟΥ – "שייך לבית"), ועל מנורות השמן באתר נכתב לעיתים "ט", אולי קיצור של "טהור".[113] מלבד עשתרת־הרה, האלוהות היחידה המוזכרת בכתובות המקדש היא "מלך־עשתרת", המוכר גם מחמון, אתר שגם צורת מקדשיו דומה למקדש עשתרת במלטה.[114][115]

בחמון

עריכה
 
 
צלמיות טרקוטה הלניסטיות מצפון לצור, מאותו סוג שהתגלה בחמון;[116] מימין: נושא ברווז למנחה, משמאל: 1. נגנים ורקדן (מוסתרים משמאל); 2. נושאי מנחות: ברווז, אייל וקרן שפע; 3. אדם מזוקן; 4. אישה לבושת כיטון (אנ'); 5. אנשים נושאים ילדים בחיקם; 6. ארוס עונד שרשרת
 עמוד ראשי
 ראו גם – חמון

בקצה הדרום־מערבי של אתר העיר ההלניסטית העתיקה חמון נמצא מקדש לזוג אלי העיר מלך־עשתרת,[117] מוקף בסדרת מבנים שונים שהפרידוהו משאר האתר; תבנית כזאת אופיינית למקדשים שמיים.[104] גם החלוקה הפנימית של האולם המרכזי איננה מתאימה למקדש בסגנון יווני.[118] פסל אריה או ספינקס מהסביבה הקרובה מעיד שזוג כאלה נמצא מצדי גרם המדרגות המזרחי.[104] באתר נמצאו, בין כתובות חמון, כמה כתובות המוקדשות לזוג אלי העיר, והם מכונים בכתובות "אלי חמון".[117] כתובת מצובה המשויכת לאתר מזהה את מלכעשתרת עם עשתרת,[92] ומזכירה את עשתרת שנמצאה ב"אשרת" (אתר קודש) של "אל חמן".[119] זוג אלים זה ידוע גם מאגדר כ"עזז מלכעשתרת"[120] ומלפקי כ"מלכעשתרת רבת אלפקי"[121] (לפי הכינוי "רבת", אולי התייחס רק לעשתרת). הן אזכורי מלך־עשתרת והן מבנה המקדשים בחמון מציגים קווי דמיון משמעותיים למקדש עשתרת בתס־סילג' שבמלטה;[114][115] מבנה המקדשים הושווה גם לטרמינולוגיה של לוחיות פירגי המקדישות מקדש לעשתרת.[122]

גם במקדש המזרחי בעיר יש עדויות לפולחן עשתרת: בפינת המקדש נמצא חדר המתפרש כ"חדר כס", ובו נמצאה במה ועליה הוצב (לפי ההשערה) כס עשתרת שנמצא בחדר, וכן נמצאו בחדר תשע צלמיות טרקוטה שייתכן ששימשו בפולחן עשתרת בו.[119]

עדויות טקסטואליות

עריכה

במקרא

עריכה
 
צלמיות עמוד אפייניות לממלכות ישראל ויהודה בתקופת בית ראשון

ולדות הצאן נקראו "עשתרות הצאן" (ספר דברים, פרק ז', פסוק י"ג, פרק כ"ח פסוקים ד', י"ח ונ"א), כיוון שייחסו לה את פריון הצאן. פולחנה היה נפוץ מאוד בארץ ישראל בתקופת המקרא בקרב הכנענים והישראלים, במיוחד בקרב נשים. צלמיות רבות של עשתרת התגלו בחפירות ארכאולוגיות בכל ארץ ישראל, ובירושלים בפרט.[123]

לפי מסורת המקרא, כבר בדור שאחרי מות יהושע בן נון עברו בני ישראל לעבוד את הבעלים ואת העשתרות (ברבים),[124] ושבו לעבדם אחרי מות יאיר הגלעדי.[125] עבודת עשתרת מתועדת גם בספר שמואל,[126] ומסופר שהפלשתים, לאחר ניצחונם במלחמה בגלבוע, שמו את כלי שאול המלך בבית עשתרות בעיר בית שאן.[127]

המלך שלמה עבד אלים כנענים, ביניהם עשתרת,[128] ובנה להם במות פולחן באזור ירושלים שעמדו על תילן ופעלו כחלק מהפולחן בירושלים כשלוש מאות שנה עד שהחריבן יאשיהו.[129]

במקרא מוזכר גם פולחן משפחתי לעשתרת, הקרויה מלכת שמים: ”הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים למלכת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים” (ירמיהו, ז', י"ח, וראו גם ירמיהו, מ"ד, י"ח וכ"ה), כוונים שהם כנראה סמלי כוכב נוגה. עדויות ארכאולוגיות לפולחן זה נמצאו בתריסר אתרים, חדרי פולחן ביתיים קטנים, המאופיינים באדריכלות דומה ובחפצי פולחן דומים: מזבחות, אצטבאות, מצבות, מקטרים ושרידי מזון, שאריות של קורבנות ומנחות.[130]

בספר ירמיהו מובאת עדות לכך שיהודים רבים, שירדו למצרים, האשימו את החורבן והפורענויות שבאו עליהם במונותאיזם ובזניחת פולחן מלכת השמים על ידי אבותיהם:

א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם [...] ב כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה וְהִנָּם חָרְבָּה [...] ג מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי לָלֶכֶת לְקַטֵּר לַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם. [...] טו וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר. טז הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם יְהוָה אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. יז כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר למלכת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. יח וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר למלכת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ. יט וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים למלכת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים.

עדויות אפיגרפיות ואונומסטיות

עריכה

עשתרת מוזכרת בכתובת הקדומה שעל תליון פגמלין, הכתובת העתיקה ביותר הידועה מצפון אפריקה.[131]

 
הכתובת על ארון השנהב שניתן כמתנה לעשתרת

כתובת על ארון שנהב שנמצא באור (אנ'), אך מקורו בלבנט, נכתב שהארון ניתן כמתנה לעשתרת.[132]

על קרטר (אנ') קבורה שהגיע משוק העתיקות, ומקורו בצידון או בצור ומתוארך למאה ה־7 לפנה"ס, נכתב ”גרתמלך כה<נ>ת עשתרת חר”.[29] בבית הקברות הצפוני של צור היבשתית (אנ') נמצאו עשרות מצבות קבורה פיניקיות קדומות, השופכות אור על מתן השמות בקרב אנשי צור הפשוטים (ולא רק באצולה, אותה מתעדת הספרות הקדומה); בין אלה נמצאו שמות רבים המתייחסים לעשתרת או למלכת, וכן לבעל ולמלך (כינויו של מלקרת – ששמו "מלקרת" נמצא בשמות תאופוריים במצבות רק פעמיים), דבר המעיד על אמונות אנשי העיר.[15] על אחת המצבות שחציבתה היא מהאיכותיות ביותר, והיא מתוארכת למחצית הראשונה של המאה ה־7 לפנה"ס, נכתב ”מתר כ/הן עשתרת / אסי” – "מתר, כהן עשתרת־איזיס", דבר המעיד על זהות בין האלות.[133] הזיהוי בין האלות מתועד גם בכתובות פיניקיות מאוחרות יותר (כמו כתובת בנבעל), והדבר מראה את השפעת הדת המצרית לא רק על גבל אלא גם על צור בתקופה זאת.[134]

אחת ההופעות המוקדמות ביותר של האלה הפיניקית תנת היא בכתובת מצרפת מהמאה ה־7 לפנה"ס המקדישה פסל (סמל) לזוג האלוהי[135] תנת־עשתרת: ”הסמל אז פעל שלם בן מפעל בן עזי לתנת עשתרת”.[136]

"עשתרת" כפי שמופיעה בתוך תעתיק השם
התאופורי "פעלעשתרת"[137] בכתב חרטומים
a
N37		 T
r
T

כתובת בנבעל הפיניקית ממצרים מוקדשת ל"אלם אדרת אס אלם עשתרת" (כנראה "האלה האדירה איסיס האלה עשתרת"[77]), וכמה מהשמות התאופוריים המוזכרים בכתובת מראים זיקה לאלה (המקדיש ובנו הקרויים פעלעשתרת, שלושה מאבות אבותיהם הקרויים עבדמלכת, ואשת המקדיש הקרויה חנעשיתרת).[138] בכתובת הקדשה אחרת ממצרים הוקדש לעשתרת פסל של איסיס עם האל חור הילד בחיקה.[139]

 
מראה באתר הקודש בפירגי, שכלל מקדש לעשתרת (כפי שמוזכר בלוחיות פירגי)[33]

לוחיות פירגי הדו־לשוניות (פיניקית־אטרוסקית) מתעדות בניית מקדש (בפיניקית: "אשר קדש", אתר קודש או אתר קדוש) בידי שליט קיסרה לעשתרת ולמקבילתה האטרוסקית אוני (אנ') בעיר פירגי (אנ') הסמוכה; לפי הכתובת הבנייה נעשתה לבקשת האלה.[140]

עשתרת מוזכרת בכמה מהכתובות הגדולות ביותר של מלכי צידון (מסביבות המאה ה־5 לפנה"ס[141]), דבר המבסס את תפקידה כאלת מלוכה:[47]

  • על ארון קבורת תבנת סיפר המלך שהוא ואביו, אשמנעזר הראשון, היו כהני עשתרת, והכתובת מזהירה לא לפתוח את הארון ”כִּ תֹּעבת עשתרת הדבר הֻא”.[142]
  • על ארון קבורת אשמנעזר השני בן תבנת מוזכרת אמו של אשמנעזר השני, אמעשתרת (כלומר "אֲמַת עשתרת") שנשאה את התואר ”כהנת עשתרת רַבָּתֵנֻ המלכת”, אך אשמונעזר השני לא היה כהן עשתרת כקודמיו (ייתכן שאשמנעזר עלה לשלטון בגיל צעיר מאוד, ולכן את תואר הכהן נשאה אמו, השליטה בפועל). הוא בנה מקדשים לאלים, ביניהם מקדש ל"עשתרת בצידון ארץ הים", והושיב את "עשתרת שמים אדירים", וכן בית לעשתרת שם־בעל.[143]
  • המלך בדעשתרת (אחיינו של תבנת, שמלך אחרי אשמנעזר השני) הקדיש את רוב כתובותיו לאשמן, אך אחת מהן מציינת כי המלך "בנה את שרן אר[ץ ים/ז] ל[א]לי לעשתרת" – "שרן" היא חומה,[22] או חבל השרון (כלומר, מפעלי בנייה בחבל זה) המופיע בכתובת אשמנעזר,[144][145] ו"אר[ץ ים]" משוחזר כך על בסיס "צִדֹן ארץ ים" המופיעה גם היא בכתובת אשמנעזר.[22] בנוסף, בכתובות המוקדשות לאשמן מופיע הביטוי "שמם רמם" (שמים רמים), המקביל ל"שמם אדרם" (שמים אדירים) המופיע בכתובת אשמנעזר כאפיתט לעשתרת.[146]

בנו של מלך הצידונים מימי אלכסנדר הגדול, עבדאלנם (אנ'), הקדיש בקוס "תעל" (כנראה מבדוק עתיק), בכתובת דו־לשונית פיניקית־יוונית, לעשתרת בכתובת הפיניקית ואפרודיטה בכתובת היוונית, ”על חי כ[ל מלחם]” ("למען חיי כל המלחים", ההשלמה מבוססת על המקבילה היוונית [ὑπ]ὲρ τῶν πλεόντων – על אנשי־הים).[147]

בכתובת דו־לשונית פיניקית־יוונית על פסלון כס (שמוצאו לא ידוע בוודאות) מהמאה ה־4 לפנה"ס נכתב ”ΑΣΤΑΡΤΗ ΘΕΑ ΜΕΓΙΣΤΗ / לבעלת גבל”, כלומר "עשתרת האלה האדירה" ביוונית מקבילה לבעלת גבל בפיניקית.[148][149][150] שתי כתובות קצרות נוספות ממוצא לא ידוע בוודאות מזכירות את "עשתרת רבת גבל" (צורה אחרת למילה "בעלת", שמשמעה גם כן "גבירה").[149][151]

כתובת מקרתחדשת[152] המתארת את בנייתם ותיקונם של מקדשים בעיר, וכן שמות שופטיה וכהניה, ותאריכה לא מאוחר מהמאה ה־3 לפנה"ס, פותחת בהקדשה: ”לרבת לעשתרת ולתנת בלבנֹן מקדשִם חדשִם”. הריבוי "מקדשים" מעיד בבירור על בניית מקדש לכל אחת מהאלות, בנפרד.[153] עשתרת מוזכרת גם בכתובות נדר מקרתחדשת:

  • בכתובת אחת, הנודרת תוארה כ”אמעשתרת אש בעמת אש עשתרת”, כלומר "אמעשתרת אשר בעמת (חבורת) אנשי עשתרת", בהתייחסות לחבורה דתית של עובדי האלה.[154]
  • בכתובת נדר נוספת נשא הנודר את התואר ”כהן אשמן עשתרת”, בהתייחס לזוג אלוהי של אשמן ועשתרת.[155]
  • בכתובת אחרת, שתחילה לא שרדה, מתואר הנודר כ”עבד עשתרת האדרת” (עבד/עובד עשתרת האדירה), ביטוי המקביל לכינוי שנתן פילון מגבל לאלה, Ἀστάρτη ἡ μεγίστη (עשתרת האדירה, הגדולה ביותר).[156]
  • בכתובת נדר נוספת מתואר הנודר כ”עבד בת עשתר[ת ב]אשר קדש” – עבד בית (מקדש) עשתרת באתר הקודש.[157]
  • בשתי אחרות, נושאים הנודרים את התואר ”עבד בת מלך עשתרת” עבד/עובד במקדש הזוג האלוהי מלך־עשתרת.[158]

בין הכתובות הפיניקיות־יווניות האתונאיות נמצאה כתובת, המתוארכת מסוף המאה ה־4[159] עד המאה ה־2[160] לפנה"ס, שמזכירה אדם בשם "עבדעשתרת", ששמו מתורגם ליוונית כ־ΑΦΡΟΔΙΣΙΟΣ, דבר המעלה זיהוי בין עשתרת לאפרודיטה.[160]

מקדש עשתרת היה בין המקדשים ש"עם גול" (הכינוי לשלטון האוטונומי של אנשי גוזו) בנה וחידש במאה ה־3 או ה־2 לפנה"ס והנציח בכתובת גול.[161]

בקרבת צור הוקדש במאות ה־3 או ה־2 לפנה"ס לעשתרת כס עשתרת, כפי שמעידה הכתובת החקוקה עליו.[162]

עדויות טקסטואליות הלניסטיות

עריכה
 
מטבע פיניקי ועליו עץ וסלעים, שכנראה מסמלים את סיפור ייסוד צור על אי צף שעליו עץ זית
 
מטבע ברונזה צורי מימי הדריאנוס, משמאל טיכה עטורת כתר מגדלים והינומה, מימין עשתרת על אניית משוטים אוחזת כתר בימינה ושרביט בשמאלה[163]

באחת האגדות על ייסוד העיר צור, עשתרת נטעה עץ זית עם נשר בענפיו ונחש למרגלותיו על אי צף, והאי המשיך לצוף עד שהנשר הוקרב לאלים, וכאשר דמות בשם אוסואוס הגיע לאי, הנשר שמח להיות מוקרב ואוסואוס הקים מקדש כבית לאלים.[164] לפי מנאנדרוס מאפסוס ודיוס, חירם הרחיב את שטח העיר־האי צור, ותרם לבניית מקדשיה, כולל בניית מקדש עשתרת.[165]

כמה משמות המלכים שמלכו אחרי חירם מזכירים את עשתרת: עבדעשתרת (אנ'), מתושעשתרת, ואולי עשתרום (אנ'); בהמשך מלך אתבעל, שהיה גם כהן עשתרת.[166][36]

 
מטבע של יוליה מאיסה מצידון, מימין: עשתרת נוסעת בקרון שעל גגו כפות תמרים.

הרודוטוס תיאר בממפיס שכונה מסביב למקדש הפייסטוס (פתח המצרי) שנקראה "מחנה הצורים", ובה ישבו פיניקים מהעיר צור; באותו מקדש היה גם מקדש ל"אפרודיטה הזרה", היחידה שנקראה כך במצרים, היא עשתרת הכנענית־פיניקית.[167][168][169]

לפי סכניתן (כפי שהשתמר אצל פילון מגבל), אורנוס שלח את בתו העלמה עשתרת ושתי אחיותיה אֵהֵאָה (Ehea, או ריאה – היא אולי אשרה[170]) ודיון (אנ') (היא בעלת גבל) להרוג את קרונוס (הוא אל), אך קרונוס תפס אותן, ולמרות שהיה אחיהן, נשא אותן לנשותיו; עשתרת ילדה לקרונוס שש בנות, הן הטיטנידות (טיטאנים נקבות) או ארטמידות, ושני בנים שנקראו "תשוקה" ו"אהבה". בהמשך, עשתרת ו"זאוס דמרוס" (הוא "דמרן" בשירת אוגרית[171]) ו"אדודוס מלך האלים" (הוא הדד – וייתכן שהכוונה המקורית היא "זאוס דמרוס, הנקרא גם אדודוס, מלך האלים"[36][171]) שלטו על הארץ בהסכמת קרונוס, ועשתרת הניחה על ראשה ראש פר כסמל מלכות. במסעה מסביב לעולם, היא מצאה כוכב שנפל מהשמים, לקחה אותו וקידשה אותו באי הקודש צור. עוד נאמר שהפיניקים אומרים שעשתרת היא אפרודיטה.[172]

בתחילת המחזה לאוקיפה וקליטופונטה (אנ') בן המאה ה־2 לפנה"ס, מתאר המספר את צידון, ומספר שבעת סערה עגן בה והלך להגיש מנחה לעשתרת אלוהי הפיניקים במקדשה; במקדש ראה ציור של חטיפת אירופה, והוא מתאר בפירוט את הציור.[173] תיאור זה כנראה איננו היסטורי.[174]

ייצוגים

עריכה

כס עשתרת

עריכה
  ערך מורחב – כס עשתרת
מסביב לים התיכון נמצאו ממצאים חומריים פיניקיים המסווגים כ"כס עשתרת", כיסאות עם כרובים בצדיהם שהוקדשו כמִנְחָה, ונמצאו במקדשים פיניקים. על אחד הכסים אף נמצאה כתובת הקדשה לעשתרת (כתובת כס עשתרת).
  •  
    פסל עשתרת על כס כרובים מהמאה השישית לפנה"ס מקפריסין
  •  
    "הגבירה מגלרה" (אנ'), צלמית פיניקית באבן בהט מהמאה ה־7 לפנה"ס שנמצאה בדרום ספרד
  •  
    כס כרובים שנמצא באזור צור ועליו כתובת המוקדשת לעשתרת

    • האישה בחלון

    עריכה
     
    לוחית שנהב מחדתו, קשורה כנראה לפולחן עשתרת[175]

    האישה בחלון הוא מוטיב אמנותי עתיק, המבוסס על הסמליות המקודשת של אישה אצילה משקיפה בעד החלון, ומקושר על־ידי חלק מהחוקרים לעשתרת.[176] הוא מופיע על לוחיות שנהב שמקורן מהלבנט מתחילת האלף הראשון לפנה"ס, ונמצאו בארמון שומרון (שנהבי שומרון) וכשלל ביזה בארמונות אשוריים בכלח (אנ'), בארסלאן טאש ובדור שרוכין.[176][177][178] השנהב היה מוצר מקושר למלכות, והקשר למלכות מתחזק ממציאת השנהבים בארמונות.[177] המוטיב ידוע גם מפולחן עשתרת/אפרודיטה בקפריסין, לעיתים תחת השם "אפרודיטה פרקיפטוסה" (Ἀφροδίτη παρακύπτουσα),[179] וכן כ־kilili ša abati ('כילילי' של החלון) – כילילי מלשון kililu (כתר), לפי הרודוטוס[180] הוגשו בארץ בבל מנחות בצורת כתר לאשתר, ואכן בחדתו נמצאו שנהבי אישה בחלון עטורת כתר.[181] המוטיב מגלה דמיון גם לנשים אצילות במקרא הנשקפות בעד החלון בהמתנה, כמו בשופטים, ה', כ"ח (אם סיסרא), שמואל ב', ו', ט"ז (מיכל) ומלכים ב', ט', ל' (איזבל).[177][182]

    בתרבות המודרנית

    עריכה

    המחקר המוקדם במאה ה־19 ייחס לעשתרת דימוי של אלת מין, בעלת פולחן ארוטי שכלל זנות פולחנית, אולם הדבר היה מבוסס על דעה קדומה אפולוגטית, והראיות הארכאולוגיות מפריכות הנחה זאת.[183]

    בחברה הישראלית המוקדמת נתפשה עשתרת כסמל מקומי ליופי ולפריון גולמי.[184]

    עשתרת נזכרה רבות בשירת יונתן רטוש, למשל בשיר "קֻפה שחורה", שם שמה מובא ככינוי ליופי ובהקשר של הדלקת נר ומזבח, או בשיר "כָּר", בו נזכרת האלה בהקשר של אהבה נכזבת ובדידות; האלה מוזכרת אף בשיר ברכת שושנים.

    קישורים חיצוניים

    עריכה
      מדיה וקבצים בנושא עשתרת בוויקישיתוף

    ביאורים

    עריכה
    1. ^ זה הוא קרוב לוודאי ניקוד משובש לגנאי, ראו בפרק #השם והגייתו
    2. ^ מלבד כתיב הריבוי "עשתרות" המופיע במקרא 5 פעמים כשם אלוהות, 5 כשם עיר ו־1 כוולדות הצאן, הוא ריבוי שם האלה, כמו שמופיע במקרא "בעלים", "אשרות" וכו'
    3. ^ בכתב הקיפרי־הברתי לא ניתן היה לציין עיצור חסר תנועה, ולכן לכל עיצור הוצמדה בכתיב תנועה. כך השם המלך מִלְכְּיַתֹן תועתק כ־mi-li-ki-ja-to-no-se, כאילו היה חיריק בלמ"ד.
    4. ^ את השם הפיניקי "חרם", שנהגה "חִירוֹם" ומשמעו "אחי־רם" (כמו יהו־רם), והוא מתועד אצל יוסף בן מתתיהו כ־Εἴρωμος, נכתב בתרגום השבעים כ־Χιραμ, תעתיק מדויק להגייה המסורתית ומנוגד להגייה הפיניקית. וכך גם תעתקו את המונח כתים, בני העיר כתיון כ־Χεττιιμ בירמיהו ב' ו־Χεττιιν ביחזקאל כ"ז במקום לתרגם Κίτιοι (כתיונים ביוונית) על הטיותיה.[10]
    5. ^ בפיניקית, סיומת הנקבה הקיימת בעברית כ־ה' הייתה תמיד ת', לא רק בסמיכות כבעברית.
    6. ^ גבל העיר, או "גבול", או גבול במשמעות הר
    7. ^ סמיכות השושלות ה־15 וה־18 נובעת מקיום כמה שושלות במקביל באותה תקופה.
    8. ^ כתובת CIS I 135 (מסיציליה) היא כתובת בת שמונה שורות המוקדשת לעשתרת ארך, CIS I 140 (מכרלי) מקדישה לה מזבח נחושת, וכתובת נדר מקרתחדשת הנודרת ארשתבעל נושאת את התואר "עמת ש עשתרת ארך" (עמיתה של עשתרת ארך, כנראה עמיתה בחבורת פולחן האלה).[88]

    הערות שוליים

    עריכה
    1. ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 213
    2. ^ 1 2 "עשתרת", באנציקלופדיה מקראית
    3. ^ 1 2 Markus Egetmeyer, Salamine–Provenance indéterminée, Le dialecte grec ancien de Chypre, כרך 2: Répertoire des inscriptions en syllabaire chypro-grec‏, De Gruyter, 2010, עמ' 833, ISBN 978-3-11-021752-0. (בצרפתית);
      Robert Stuart Merrillees, The Languages of Cyprus, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes 20, 1993, עמ' 10–11 doi: 10.3406/cchyp.1993.1267
    4. ^ Pierre Bordreuil, Eric Gubel, Bulletin d'antiquités archéologiques du Levant inédites ou méconnues, Syria. Archéologie, Art et histoire 62, 1985, עמ' 182–183 doi: 10.3406/syria.1985.6879;
      Anna Elise Zernecke, The Lady of the Titles: The Lady of Byblos and the Search for her "True Name", Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 231;
      Pierre Bordreuil, Astarté, la dame de Byblos, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 142, 1998, עמ' 1157 doi: 10.3406/crai.1998.15945
    5. ^ כמו שנעשה לבעל זבֻל ("השר בעל"), הוא במקרא "בעל זבוב", ולמֶלֶך/מִלְך, הוא במקרא "מוֹלך", על משקל בושת, ואף לשמות איש־בעל ומפי־בעל, הם במקרא איש־בושת ומפי־בושת בשיבוש מובהק.
    6. ^ שמואל פסברג, מדוע אין מוצאים מלך בהפסק במסורת טבריה למקרא?, לשוננו ס"ד, 2002, עמ' 213
    7. ^ קונקורדנציית סטרונג #6253 – עשתרת
    8. ^ 1 2 Karel van Der Toorn; Bob Becking; Pieter W. van der Horst (1999). Dictionary Of Deities And Demons In The Bible (באנגלית) (2nd Extensively Revised ed.). Brill. p. 113.
    9. ^ 1 2 A. Cooper, A note on the vocalization of ʻashtoret, Zeitschrift für die alttestamentliche Wissenschaft 102, 1990, עמ' 98–100
    10. ^ לתרגום השבעים: [1]
    11. ^ Henry A. Redpath, A Concordance to the Septuagint and the Other Greek Versions of the Old Testament (Including the Apocryphal Books), כרך 3, Baker Book House Company, 1983, עמ' 24–25
    12. ^ R. S. P. Beekes, Etymological dictionary of Greek, Leiden: Brill, 2010, עמ' 179, ISBN 978-90-04-17418-4
    13. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 119
    14. ^ Markus Egetmeyer, Formation des noms, Le dialecte grec ancien de Chypre, כרך 1: Grammaire‏, De Gruyter, 2010, עמ' 241 (פסקה §267), ISBN 978-3-11-021752-0. (בצרפתית)
    15. ^ 1 2 Gaby Abousamra, André Lemaire, Astarte in Tyre According to New Iron Age Funerary Stelae, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 154–155
    16. ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 221, 223
    17. ^ מ. ויינפלד, עבודת המולך בישראל ורקעה, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות ה', 1969, עמ' 55
    18. ^ הרודוטוס, היסטוריות, ספר 1, פסקאות 105, 131 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
    19. ^ 1 2 פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 1, פרק 14 (אנ'), פסקה 7 (1.14.7)
    20. ^ 1 2 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 196, 305
    21. ^ Ernst F. Weidner, Helen Thomas, The Inscription from Kythera, The Journal of Hellenic Studies 59, 1939/ed, עמ' 137–138 doi: 10.2307/626920‏, JSTOR 626920
    22. ^ 1 2 3 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 178, 307, 377
    23. ^ לוקיאנוס, אודות האלה הסורית, פסקה 14 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
    24. ^ לוחות KTU2 1.2 I, 1.16 VI בכתבי אוגרית; KAI 14 (כתובת אשמנעזר)
    25. ^ 1 2 Gaby Abousamra, André Lemaire, Astarte in Tyre According to New Iron Age Funerary Stelae, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 155
    26. ^ לוח KTU2 1.91, 1.148, 4.182
    27. ^ James R. Davila, Bruce Zuckerman, The Throne of ʿAshtart Inscription, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 289, 1993, עמ' 75 doi: 10.2307/1357365‏, JSTOR 1357365
    28. ^ KTU2 1.43, 1.112
    29. ^ 1 2 3 Gaby Abousamra, André Lemaire, Astarte in Tyre According to New Iron Age Funerary Stelae, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 156
    30. ^ Robert M. Kerr, Notre-Dame-de-la-Ḥuronie? A note on 'Štrt ḥr, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 206–212 doi: 10.13109/wdor.2013.43.2.206
    31. ^ 1 2 3 4 Robert M. Kerr, Notre-Dame-de-la-Ḥuronie? A note on 'Štrt ḥr, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 209
    32. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 95–96
    33. ^ 1 2 3 4 5 María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 469
    34. ^ 1 2 CIS I 86, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 76
    35. ^ 1 2 3 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 224
    36. ^ 1 2 3 4 5 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 225
    37. ^ 1 2 Stephanie L. Budin, A Reconsideration of the Aphrodite-Ashtart Syncretism, Numen 51, 2004, עמ' 107
    38. ^ André Parrot, Les fouilles de Mari. Huitième campagne (automne 1952), Syria. Archéologie, Art et histoire 30, 1953, עמ' 196–221 doi: 10.3406/syria.1953.4901
    39. ^ André Parrot, Les fouilles de Mari., Syria. Archéologie, Art et histoire 31, 1954, עמ' 151–171 doi: 10.3406/syria.1954.4996
    40. ^ André Parrot, Mission Archéologique de Mari. III: Les Temples d'Ishtarat et de Ninni-Zaza, Geuthner, 1967
    41. ^ Art of the First Cities: The Third Millennium B.C. from the Mediterranean to the Indus (באנגלית). Metropolitan Museum of Art. 2003. pp. 155–156. ISBN 978-1-58839-043-1.
    42. ^ RIME 1.10.11.2002 composite (P431174), באתר CDLI ‏(Cuneiform Digital Library Initiative) (באנגלית)
    43. ^ Antoine Cavigneaux, Bahija Khalil Ismail, Die Statthalter von Suḥu und Mari im 8. Jh. v. Chr. anhand neuer Texte aus den irakischen Grabungen im Staugebiet des Qadissiya-Damms, Baghdader Mitteilungen 21, 1990, עמ' 380
    44. ^ Othmar Keel, Christoph Uehlinger, תרגום: Thomas H. Trapp, Gods, goddesses, and images of God in ancient Israel, Minneapolis, MN, 1998, עמ' 105, ISBN 0-8006-2789-X
    45. ^ Daniel E. Fleming, Time at Emar: The Cultic Calendar and the Rituals from the Diviner's Archive, Eisenbrauns, 2000
    46. ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 215
    47. ^ 1 2 3 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 217
    48. ^ Stephanie L. Budin, A Reconsideration of the Aphrodite-Ashtart Syncretism, Numen 51, 2004, עמ' 108
    49. ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 216
    50. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 62–65 – לוח UT 137
    51. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 89–100 – לוח UT 68
    52. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 441-442 – לוח UT Krt שו' 133-148
    53. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 451 – לוח UT Krt שו' 288-293
    54. ^ לפירוש כללי על הנוסחה, וכן על הופעתה בעלילות בעל וענת ופירושה שם, ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 62–71 – לוח UT 137
      להופעת הנוסחה בעלילת כרת ופירושה שם, ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 536–542 – לוח UT 127
    55. ^ לוח KTU2 1.92, ראו Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 216, וכן André Caquot, Jean-Michel de Tarragon, Jesús-Luis Cunchillos, Textes ougaritiques, tome II: Textes religieux et rituels; Correspondance, les Éditions du Cerf, 1989, עמ' 31
    56. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 646-649 – לוח UT 601 = KTU2 1.114
    57. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 655-660 – לוח UT 602 = KTU2 1.108
    58. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 682–690 – לוח UT 607 = KTU2 1.100
    59. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 699, 703 – לוח UT 608 = KTU2 1.107
    60. ^ לוח UT 607; לפירוש ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 694
    61. ^ 1 2 צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 709–717 – לוח UT 609 = KTU2 1.148
    62. ^ צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 715 – לוח UT 5 = KTU2 1.43; הקריאה לפי KTU2
    63. ^ KTU2 1.91
    64. ^ לוחות KTU2:‏ 1.48 (ל"עתֿתרת ש[ד]"), 1.49, 1.50, 1.81 (ל"עתֿתרת נדרג" ול"עתֿתרת אַבדֿר"), 1.112 (יין ל"עתֿתרת חֿר), 1.116 (רשימת זבחים בהשפעה חֿורית, הפותחת ב"דבחֿ עתֿתרת"), 1.148, וכן 1.47 ו־1.118 – רשימות אלים בלבד, ללא קרבנות.
    65. ^ לוח RS 20.24.24, ראו Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 215
    66. ^ לוח KTU2 1.86, ראו Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 216
    67. ^ KTU2 1.41
    68. ^ KTU2 4.168
    69. ^ KTU2 4.182
    70. ^ שלמה בכר, שלושה מופעים לדמות אחת במגילת שיר השירים: מיהי 'העולה', 'הנשקפה' ו'המתרפקת'?, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כ"ד, 2016, עמ' 214
    71. ^ KTU2 4.219
    72. ^ KTU2 4.245
    73. ^ KTU2 4.790
    74. ^ A. Bernard Knapp, An Alashiyan Merchant at Ugarit, Tel Aviv 10, 1983, עמ' 38–40 – לוח KTU2 2.42
    75. ^ Manfried Dietrich, Oswald Loretz, Word-List of the Cuneiform Alphabetic Texts from Ugarit, Ras Ibn Hani and other places (KTU: second, enlarged edition), Ugarit-Verlag, 1996, עמ' 165
    76. ^ Jean Leclant, Astarté a cheval d'après les représentations égyptiennes, Syria 37, 1960‏, JSTOR 4197317, Pl. 1
    77. ^ 1 2 3 4 5 6 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 219
    78. ^ 1 2 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 220
    79. ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 222
    80. ^ 1 2 3 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 221
    81. ^ 1 2 3 4 5 6 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 223
    82. ^ Anna Elise Zernecke, The Lady of the Titles: The Lady of Byblos and the Search for her "True Name", Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 231
    83. ^ Stephanie L. Budin, A Reconsideration of the Aphrodite-Ashtart Syncretism, Numen 51, 2004, עמ' 115
    84. ^ Anna Elise Zernecke, The Lady of the Titles: The Lady of Byblos and the Search for her "True Name", Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 230–231
    85. ^ 1 2 3 María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 465
    86. ^ 1 2 Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 217–218
    87. ^ CIS I 135, p. 170
    88. ^ ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 249–250 (לכתובת הראשונה ראו עמ' 134)
    89. ^ הרומאים בנו לה מקדשים ברומא (אנ') (אנ'), ראו: ליוויוס, Ab Urbe Condita,‏ 23.31
    90. ^ SAA 02 005. Esarhaddon’s Treaty with Baal, King of Tyre באתר Open Reachly Annotated Cuneiform Corpus (ORACC), מתוך Simo Parpola and Kazuko Watanabe, Neo-Assyrian Treaties and Loyalty Oaths (State Archives of Assyria, 2), 1988
    91. ^ 1 2 S. Langdon, A Poenician Treaty of Assarhaddon: Collation of K. 3500, Revue d'Assyriologie et d'archéologie orientale 26, 1929, עמ' 192
    92. ^ 1 2 Gaby Abousamra, André Lemaire, Astarte in Tyre According to New Iron Age Funerary Stelae, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 154
    93. ^ Elizabeth Bloch-Smith, "Archaeological and Inscriptional Evidence for Phoenician Astarte", in: D. Sugimoto (ed.), Transformation of a Goddess, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014, p. 178
    94. ^ Elizabeth Bloch-Smith, "Archaeological and Inscriptional Evidence for Phoenician Astarte", in: D. Sugimoto (ed.), Transformation of a Goddess, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014, p. 179
    95. ^ סיכומים ומחקרים בנושא קיסריה וסביבתה - כרך ב' - 181 - "מקדשי קיסריה ההרודיאנית", יוסף פטריך, המכון לארכאולוגיה, האוניברסיטה העברית
    96. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995-06, עמ' 47 doi: 10.1177/030908929502006602
    97. ^ R. D. Barnett, The Nimrud Ivories and the Art of the Phoenicians, Iraq 2, 1935, עמ' 203 doi: 10.2307/4241579
    98. ^ Jean Cantineau, Textes palmyréniens provenant de la fouille du Temple de Bel, Syria 12, 1931, עמ' 134 doi: 10.3406/syria.1931.3528
    99. ^ סטפנוס מביזנטיון, de Urbibus, ערך "פילדלפיה" (ראו במקור היווני עם תרגום ללטינית ובמקור היווני עם תרגום לגרמנית)
    100. ^ לוקיאנוס, אודות האלה הסורית, פסקה 4 (ראו במקור היווני ובתרגום לאנגלית)
    101. ^ Kition, באתר רשות העתיקות של קפריסין
    102. ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 218
    103. ^ Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, Pratiques administratives phéniciennes à Idalion, Cahiers du Centre d’Études Chypriotes, 2020, פסקה 21
    104. ^ 1 2 3 Maria Giulia Amadasi Guzzo, José Ángel Zamora López, L’archivio fenicio di Idalion: stato delle ricerche, Semitica et Classica 9, 2016-01, עמ' 191 doi: 10.1484/J.SEC.5.112732
    105. ^ KAI 33, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 70–73
    106. ^ Stephanie L. Budin, A Reconsideration of the Aphrodite-Ashtart Syncretism, Numen 51, 2004, עמ' 118
    107. ^ María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 469–473
    108. ^ María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 469–473, 479–480
    109. ^ María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 473
    110. ^ María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 466
    111. ^ María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 481
    112. ^ María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 483
    113. ^ María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 484
    114. ^ 1 2 María Giulia Amadasi Guzzo, "Astarte a Malta: il santuario di Tas Silġ", in: Antonio Caballos Rufino et al. (ed.), El Carambolo, Universidad de Sevilla, 2010, Historia y Geografía 165, עמ' 487
    115. ^ 1 2 Antonia Ciasca, Some Considerations Regarding the Sacrifical Precincts at Tas-Silġ, Journal of Mediterranean Studies 3, 1993, עמ' 226, ISSN 1016-3476; Antonia Ciasca, La Isoli Maltesi e il Mediterraneo Fenicio, Malta Archaeological Review 3, עמ' 21–25
    116. ^ Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 34 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
    117. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 36
    118. ^ Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 32–33 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
    119. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 44–45
    120. ^ KAI 71
    121. ^ KAI 119
    122. ^ Giovanni Colonna, "Tempio" e "santuario" nel lessico della lamine di Pyrgi, Scienze dell'Antichità 3–4, 1989–1990, עמ' 208–209 (ראו figs 7, 8)
    123. ^ דליה שחורי, השכונות החדשות של ירושלים הקדומה, באתר הארץ, 29 באפריל 2004
    124. ^ ספר שופטים, פרק ב', פסוק י"ג
    125. ^ ספר שופטים, פרק י', פסוק ו'
    126. ^ ספר שמואל א', פרק ז', פסוק ג', פרק י"ב, פסוק י'
    127. ^ ספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק י'
    128. ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוקים ה'–ל"ג
    129. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק י"ג
    130. ^ מגן ברושי, בין מונותאיזם טהור לאשתו של אלוהים, באתר הארץ, 29 בינואר 2008
    131. ^ Boardman, John; Edwards, I. E. S.; Sollberger, E.; N. G. L. Hammond (1992). The Cambridge Ancient History. Cambridge University Press. pp. 494–. ISBN 978-0-521-22717-9.
    132. ^ KAI 29, ראו Maria Giulia Amadasi Guzzo, Two Phoenician Inscriptions Carved in Ivory: Again the Ur Box and the Sarepta Plaque, Orientalia 59, 1990, עמ' 58–66
    133. ^ Gaby Abousamra, André Lemaire, Astarte in Tyre According to New Iron Age Funerary Stelae, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 156–157
    134. ^ Gaby Abousamra, André Lemaire, Astarte in Tyre According to New Iron Age Funerary Stelae, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 157
    135. ^ זוג אלוהי איננו זהות בין האלות. בכתובות פיניקיות מוזכרים הזוגות מלך־עשתרת, צד־תנת, מלך־בעל, מלך־אסר ועוד. ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 366, 373.
    136. ^ KAI 285, ראו Maria Giulia Amadasi Guzzo, Two Phoenician Inscriptions Carved in Ivory: Again the Ur Box and the Sarepta Plaque, Orientalia 59, 1990, עמ' 58–66
    137. ^ P. Buzi, D. Picchi, M. Zecchi, A proposito di alcuni testi e monumenti del Terzo Periodo Intermedio e dell’Epoca Tarda, Aegyptiaca et Coptica Studi in onore di Sergio Pernigotti BAR 2264, Oxford, 2011, עמ' 341
    138. ^ RÉS 1
    139. ^ RÉS 535, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 65–66
    140. ^ Philip C. Schmitz, The Phoenician Text from the Etruscan Sanctuary at Pyrgi, Journal of the American Oriental Society 115, 1995, עמ' 559–575 doi: 10.2307/604727
    141. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 183
    142. ^ KAI 13
    143. ^ KAI 14, ראו יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 188–197
    144. ^ CIS I 4, p. 22
    145. ^ James R. Davila, Bruce Zuckerman, The Throne of ʿAshtart Inscription, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 289, 1993, עמ' 76 doi: 10.2307/1357365‏, JSTOR 1357365
    146. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 28–30
    147. ^ KAI 292, ראו Catherine Apicella, Du roi phénicien au roi hellénistique. Les sanctuaires et le pouvoir royal en Phénicie, Topoi. Orient-Occident 19, 2014, עמ' 108–109 doi: 10.3406/topoi.2014.2533
    148. ^ Pierre Bordreuil, Eric Gubel, Bulletin d'antiquités archéologiques du Levant inédites ou méconnues, Syria. Archéologie, Art et histoire 62, 1985, עמ' 182–183 doi: 10.3406/syria.1985.6879
    149. ^ 1 2 Anna Elise Zernecke, The Lady of the Titles: The Lady of Byblos and the Search for her "True Name", Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 231
    150. ^ Pierre Bordreuil, Astarté, la dame de Byblos, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 142, 1998, עמ' 1157 doi: 10.3406/crai.1998.15945
    151. ^ Pierre Bordreuil, Astarté, la dame de Byblos, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 142, 1998, עמ' 1160 doi: 10.3406/crai.1998.15945
    152. ^ CIS I 3914
    153. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 156
    154. ^ CIS I 263, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 235
    155. ^ CIS I 245, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 313
    156. ^ CIS I 255, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 332
    157. ^ CIS I 3779, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 351–352
    158. ^ CIS I 250, 2785, ראו נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 263, 280
    159. ^ Balbina Bäbler, Fleissige Thrakerinnen und wehrhafte Skythen, B. G. Teubner, 2011, עמ' 240. (בגרמנית)
    160. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 119
    161. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 127–129
    162. ^ James R. Davila, Bruce Zuckerman, The Throne of ʿAshtart Inscription, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 289, 1993, עמ' 67 doi: 10.2307/1357365‏, JSTOR 1357365
    163. ^ Monnaie : Bronze, Tyr, Phénicie, Hadrien, Gallica (בצרפתית)
    164. ^ Joshua J. Mark, Tyre, World History Encyclopedia, ‏23 בנובמבר 2021 (באנגלית)
    165. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.17–1.18
    166. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.18 (ראו במקור היווני) – לפי מנאנדרוס מאפסוס
    167. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
    168. ^ Agnès Cabrol, Amenhotep III le magnifique, Rocher, 2000, Part II, Ch. 1, ISBN 2-268-03583-2
    169. ^ ה. יעקב קצנשטיין, 'מחנה הצורים' אשר בנוף בארץ מצרים, ארץ־ישראל יד, 1978, עמ' 162
    170. ^ משה דוד קאסוטו, האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות, מוסד ביאליק, 1951, עמ' 45
    171. ^ 1 2 מ. ד. קאסוטו, ZEUS DEMARUS בכתבי אוגרית, ספרות מקראית וספרות כנענית, כרך א', הוצאת ספרים על שם י“ל מאגנס, תשל"ב, עמ' 253–256
    172. ^ המקור לכל דברי סכניתן/פילון הוא אוסביוס מקיסריה, הכנה לבשורה, ספר 1 פסקה 10
    173. ^ אכילס טטיוס (אנ'), לאוקיפה וקליטופונטה (אנ'), 1.1 (ראו במקור היווני עם תרגום לאנגלית)
    174. ^ Fergus Millar, The Phoenician cities: a case-study of Hellenisation, The Cambridge Classical Journal 29, 1983, עמ' 67 doi: 10.1017/S0068673500004508‏, JSTOR 44696895
    175. ^ מוטיב אישה בחלון באתר מטח
    176. ^ 1 2 Openwork furniture plaque with a "woman at the window", באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות
    177. ^ 1 2 3 Amy Rebecca Gansell, Who’s the Fairest of them all? Feminine Beauty in the Hebrew Bible and Iron Age Ivory Sculpture, Friends of ASOR 3 (11), נובמבר 2015
    178. ^ Gordon Loud, Charles B. Altman, Khorsabad, Part 2: The Citadel and the Town, The University of Chicago Press, 1938, Plate 51
    179. ^ ראו בתרגום השבעים למשלי ז' ו'
    180. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 1.199
    181. ^ R. D. Barnett, The Nimrud Ivories and the Art of the Phoenicians, Iraq 2, 1935, עמ' 203–204 doi: 10.2307/4241579
    182. ^ צוות מוזיאון ארצות המקרא, אישה בחלון, באתר מט"ח
    183. ^ Rüdiger Schmitt, Astarte, Mistress of Horses, Lady of the Chariot: The Warrior Aspect of Astarte, Die Welt des Orients 43, 2013, עמ' 213–214, 225
    184. ^ אלי אביבי, האמנם הצבריות יפות? היא יפה – בטבע!, העולם הזה 1273, 31 בינואר 1962, עמ' 12–13


    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עשתרת&oldid=41030637"