צער בעלי חיים (יהדות)

צער בעלי חיים הוא כינוי לאיסור ביהדות על התעללות בבעל חיים או פגיעה בו שלא לצורך, ואף ציווי על מניעת צער מבעל חיים. התלמוד הבבלי דן בגדריו במקומות רבים, ובמקומות מסוימים הדבר מותר.

בשפת היום יום משמש הביטוי לתיאור סבל מיותר, ובר מניעה, של בעל חיים.

מקור האיסור ומהותועריכה

צער בעלי חיים דרבנן או דאורייתא?עריכה

הכרעת העניין מהיכן ההלכה מדאורייתא או מהדרבנן חשובה למען הכרעה כיצד על האדם לפעול כאשר רואה חיה טורפת חיה אחרת.

בעקבות התלמוד פרשנים רבים רואים בחובת פריקת מטען חמור מספר שמות: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות, כ"ג, ה') את המקור המקראי לאיסור זה. בתקופת התנאים[1], הייתה מחלוקת אם האיסור משתמע מפורשות מן המקרא (איסור דאורייתא) או שמקורו בפסיקה הלכתית מאוחרת יותר (איסור דרבנן). וכתבו רוב הפוסקים שהאיסור הוא איסור דאורייתא[2], ורק מיעוטם סוברים שמדובר באיסור דרבנן[3].

בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, ובעקבות זאת קיבל יסורים משמיים. ייסורים אלו חלפו רק כאשר למד לכבד את בעלי החיים וגילה רחמנות כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה לזרקם.[4]

הכלל העיקרי בהלכות צער בעלי חיים הוא שכאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לבעלי החיים, צורכי האדם קודמים. ואילו ציעור החיה לחינם, ללא תועלת, הוא אשר נאסר. האיסור הוא מידתי, הווי אומר, שככל שצורך האדם הוא פחוּת, והסבל הנגרם לחיה רב יותר, יהיה יותר קשה להתיר את מעשה הציעור. בנוסף, גם כאשר הותר לצער חיה בשביל צורכי האדם, יש לעשות זאת בציעור המינימלי, ובניסיון להפחית לחיה את סבלה.

הרב שלמה גאנצפריד מסכם את כלל הדבר: "אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְצַעֵר כָּל בַּעַל חֵי. וְאַדְּרַבָּא, חַיָּב לְהַצִּיל כָּל בַּעַל-חַי מִצַּעַר, אֲפִלּוּ שֶׁל הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁל נָכְרִי. אַךְ אִם הֵם מְצַעֲרִין לְאָדָם, אוֹ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָהֶם לִרְפוּאָה אוֹ לִשְׁאָר דָּבָר, מֻתָּר אֲפִלּוּ לְהָרְגָן, וְאֵין חוֹשְׂשִׁין לְצַעֱרָן, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה הִתִּירָה שְׁחִיטָה...".[5]

לפי הרמב"ם במורה נבוכים, ההשגחה על בע"ח היא מינית בלבד ולכן הותרה השחיטה שלהם והשימוש בהם לתועלת האדם ככל שהוא ירצה אך בהמשך מציין כי חז"ל טענו שצער בע"ח הוא מדאורייתא, "ולא נשמט על דרך האכזריות או השחוק".

במנחת חינוך נרשם שאם איסור צער בעלי חיים מהתורה לא בלבד שאסור לצער בעלי חיים אלא שיש חיוב להצילם מכל דבר שמצער אותם. מעשה כזה שלא בהכרח נגרם מבני האדם אך אם המצווה היא מהדרבנן מחויב האדם להימנע מצער בעלי חיי רק מידי אדם.

בשולחן ערוך [6] מרן טען כי האיסור הוא מהתורה וממילא יש להציל בעלי חיים מצער. גם כזה שלא הגיע מידי אדם.

על דברי מרן נרשם בשו"ת התעוררות תשובה כי יש להציל תרנגול אחריו רודף חתול גם אם מצריך בהכאת החתול או אף בהריגתו למרות שהאחרון מבצע מעשיו מטבעו ולא דעתו.

הרד"ק על תהילים קמה[7], מתאר כיצד העולם פועל בצדק, ביושר וכי ה' נותן לכל אחד אוכלו, ולכן, לא לחינם החתול אוכל את העכבר, הרי מדובר במעשה צדק מידי שמים. באופן דומה, כשאריה טורף כבש תם, לעיני אדם - מדובר במעשה צדק ובעונש של ה' כלפי הכבש. הרד"ק הוסיף והסביר כי תפיסה זו העלתה מבוכה גדולה בקרב חכמים, שכן על פי פסוק זה אל לאדם להתערב במעשי העולם שכן הכל דין שמים. אי לכך, ניתן להסיק שאל לאדם להתערב במעשי שמים כך במרכבות ארגמן דחו את דברי התעוררות לתשובה ונטען כי יש לפסוק על פי חשוקי חמד הטוען כי מאחר שטבע העולם שחתול יטרוף עכבר - אין להציל את העכבר מדי החתול.[8]

ציד ביהדותעריכה

הרב יחזקאל לנדא כתב שאין בציד איסור 'צער בעלי חיים', אולם התנגד לצייד כספורט מטעמים שונים[9].

ושורש שאלתו איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שרפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה...ואמנם אין לנו להאריך בזה כי כבר האריך מהרא"י ...שכל דבר שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צעב"ח...ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב...

מצוות המונעות צער בעלי חייםעריכה

  • איבר מן החי:[10] איסור לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. באיסור זה הוזהרו אף הגויים, כאחת משבע מצוות בני נח.
  • פריקה:[11] מצווה לעזור בפירוק המשא מעל הבהמה שיגעה ממשאה בדרך. הרמב"ם אף פוסק שיש לפרוק בהמה אפילו בשבת ממשאה, משום צער בעלי חיים.[11]
  • שילוח הקן: איסור לקחת את ביצי הציפור או אפרוחיה, לפני שמבריחים את האם, וכמו כן איסור לקחת את הציפור וגם את ביציה, אלא יש לשלח את האם ולאחר מכן לקחת את הביצים או הגוזלים.
  • שחיטה:[12] אף שהריגת חיה לצורך מאכל מסבה צער רב לבהמה, הותרה הריגת חיות לצורך אכילה מסיבות שונות. עם זאת, גם כאשר התירה התורה את ההריגה, במצוות השחיטה מבוטאת מידת הרחמים והפחתת צער ההמתה. השחיטה מותרת מן הצוואר בלבד, ובכך השחיטה היא מיתה קלה יותר, שכן העורק המספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, המוח קולט פחות תחושת כאב מחמת חוסר בדם וחמצן. כמו כן, גם על סכין השחיטה להיות חד וחלק עד מאוד, ועל החיתוך להיעשות תוך תנועה מהירה.
  • לא תחסום שור בדישו:[13] איסור למנוע מבהמה לאכול את המאכל עליו היא עושה את מלאכתה.
  • לא תחרוש בשור ובחמור יחדו: ישנם פרשנים הסוברים כי האיסור של "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים, כ"ב, י') נובע גם הוא מטעם צער בעל חיים. האבן עזרא כתב כי "שכוח החמור אינו ככוח השור" ולכן החמור מתעייף ויש לו צער פיסי ממשי בעת חרישה עם שור. פרשנים אחרים נימק את הצער מכיוון אחר: מכיוון שהשור מעלה גרה והחמור שאינו מעלה גרה, יהיה סבור החמור שהשור אוכל ויצטער[14] או משום שקיימת דאגה וצער לבעלי חיים לשכון עם בעלי חיים שאינם ממינם, וקל וחומר לעשות עמם מלאכה[15].
  • שבת (איסור מחמר): חובה על כל יהודי לאפשר לבעלי החיים הנמצאים ברשותו ליהנות ממנוחת השבת.

הלכות שבת וצער בעלי חייםעריכה

  • חליבה בשבת- אף שחליבה אסורה בשבת, התירו הפוסקים בתנאים מסוימים לומר לגוי לחלוב את הבהמה, כיוון שאי-חליבתה של הבהמה הוא צער גדול לבהמה.

הלכות נוספותעריכה

  • הזנת בעלי החיים- אמרה הגמרא במסכת גיטין[16] שאסור לאדם לטעום כלום ממאכליו עד שיתן אוכל לבהמתו.

הרב שלמה גאנצפריד מציין מקרים נוספים בהם יש להיזהר במצוות צער בעלי חיים, כמו איסור קשירת רגליהם של בהמות ועופות, איסור הדגרת עוף על ביצים שאינם ממינו, וסיוע לסוסים במקום שקשה עליהם ההליכה כמו במעלה ההר[17].

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

יעל שמש, "חמלה כלפי בעלי חיים בספרות חז"ל ובפרשנות המסורתית", ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ח (תשס"ח), עמ' 677–699.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל"ב, עמוד א'
  2. ^ הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת ביצה פרק ג' משנה ד'), רמב"ן (בראשית א' כ"ט), המאירי, ספר החינוך (מצווה תנ"א ומצווה תק"נ), נימוקי יוסף, הרמ"א, ספר חרדים (פרק י"ד) ועוד.
  3. ^ המרדכי. הרמח"למסילת ישרים) מעדיף להשאיר את הדבר תלוי.
  4. ^ מסכת בבא מציעא דף פ"ה ע"א
  5. ^ ספר קצור שו"ע סימן קצא - איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס, סעיף א
  6. ^ S:שולחן ערוך, אורח חיים סשה סיט
  7. ^ רד"ק על תהילים ט, ורד"ק על תהילים קמה יז
  8. ^ מרכבות ארגמן חג סלו
  9. ^ שו"ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה י באתר היברובוקס. כמו כן דעת הרב שמשון מורפורגו בשו"ת שמש צדקה, יורה דעה סימן יח
  10. ^ רמב"ן (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"ט)
  11. ^ 1 2 משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת, פרק כ"א, הלכה ט'
  12. ^ ספר החינוך, מצווה תנ"א
  13. ^ הראב"ד (מובא בשיטה מקובצת על בבא מציעא דף לב:) מביא לא תחסום כמקור לאיסור צער בעלי חיים
  14. ^ בעל הטורים ודעת זקנים מבעלי התוספות
  15. ^ ספר החינוך, מצווה תק"נ
  16. ^ דף ס"ב, עמוד א'
  17. ^ ספר קצור שו"ע, סימן קצא - איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס