גבאי צדקה
גבאי צדקה הוא כינוי במסורת היהודית-הלכתית לממונה (ייתכנו גם כמה ממונים) בקהילה היהודית על הצדקה הכוללת קופה לכסף ולאוכל הדרוש למחיה, ותמחוי למצרכים בסיסיים – אך הכרחיים פחות.[1]
| תלמוד בבלי | מסכת בבא בתרא, דף ח', עמוד ב'; דף ט', עמוד א'; דף י', עמוד ב' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ט', הלכה א' |
  | |
בתנ"ך מצוות צדקה חשובה ביותר, אך חיובה חל על הפרט בלבד.[2] חז"ל בתלמוד תיקנו תקנות קהילתיות על כל מקום ישוב או קהילה יהודיים, בנוסף לחיוב הפרטני, למנות גבאי צדקה שינהל קופה ציבורית.[3] ואכן קיימות עדויות לקיומן של קופות ותמחויים ציבוריים וגבאי צדקה בקהילות ברחבי העולם; מפרנקפורט שבגרמניה וקהילות צרפת, ועד קהילות יהדות תימן, טורקיה וספרד.[4] אף בימינו מנוהלים באופן ציבורי בתי תמחוי ועמותות חסד שונות[5].
על הגבאי להיות איש נאמן וידוע, חכם ונבון – ולא עם הארץ, והוא אף נחשב כדיין היושב בבית דין ומחליט על חלוקת המגבית.[6] בתלמוד מסופר כי חכמים בולטים שימשו כגבאי צדקה, בהם רבי עקיבא ורב יוסף,[7] ורבי חנינא בן תרדיון:
לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה (גבאי ישר) כרבי חנינא בן תרדיון.
— מסכת בבא בתרא, דף י', ב'.
מצוות צדקה במישור הציבורי
עריכהההלכה קובעת בכמה מקומות כי מצוות צדקה היא הכרחית, ועל חשיבותה נאמר: ”צדקה וגמילות חסדים שקולות כנגד כל מצוותיה של תורה” (תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א', פסקה א'.) בהלכה, גם במישור הציבורי מוסד הצדקה מחויב להתקיים, וידוע על מוסדות כאלה עוד בימי בית המקדש.[8] הרמב"ם אף כותב, בהמשך לקביעה כי עיר שאין בה מוסד צדקה אין תלמיד חכם רשאי לגור בה, ש”מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה...” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ט', פסקה א'.)
נכון לתקופת המשנה והתלמוד,[9] מוסד הצדקה הקהילתי היה בנוי מקופה ומתמחוי. קופה – למגבית הכספים ומצרכים בסיסיים למחיה, תמחוי – למגבית של שאר המצרכים והשירותים – הפחות הכרחיים. החלק ההכרחי על פי ההלכה הוא הקופה, אך התמחוי אינו הכרחי והוא רק מנהג נפוץ.[3][10] ואכן במרוצת השנים הנוהג ההלכתי המחייב נותר על כנו רק בנוגע לקופה, ולאור ההיתר של ביטול התמחוי, תחום זה הופסק בתחילת האלף השני לספירה (אם כי בפרנקפורט של עד שלהי ימי הביניים ניתן היה למצוא קופה ותמחוי במקביל).[4] הקהילות השונות השתמשו בסמכויות התיקנון שלהן,[11] והוסיפו תקנות שונות בנוגע לניהול קופת הצדקה הקהילתית. סמכויות תיקנון אלו כתובות בתלמוד: אמר רבה בר אבוה: ממשכנין על הצדקה. כלומר, ניתן להכריח אדם לתת צדקה, ואף למשכן את רכושו אם אינו מסכים לכך.[3]
לא די, אלא שבכינוס רבנים ומנהיגי ציבור יהודיים בראשות רבנו גרשום, תוקנה תקנה מיוחדת המסמיכה את ראשי הקהילות לתקן תקנות קהילתיות בנוגע לניהול קופת הצדקה, וזהו לשון התקנה: ”ואם פוסקים בני העיר תקנת עניים או תקנה אחרת, והרוב מתרצים בדבר, והן מן המהוגנים, אין האחרים רשאים לבטל התקנה ואין לו לדחות שלא יכנס בתקנת חברו כי אם על פי בית דין כי אין ב"ד לישב על זה, כי הכל לפי טובי העיר, כמנהג הקדמונים או כפי צורך השעה.”[4]
אספה זו לא התקיימה בחלל ריק, היא היוותה מענה לבעיות שהתמודדו עימן פרנסי הקהילות השונות. בספרות השו"ת מופיעים דיונים רבים של חכמים ורבני קהילות לאורך הדורות, שהתמודדו עם בעיות מצד התושבים אודות מוסד הצדקה; רבים לא רצו לתת או שביקשו לקבוע בעצמם את כללי הנתינה. דוגמה לכך היא בעיה קלאסית שהועלתה לדיון אצל הרשב"א - המציג אותה באופן הבא:
עניי העיר מרובים והעשירים אומרים שיחזרו על הפתחים, והבינוניים אומרים שלא יחזרו על הפתחים, אלא תהיה פרנסתן על הציבור לפי ממון... והוא מכריע: הדין עם הבינונים.
— תשובות הרשב"א. מובאת בשולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן ר"נ, סעיף ה'.
כאמור, דעתו של רבנו גרשום ורבני הקהילות היא שניתן לכפות על היחיד תקנות בענייני צדקה. דעה זו מתאימה לפסק ההלכה הרווח הקובע שכופין על הצדקה – הלכה נפוצה ומוסכמת גם על הרמב"ם,[12] על הריצב"א (יצחק בן אברהם) ור"י הזקן ואחרים,[13] אך לא הייתה מוסכמת על רבנו תם שהיה סבור כי לא ניתן להכריח אדם לתת צדקה, וזאת על פי האימרה התלמודית "כל מצוות עשה ששכרה בצדה – אין בית דין של מטה מוזהרים עליה"; כלומר, אין הם אמורים לאכוף את יישומה. ומצוות צדקה אכן נאמר בה ”כי פתוח תפתח את ידך לו... ובגלל הדבר הזה יברכך.” (ספר דברים, פרק ט"ו) ועל כן היא מצוות ששכרה בצידה ואין לאכוף את קיומה.[13][14]
הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, פוסק בולט ביותר באירופה במאה ה-19, כתב כי בימינו למעשה אין לכפות אדם לתת צדקה.[15]
מעמד גבאי הצדקה
עריכהתפקיד הגבאי הוא בעל משמעות נכבדה במסגרת הקהילה, ומתמנים לכך אנשים בעלי שיעור קומה מוסרי. לא מוזכר בהלכה כיצד מתרחש הליך המינוי, וככל הנראה הדבר משתנה בהתאם למנהגים הפנימיים של הקהילות השונות.[16] באופן עקרוני הגבאי נאמן באופן מוחלט ולא ניתן לבוא אליו בדרישה לחשוף את התנהלותו, ואף נפסק להלכה כי: ”אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה”[17]. כל עוד הגבאי משמש בתפקידו, הוא נאמן בטענותיו לגבי אופן התנהלותו, ובמידה ונוצר ויכוח בינו לבין נצרך – חובת הוכחה חלה על הנצרך.[18]
הכסף או המצרכים שנמצאים בידי גבאי הצדקה מוגדרים בהלכה ככאלה השייכים כבר לעניים; "ידם (של גבאי הצדקה, כּ-) יד עניים"; כלומר, כסף או מצרכים שהגיעו לידיהם למטרות צדקה, הופכים מיידית לשייכים לציבור העניים בעיר, והגבאים מחזיקים בהם וקונים אותם למען העניים.[19] דין זה בא לידי ביטוי בכך שאדם שנתן צדקה לגבאי, אינו יכול להישאל על נדבתו, שכן תרומתו כבר שייכת לעניים.[20]
כגבאי צדקה מפורסמים בשנים האחרונות, שימש הרדב"ז שהיה אחראי על ענייני הצדקה במצרים, הרב מנחם נחום קפלן רבו של החפץ חיים, הרב משה שוסטר והרב דוד לייב שוורץ מבני ברק. אישים חשובים נוספים שמשו כשד"רים לקהילות שונות ברחבי העולם.
ניהול המגבית
עריכהאת תפקידם הכפול של הגבאים, ניהול קופה לכסף ותמחוי למצרכים,[1] מתאר הרמב"ם באופן הבא: ”יהיו מחזרין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו והם מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים... לוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל ופירות או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנים לכל עני ממנו פרנסת יומו. וזהו הנקרא תמחוי...” (הלכות מתנות עניים, תחילת פרק ט'.)
בדברים אלה מופיע ההבדל הראשון בין קופה לתמחוי: גבייתם וחלוקתם של הכספים במסגרת הקופה נעשה פעם בשבוע – בערב שבת. לעומת זאת גבייה וחלוקה של מצרכי התמחוי נעשית על בסיס יומי – גבייה בבוקר וחלוקה בערב.
ההבדל השני הוא בנוגע ליעוד המגבית. הקופה נועדה רק לעניי העיר בה נאספה הצדקה, ולעומתה התמחוי נועד ל"עניי עולם" – לכל נזקק.[3]
”תנו רבנן (אמרו חכמים) קופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה. נגבית בשניים - שאין עושין שררות על הציבור פחות משניים, ומתחלקת בשלושה - כדיני ממונות. תמחוי נגבית בשלושה ומתחלקת בשלושה, שגבויה וחלוקה שווים.”[3]
בפסקה זו מבוטא הבדל נוסף בין הקופה לתמחוי; העובדה כי את מגבית הקופה עושים בשניים, ואת מגבית התמחוי עושים בשלושה. אך הסיבה לכך אינה ברורה לגמרי מלשון התלמוד, ובפרשנותה נחלקו ראשונים. הסיבה לכך שבגביית הקופה נדרשים לפחות שניים – מובנת על פי הקביעה כי "אין עושין שררות על הציבור בפחות משניים". גם הסיבה לכך שבחלוקה נדרשים לפחות שלושה מובנת, מאחר שמדובר בדיני ממונות בהם יש להפעיל שיקול דעת רב יותר – של שלושה אנשים.[6]
השאלה שצצה היא מדוע בגביית קופה מספיקים שניים ולא צריכים שלושה כמו בדיני ממונות?
רבנו תם מפרש כי מדובר במצב בו סכום הנתינה ידוע מראש, ולכן אין כל עניין בהפעלת שיקול דעת בשעת הגבייה.[21] בהתאם לכך, הסיבה בגינה גבייה בתמחוי זקוקה אף היא לשלושה, אינה כי קיים הכרח מהותי בכך, אלא מכיוון שבתמחוי החלוקה היא על בסיס יומי, ולכן פרקטי יותר שאותם שלושה אנשים יבצעו את הגבייה והחלוקה.[22]
הרמב"ם מסכים שהסיבה בגינה בגביית הקופה לא נדרשים שלושה אנשים היא מכיוון שהיא קצובה מראש, אך הוא אינו מסכים לגבי תמחוי. לדעתו הסיבה שבתמחוי זקוקים לשלושה בשעת הגבייה נובעת מכך שהתמחוי שונה באופיו ואינו קצוב מראש וכל אחד מחליט כמה הוא נותן. כתוצאה מכך יש צורך בשלושה אנשים כדי שיופעל שיקול דעת טוב יותר.[23]
דעה שונה מביע רבי בצלאל אשכנזי, לפי גביית צדקה שונה מהותית מחלוקתה. זאת מכיוון שטעות בחלוקת הצדקה מובילה לגזל של נצרך אחד לטובת נצרך אחר, לעומת זאת טעות בגבייה אינה גובלת בגזילה.[24]
להלכה למעשה ממליצים הפוסקים הראשונים להעמיד שלושה גבאים גם לגבייה וגם לחלוקה, וזאת מכיוון ש"אין מעמידין פרנסים פחות משלושה".[25] בימינו נפסק להלכה כי אין כל צורך ביותר מגבאי אחד לגבייה, וזאת מכיוון שבימינו אין ממשכנים על הצדקה, כלומר, לא כופים את מי שאינו רוצה לתת, ולכן אין זו "שררה";[26] הרדב"ז מקצין שיטה זו, וסבור כי בימינו אפילו החלוקה שנאמר אודותיה בתלמוד כי דרושים למענה שלושה גבאים – כבית דין, יכולה להיעשות באמצעות גבאי בודד, כי תפקידו של הגבאי הוא אדמיניסטרטיבי בלבד.[27]
קישורים חיצוניים
עריכה- בצלאל לנדוי, הצדקה בחיי הציבור, אתר "דעת"; מתוך: מחניים, גיליון ס', ה'תשכ"א
- שלמה לוי, צדקה; כפייה או נדיבות לב – אחריות הרשויות או הפרט, אתר "דעת"
- הערך "גבאי צדקה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא גבאי צדקה, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 מהברייתא המצוטטת בתלמוד (מסכת בבא בתרא, דף ח' א').
- ^ לשם הדגמה, ראו את דברי הרמב"ם: ...שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם... פתוח תפתח את ידך... והחזקת בו... וחי אחיך עמך... אין אזכור של מצווה ליצור קופה או מוסד ציבוריים, אלא רק חיוב פרטני על כל אדם. (ספר המצוות לרמב"ם, עשין, קצ"ה).
- ^ 1 2 3 4 5 תמחוי אינו מחויב התקנות. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', ב'; נפסק הלכה למעשה במשנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ט'.
- ^ 1 2 3 בצלאל לנדוי, הצדקה בחיי הציבור. ראו בפרק קישורים חיצוניים.
- ^ ארכיון אוסף קופות צדקה, בספרייה הלאומית
- ^ 1 2 סביר כי מדובר כאן בסוג של בית דין המורכב משלושת גבאי צדקה. וכך כותב רש"י בפירושו על מסכת בבא בתרא, דף ח', ב': "מפני שהוא כדיני ממונות: לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויים בו".
- ^ על פי רש"י רב יוסף בבבא קמא, צ"ג, א'; קידושין, כ"ז, א'.
- ^ על פי המשנה במסכת שקלים, פרק ה', משנה ו'.
- ^ כל הנראה הדבר נכון גם לתקופות שקדמו להן.
- ^ לדעת הרדב"ז (בפירושו למשנה תורה לרמב"ם באותו מקום) ביטול התמחוי מותנה בתוספת מקבילה לקופה.
- ^ ”ומצינו שנתנו חכמים כח וחיזוק לכל קהילה וקהילה לעשות תקנה לעצמם, ואין לקהילה אחרת רשות לבטלה, שכן שנינו רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן.” (תשובות חכמי צרפת ולותר, ס', צ"ז.) עוד אודות תקנות פנימיות של קהילות, ראו: רבנו גרשום#תקנותיו והשפעתן, תקנות שו"ם וערכים נוספים אודות תקנות דומות. ראו גם במאמרו של זאב סולטאנוביץ', הקהילה היהודית בימי הביניים, באתר ישיבה.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ז', פסקה ט'(י').
- ^ 1 2 תוספות על מסכת בבא בתרא, דף ח', ב', בפסקה אכפיה לרב נתן.
- ^ יש לשים לב כי מעבר למצוות הצדקה השלדית שחלה על כל אדם מישראל, מגבית הצדקה הציבורית כוללת גם דברים שלא מתחייבים ממצוות צדקה המקורית, אלא שחודשו על ידי תקנת הקהילות. בתלמוד מצוטטת ברייתא הקובעת כי גם כסות לעניים או צורכי קבורה הם חלק ממגבית הצדקה הקהילתית, ודברים אלה אינם חובה עקרונית על כל אדם (מסכת בבא בתרא, דף ח', א'). אם כן ניתן לומר שכשרבנו תם טען כי אין לכפות על מצוות צדקה, הוא דיבר אודות המקרה הכתוב בגמרא: רבא אכפיה (הכריח) לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה; במקרה זה דובר על כפייה לקיום מצוות צדקה שלדית, אך במקרה בו הקהילה תיקנה תקנות לפיהן יש לתת סכום מסוים, שירותים שונים או מצרכים - ניתן לחייב את חבר הקהילה לתת את הצדקה הזאת, בדיוק כמו מס.
- ^ ערוך השולחן, על שולחן ערוך חלק יורה דעה, סימן רמ"ח, סעיף י"ג.
- ^ לשם דוגמה: ייתכן כי המרא דאתרא או שבעת טובי העיר יקבעו מיהם גבאי הצדקה.
- ^ על פי בבא בתרא, ט', א'. אך הפוסקים מסייגים זאת לגבאים שעל פי שיקול דעת הציבור הם אכן נאמנים; אך לא קיים איסור לבדוק גבאים - אם הציבור או מנהיגיו חושדים שהם לא נאמנים מספיק. טור ושולחן ערוך חלק יורה דעה, סימן רנ"ז, ב'.
- ^ שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, סימן תתרי"ב.
- ^ על פי בבא קמא, ל"ו, ב'.
- ^ שו"ת הרשב"א, חלק א', תרנ"ו.
- ^ תוספות על מסכת בבא בתרא, דף ח', ב', בפסקה ומתחלקת.
- ^ רש"י בסוגיה.
- ^ הלכות מתנות עניים, פרק ט', פסקה ה'.
- ^ שיטה מקובצת בשם שיטה לא נודע למי, מסכת בבא בתרא, דף ח', א'.
- ^ דעת ה"מרדכי" (מרדכי בן הלל) במסכת בבא בתרא, דף פ"א, סימן תפ"ח; והאור זרוע בהלכות צדקה, סימן ג'.
- ^ בית יוסף על ארבעה טורים, חלק יורה דעה, סימן רנ"ו.
- ^ רדב"ז על הלכות מתנות עניים, פרק ט'.