קרב קאנאי

קרב קאנאי (ידוע גם בתעתיק שגוי מלטינית כקרב קנה) היה אחד הקרבות הגדולים והחשובים ביותר במלחמה הפונית השנייה. הקרב נערך ב-2 באוגוסט 216 לפנה"ס, בין צבא הרפובליקה הרומית ובעלות בריתה לבין צבא קרתגו בפיקודו של המצביא חניבעל, ליד העיירה הרומית קאנאי על גדת נהר אַוּפִידוּס (כיום אופנטו), בחבל הארץ אפוליה (כיום פוליה) בדרום-מזרח חצי האי האפניני. הצבא הרומאי נחל תבוסה ניצחת בקרב והושמד כמעט לחלוטין.

קרב קאנאי

מלחמה: המלחמה הפונית השנייה
תאריכים	2 באוגוסט 216 לפנה"ס
קרב לפני	קרב טראסימני
קרב אחרי	מצור נולה הראשון
מקום	ליד העיירה קנה שבמחוז אפוליה באיטליה
קואורדינטות	41°18′23″N 16°07′57″E
תוצאה	ניצחון קרתגי מוחץ
הצדדים הלוחמים הרפובליקה הרומית קרתגו מפקדים גאיוס טרנטיוס וארו חניבעל כוחות כ-80,000 רגלים וכ-6,000 פרשים, או כ-49,000 רגלים ו-6,000 פרשים לדעת מספר חוקרים כ-40,000 רגלים וכ-10,000 פרשים אבדות בין 50,000 (ליוויוס) ל-70,000 (פוליביוס) הרוגים, 10–20 אלף שבויים. כ-6,000 (על פי פוליביוס) עד 8,000 הרוגים (ליוויוס). מספר לא ידוע של פצועים.
(למפת איטליה מוגדלת)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון קרב קאנאי (למפת איטליה רגילה)   בארי נאפולי בולוניה רומא מילאנו טורינו קליארי פלרמו פירנצה ונציה קטנזארו סיציליה סרדיניה קור. צרפת שווייץ אוסטריה סלובניה הונגריה קרואטיה בוסניה והרצגובינה מ. תוניסיה אלג'יריה הים האדריאטי הים הטירני הים הליגורי הים התיכון קרב קאנאי כיתור הצבא הרומי והשמדתו

הקרב נערך בשנה השלישית של המלחמה הפונית השנייה, לאחר מספר קרבות קודמים, בהם הביס צבאו של חניבעל כוחות צבא רומיים. הרומאים, שהכירו בעליונותו הטקטית של חניבעל כמצביא, גייסו כוח חסר תקדים בגודלו במטרה להבטיח את השמדת צבא קרתגו, אולם הדבר לא מנע את ניצחונו של חניבעל, ורק תרם להגדלת היקף האבדות של הצבא הרומאי.

ניצחונו המכריע של חניבעל בקרב, למרות נחיתותו המספרית הניכרת, הקנה לו מקום של כבוד בקרב המצביאים הגדולים בהיסטוריה, וקרב קאנאי הפך למטבע לשון ולמודל חיקוי בזכות התמרון שהביא לחניבעל את הניצחון בקרב – איגוף כפול של כוחות האויב באמצעות כוחות ניידים, כיתורם והשמדתם.

רקע

ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמה הפונית השנייה

הסיבות לפרוץ המלחמה הפונית השנייה בשנת 218 לפנה"ס, נעוצות במלחמה הפונית הראשונה, בשאיפותיה של קרתגו להחזיר לידיה את השליטה באגן המערבי של הים התיכון, ובחששותיה של רומא מפני התעצמותה המחודשת של קרתגו בעקבות כיבוש היספניה על ידי הצבא הקרתגני. לפני פרוץ המלחמה חיזק חמלקרת ברקה את אחיזתה של קרתגו בחצי האי האיברי, והרחיב את שליטתה בו. עם מותו הפך חותנו עזרובעל ליורשו, ועם מותו של האחרון בחר הצבא הקרתגי בחניבעל, בנו של חמלקרת, למצביא. מינוי זה קיבל גם את אישור הרשויות הקרתגיות.

קרבות עיקריים במלחמה הפונית השנייה עד קרב קאנאי – מצפון לדרום: קרב טרביה, קרב טראסימני וקרב קאנאי. הרומאים באדום, בני קרתגו בכחול

העילה הרשמית לפרוץ המלחמה הייתה פרשת סגונטום. באירוע זה כבש חניבעל את העיר סגונטום (כיום סגונטו בספרד), בעלת בריתה של רומא וסיפק בכך את העילה לפרוץ מעשי האיבה. לאחר מצור בן חודשים אחדים נהרסה העיר, רבים מתושביה נטבחו ואחרים נמכרו לעבדות. בתגובה על הפגיעה בבעלת בריתה, הכריזה רומא מלחמה על קרתגו. התוכנית הרומית הייתה לשגר שני צבאות, האחד לחצי האי האיברי והשני ישירות לאפריקה, ולהביא לסיום מהיר של המלחמה.

לחניבעל היו תוכניות אחרות. בתחילת המלחמה הוא הפתיע את הרומאים בחציית הרי האלפים בחורף בראש צבא גדול. מיד עם הגיעו לאיטליה זכה בשני ניצחונות – האחד בקרב טיקינוס והשני בקרב טרביה. הרומאים נאלצו לזנוח את תוכניות הפלישה לאפריקה, אך בכל זאת שלחו צבא לחצי האי האיברי.

בשנה שלאחר מכן נפל כוח צבאי רומאי גדול למארב מתוכנן היטב של חניבעל בקרב טראסימני, והושמד. בצר להם פנו הרומאים לפאביוס מאקסימוס ומינו אותו לדיקטטור. פאביוס התחמק מקרב הכרעה, מתוך הכרה בעליונותו הטקטית של חניבעל.

הרומאים, שהיו רגילים לאסטרטגיה התקפית, מינו את פאביוס לדיקטטור תוך תקווה שיביס את חניבעל ולא יזנב בצבאו, כפי שעשה בפועל. בשנת 216 לפנה"ס, שנת קרב קאנאי, הרומאים בחרו הנהגה אחרת, שהבטיחה מדיניות תקיפה יותר. הסנאט דרש משני הקונסולים החדשים שנבחרו להשיג הכרעה ברורה במערכה נגד חניבעל, והורה על גיוסו של צבא גדול באופן יוצא דופן במונחים של הרפובליקה הרומית לשם כך.

הצבאות ופיקודם

הצבא הרומי ופיקודו

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה

סידור אופייני של הלגיון בקרב

הצבא הרומי בקרב קאנאי הורכב משני יסודות עיקריים: צבאה של העיר רומא שהושתת על אזרחים בעלי רכוש, וכוחות מבעלות בריתה של רומא שהיו קשורים עמה בחוזי הגנה. הרומאים תרמו בעיקר את הלגיונרים – רגלים כבדים מעולים שנלחמו במסגרת יחידתית של לגיון. בנוסף תרמו הרומאים חלק מחיל הפרשים ואת הווליטים – חיילים רגלים קלים החמושים בכידוני הטלה. בעלות הברית תרמו חילות עזר (auxilia) שהורכבו מחיילים מאיכות משתנה, בהתאם לאזור שממנו גויסו. מספר חיילי בעלות הברית היה דומה למספר הרומאים. בנוסף לחילות בעלות הברית מאיטליה, התייצבו למערכה 1,000–1,500 חיילים רגלים קלים מסירקוסאי שנשלחו על ידי היירון השני. חילות העזר היו מגוונים הרבה יותר מהלגיונות, והם השלימו את יכולות הלגיונות בעזרת מיומנויות מקומיות שנשאו אנשיהם. חלקם היו לוחמי הרים מעולים, אחרים היו קשתים טובים, וכן הלאה. בנוסף לכך, תרמו בעלות הברית את החלק הגדול והאיכותי יותר של חיל הפרשים בצבא הרומי.

בקרב נערכו הלגיונות הרומיים במבנה שחמט מסורתי, כאשר המאניפולים של הדרג השני והשלישי הוצבו מאחרי הרווחים של הדרגים שלפניהם. הדרג הראשון של הלגיון הורכבה מההאסטאטים, הדרג השני מהפרינקיפים, והשלישי מהטריאריים (בקרב קאנאי נשארו הטריאריים לשמור על המחנה העיקרי, שהיה מצדו השני של הנהר). הלגיונות שהורכבו מאזרחים רומיים נערכו במרכז המערך, ואילו כוחות בעלות הברית האיטלקיות הוצבו משני עבריהם. האגף השמאלי של הרומאים היה מוגן בכ-4,800 פרשים של בעלות הברית, והאגף הימני היה מוגן על ידי הנהר וכ-1,600 פרשים רומאים.

קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי מספר הלוחמים הרומאים בקרב. רוב החוקרים, וביניהם וולבנק, מאמצים את גישתו של פוליביוס וטוענים שהיו בקרב 8 לגיונות רומאים ועוד 8 לגיונות של בעלות הברית, סך הכול כ-80,000 רגלים וכ-6,000 פרשים. לעומתם, דה סנקליס ובעקבותיו גם ברנט המסתמכים על טיטוס ליוויוס, טוענים שבקרב השתתפו רק 4 לגיונות מתוגברים מאזרחי רומא, ועוד כמספר הזה מצד בעלות הברית. לשיטתם של החוקרים האלה, כלל הצבא הרומאי רק כ-55,000 חיילים. למרות הפירושים המאוחרים של ההיסטוריונים המודרניים למה שנכתב אצל ליוויוס, גם הוא נקב במספר גדול בהרבה מהערכותיהם לגבי גודלו של הצבא הרומאי, והעמיד אותו על 87,200 לוחמים חרף המחלוקת, מרבית ההיסטוריונים מאמצים את גישתו של פוליביוס ומונים בצד הרומי 80,000 רגלים ו-6,000 פרשים.

ברפובליקה הרומית לא הייתה הפרדה בין הדרג הפוליטי לפיקוד צבאי. ראשי המדינה (הקונסולים) היו ראשי הצבא בפועל בשדה הקרב. כל שנה נבחרו שני קונסולים, וכל אחד מהם קיבל פרובינקיה מסוימת עם מינויו. לפי מיקום הפרובינקיה היה הקונסול מקבל כוחות צבא לפי הצורך. צבא קונסולרי תקני כלל שני לגיונות רומאים וכוחות בעלות הברית, בסך הכול כ-20,000 רגלים וכ-2,000 פרשים. אם המצב דרש זאת, ניתן היה להכפיל את הכוח העומד לרשות הקונסול. לעיתים נדירות, כפי שהתרחש בקרב קאנאי, התייצבו שני הקונסולים לקרב אחד בכוחות משולבים. אם שני הקונסולים היו נוכחים, היה הפיקוד נתון לאחד מהם לפי הטלת גורל יומית, או שהתחלף מדי יום – כמו שקרה בקרב קאנאי: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים, ובימים האי-זוגיים חברו.

קיימת מחלוקת מסוימת גם בקשר לזהות המפקד הרומי ביום הקרב. פוליביוס מוסר שהפיקוד היה נתון בידיו של גאיוס טרנטיוס וארו, שבחר להילחם בתנאים לא נוחים לרומאים. פוליביוס מהלל את הקונסול השני, לוקיוס אמיליוס פאולוס ואת גבורתו, ומציג את וארו כטיפש שהביא את התבוסה על הרומאים ואף ברח בסוף הקרב על מנת להציל את נפשו. אלו הסוברים שפאולוס פיקד על הצבא ביום הקרב, טוענים שפוליביוס מייחס את התבוסה לווארו עקב קשריו עם פובליוס קורנליוס סקיפיו איימיליאנוס, נכדו של פאולוס. לכן, כך נטען, היה לו מניע לשבח את סבו של חברו ופטרונו. עם זאת, פוליביוס לא חושש למתוח ביקורת על בני המשפחה, וגם מקורות אחרים תומכים בכך שווארו פיקד באותו יום. יתר על כן, נראה שההחלטה לצאת לקרב התקבלה על ידי הסנאט ולא על ידי אחד המפקדים. מרבית החוקרים מסכימים שווארו הוא שפיקד על הצבא הרומי בקרב זה.

בקרב עצמו פיקד וארו על פרשי בעלות הברית באגף הימני של הקו הרומי. פאולוס לקח על עצמו את הפיקוד על הפרשים הרומים באגף השני. שני הקונסולים של השנה שעברה פיקדו על חיל הרגלים במרכז המערך הרומי.

הצבא הקרתגי ופיקודו

ערך מורחב – צבא קרתגו

הצבא הקרתגי היה מגוון הרבה יותר מהצבא הרומי. רק חלק קטן של הלוחמים הקרתגים באו מן העיר קרתגו עצמה, ואילו הרוב המכריע היו שכירי חרב בני ארצות רבות ושונות זו מזו. השליטה על צבא כזה, שהורכב מערב רב של לוחמים יוצאי רקעים שונים ודוברי שפות שונות, לא הייתה עניין של מה בכך. כישרונו של חניבעל כמפקד היה בכך שהצליח לצקת זהות לתוך תערובת לאומית זו ולהפיח בקרבה דבקות במשימה, נאמנות ועמידת גבורה נוכח הקשיים האדירים שהציבה בפניהם המלחמה בארץ זרה, בשירותה של מדינה שלא ראו מימיהם.

מרבית שכירי החרב שהרכיבו את הצבא היו גאלים ואיברים. הגאלים תרמו בעיקר לוחמים רגלים אימתניים, שהיו טובים בהתקפה, אך נטו לאבד במהרה את הלהט אם ההתקפה הראשונה לא צלחה. הם היו חמושים בחרב גדולה ובמגן גדול, אך לרוב חסרי שריון גוף. לצד החיילים הרגלים תרמו הגאלים גם פרשים כבדים. האיברים, בני עמים שונים, תרמו בעיקר חיל רגלים קל, אך גם רגלים החמושים בחרבות ובמגנים ומוגנים בשריון גוף. לצד הגאלים שירתו בחיל הרגלים קלעים בליאריים שנודעו בכושר הקליעה המעולה שלהם, וגדודים של בני קרתגו. לא ידוע מה היה החימוש המדויק של בני קרתגו, אך משערים שהיה דומה לחימוש ההופליט היווני. בני קרתגו לא שירתו בדרך כלל מחוץ לאפריקה וחיל הרגלים הכבד שליווה את חניבעל לקרב גויס, ככל הנראה, מקרב נתיניה של קרתגו מאפריקה ולא מבני קרתגו עצמם. בשלב זה של המלחמה, חיל הרגלים הכבד היה מצויד בנשק רומי שנלקח שלל בקרבות קודמים.

הן הגאלים והן האיברים תרמו את עיקר חיל הפרשים הכבד של חניבעל. חימושם היה אופייני לתקופה וכלל מיני כידוני הטלה, חרבות, שריון גוף ומגנים. בני קרתגו תרמו אף הם כמה מאות פרשים כבדים לצבא. הנומידים, שהיו בין טובי הרוכבים באגן המערבי של הים התיכון בעת העתיקה, השלימו את מצבת הפרשים בצבא ותרמו את עיקר חיל הפרשים הקל שחימושו העיקרי כידוני הטלה. פילי המלחמה ששרדו את המעבר דרך הרי האלפים נהרגו כבר בקרבות קודמים, ובקרב קאנאי לא השתתף אף פיל בצד הקרתגי.

לפי ההערכה המקובלת מנה צבאו של חניבעל בסך הכול כ-10,000 פרשים, מתוכם כ-4,000 פרשים נומידים קלים, כ-2,000 פרשים איברים ועוד כ-4,000 פרשים גאלים כבדים. כ-10,000 חיילים רגלים כבדים באו מלוב והיתר, כ-30,000 במספר, שכירי חרב כמפורט לעיל. מתוך 40,000 רגלים, מעריכים שכ-10,000 עד 12,000 היו קלים (קלעים, קשתים, מטילי כידונים וכיוצא באלה), כך שחיל הרגלים שהוצב במרכז המערך הקרתגי כלל כ-6,000 איברים והיתר גאלים – כ-12,000 עד 14,000 במספר. איכותם של החיילים האלה נפלה משמעותית מזו של יריביהם הרומאים. הערכה אחרת טוענת שהמספר של 40,000 רגלים מתייחס רק לרגלים שסודרו בקו המערכה העיקרי, ולא מתייחס לרגלים קלים שמספרם נע, לפי הערכה זו, סביב 8,000 חיילים.

בדומה לרומא, גם בני קרתגו בחרו את מנהיגיהם, אך אלו נשארו בקרתגו ולא יצאו למערכות. הפיקוד היה נתון בידיו של מצביא שקיבל רק הוראות כלליות ביותר מקרתגו והיה חופשי, למעשה, לפעול בכל דרך שימצא לנכון.

בקרב עצמו היה הפיקוד בצד הקרתגי נתון בידיו של חניבעל. הוא הגה את תוכנית הקרב והיה אדריכלה הראשי. לצדו עמדו עזרובעל (אין להתבלבל עם עזרובעל האחר, אחיו של חניבעל) בפיקוד על הפרשים הכבדים באגף הימני (השמאלי של רומאים), ומהרבעל שפיקד על הפרשים הנומידים באגף השני.

שדה הקרב

מיקומו של שדה הקרב הידוע בשם "קרב קאנאי" עדיין שנוי במחלוקת. תיאור הקרב, כפי שמופיע בכתבי ההיסטוריונים העתיקים פוליביוס וליוויוס, מבלבל ומעורפל בנקודה זו, ומותיר מקום רב לפרשנויות שונות, ולעיתים מנוגדות. שניהם כותבים שהקרב נערך על גדתו של נהר אופידוס (Aufidus), במרחק קצר מהנקודה בה הוא נשפך לים האדריאטי. רוב המחקרים המודרניים העוסקים בקרב מזהים את נהר אופידוס עם נהר אופנטו (Ofanto), הנמצא במחוז פוליה בדרום-מזרח איטליה, אולם מספר חוקרים סבורים, שהקרב נערך סמוך לנהר פורטורה (Fortore), שאף הוא נשפך לים האדריאטי, בגבול הצפוני של מחוז פוליה (אפוליה). המיקום המקובל של היישוב קאנאי הוא על גבעה בגדה הדרומית של נהר אופנטו, כ-9 ק"מ ממערב לים האדריאטי.

מתיאור הקרב המופיע אצל פוליביוס קשה להבין אם הקרב התרחש בגדה הצפונית או בגדה הדרומית של הנהר. לפי תיאורו הקרב התרחש בגדה המזרחית של הנהר, לא רחוק משפכו לים האדריאטי, כאשר הצבא הרומאי נערך כשפניו כלפי דרום, ואילו הצבא הקרתגני נערך כשפניו כלפי צפון (היערכות שגרמה לכך שאף אחד מהצדדים היריבים לא סונוור מהשמש, כאשר זו עלתה במזרח). ליוויוס מוסיף פרט נוסף לתיאור זה, וכותב שהצבא הקרתגני היה בגבו לרוח יבשה המכונה בשם "וולטורנוס" (רוח הנושבת מכיוון דרום-מזרח), שנשאה עימה אבק רב, והגבילה את הראות של הצבא הרומאי, כאשר זה התקדם במהלך הקרב. רמז נוסף למיקום שדה הקרב ניתן למצוא בהזכרת שמות היישובים אליהם נמלטו שרידי הצבא הרומאי לאחר תבוסתו בקרב. יישובים אלו, קנוסיום וונוסה, נמצאים בגדה הדרומית של נהר אופנטו, מדרום-מערב למיקום המשוער של שדה הקרב.

תיאור שדה הקרב מתבסס בעיקר על כתבי ההיסטוריון פוליביוס, שכתב כשני דורות לאחר האירועים. לפי תיאורו הקרב נערך במישור ללא מכשולים טבעיים, כאשר האגף השמאלי של הצבא הקרתגני, והאגף הימני של הצבא הרומי נשענו על נהר אופידוס, ששימש להם כעוגן. לפי מספר מחקרים מודרניים, האגף הרומאי השמאלי נשען על שרשרת גבעות, שעוברת מדרום לנהר. הם מניחים שהפיקוד הרומי בחר לערוך את הקרב בגדה הדרומית של הנהר, בשטח המישורי הצר שבין הנהר לקו הגבעות, כדי למנוע מרחב תמרון מכוח הפרשים העדיף בכמות ובאיכות של חניבעל, וכדי לא לאפשר להם לאגף את הצבא הרומאי. בסך הכול, למעלה מ-70 אלף רגלים ופרשים רומיים ואיטלקיים (כעשרת אלפים חיילים נוספים נותרו במחנה הרומאי הראשי מצפון לנהר אופידיוס, ולא מילאו תפקיד פעיל במהלך הקרב) נדחסו לחזית צרה, שרוחבה לא עלה על כ-3,000 מטר, עובדה שהגבילה במידה רבה על יכולת התמרון של הלגיונות הרומיים, ולא איפשרה להם להתפרס כהלכה.

היערכות הצבאות

סופה של שנת 217 לפנה"ס ותחילתה של 216 לפנה"ס התאפיינו בתקריות קלות ובקרבות לא משמעותיים. חניבעל העביר את החורף בגרוניום שבאפוליה, ויצא ממנה בתחילת יוני כדי לצבור אספקה מכפרי הסביבה.

ברומא סיימו הדיקטטורים את כהונתם, וצבאותיהם עברו לידי הקונסולים של אותה שנה – אטילוס רגולוס וסרווילוס גמיניוס. הקונסולים של השנה היוצאת קיבלו הוראה להימנע מקרב עם חניבעל, ולהמתין לכניסת הקונסולים החדשים לתפקידם. בתחילת האביב נערכו בחירות ברומא. פאביוס, הדיקטטור של השנה שעברה, ניסה את מזלו מול הבוחר אך כשל. גאיוס טרנטיוס וארו זכה באמון הבוחר, וסיבוב נוסף נערך על מנת לבחור את עמיתו.

אף שפעמים רבות מתואר וארו בספרות העתיקה כטיפש ממוצא נחות (וליוויוס אף מזכיר מסורת מפוקפקת שלפיה אביו היה קצב) שהיה אחראי על תבוסת הרומאים בקרב, לא נכון להניח שהוא פעל בניגוד לעמדת ההנהגה ברומא. למעשה, הסנאט הרומאי הוא שלחץ על הקונסולים לתקוף את צבאו של חניבעל וליזום את הקרב. למרות התבוסה בקרב, הקריירה הפוליטית של וארו לא נפגעה, והוא המשיך ליהנות מאמון הסנאט גם לאחריו. הוא אף זכה בפיקוד צבאי בשנים 208 ו-207 לפנה"ס, והוביל את המשלחת לחצרו של פיליפוס החמישי בשנת 205 לפנה"ס. בסופו של דבר נבחר לצדו לוקיוס אמיליוס פאולוס לכהונה המקבילה.

המבנה המקובל של הצבאות בתקופה הנדונה היה להציב את הרגלים במרכז המערך, ואת הפרשים בשני האגפים. הרומאים פרסו את צבאם בהתאם לכך, אך מבנה הקרקע של השטח בו נערך הקרב, והרצון לרכז כוח מכריע מול מרכז מערך צבאו של חניבעל, כדי להביא לשבירתו המהירה, גרמו להם להציב את הלגיונות במערך עמוק פי כמה מהמקובל בצבא הרומאי (לפי חוקר אחד, רוחב החזית של כל לגיון לא עלה על 300 מטר).

חניבעל שינה במקצת את הפריסה המקובלת של כוחות הרגלים שלו. הוא הציב במרכז המערך של צבאו את הלוחמים האיבריים והגאליים, שרובם לא היו מצוידים בשריון גוף, ואת הרגלים הכבדים שלו (הלובים מאפריקה), שהיו בעלי חימוש ומיגון טוב יותר, הציב בשני האגפים של מרכז צבאו, בנקודות החיבור בין הרגלים שלו לבין הפרשים, שהוצבו באגפים. מרבית הפרשים של חניבעל, כולל הפרשים הגאליים הכבדים, הוצבו באגף השמאלי של הצבא הקרתגני, בצמוד לנהר ומול כנף הפרשים הרומיים (החלשה יחסית), ואילו הפרשים הנומידיים הקלים הוצבו מול הפרשים של בעלות הברית האיטלקיות באגף הקרתגני הימני. ההיסטוריון היווני פוליביוס אשר תיאר את הקרב, כתב שכוחות הרגלים במרכז המערך הקרתגני הוצבו במבנה דמוי חצי סהר (או קשת), הפונה כלפי חוץ מול מרכז המערך של הצבא הרומאי.

מהלך הקרב

שלב ראשון – קרב הפרשים

שלב ראשון – התקפת הרגלים הרומים והתקפת הפרשים הקרתגים

הקרב החל, בהתאם למקובל באותה תקופה, בהתכתשות של החיילים קלי החימוש משני הצדדים. בקרב קאנאי פרסו היריבים את חייליהם הקלים במרחק ניכר מהכוח העיקרי, כדי שאלו יספקו מסך הגנה שמאחוריו יוכל להתפרס הצבא העיקרי. מטרה אחרת של ההתכתשות המקדימה בין הכוחות הקלים הייתה לפגוע ככל הניתן בחיילי האויב בעזרת קלעים, כידוני הטלה וחצים. ההתכתשות בין החיילים הקלים הסתיימה תוך זמן קצר וללא יתרון לצד כלשהו, והחיילים הקלים נסוגו לאחור על מנת לאפשר לכוח העיקרי לפתוח בקרב.

במקביל להתכתשות המקדימה בין החיילים קלי החימוש, הסתערו הפרשים הכבדים של חניבעל, שהוצבו באגף הצמוד לנהר, על הפרשים הרומים שניצבו מולם. מניתוח השוואתי של קרב הפרשים עולה, שהרומאים היו ערוכים בעומק של 10 שורות, בחזית שרוחבה כ-500 מטר, בעוד הפרשים של חניבעל נערכו במבנה עמוק בהרבה (כ-25 שורות). הקרב נפתח במטח כידונים שהטילו הפרשים הקלטים על הפרשים הרומאים, בעקבותיו הסתערו הפרשים הקלטים והאיברים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה, על יריביהם. לאחר פרק זמן קצר של לחימה קשה ועקובה מדם בשטח צר, שלא איפשר תמרון, הובסו הפרשים הרומים ושרידיהם נמלטו משדה הקרב. לפי פוליביוס, כמעט כל הפרשים הרומאים נהרגו בקרב ובמרדף שבא בעקבותיו, אך ככל הנראה תיאור הקרב אצל ליוויוס, לפיו רק כמחצית מהפרשים אבדו, אמין יותר. לאחר שהפרשים הקלטים והאיברים הביסו את הפרשים הרומאים, הם לא המשיכו במרדף אחריהם כמקובל, אלא נעו מסביב למערך הצבא הרומאי, ותקפו מהעורף את פרשי בעלות הברית הרומאיות באגף השמאלי של הצבא הרומאי, שרותקו לחזית שלהם על ידי הפרשים הנומידים של חניבעל.

אף שהנומידים נהנו מיתרון מספרי קל על יריביהם (כ-4,000 לעומת 3,600) הם לא ניסו להסתער עליהם, אלא ניצלו את השטח הרחב שעמד לרשותם, שלא הוגבל על ידי מכשול טבעי כמו הנהר, ונקטו בטקטיקה המועדפת עליהם, התקפות פגע וברח תוך הטלת כידונים קלים על יריביהם. מטרת הפרשים הנומידים לא הייתה להבקיע את מערך האויב, אלא למנוע מפרשי בעלות הברית הרומאיות מרחב תמרון, ולרתק אותם למקומם. הסתערות הפרשים הקלטים והאיברים הכבדים על עורפם של פרשי בעלות הברית שברה את שורותיהם, ושרידיהם נסו משדה הקרב.

עזרובעל שלח את הפרשים הנומידים למרדף אחר פרשי בעלות הברית הנמלטים, ואלה טבחו בהם ביעילות כזו שפוליביוס מזכיר רק 300 פרשים מקרב בעלות הברית שהצליחו לחמוק משדה הקרב. לפי ליוויוס, מעט יותר מ-1,000 פרשים הצליחו להימלט. כך או כך, אין מחלוקת על כך שמרבית הפרשים של בעלות הברית נהרגו או נשבו. הפרשים הכבדים לא הצטרפו למרדף, אלא תקפו את חיל הרגלים הרומי מעורפו.

שלב שני – קרב הרגלים

בזמן שפרשיו של חניבעל הביסו את פרשי הצד השני, ניטש קרב קשה בין כוחות הרגלים של הצדדים היריבים, כאשר הלגיונות הרומיים תקפו את הרגלים הקלטים והאיברים במרכז המערך של הצבא הקרתגני. שמירת התקשורת בין היחידות השונות במסגרת הצבאות העתיקים הייתה בעייתית ביותר, והקשתה על המפקדים לשמור על שליטה בכוחותיהם במהלך הקרב. מכיוון שהיה קושי לשמור על מבנה מסודר במהלך הסתערות על כוחות האויב, והיות שהשמירה על מבנה חצי הסהר של כוחות הרגלים שלו הייתה מרכיב חשוב מאוד בתוכנית הקרב של חניבעל, סביר להניח שהוא הורה לכוחותיו להישאר בעמדותיהם, ולחכות עד אשר הכוחות הרומיים יתקרבו לטווח הטלת הכידון.

בדרך כלל היו קווי הצבאות היריבים מקבילים זה לזה, אך לא במקרה זה. בתחילה ניטש הקרב רק בנקודת ההשקה הצרה יחסית בין חצי הסהר הקרתגני לקו הרומי. בגלל צורת הפריסה הקרתגית, לא יכלו הרומאים להשתמש בכידוני הפילום שלהם בצורה יעילה. בדרך כלל הטילו כל החיילים בקו הרומי הראשון את כידוניהם בכוחות האויב בראשית הקרב, אך הפעם נמצאו רוב כוחות הרגלים של חניבעל מחוץ לטווח הטלת פילום, ולכן לא הושגה המטרה של ריכוך כוחות האויב לפני תחילת ההסתערות עליו. יתר על כן, בשל עומק המערך הרומי – עשרות שורות – נמנע מחיילי השורות האחוריות להטיל את כידוניהם. גרגורי דאלי חוזר על הערכתו של גולדוורת'י שרק שש השורות הראשונות היו יכולות להטיל את כידוניהן בבטחה, ללא חשש פגיעה בחיילים הרומאים בשורות הקדמיות. גם הקלטים והאיברים היו חמושים בכידונים, אך השפעתם על הצד השני הייתה פחותה עקב המיגון הכבד יחסית של הרגלים הרומאים.

לאחר מטח הכידונים באה ההסתערות. החרבות הרומאיות הקצרות הצטלבו עם החרבות הארוכות של הקלטים ועם חרבותיהם של האיברים. החרבות הקלטיות הארוכות התאימו יותר לחיתוך מאשר לדקירה, והקלטים ניסו לפגוע ביריביהם בעיקר בראש ובצוואר, שלא היו מוגנים על ידי השריון והמגן. האיברים השתמשו בחרבות הדומות לאלו שהיו בשימוש הרומאים, אך בניגוד ליריביהם, לא היו מצוידים בדרך כלל בשריון גוף.

איכות המיגון והחימוש של הלגיונרים הרומיים והעדיפות המספרית שלהם החלו לתת את אותותיהם. הרגלים הקלטים והאיברים נאלצו להתפרס על חזית רחבה יותר, משום שלא היו ערוכים בקו ישר כמקובל, ולכן המערך שלהם לא היה עמוק דיו. הם לא היו מסוגלים לעמוד מול הלחץ שהפעילו עליהם עשרות אלפי הלוחמים הרומיים ובעלי בריתם, שהיו ערוכים בעומק רב, והחלו לסגת בהדרגה לאחור בהתאם לתוכנית הקרב של חניבעל. קודקוד חצי הסהר החל להתכופף לאחור עד אשר הפך לקו ישר, ובהמשך לחצי סהר הפוך שקודקודו המאיים להישבר פונה לכיוון השני. היה זה אחד מרגעי השיא של הקרב – אילו נשבר מרכז הקו הקרתגני, היו הרומאים יכולים לתקוף את כוחותיו של חניבעל מעורפם ולהביסם. גם אלמלא הצליחו הרומאים לתקוף את הקרתגנים מעורפם אחרי פריצת שורותיהם, הרי שהיו מצליחים לחמוק מהמלכודת שהכין להם חניבעל. לפי תיאור הקרב אצל ליוויוס ופוליביוס, הקו הקרתגני נפרץ לפחות במקומות אחדים, והלגיונרים הרומיים נמצאו בעיצומו של מרדף אחרי הרגלים הקלטים והאיברים הנסוגים, אולם סביר יותר להניח שהקו הקרתגני במרכז התכופף, אך לא נשבר לחלוטין.

שלב שלישי – כיתור והשמדה

שלב שלישי – כיתור והשמדת הרומאים

התקדמות הלגיונות הרומיים לעומק המערך של הצבא הקרתגני, חשפה את אגפיהם להתקפת נגד. הם לא שמו לב לכך שהם נדחקים בהדרגה לתוך טריז הולך וצר, שנתחם משני עבריו על ידי גושי הרגלים הלובים הכבדים של חניבעל, שהיו ממוגנים היטב וחמושים בנשק רומי שנלקח שלל בקרבות קודמים. הקרתגנים לא נסוגו תחת הלחץ הרומאי, ושמרו על מיקומם המקורי בשדה הקרב. כאשר נראה היה שהמרכז הקרתגני עומד להישבר, הם ביצעו פנייה של 90 מעלות ותקפו את הרגלים הרומיים באגפיהם. גרגורי דאלי מעריך שמטח כידונים הקדים את הסתערות הלובים. התקפת הנגד שיבשה לחלוטין את מערך הלגיונות הרומיים, וכאוס השתרר בשורותיהם. הצפיפות הרבה לא אפשרה ליחידות המשנה של הלגיונות לתמרן כהלכה, לשנות את מערכן כדי להתייצב מול המתקפה הקרתגנית, והקשתה עליהן להתגונן ביעילות.

ייתכן שהצבא הרומאי היה מצליח להתאושש, להתארגן מחדש ולהדוף את ההתקפות על אגפיו, אך זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למתקפה הפרשים הכבדים של חניבעל, תקפו את הלגיונות הרומיים מעורפם, והשלימו את כיתורם. מה שהתרחש לאחר מכן דמה יותר לטבח מאשר לקרב של ממש. החיילים הרומיים, שהצטופפו בתוך שטח צר והותקפו מכל עבר, לא יכלו להתגונן ביעילות, ודרסו זה את זה במהומה שנוצרה. רוב המפקדים נהרגו או נפצעו, ושרשרת הפיקוד הרומית השתבשה לחלוטין, באופן שלא איפשר היחלצות מהמצב הקשה אליו נקלעו. עד רדת החשיכה חדל הצבא הרומאי מלהתקיים ככוח לוחם.

לפי תיאורו של פוליביוס, התחולל במקביל לקרב העיקרי גם קרב משני בעברו השני של נהר אאופידוס. הפיקוד הרומאי השאיר במחנה הראשי שלו כעשרת אלפים רגלים, שנועדו להשתלט על מחנהו של חניבעל ועל שיירת המטען שלו, ובכך להשלים את הניצחון על הצבא הקרתגני. כאשר החל הקרב העיקרי, תקף הכוח הרומאי שהושאר במחנה את חיל המצב שחניבעל השאיר במחנה שלו, והיה קרוב לכבוש אותו. אולם בשלב זה כבר הוכרע הקרב העיקרי, וחניבעל חש לעזרת חיל המצב שלו, הביס את הכוח הרומאי, וכבש את מחנהו. בקרב זה נהרגו 2,000 חיילים רומיים וכ-8,000 חיילים נפלו בשבי.

האבדות הרומיות בקרב היו גדולות. הן כללו, בין השאר, את הקונסול אמיליוס פאולוס, שני הקונסולים הקודמים, 80 סנטורים (כשליש מכלל חברי הסנאט הרומי), 29 טריבונים צבאיים, ומספר רב של אריסטוקרטים פטריקים, חברי האליטה הפוליטית והצבאית של הרפובליקה הרומית. על מנת להרשים את ההנהגה של קרתגו בגודל הניצחון (ולשכנע אותה לשלוח תגבורות לצבאו באיטליה), שלח חניבעל סלים מלאים בטבעות החותם של האריסטוקרטים הרומיים שנהרגו בקרב לקרתגו, והורה להציג אותם בפני "מועצת הזקנים" והסנאט הקרתגני.

קיימים הבדלים ניכרים בין המספרים בהם נוקבים המקורות הראשוניים השונים (בעיקר ליוויוס ופוליביוס) לגבי אבדות הצדדים היריבים במהלך הקרב. לפי פוליביוס הושמד הצבא הרומאי כמעט לחלוטין. כ-70 אלף חיילים נהרגו, כעשרת אלפים נפלו בשבי (8,000 רגלים ו-2,000 פרשים), ורק שלושת אלפים רגלים וכ-400 פרשים הצליחו להיחלץ בשלום משדה הקרב. לפי ליוויוס, אבדות הצבא הרומאי היו קטנות בהרבה, וכללו כ-48 אלף הרוגים וכ-4,500 שבויים (3,000 רגלים ו-1,500 פרשים). אולם מספר השבויים המופיע אצל ליוויוס, לא כולל את החיילים שנפלו בשבי בימים שלאחר הקרב. לפי תיאורו כ-19 אלף חיילים נמלטו משדה הקרב, ורובם מצאו מחסה במחנה העיקרי ובמחנה המשני של הצבא הרומאי, והתבצרו בהם. מתוכם רק כ-4,000 רגלים וכ-200 פרשים הצליחו להגיע בשלום לעיר קאנוסיום, בה התרכזו שרידי הצבא הרומאי. שאר החיילים, שחלקם היו פצועים, נכנעו לחניבעל, לאחר שהטיל מצור על שני המחנות, בתמורה להבטחה שיאפשר להם לצאת לחופשי תמורת תשלום כופר. כלומר, המספר הכולל של השבויים הרומיים, לפי ליוויוס, היה 15–20 אלף חיילים. אבדות הצבא הקרתגני היו קלות יחסית. לפי פוליביוס הם כללו פחות מ-6,000 הרוגים, רובם לוחמים קלטים, ואילו ליוויוס נוקב במספר 8,000 הרוגים.

ניתוח הטקטיקה של הצדדים

היו כמה גורמים עיקריים לניצחונו של חניבעל בקרב על אף נחיתותו המספרית. שיטת הפיקוד הרומית הייתה לא יעילה – הקונסולים התחלפו מדי יום, והצבא חסר מפקד ראשי. בנוסף לכך, הקונסולים, אף ששירתו בצבא בעברם, לא היו קצינים מקצועיים, ונבחרו לא בזכות כישרונם הצבאי אלא בעיקר בזכות ייחוסם ומעמדם הפוליטי.

בקרב עצמו היה המערך המניפולרי אמור להבטיח מידה מסוימת של גמישות, אך דבר זה לא קרה. היו לכך סיבות אחדות. ראשית, המפקד בפועל, הקונסול טרנטיוס וארו, הטיל לקרב את כל כוחותיו בדרג הראשון, כדי לשבור את מרכז המערך הקרתגני, ולא שמר כוח בעתודה, ולכן לא עמדו לרשותו כוחות שיכלו לספק מענה להתקפה האגפית של הרגלים הכבדים הלוביים. שנית, כשהלובים תקפו את אגפי הכוח הרומי, הם התנגשו עם הכוחות הפחות איכותיים של הצבא הרומאי, הלגיונות שגויסו מקרב בעלות הברית האיטלקיות של רומא, שכן הלגיונות הרומיים המנוסים יותר הוצבו במרכז מערך הלגיונות, במטרה לפרוץ במהירות את הקו הקרתגני.

בנוסף, עצם ההתקפה האגפית שיבשה לחלוטין את המערך הרומי ואת שרשרת הפיקוד. הרומאים נאלצו לפנות ב-90 מעלות כדי לפגוש את האיום החדש, פעולה קשה מאוד לביצוע בתנאי קרב. פוליביוס מציין שהרומאים פנו לעבר הלובים כיחידים וביחידות קטנות, אך גם אילו הצליחו יחידות משנה מסוימות לשנות את מערכן ולפנות כדי לקדם את המתקפה הקרתגנית, הרי שהמניפולים שהוצבו מאחורי המניפולים שלחמו בקו הראשון, היו דחוסים בצורה כזאת שלא היו יכולים לבצע את התמרון הנדרש, ופערים היו חייבים להיווצר בקו הרומי.

גם פרשיו הכבדים של חניבעל, שתקפו את עורפו של הכוח הרומי, גרמו שם למצב דומה. יחידות דחוסות שחסרו מרחב תמרון נאות שיאפשר להם להתגונן ביעילות נגד האיום החדש. יתרה מכך, העורף הורכב בשלב זה מווליטס – חיילים קלי חימוש שהוצבו בתחילת הקרב בחזית המערך הרומאי, ואחרי סיום ההתכתשות הראשונית נסוגו לעורפו. חיילים אלה היו בעלי מיגון קל בלבד, ולכן לא יכלו לעמוד מול הפרשים הקלטיים והאיבריים הכבדים. הם נסוגו לכיוון האפשרי היחיד מבחינתם – לתוך מרכז המערך הרומי, וכך שיבשו עוד יותר את המערך של הלגיונות.

במהומה שנוצרה, חיילים רבים איבדו את הקשר עם יחידות האם שלהם, היות שהמערך של הצבא הרומאי השתבש לחלוטין, ואיבד את הלכידות שלו, ולכן הם לא יכלו להגן על עצמם ביעילות. חיילים רבים איבדו את הרצון להילחם, והיו מבועתים עד אימה. רבים מהם לקו בהלם, ואחרים נפלו לקרקע אחרי שנפצעו פצעים קלים, ונדרסו תחת רגלי חבריהם.

תוצאות הקרב ומורשתו

השפעה על המשך המלחמה

אף שלתבוסה הרומית בקרב קאנאי לא הייתה השפעה מכריעה על מהלך המלחמה בזירת חצי האי האפניני, היא גרמה להנהגה הרומאית לאמץ אסטרטגיה של התשה במלחמה נגד חניבעל ולהימנע מקרב הכרעה נוסף נגד צבאו, ואיפשרה לצבאו של חניבעל להמשיך להחזיק בחלקים מדרום איטליה במשך 12 השנים הבאות. בין ההשפעות הנוספות ניתן למנות גם את נטישת כל קמפניה את בריתה עם רומא. שתי הערים הגדולות באיטליה אחרי רומא, קפואה וטרנטום (כיום טאראנטו), עברו לצדו של המצביא הקרתגי, אך לא הייתה לכך השפעה של ממש על המלחמה. הרומאים הצליחו לבודד את בעלות בריתו החדשות של חניבעל, ולהכניע אותן בזו אחר זו. חניבעל, עם צבאו הקטן, לא יכול היה להיות בכל מקום בכל זמן, ולכן לא הצליח למנוע זאת. בסופו של דבר נאלץ חניבעל לפנות את צבאו מאיטליה כדי להגן על מולדתו מפלישה רומית, שהביאה בסופו של דבר לסיום המלחמה הפונית השנייה.

לאחר הקרב שלח חניבעל את אחיו מאגו לקרתגו, במטרה לשכנע את הסנאט הקרתגי לשלוח לו כוחות נוספים. מאגו שפך בפני חברי המועצה טבעות שנלקחו מסנטורים רומאים שנהרגו בקרב במטרה להרשימם, אולם מתנגדם הפוליטי של משפחת ברקה חנו הגדול תקף אותו בתגובה בסדרת שאלות שהביכו אותו. גם הכוחות שהצליח מאגו לגייס לא הגיעו לחניבעל אלא נשלחו לחזית בספרד, לאחר שאחיו עזרובעל הובס בקרב דרטוסה.

בעקבות הניצחון בקאנאי נחתמה האמנה המקדונית-קרתגית בין חניבעל לפיליפוס החמישי מלך מוקדון. פיליפוס חשש מהמעורבות הרומית באיליריה, ולאחר קרב קאנאי סבר שגורלה של רומא נחתם, ולפיכך רצה להבטיח שלאחר הניצחון הקרתגי תיכלל מוקדון בהסכמי השלום ותקבל את השטחים הנחוצים לה בבלקן. חניבעל מצידו היה זקוק לתגבור צבאי, אולם בשל פעולות נמרצות מצד הצי הרומאי לא זכה לסיוע ממשי ממוקדון. גילוי האמנה בידי הרומאים הביא לפרוץ המלחמה המוקדונית הראשונה בין רומא למוקדון.

ייתכן שלחניבעל לא היה ציוד מצור ראוי לשמו, וצבאו לא התאים למצור ארוך על כרך גדול כרומא. אפילו המצור על סגונטום, עיר קטנה בהרבה מרומא, לקח לצבאו שמונה חודשים. בעיה חמורה נוספת הייתה העדר בסיס שיוכל לספק אספקה לצבאו ולהאכילו במשך המצור הארוך. יתר על כן, כל האסטרטגיה של חניבעל הושתתה על הכרעת רומא בקרבות שדה ולא במצור, מתוך תקווה שבעלות בריתה ינטשו אותה. משלא נטשו, לא הייתה לחניבעל אפשרות לנצח במלחמה, ובסופו של דבר הפסיד בה בגלל מאגר כוח האדם העצום שעמד לרשות רומא. אף שלרומאים אבדו כ-200,000 חיילים בשורת התבוסות שספגו בשנים הראשונות של המלחמה נגד חניבעל, עדיין יכלו לגייס מאות אלפי חיילים חדשים. לקרתגו לא היו משאבים בסדר הגודל הזה, והשליטה הרומית המוחלטת בזירה הימית, הקשתה מאוד על העברת אספקה ותגבורות לצבאו של חניבעל באיטליה.

בקרב יחיד זה אבדו לרומאים בין 50 ל-70 אלף לוחמים. רוב המדינות בעת העתיקה היו מתמוטטות אחרי אבדות קשות כל כך, מה עוד שאלה הצטרפו לאבדות הכבדות שספגו הרומאים בקרבות קודמים נגד חניבעל, ועל כן הישרדותה של רומא היא עדות לחוזקה הכלכלי והדמוגרפי כמדינה. אבדות הרומאים בקרב זה שניות רק לאבדותיהם בקרב אראוסיו, כמאה שנה לאחר מכן, במהלך מלחמת הקימברים והטווטונים. בראייה היסטורית ארוכת טווח, משחר ההיסטוריה האנושית ועד ימינו אנו, קרב זה נחשב לאחד מ-50 הקרבות העקובים ביותר מדם.

השפעה על הצבא הרומי

לקרב קאנאי הייתה השפעה גדולה על הטקטיקה של הצבא הרומי ועל מבנהו. הצבא הרומי בקרב קאנאי התפרס במבנה המניפולרי, ששילב יחד מספר שורות חיילים מסוגים שונים. המבנה המניפולרי אמנם הוכיח עצמו כמוצלח במיוחד אך עדיין סבל מחולשות מבניות, ואותן ידע חניבעל לנצל. על אף גמישותו, היה המערך פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. אם אוגף, נאלץ הלגיון לפנות ולהילחם כאשר צידו מופנה אל האויב. המניפולים בקווים האחוריים לא הצליחו לפנות בצורה יעילה, וללכד את שורותיהם אל מול האויב.

בהמשך המלחמה חלו שינויים בטקטיקה של הצבא הרומי, והמבנה המניפולרי נוצל בצורה טובה יותר. גם הרכב הצבא השתנה; במקום הסתמכות בלעדית כמעט על כוחות אזרחיים שגויסו אד הוק, עבר הצבא להסתמכות רבה יותר על יחידות ותיקות ששירתו שנים רבות בצבא. כך הפך הצבא הרומי בהדרגה מצבא אזרחי לצבא מקצועי שאפיין אותו בימי הרפובליקה המאוחרת וימי הפרינפיקט.

בעקבות הקרב חלו שינויים גם במבנה הפיקודי של הצבא הרומי. הפיקוד הכפול שנגזר מהמבנה הפוליטי של הרפובליקה הרומית התפתח לפיקוד יחידני של מפקד עליון שקיבל את הפיקוד על כל הכוחות בזירה מסוימת. שינויים אלה ואחרים נמשכו בצבא הרומי עד הרפורמות של מאריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס, כמאה שנים לאחר הקרב.

מורשת היסטורית

כאמור, לקרב לא הייתה השפעה מכרעת על המלחמה הפונית השנייה, וכל שתרם הוא להרחיק את הקץ הקרתגי. אך הניצחון המלא של חניבעל, ובייחוד תנועת המלקחיים המושלמת שבה הושמד צבא הגדול בהרבה מהצבא המכתר, מהווים הישג חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית. שם הקרב משמש עד היום כשם נרדף למבצע כיתור מושלם, ומבצעי כיתור רבים נקראים בשם "קאנאי" או "קאנאי רבתי". כך נקראת למשל תוכנית שליפן לכיתור הארמיות הצרפתיות במלחמת העולם הראשונה.

במלחמת יום כיפור

ערך מורחב – הקרב בין צה"ל לשריון העיראקי ב-12 באוקטובר 1973

לאחר תחילת כיבוש המובלעת בבשן בידי צה"ל, שלחה עיראק 16,000 חיילים לעזרת סוריה בניסיון לבלום את צה"ל. אלוף דן לנר ערך את כוחותיו המשוריינים בצורת האות חי"ת כאשר הפתח הפרוץ בין אגף ימין ואגף שמאל היה ברוחב 7 קילומטר והחלק המחבר של ה"אות חי"ת" היה בעומק. ב-12 באוקטובר 1973, העיראקים, בעיקרם כוח שריון, בחשבם שהשטח פנוי, נכנסו לתוך המלכודת שנסגרה עליהם מכל הכיוונים. מרבית אבדות טנקיהם אבדו בקרב הזה מתוך 111 אבדותיהם בכלל.

ראו גם

• כיבוש העי

לקריאה נוספת

הקרב מתואר היטב בספרות העתיקה. בין ההיסטוריונים העתיקים שכתבו על קרב זה או על התקופה הנדונה ניתן למצוא את פוליביוס, ליוויוס (שני המקורות הראשיים לקרב זה), אפיאנוס, פלוטרכוס ואחרים.

קיימים גם ספרים מודרניים רבים שעוסקים בקרב זה ובתקופה הנדונה. להלן ביבליוגרפיה נבחרת:

• ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, הוצאת מאגנס, (מהדורה ראשונה 1990, מהדורה שנייה 1991),
• T. A. Dorey and D. R. Dudley, Rome against Catrage, Secker & Warburg, 1971
• Brian Caven, The punic wars, Weidenfeld and Nicolson, 1980
• J. F. Lazenby, Hannibals' war, Aris & Phillips, 1978
• Serge Lansel, Hannibal, Blackwell, במקור יצא בצרפת ב-1995, תרגום לאנגלית 1998
• Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002
• F. W. Walbank, A historical commentry on Polybius, Oxford university press, vol I, 1957 (מהדורה ראשונה; שנייה ב-1967, שלישית 1979); הציטוטים בערך הזה מהמהדורה של שנת 1957
• P. A. Brunt, Italian manpower 225 B.C. - 14 A. D., Oxford university press, 1971

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קרב קאנאי בוויקישיתוף

• The Battle of Cannae תיאור הקרב באתר www.unrv.com (באנגלית)
• קרב קאנאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרב קאנאי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ