רואה מחמת תשמיש
בהלכה, רואה מחמת תשמיש (נפוץ בר"ת רמ"ת) הוא השם שניתן לתופעה של אשה המדממת מהנרתיק או מהרחם במהלך או מעט לאחר קיום יחסי אישות. במידה שמקור הדימום ברחם והדימום נובע מתהליך הורמונלי, הופך הדימום את האשה לנדה (או זבה) האסורה באיסור כרת בקיום יחסי אישות עם בעלה. באם הדבר קורה תוך כדי יחסי האישות באופן קבוע, האשה נאסרת על בעלה משום שעל פי ההלכה הקובעת שיש לפרוש מקיום יחסי אישות סמוך להופעת הווסת, לא ניתן לקיים יחסי אישות במצב זה כלל, וממילא זו עילה לגירושין.
כאשר קיום יחסי אישות גורם ליציאת דם מהנרתיק, מתעוררת השאלה האם מקור הדם הוא ברחם (דבר ההופך את האשה לנדה או זבה) או בנרתיק (דימום חסר משמעות הלכתית), והאם מדובר באירוע תמידי או חד-פעמי. לשם בדיקת הדבר ניתן לעשות שימוש בשפופרת המוחדרת לנרתיק ומדמה יחסי אישות, ובאמצעות בדיקה זו ניתן לאמוד אם הדימום הוא כתוצאה מיציאת דם מהרחם או פצע כלשהו בנרתיק, ועל פי זה לקבוע את מעמדה ההלכתי של האשה.
מקור הדין עריכה
מקור הדין הוא בברייתא:
תנו רבנן: הרואה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש - משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת את עצמה: מביאה שפופרת ובתוכה מכחול ומוך מונח על ראשו. אם נמצא דם על ראש המוך - בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו - בידוע שמן הצדדין הוא בא
גורמים לראיית דם במהלך תשמיש עריכה
דימום המתגלה במהלך או מעט לאחר קיום יחסי אישות יכול להגרם ממספר סיבות בהן: פצע באזור הנרתיק, רגישות בנרתיק בעקבות לידה, מחזור לא סדיר, פטרת, התקן תוך רחמי, גלולות למניעת היריון, מחלות מין, וקריעת קרום הבתולין, הסבר המובא בשו"ת חת"ם סופר הוא שייתכן וזהו דם חימוד המתעורר בעקבות מחשבות תשוקה של האישה אודות קיום יחסי מין. אפשרות אחרת שהוזכרה בתלמוד היא משום חולי הממלאה ונופצת וייתכן אף שזה ככל וסת הקפיצות.
אופן האיסור עריכה
אם האשה רואה דם על עד הבדיקה שבו בדקה את עצמה מיד לאחר תשמיש המיטה,[1] או לחלופין אם מצא הבעל דם על אבר מינו (גם אם לא מיד אחרי קיום יחסי אישות), ייתכן שקיום יחסי אישות גורם לדימום. אך למרות זאת, כל עוד הדימום לא חזר ונשנה שלוש פעמים עדיין אין חזקה על ראיית דם באופן קבוע, כי ייתכן שבאותה פעם האופן שבו קויימו היחסים הוא זה שגרם לדם, אך לאו דווקא מקרה זה ישנה גם בפעמים הבאות. רק לאחר שהדבר חזר ונשנה שלוש פעמים יש לאשה חזקה שהיא "רואה מחמת תשמיש".
כמו כן, קיימת חזקה זו בכל סדר שהוא לפיו האישה רואה דם בעקבות התשמיש באופן קבוע. למשל, אם רואה באופן קבוע דם לאחר הביאה הראשונה שלאחר ליל הטבילה שהוחזקה כ"רואה מחמת תשמיש" בפעם הראשונה לאחר הטבילה - וממילא חל עליה איסור לשמש עם בעלה בפעם הראשונה לאחר הטבילה וכמובן שאז גם אין "פעם שנייה". ואם ראתה דם באופן קבוע בפעם הראשונה לאחר לידה, או שהוחזקה כרואה שלוש פעמים לאחר כל לידה ולאחריה מפסיקה לראות דם[2] ניתן להקל ולתלות את הראייה בחולשת הלידה[3] ויש אומרים שאם הוחזקה לראות שלוש פעמים אחר לידות, אין להתיר בשום אופן גם אם עברה ושימשה ולא ראתה.[4]
אך גם במקרה כזה, עדיין אין חזקה שהאשה תראה דם מחמת תשמיש בבעל אחר. ולכן, עליה להתגרש מבעלה ולהנשא לבעל אחר שלו עדיין לא הוחזקה להיות רואה מחמת תשמיש. אם חזרה וראתה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים גם עם בעל זה, היא מוחזקת להיות רואה דם מחמת תשמיש גם אצל בעל זה. לאחר מכן היא יכולה להנשא לבעל שלישי, ואם גם אצלו תראה דם מחמת תשמיש שלוש פעמים רצופות, היא מוחזקת לרואה דם מחמת תשמיש לכל הבעלים שבעולם, לפי הכלל שכאשר דבר חוזר ונשנה שלוש פעמים אין תולים את הדבר בשלושה מקרים שונים אלא מסיקים כי מדובר בסיבה אחת קבועה, והיא מוחזקת שהיא רואה דם מחמת תשמיש לכל הבעלים שבעולם.
הברירה היחידה הקיימת במקרה כזה, הוא לעשות "בדיקה".
ההבדלה בין דם בתולים לדם נידה עריכה
כדי שלא לבלבל בין הרואה דם מחמת דם הבתולים קבעו חז"ל במשנה[5] את מספר הימים שעד אז ניתן לתלות את הדם שהאישה רואה בדם הבתולים, בהתחשב במצבה הגופני של האישה ובכל הנתונים.
- אשה המוגדרת כקטנה שלא הגיע זמנה לראות דם נידה (עדיין לא הגיעה לגיל 12) ונשאת, במקרה כזה יותר מסביר לתלות את הדם בבתוליה ולא בדם הנידה שאין מדרכה לראות, ולכן ניתן לתלות את הדם שרואה במשך ארבעת הימים הראשונים (לפי בית שמאי) בדם הבתולים, ולפי ההלכה שנפסקת כבית הלל - עד שהפצע שהתהווה מחמת ביתוק הבתולים נתרפא. שמואל אמר כי אינו יודע כיצד ניתן לדעת זאת, וככל הנראה הכוונה היא שכל עוד שלא עברה פעם אחת שבה שימשה מיטתה ללא דם, כך שנראה שהמכה התרפאה, ניתן לתלות בכך את הדם שרואה מחמת תשמיש. אך רב נתן סימנים לדבר.[6]
- במקרה שהאישה שמוגדרת כנערה או בוגרת שכבר הגיע זמנה לראות דם נידה, ההלכה חמורה יותר, שהרי סביר שהדם הוא דם נידה. ולכן לפי בית שמאי ניתן לתלות את הדם בדם בתולים רק לילה אחד, ולפי בית הלל ניתן מיום רביעי (שאז היו נישאים בתקופת המשנה) עד מוצאי שבת. בפרשנות דברי בית הלל, פירש לוי בר סיסי שהכוונה היא שניתן לתלות רק ארבע פעמים את הדם בדם בתולין, אך אם שימשה בימים, כך שבמוצאי שבת היא משמשת בפעם החמישית או השישית - אי אפשר לתלות דם זה בדם בתולים, אך רב חלוק עליו וסובר שניתן לתלות את כל הדם שהיא רואה בארבעה ימים אלו בדם בתולים, שהרי נאמר "עד מוצאי שבת".
- במקרה שהאישה מוגדרת כ"נערה" או "גדולה" שהגיע זמנה לראות דם נידה, ואף ראתה בפועל דם נידה, ההלכה חמורה יותר, ובמקרה כזה ניתן לתלות את הדם בדם הבתולים רק פעם אחת - לפי בית שמאי (הפעם הראשונה הנקראת "בעילת מצווה"), ולפי בית הלל כל הלילה. הלכה למעשה פוסק רב שיש להחמיר כבית שמאי, שבמקרה שראתה נותנים לה רק את הפעם הראשונה בה קויימו היחסים כדי לתלות את הדם בדם הבתולים. ובראשונים נפסק שיש לנהוג כך בכל מקרה, גם בקטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה, כדי שלא לחלק בין אישה לאישה, דבר העלול להטעות את האנשים שאינם בקיאים בהלכה.
הפעם הראשונה עריכה
דעת הראב"ד כי הפעם הראשונה שבה האשה רואה דם, לאחר שהפסיקה לראות דם בתולים, אינה מן המניין, כיוון שלא בדקה לפני התשמיש שהמקום נקי וממילא אין ודאי שהדם בא מהרחם מחמת התשמיש, שמא הוא היה במקום כבר לפני כן, וכן פסק להלכה השפתי כהן במקום אחד.[7] פוסקים אחרים פסקו שמצטרף וגם הש"ך במקום אחר פסק כמותם. בנוסף, קובע החתם סופר,[8] גם כאשר נשאת לבעל שני ושלישי, אינה צריכה לבדוק לפני הפעם הראשונה, ולאחר מכן, אם ראתה דם, בודקת שלוש פעמים נוספות.
למעשה כיום יש נוהגים להחמיר כדעת הרי"ף הסובר שעל כל אישה נשואה שאין לה וסת קבוע לבדוק את עצמה בשלוש הפעמים הראשונות שהיא מקיימת יחסי אישות. הרי"ף מחדש הלכה זו מתוך דבריו של רבי חנינא בן אנטיגנוס שאומר בברייתא ”משמשת בשני עדים והן הן עיוותיה והן הן תיקוניה”, ולדבריו הכוונה היא, שעל כל אישה שאין לה וסת לבדוק את עצמה בשלוש הפעמים הראשונות שהיא מקיימת יחסי אישות, ואם תמצא טהורה בשלוש פעמים אלו - יתברר שאינה רואה מחמת תשמיש, ואם תמצא טמאה, יתברר שהיא אסורה לנצח לבעל זה ודינה ככל רואה מחמת תשמיש עד שתבדוק את עצמה כמפורט.[9]
הר"ן מסביר כי לפי שיטת הרי"ף, בכל אישה שאין לה וסת נראה שהווסת מגיע בגופה לא לפי זמנים קבועים - כאישה שיש לה וסת, אלא לפי מקרים חיצוניים כמו קפיצות או אכילות וכיוצא בהן, ולכן עלינו לחשוש גם שמא היא רואה מחמת תשמיש, וקיום יחסי האישות משפיע על מחזור הדם וגורם לה שיצא דם נידה מגופה.
הבדיקה להתירה עריכה
הבדיקה להתירה נעשית באמצעות קנה חלול של עופרת (או חומר אחר) שקצהו קופל בצורה שלא ישרוט את מקום הבדיקה ויטעה אותה. בתוך הקנה יש קנה ("מכחול"), ועל ראשו מוך וכאשר תוחבת את הקנה החלול ובתוכו המכחול, המכחול יגע בצוואר הרחם או בסביבתו הקרובה (ראו להלן #מחלוקת האחרונים). אם אכן הדם הוא מהרחם, יתגלה דם על המוך ואז תאסר האשה לצמיתות, שכן הוחזקה להיות רואה מהרחם, אך אם לא יהיה דם על הקנה מתברר שהדם שהיא רואה הוא ככל הנראה ממכה בצדדים, וממילא היא מותרת בתשמיש.
בתלמוד[10] הוזכרה בדיקה זו כשלב הנעשה רק לאחר שנישאה לשלושה גברים וראתה דם שלוש פעמים, והראשונים התחבטו בשאלה מדוע לא תעשה האשה בדיקה זו מיד לאחר שראתה דם שלוש פעמים תחת בעלה הראשון כדי שלא תצטרך להתגרש.
מחלוקת הראשונים עריכה
בראשונים הובאו מספר דעות להסבר הדבר:
- לפי רש"י, הבדיקה מתירה את חשש הנידות מהאישה, לפי תקנת חז"ל, רק לאחר שנישאה לשלושה גברים ובכולם הוחזקה כרואה דם מחמת תשמיש. החתם סופר מסביר, כי רש"י סובר שחז"ל התירו לעשות בדיקה זו רק בלית ברירה לאחר שנישאה לשלושה גברים, מפני שאנו חוששים שמא הבדיקה אינה מבררת היטב את העניין, ולכן רק במקרה שאין ברירה אחרת ואם נאסרה לא תוכל להנשא לשום אדם - התירו על ידי בדיקה.
- לפי התוספות וראשונים אחרים ניתן לעשות בדיקה זו כבר בנישואים הראשונים, אלא שמומלץ לאשה שלא לעשות זאת, כיוון שאם תראה את הדם במקרה זה בראש המכחול - המורה על כך שהדם בא מהרחם - היא תאסר מדין ספק מדאורייתא לחומרא, ולכן מוטב שתנשא לגבר אחר, שאז מותרת לו מדין ספק ספיקא - ספק שמא לא בא מהרחם וגם אם כן, שמא לא תראה דם מחמת הבעל השני שהרי "לא כל הכוחות שוות".
- לפי דעה שלישית ויחידה, של מחבר ספר התרומה (בספרו "גידולי תרומה"), מותר לאשה לעשות את הבדיקה, וגם אם תעשה את הבדיקה ותראה דם במכחול למעלה, לא תאסר לבעלה, אך עדיף להנשא לגבר אחר ולא להיכנס לספיקו חמור של כרת, כי במקרה שיתגלה שהדם על ראש המכחול, הרי זה חשש שקול שמא היא רואה דם מחמת תשמיש, אבל אם נישאה לגבר אחר ללא בדיקה, יש לה ספק ספיקא.
מחלוקת האחרונים עריכה
נחלקו פוסקי ההלכה באופן הבדיקה. לפי דעתו המחמירה של בעל ה"פרישה", המוך צריך לנגוע בצוואר הרחם, ומכיוון שמדרך צוואר הרחם לנטות לצדדים ומקומו אינו קבוע, יש למסור את הבדיקה ביד אישה המומחית בדבר וידועה כיראת שמים, שתוודא כי אכן המוך נוגע בצוואר הרחם ולא במקום אחר. לעומת זאת, רבי פייביש מקראקא וה"משאת בנימין"[11] חולקים עליו, והם סבורים שלא ייתכן שהבדיקה נעשית באופן כזה, הן מכיוון שקיים חשש שהמוך עצמו יוציא דם מצוואר הרחם, והן מכיוון שקשה מאוד לעשות בדיקה זו והם קובעים שממפרשי התלמוד נראה שהמוך אינו צריך להגיע יותר מהמקום שלפני צוואר הרחם, הנקרא בהלכה "בין השיניים", עד היכן שהאישה משערת שלשם מגיע אבר המין של הבעל בשעת קיום יחסי אישות.
תלייה במכה עריכה
בגמרא מובא כי "אם יש לה מכה תולים במכתה". הראשונים נחלקו האם גם היום תולים את הדם בדם מכה. הרמב"ן סובר שדווקא בעבר היו חז"ל בקיאים בדם לדעת אם הוא מהמכה או לא ורק במקרה כזה שחכמי ישראל בקיאים בטיב הדם, ניתן להתיר את האשה אם ידוע שהדם הוא דם מכה. כראיה הביא את העובדה שחז"ל קבעו כלל שאת הדם בלילות הראשונים של תשמיש המיטה תולים בדם בתולים שהוא דם מכה, וכלל זה הוגבל כיום רק ללילה הראשון. הרא"ש[12] והרשב"א[13] חלוקים עליו נחרצות, ומסבירים שדם בתולים, הוא דם שניתן לתלות בו בוודאות רק פעם אחת, מכיוון שהמכה יכולה להתרפאות גם לאחר פעם אחת ולכן בפעם השנייה לא ברור שיש כלל מכה, אך וודאי כאשר יש מכה ניתן לתלות בה תמיד את הדם היוצא. מלבד זאת, מוסיף הרשב"א, ברור שיש להקיל ברואה מחמת תשמיש, שבה השאלה היא האם האשה תאסר לצמיתות וממילא קיימת תקנת עגונות שלפיה כידוע חז"ל הקילו בדברים רבים כדי שלא לעגן את האשה לצמיתות.
נחלקו הפוסקים האם ניתן לתלות את הדם במכה דווקא אם ידוע בבירור שהדם בא מהמכה, וברמ"א הובאו דעות להקל, אך השפתי כהן מחמיר.
בשולחן ערוך[14] נפסק כי אישה שיש לה ווסת יכולה לתלות את דם הנראה מחמת תשמיש במכה גם אם אינה יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם, או אם אין לה ווסת קבוע וספק אם הדם בא מהרחם או מהצדדים שאז היא יכולה לתלות במכה מספק מדין ספק ספיקא, אך אם ידוע שהדם בא מהרחם אינה תולה את הדם במכתה אלא אם כן יודעת בוודאי שהמכה מוציאה דם. האישה עצמה נאמנת לומר שהדם בא ממכתה.[15]
רפואה עריכה
גם אם לאחר הבדיקה התברר ללא כל ספק שהדם בא מצוואר הרחם והוא טמא, ייתכן שניתן לרפא את האישה. סיבת מחלת ה"רואה מחמת תשמיש", קשורה בשני גורמים אפשריים: הראשונה - חררת דם שנמצאת בצוואר הרחם והאבר הבעל נוגע בו בשעת יחסי האישות וגורם ליציאת דם. השנייה תולה את יציאת הדם בתאוות המין, בדומה לדם חימוד.
מכיוון שכך, בתלמוד מובא כי אם הפחידו את האשה באופן פתאומי ונפל ממנה חררת דם, הרי זה סימן שזה היה סיבת מחלתה כ"רואה מחמת תשמיש" ומכאן ואילך מותרת. אך אם חזרה וראתה דם בפעם הבאה - נתברר למפרע שפעולה זו לא ריפאה אותה. כיום אין מתירים את האשה, לאחר שהתגרשה מבעלה על סמך רפואה זו, אך גם אין מוציאים אותה מבעלה - אם לא התגרשה, אם עשתה כן ויצא ממנה חררת דם.[16]
קישורים חיצוניים עריכה
- הערך "רואה מחמת תשמיש", באתר ויקישיבה
- יצירת חזקה שאינה רואה מחמת תשמיש, באתר "נשמת"
- אילן עמר, דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש
- רבי בן ציון מאיר חי עזיאל, רואה דם מחמת תשמיש בספרו "משפטי עוזיאל"
- הרב אריה יהודה מלכה, רואה דם מחמת תשמיש בספרו "דרכי איש"
הערות שוליים עריכה
- ^ כדי שתושיט ידה לתחת הכר או הכסת ותטול עד לבדוק בו. אך כיום פוסק הרמ"א (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ז, סעיף א') בשם הבית יוסף בשם הראב"ד שאין אנו בקיאין מהו שיעור זה ולכן כל שראתה סמוך לתשמיש - דינה כרואה מחמת תשמיש
- ^ זה ייתכן רק אם לאחר שלוש הפעמים הראשונות שלאחר הלידה הראשונה עברה על ההלכה וקיימה יחסי אישות עם בעלה, שאז נתברר שאינה רואה בכל הביאות אלא רק בשלוש הפעמים הראשונות
- ^ השפתי כהן בפירוש דברי הרמ"א בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ז, סעיף י'
- ^ ראו בטורי זהב בפירוש דברי הרמ"א שם שחולק נחרצות על דבריו וסובר שאין להתיר בשום פנים ואופן.
- ^ משנה, מסכת נידה, פרק י', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ד, עמוד ב'.
- ^ סימן קפ"ו
- ^ בחידושיו על סוגיית רואה דם מחמת תשמיש
- ^ רי"ף על מסכת שבועות דף ב' ור"ן שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"ו, עמוד א'.
- ^ מובא בספרו של רבי מאיר ברנדסדורפר - קנה בושם על הלכות נידה סימן קפ"ז בירורים - סימן ב'. המשאת בנימין הוא בשו"ת סימן מ"ט
- ^ בנידה בסוגיית רואה מחמ תתשמיש
- ^ מובא בר"ן על הרי"ף בשבועות בסוגייא זו
- ^ סימן קפ"ז סעיף ה'
- ^ סימן קפ"ז סעיף ו'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ז, סעיף ט'. לפי באר הגולה המקורות הם: הרמב"ן (הלכות נדה פרק ו הלכה יט) והראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הספירה ג ז).