רומן קארמן
רומן קארמן (שם משפחה המקורי קורנמן, בשם מלא ברוסית: Роман Лазаревич Кармен; 29 בנובמבר 1906[1], אודסה – 28 באפריל 1978, מוסקבה ) היה במאי קולנוע יהודי-סובייטי, צלם, קולנוען דוקומנטרי, צלם קרבות, עיתונאי, תסריטאי, מחנך, פובליציסט. התפרסם בזכות צילומים ודיווחים ממלחמת האזרחים בספרד. במהלך מלחמת העולם השנייה היה צלם צבאי וכתב של מספר מגזינים ועיתונים סובייטיים ושל מדינות אחרות. מנהל קבוצת צלמים בכמה חזיתות של הצבא האדום. התמונות שצולמו על ידיו נכללו במספר סרטי תעודה באורך מלא שידועים הן בברית המועצות והן מחוצה לה. ("תבוסת הכוחות הגרמנים ליד מוסקבה"(רו'), " ברלין"(רו')). תיעד את כניעתו של גנרל-פלדמרשל פרידריך פאולוס ליד סטלינגרד, כמו גם את חתימת כניעת גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה, עד אמצע שנות השבעים הוא צילם באלבניה, וייטנאם, סין, בורמה, הודו, אינדונזיה, דרום אמריקה. מאז 1960 לימד ב- VGIK . מאז 1965 - מזכיר התאחדות הצלמים של ברית המועצות. מחבר מספר ספרים, זיכרונות ומאמרים לעיתונים ומגזינים.
 | |
| לידה |
29 בנובמבר 1906 אודסה, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
28 באפריל 1978 (בגיל 71) מוסקבה, ברית המועצות  |
| שם לידה | רומן קורנמן |
| מקום קבורה |
בית הקברות נובודוויצ'יה  |
| מקום לימודים |
המכון לקולנוע על שם גרסימוב |
| תחום יצירה |
צלם במאי איש חינוך סופר |
| זרם באמנות | צילום תיעודי של מערכות צבאיות |
| הושפע על ידי | קונסטנטין סימונוב |
| השפיע על | ירופייב |
| יצירות ידועות |
"ספרד" "ברלין" "בית הדין של אומות" "וייטנאם" |
| פרסים והוקרה |
גיבור העמל הסוציאליסטי פעיל האומנויות המוערך על ידי הרפובליקה הפדרטיבית הרוסית פעיל האומנויות המוערך על ידי הרפובליקת אזרבייג'ן האמן העממי של הרפובליקה הפדרטיבית של רוסיה האמן המוערך של ברית המועצות פרס לנין 3 פרסי סטלין פרס ברית המועצות פרס לאומי של גרמניה העממית 2 עיטורי לנין 2 עיטורי הדגל האדום של העמל עיטור הכוכב האדום עיטור הדגל האדום עיטור העמל של וייטנאם מדליה "על הגנת מוסקבה" מדליה "על הגנת סטלינגרד" מדליה "על הניצחון על גרמניה במלחמה הפטריוטית הגדולה 1941 - 1945" מדליה "על כיבוש ברלין" מדליה "וטרן עמל" מדליה "לכבוד 800 שנים למוסקבה" מדליה על עמל רב לכבוד 100 שנים מאז הולדתו של לנין ומדליות אחרות 2 זכיות בפסטיבל הסרטים של ברית המועצות לשנים 1968 ו-1976 5 זכיות בפסטיבל הסרטים בלייפציג לשנים 1968, 1969, 1973, 1974 ו-1979 זכייה בפסטיבל הסרטים באוברהאוזן בשנת 1976 |
| עמוד אישי באתר מוזאיון האולפן המרכזי לסרטים דוקומנטריים (ברוסית) | |
  | |
קורות חיים עריכה
שנים מוקדמות עריכה
נולד בשכונת הפועלים של אודסה במשפחתו של הסופר והעיתונאי לזר קארמן[2] . לאחר לידתו המשפחה עברה לסנט פטרסבורג. אביו הוזמן לבירה לשיתף הפעולה עם מגזינים ספרותיים. המשפחה התגוררה בקואוקאלה(רו') ליד הבירה, שם בפועל באותה תקופה נוצרה מושבת סופרים. אביו תקשר עם סופרים רבים, היה בידידות עם אלכסנדר קופרין, הכיר את מקסים גורקי. האב העניק לרומן את המצלמה הראשונה שלו מחברת "קודאק". לאחר מהפכת אוקטובר שבה משפחתו לאודסה, שם אביו הקדיש את עצמו לעבודות תעמולה בעיתונות הבולשביקית שתחת המינהל הפוליטי של הצבא האדום. לאחר כיבוש אודסה מידי הבולשביקים, במקום לעבוד בעיתון, הוא נאלץ למכור אותו ברחובות, ולשבת בכלא, משם יצא עם שחפת מחריפה. באביב 1920 אביו נפטר[3].
עבודה ככתב צלם עריכה
לאחר מות אביו הוא למד בבית ספר מקצועי, עבד במשרה חלקית כמחלק עיתונים, ועוזר במוסך של Sovmorflot. המשפחה חיה בעוני, בתקופה קשה זו הוא חלה בטיפוס. בשנת 1922 כשקיבל שכר הטרחה שהתקבל בגין פרסום העבודות הנבחרות של אביו עבר עם אמו למוסקבה. ניסה להתקבל לבית הספר הטכני הגבוה במוסקבה (עכשיו נקרא MGTU הקרוי על שמו של באומן ), עבד בעבוט העירוני של מוסקבה כפקיד, התקבל לרבפק[4]. עסק בצילום מילותו, ותצילומיו הראשונים פורסמו בעיתון הקיר של רבפק. האם, שעסקה בעבודה ספרותית אקראית במגזין "אוגוניוק", שהתחיל להתפרסם אז, הצליחה לסדר אותו ככתב צלם. כפי שהוא נזכר אחר כך, לאחר שקיבלו אותו לעבודה, הוא עזב את משרד המערכת בהתרגשות כשהוא אוחז בכרטיס העיתונאי הראשון שלו: "הוא נחתם על ידי קולצוב, אני עדיין שומר אותו עד היום הזה כתכשיט יקר" [3]. בספטמבר 1923 הופיע הצילום הראשון של קארמן, אותו צילם בהתאם למשימה שהוטלה עליו מערכת "אוגוניוק", וצולם בו המהפכן הבולגרי וסיל קולארוב שהגיע למוסקבה. מכאן ומגיליון הזה של המגזין קארמן ספר את עבודתו בעיתונאות, ובהמשך גם בסרטים תיעודיים. האירוע החשוב הראשון עבורו היה הקיבוע על סרט צילום הלווייתו של לנין, אותה הוא צילם באולם העמודים של בית האיגודים [3] .
בשנים 1923 - 1930 עבד ככתב-צלם בכתבי העת אוגוניוק, פרוז'קטור ו"צילום סובייטי". חבר בקבוצה "החברה הרוסית לצלמים פרולטריים" [5] . במשך זמן מה שיתף פעולה עם מגזין האמנות והספרות המאויר "שלושים יום", שנוסד בשנת 1925, ובו הציג את הכתבות והמאמרים שלו. מאוחר יותר הוא ציין כי באותה תקופה, מתוך תשוקה לתיאורי חיים, הוא מיהר לא פעם לחיפושים רשמיים גרידא, שימוש באפקטים אופטיים שונים והרהר בבעיות בהרכב התמונות לצילום [3] .
תצלומיו זכו להערכה בתערוכה הראשונה לכתיבת בעזרת צילום הסובייטי בשנת 1926, שהתקיימה בבית העיתונות וגם בשנת 1927 בתערוכה "10 שנים לצילום סובייטי" (הוא היה הצעיר מבין אלו שקיבלו פרסים בה)[2] . בין כתבות בצילום הזכורות והחשובות ביותר, הוא הדגיש את השקת תחנת הכוח ההידרואלקטרית הסובייטית הראשונה בעיר וולחוב, את הפתיחה החגיגית של תחנת הכוח שאטורה, את תחילת העבודות על דנייפרוגס, את בניית העיר קוקיסוומצ'ור, את חזרת מקסים גורקי לברית המועצות, מצעד הכוחות בכיכר האדומה ועוד[3]. לדבריו: "דיווח בעזרת הצילום היה קטע רחב מהביוגרפיה האומנותית שלי, הוא היה התשוקה שלי, בית הספר למצוינות, בית הספר לעיתונאות"[3]. במהלך הדיווח שלו, הוא נתקל לעיתים קרובות צלמי סרטים, התוודע לטכניקה שלהם והחל לחשוב ברצינות על שינוי התמחותו, תוך הבנת הפוטנציאל העצום של דיווח מוסרט בהשוואה ליכולות הצילום הסטטי.
כצלם קולנוע עריכה
האירוע המכריע שהשפיע על החלטתו ללמוד מקצוע של צלם סרטים דוקומנטריים היה הסרט "למעגן מאושר" של הבמאי ירופייב.
ב-1929 התקבל לטכניקום ממשלתי להפקת סרטים (כעת VGIK על שמו של גראסימוב). עבודותיו הראשונות הופיעו כבר באותה השנה - סדרת דיווחים על קולקטיביזציה. ב-1930 יצא דיווח "מפעל-מטבח" שזכה להיכרות והערכה של היוצרים בתחומו.
מאותה השנה התחיל לעבוד באולפן קולנוע "סויוז-קינוכרוניקה" (שמ-1944 שינה את שמו ל"האולפן המרכזי של הסרטים הדוקומנטריים"). ביולי 1934 עשה את הכתבה על הרברט ולס שהייתה לו זכורה לו בגלל שזה היה הסופר האהוב של ילדותו. הכתבה הזו הייתה בשבילו הראיון הראשון עם הקלטת קול. בשנת 1936 יחד עם ספורטאיי "דינמו" כצלם סרט השתתף במרוץ מכוניות קלות גורקי-קאראקום-פמיר-מוסקבה.
השתתפותו במלחמת האזרחים בספרד עריכה
לאורך חייו עשה סרטים תיעודיים רבים על מלחמות. התהילה הגיעה אליו לאחר שהקליט את הנעשה בספרד במהלך מלחמת האזרחים ( 1936–1939). תחילה הוא קרא את ההודעות שהתחילו להגיע מספרד בדבר והיה לו רצון רב לקחת חלק באירועי מלחמת האזרחים, והוא החליט שהוא יעשה כל שביכולתו להגיע לספרד. לשם כך הוא כתב מכתב ובו ביקש לשלוח אותו לספרד, שהרעיון העיקרי שלו ניתן להעביר בקצרה כדלקמן: "הצלם הסובייטי צריך להיות שם היום" [3] . הוא הגיש את המכתב ללשכת האישורים לקרמלין עם הערה: "ליוסף ויסריונוביץ' סטלין. למסור אישית." כעבור שבועיים נקרא קארמן לראש ההנהלה הראשית של צילום סרטים בוריס שומיאצקי, שאישר את נסיעתו שלו ושל בוריס מקייסב לספרד. הנסיעה לא פורסמה, מכיוון שהוויזות למדינה, שהייתה בעיצומה של מלחמת האזרחים, לא היו יכולות להיות מונפקות רשמית[2], ולברית המועצות לא היו אז יחסים דיפלומטיים עם ספרד, ולא הייתה שגרירות ספרדית במוסקבה. עם מעבר בברלין הם הגיעו לפריז במטוס, שם קיבלו ויזות ומשם הגיעו לאירון, שם התנהלו קרבות עזים באותה התקופה. ברגע שהגיעו החלו מיד לצלם, ואחר כך חזרו לפריז כדי להעביר את הצילומים הראשונים של "כרוניקת הקלטה הספרדית" שלהם.
לאחר מכן חזרו שוב לספרד - ברצלונה, מדריד, שם נפגשו עם הסופר קולצוב. בספרד נפגש כרמן עם הסופרים לודוויג רן וארנסט המינגוויי, שיחד עם יוריס איוונס צילמו אז את הסרט " אדמת ספרדית " (1937), שביים וניהל המינגוויי. בהמשך הצטער קארמן שלא הקליט את השיחות עם הסופר האמריקני בדיוק.
מאוחר יותר, כבר במהלך הפלישת כוחות הציר לברית המועצות, שלח המינגוויי אליו מכתב מקובה, בו הביע אמון כי קארמן נמצא במרכז ההתרחשויות, ותקווה להיפגש לאחר פתיחת החזית השנייה. המכתב הסתיים במילים: "ברכות מכל הלב! סאלוד! המינגוויי שלך"[3].
קטעים שצולמו בחזיתות ספרד הורכבו בגליונות מיוחדים של תיעוד חדשותי ונקראו "לגבי האירועים בספרד". בספרד כתב קארמן גם דיווחים לעיתון "איזבסטיה".
ב-1938 עבד בארקטיקה, באי רודולף(אנ'), אחר כך בסין, שם הקליט במהלך הקרבות.
עבד גם ככתב צלם למגזין "ברית המועצות באתר בנייה" [6] .
כצלם עריכה
גויס לשירות צבאי ב-25 ביוני 1941, שירת כצלם, ראש קבוצת הסרטה של החזית הצפון-מערבית, צילם בחזיתות המלחמה הפטריוטית הגדולה במהלך הקרבות ליד מוסקבה וסמוך ללנינגרד. בנוסף לעבודה העיקרית - צילום סרטים ודיווחים לעיתון איזווסטיה - עבד ככתב מלחמה של סוכנות עיתונות אמריקאית "United Press", כתוצאה מכך שכתבים זרים לא הורשו להגיע לחזית המזרחית והפשרה נמצאה בשיתוף פעולה שלהם עם עיתונאים וסופרים סובייטים באמצעות Sovinformburo [3].
באוגוסט 1942, כחלק מקבוצת הסרטה, צילם את הגעתו של וינסטון צ'רצ'יל לברית המועצות[3] במהלך המלחמה השתתף בכיבוש קניגסברג, צליחת ניימן, ויסלה ואודר, בשחרור ורשה, היה אחד המקליטים הראשונים שהקליט את מחנה הריכוז מיידנק[4]. ניהל את קבוצות המסריטים בחזיתות המרכזית, המערבית והאוקראינית השנייה. בפברואר 1943 צילם את כניעתו של גנרל-פלדמרשל פרידריך פאולוס ליד סטלינגרד [3], והתמונה שצולמה על ידו ב-1 בפברואר 1943 בנוכחות קונסטנטין רוקוסובסקי, "חקירת פאולוס" הסתובב בעיתונות העולמית[3]. הכתב עצמו לא ישן במשך שלושה ימים בשלב הזה[3], אך למחרת, יחד עם שותפו בוריס שר, בתיאום מראש עם מטה של רוקוסובסקי, טס למוסקבה. ביחד הם מסרו בדחיפות את החומרים המצולמים של כלל הצלמים של חזיתות הסטלינגרד ודון, שצילמו את הקרב על סטלינגרד ותבוסת כוחות ורמאכט[3] .
מוויסטולה עד לאודר עבר עם הכוחות הלוחמים של יחידות ארמיית הטנקים השנייה, שפיקודה עזר לו בעבודתו, והמברקים שלו הגיעו ללא המתנה למוסקבה. בשלב זה, בהתעקשות ההנהגה, הוא המשיך להיות בקשר עם סוכנות הידיעות האמריקאית, אם כי לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת. מאוחר יותר הוצגו בפניו עיתונים אמריקאים ובריטים בהם מברקי החזית שלו "הודפסו בגופנים ענקיים בעמודים הראשונים..."[3]
במהלך המבצע לכיבוש ברלין באחד המחוזות שלה זימנשטדט, קארמן קיבל לידיו טלפון בעל תקשורת עם מרכז העיר, ובין השאר עם קאנצלרית הרייך השלישי. עלה לו הרעיון להתקשר לשר התעמולה יוזף גבלס, שקריאותיו להגנת לעיר עד אחרון התושבים נתלו על בתים רבים. בעזרת המתרגם ויקטור בוייב, הצליחו הקצינים הסובייטים ליצור קשר בעזרת שנלה-ביורו כשהציגו את עצמם כתושב ברלין שצריך לשוחח עם גבלס בעניין חשוב ודחוף והגיעו ללשכת קנצלר הרייך. הם חוברו למשרדו של שר התעמולה של הרייך, ולאחר מכן הציג המתרגם את עצמו כקצין רוסי שרוצה לדבר עם ד"ר גבלס. בוייב שאל אותו כמה עוד זמן יתנגדו הכוחות הגרמנים, שעליה השיב השר הגרמני כי הדבר יימשך במשך כמה חודשים. לדברי קארמן, בסוף השיחה, בוייב ציין: "קח בחשבון, מר גבלס, שנמצא אותך בכל מקום בו אתה תברח, והגרדום כבר מוכן עבורך"[3].
בעקבות המעשה נכתב מיד חוזר בכמה עותקים, במהלכו הוצגה באמצעות כתיב מהיר ואחר כך במברק שבהמשך נשלח על ידי קארמן למוסקבה את כל מלל השיחה. יומיים לאחר מכן ירה גבלס בעצמו; ולא היו השלכות שליליות על המעורבים בשיחה הזו מטעם הפיקוד. קארמן ציין אז גם: "התכתבות זו לא שלח ה-Sovinformburo ל"יונייטד פרס". בטח העובדים הניחו שכל הסיפור בדוי. או שהחליטו שהוא לא תואם את רוח התקופה"[3]. העיתונאי הגרמני אריך קובי(גר')ציטט את הסיפור מתוך זיכרונותיו של רומן קארמן ומשלים אותו גם מעדותו של ויקטור בוייב, עמו דיבר בפגישה אישית במוסקבה. בוייב אמר כי האירוע הזה התרחש ב־26 באפריל 1945 כאשר הגיעו אליהם לקורפוס טנקים מס' 22 שכונת ברלין שני כתבים שסקרו את המלחמה מפראבדה ואיזבסטיה, שעודדו אותו ב"יציאה המטופשת" של הצלצול לגבלס. באשר לאירועים עצמם, בוייב היה בטוח לחלוטין מכיוון שהוא ערך דוח דווח על הנעשה, מאחר שפחד מההשלכות. הבשורה הזו הגיעה למפקד ארמיית הטנקים השנייה סמיון בוגדנוב : "בוגדנוב זעם; הוא ומפקדים אחרים האמינו שפספסו הזדמנות נהדרת לדון בתנאי הכניעה. מהעונש על מעשי ניצלתי רק על ידי ההתקדמות המהירה של כוחותינו שהתרחשה בסמוך.
ב-9 במאי 1945 בברלין צילם קארמן את חתימת הסכם הכניעה ללא תנאי של גרמניה. לדבריו, לאחר שמרשל ז'וקוב הציע לווילהלם קייטל, כראש המשלחת הגרמנית, לחתום על מעשה הכניעה, החל להתאסף באולם המון מצלמים ומקליטים שנוכחו באירוע.
לאחר מכן המשתה נמשך כל הלילה ובו השתתפו גנרלים סובייטיים רבים, וגם נציגי בעלות הברית וכתבים ממדינות אחרות[3]. כפי שנזכר מאוחר הבמאי יולי רייזמן, שניהל את צוות הצילום של הסרט הדוקומנטרי שכלל את התמונות ההיסטוריות של חתימת מעשה הכניעה של גרמניה "ברלין", חבריו של קארמן כינו אותו בצחוק "מומחה לכניעות"[7]. קונסטנטין סימונוב שהכיר עד אז את קארמן רק מסרטיו ופגש אותו במהלך המלחמה, ציין שנפגש איתו בחזיתות לוחמה רבות, בערי ברית המועצות ובגרמניה: "במשך ארבע שנים הוא טס, נסע, הלך וזחל בדרכי המלחמה. ואם האמרה כי כישרון הוא עמל היא נכונה, הרי שזה הייתה עמל אכזר, מעורב מאוד עם סכנות ותלאות”[3]. על פי סימונוב, לא ניתן לדמיין תיעוד קולנועי של שנות המלחמה ללא עבודתו של קארמן כמו שלא ניתן לדמיין עיתונאות המלחמה ללא מאמריו של איליה ארנבורג[3].
במהלך משפטי נירנברג, כחלק מקבוצת הצילום, הקליט חומרים הכלולים בסרט "בית הדין של עמים"(1946), אותו גם ביים יחד עם י. ורטובה-סווילובה וגם היה התסריטאי שלו[4]. במהלך תהליך המשפטים הוא נפגש שוב עם פאולוס, שנתן ראיות מאשימות כנגד מנהיגי הרייך השלישי ושוחח איתו[3].
שנים שלאחר המלחמה עריכה
בשנת 1945 צילם את המצעד הצבאי לכבוד שחרור אלבניה[8]. לאחר המלחמה התפרסם בזכות הצילומים וההקלטות שלו בווייטנאם (והפך לאזרח הסובייטי הראשון שהקליט שם את הו צ'י מין). המשימה שהוטלה על הצלמים הסובייטים (קארמן, ייבגני מוחין, ולדימיר ישורין ), שטסו ממוסקבה ב־16 במאי 1954, "לעשות סרט על וייטנאם, שישקף את מאבק העם הווייטנאמי לעצמאותו". לגבי השהייה שלהם בווייטנאם כך אמר: "... הו צ'י מין הבטיח לנו את עזרתו, אך אסר עלינו לעבוד במשך היום, למרות ההבטחות שלנו כי אנו עיתונאים מנוסים ורגילים לעבוד בחזית במהלך המלחמה". שהה עם שאר הצלמים הסובייטים יותר מחצי שנה בווייטנאם. הוא עצמו נהיה כל כך מפורסם שם שגם לאחר עזיבתו למוסקבה, "אנשים וייטנאמים זיהו בכל צלם מאירופה כקארמן". במהלך ההקלטות צולם כארבעים אלף מטרים של סרט צילום צבעוני עבור הסרט התיעודי "וייטנאם" (1955; יצא גם בווייטנאם תחת השם Việt Nam) . באותה השנה קיבלו שלושתם את עיטור העמל של וייטנאם[9]. בהמשך צילם גם בסין, בורמה, הודו, אינדונזיה. והרבה לצלם בדרום אמריקה[4].
בין העבודות המפורסמות, פרט לאלו שהוזכרו, ניתן למצוא סרטים כמו "תבוסת הכוחות הגרמנים ליד מוסקבה" (1942); "לנינגרד במאבק" (1942); " ברלין " (1945); "סיפורם של עובדי הנפט בים הכספי" (1953)[10]; "בוקר של מדינת הודו" (1956); " ארצי הרחבה " (1958 - הסרט הפנורמי הסובייטי הראשון); "כובשי הים" (1959); האי הבוער (1961); "המלחמה הפטריוטית הגדולה" (1965); " גרנדה, גרנדה, גרנדה שלי ..." (1968, צילם יחד עם קונסטנטין סימונוב); "החבר ברלין" (1969); "היבשת הבוערת" (1972)[4].
מחבר מספר רב של ספרים ומאמרים לעיתונים ומגזינים.
שנותיו האחרונות עריכה
מאז 1960 לימד ב- VGIK. היה ראש המחלקה לבימוי סרטי תעודה שלו. פרופסור (מאז 1970).
נפטר ב־28 באפריל 1978 במוסקבה, טקס הפרידה נערך באולם הגדול של בית הקולנוע[4]. נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה[11] .
חבר במפלגה הקומוניסטית מאז 1939. חבר באיגוד סופרי ברית המועצות מאז 1940. מאז 1965 - מזכיר מועצת איגוד הבמאים של ברית המועצות .
סדרה "המלחמה הפטריוטית הגדולה" עריכה
בשנת 1977 מונה למנהל האמנותי והבמאי בסדרה הדוקומנטרית הסובייטית-אמריקאית "המלחמה הפטריוטית הגדולה" - פרויקט חסר תקדים עד אז. כדי להכין חומר דוקומנטרי צפה ב-30 מיליון מטרים מהתיעוד שצולם, מהם בחר קטעים לסרט בן 17 שעות. מועדי הכנת הסרט היו מאוד קשיחים, העבודה עצמה באה עם מחלוקות, מכיוון שהרעיון היה להציג את המלחמה הפטריוטית הגדולה של העם הסובייטי נגד ורמאכט ושותפיו בפני קהל אמריקני, שידיעתו בחזית הזו של המלחמה לא הייתה רחבה. בנוסף האמריקנים האמינו שצריך לעשות את החומר העיקרי בצבע, מה שדרש את הצילומים נוספים עם משתתפי המלחמה, מכיוון שהמלחמה בחזית המזרחית צולמה בצבע רק בזמן מצעד הניצחון בשנת 1945. קארמן תמך ברעיון האמריקני הזה בגלל רצונו לערוך ראיונות עם הגיבורים האגדיים - מרסייב, קוז'דוב, פוקרישקין, גיבורי סטלינגרד, הגנרלים צ'ייקוב, רודימצב, באטוב, שומילוב, עם מי ששם את דגל הניצחון על הרייכסטאג מליטון כנתריה. הוא גם החליט כי הצילום בצבע של הערים סטלינגרד, קייב, סבסטופול ונובורוסיסק המשוקמים ייצרו ניגודיות חזקה לכרוניקות המלחמה שהקליטו את הרס הערים הסובייטיות הללו.
ההסכם להקלטת הסדרה נחתם ב-18 באפריל 1977, ובאוגוסט הגיע מנחה הסדרה ברט לנקסטר למוסקבה. צילומי שטח נערכו איתו במוסקבה, מורמנסק, לנינגרד, ברסט, מינסק, חטין(רו'), קייב, באבי יאר, וולגוגרד, נובורוסיסק ובמאלאיה זמליה .
ב־28 באוקטובר 1977 הוקלט ראיון עם ברז'נייב, ב־16 בנובמבר - עם קוסיגין וב־28 בנובמבר - עם אוסטינוב .
בדצמבר צפה הבמאי-יועץ האמריקני קליינרמן בחומרי הגולמי של הסרטים, העיר הערות משמעותיות על כל סרט בסדרה. הדיונים על הטקסטים של הקריינות היו עצבניים במיוחד ואותם האמריקנים דחו כמעט לחלוטין. בפברואר 1978 טסו רומן קארמן, גנריך בורוביק, טנגיז סמיונוב ואלכסנדר סוריקוב לארצות הברית ושם אמריקאים הסבירו לסופרים סובייטים שהידע של הצופים האמריקנים על המלחמה מהצד הסובייטי היא אפסית. אם עבור האנשים הסובייטים סטלינגרד מתמלאת בחוזק ואיתנות בקרב, עבור האמריקנים המילה הזו לא אומרת דבר. ולכן, יש צורך להסביר היכן נמצא סטלינגרד ומה המשמעות האסטרטגית שלה. אם אין טעם לבנות דרמה לקהל הסובייטי בשאלה האם הצבא האדום ינצח את הנאצים בסטלינגרד, אז האמריקאים יישארו במתח האם הרוסים ינצחו בסטלינגרד.
כך לאחר ביקור התסריטאים בארצות הברית בוצע הקלטת הטקסטים של הקריין ל"מצור לנינגרד" בהצלחה, דבר שקבע את הפורמט לעריכה, הקלטת רעשי רקע ומוזיקה, וקביעת מסכי פתיחה לשאר הסרטים בסדרה בהתאמה מדויקת לדרישות הטלוויזיה האמריקאית.
הסבב השני של הדיונים התקיים במוסקבה במרץ 1978. לאחר דיונים סוערים, הוחלט לכתוב את הטקסטים יחד, מה שהצריך חודש נוסף לצילומים. טקסט הקריינות של הסרט "שחרור פולין" הוסכם אחרון, לאחר קרב הנרטיבים בנושאים רגישים במיוחד: המערכה הפולנית, מרד ורשה וקאטין.
לאחר שהעבודה על הסדרה נכנסה לשלב הסיום שלה, המתח גבר, וזה ערער את כוחו של רומן קארמן. הבכורה של הסרט בן 20 הפרקים התקיימה בלעדיו, עם זאת, גם בבכורה האמריקאיות וגם בזו הסובייטיות הוצג סרטו שלקארמן "החייל האלמוני" - שהיה הפרק הסופי של הסדרה.[12]
ביקורת עליו והערכתו עריכה
קונסטנטין סימונוב כינה את קארמן כאחת הדמויות הבולטות והבלתי נלאות של הסרט התיעודי הסובייטי וסופר מוכשר[3].
הבמאי עצמו, בריאיון לעיתון הצרפתי "לטר פרנסס", אמר שאף על פי שסרטי תעודה מזוהים בדרך כלל עם "אמת קולנועית", זה רחוק מלהיות המציאות[13].
השפעות אפשריות של יצירתו על אחרים עריכה
במוזיקולוגיה נדונה סוגיית השפעת האופרה כרמן מאת ז'ורז' ביזה על הסימפוניה מס' 5 של דמיטרי שוסטקוביץ' ועובדות מהביוגרפיה של המלחין ורומן קארמן. ככל הנראה הראשון שהבחין בהשפעת חומר הנושא של האופרה על המכלול הטונים של הסימפוניה היה לב מזל(רו') בהצביעו על כך שהחלק הראשון של הסימפוניה גורם לאסוציאציות לפזמון "הבנרה" (במילים "אהבה, אהבה"), מה שלפיו מרמז שההשפעה "החיצונית" הזו הייתה אקראית. ולדימיר ספיבקוב כתב כי לפיו לא במקרה הציג שוסטקוביץ 'בסימפוניה "ציטוט של כרמן, נושא האהבה". לדברי המוזיקולוג א. ג. בנדיצקי, מלחין סובייטי, פנה לאופרה של ביזט בקשר לרומן הבלתי מוצלח שלו עם המתרגמת ילנה קונסטנטינובסקאיה, שבסופו של דבר עזבה לספרד, שם החלה מערכת יחסים קרובה עם קארמן. אם כן, צירוף המקרים של שם המשפחה של קארמן עם השם מזוהה עם "ערפד נשי", ישנם מוטיבים אוטוביוגרפיים "עם תחתית כפולה" של שוסטקוביץ' לאופרה של ביזה. לטענת החוקר ראקו, הפרשנות של התוכנית של הסימפוניה החמישית שהציע בנדיצקי היא "גורפת" שלא לצורך, והמראה של זיכרונות אלה היה ככל הנראה בעל אופי פנימי בלבד .
בשנת 1963 יצר הבמאי הצרפתי פרדריק רוסיף את סרט באורך מלא "למות במדריד" (Mourir à Madrid), שקיבל את פרס ז'אן ויגוט בשנת 1963 והיה מועמד לפרס האוסקר בשנת 1965. הסרט מוקדש לכתבים צבאיים שמתו במדריד, כמו גם לצלמים ועיתונאים שסיקרו את מהלך מלחמת האזרחים בספרד. הסרט כלל את ההקלטות שביצע רומן קארמן עצמו[4] .
משפחתו עריכה
- אביו - לזר (אליעזר) קארמן (במקור: קורנמאן) (1876 - 1920), סופר ועיתונאי.
- אשתו הראשונה - מריאנה ימליאנובנה ירוסלבסקאיה (1915 - 2003), פסלת, בת פקיד סובייטי ימליאן ירוסלבסקי (במקור, מיניי גובלמן)[4].
- אשתו השנייה היא נינה אורלובה (היו נשואים למעלה מ-20 שנים)[16].
- בן - אלכסנדר קארמן (1941 – 2013), חוקר אמריקה הלטינית, מרצה במכון ליחסים בינלאומיים במוסקבה של משרד החוץ הרוסי[17]. מחבר הזיכרונות על אביו.
- אשתו השלישית היא מאיה אובצ'יניקובה[18][19] (1930 – 2014), לאחר מותוו התחתנה עם הסופר וסילי אקסיונוב[20].
רשימת סרטיו עריכה
כמנהל אמנותי עריכה
- "מוסקבה" (ביחד עם קאופמן) - 1927
- "מוסקבה - קרקום - מוסקבה" (ביחד עם אדוארד טיסה ומיכאיל גומורוב)(גם כבמאי) - 1930
- "מפעל-מטבח" (ביחד עם מיכאיל סלוצקי וסאמסונוב)(גם כבמאי) - 1930
- "הרחק באסיה" (יחד עם בלום) - 1931
- "גורקי בבית קיץ" (יחד עם איוון בליאקוב, מיכאיל אושורקוב) - 1932
- "יומן האומנויות: מצגת של תמונות של פיוטר קונצ'אלובסקי" (יחד עם אושורקוב) - 1932
- "כשבא הערב" (יחד עם מיכאיל סלוצקי וסאמגין) - 1932
- "מוסקבה" (יחד עם מיכאיל סלוצקי וסאמגין) - 1932
- "תחילת הפעלת כור היתוך של קוסוגורסק" - 1932
- "חזרת אנשי צוות צ'לוסקין" - 1933
- "מצעד צבאי בכיכר האדומה"(גם כבמאי) - 1934
- "הצירים של כנס כלל-ארצי של אנשי קולחוז המתקדמים מתארחים בצבא האדום" - 1933
- "ספינת אוויר:22,000" - 1934
- "בבית: הגעת גאורגי דימיטרוב, בלאגוי פופוב וואסיל טאנייב בברית המועצות"(גם כבמאי) - 1934
- "סיפור קצר על איש סטאחאנוב איוון גודוב"(גם כבמאי) - 1934
- "כושי רובינסון - חבר עיריית מוסקבה"(גם כבמאי וגם כתסריטאי) - 1934
- "דיווח של אנה מאסונובה"(גם כבמאי) - 1934
- "קירוב" - 1934
- "נאום של חבר סטלין באולם העמודים של בית האיגודים לכבוד פתיחת הרכבת התחתית על שמו של לעזר קאגאנוביץ'" - 1935
- "כנס המועצות הכלל ארצי" - 1935
- "חג של עוצמה וזמישות" - 1935
- "אודסה" - 1935
- "נשים לבעליהן" - 1936
- "15 שנים לגרוזיה הסובייטית"(גם כבמאי) - 1936
- "שלום לפיונרים של ספרד"(גם כבמאי) - 1936
- "מרוץ מכוניות קלות גורקי-קאראקום-פמיר-מוסקבה" - 1936
- "פרידה מילדי ספרד בעזיבתם את ספרד" - 1937
- "אצל בסקים" - 1937
- "ראשון למאי" - 1938
- "חיפושי טייס לבאנבסקי בארקטיקה" - 1938
- "סין במאבק"(גם כבמאי) - 1938
- "במחוז מיוחד של סין" - 1939
- "לגבי האירועים בספרד" - 1939
- "ספרד" - 1939
- "1 במאי 1940" - 1940
- "יום של עולם חדש" (יחד עם מיכאיל סלוצקי)(גם כבמאי) - 1940
- "אנשי סדוב"(גם כבמאי) - 1940
- "להגנת מוסקבה היקרה" (פרק מס' 4) - 1941
- "הגעת גנרל סיקורסקי למוסקבה" (יחד עם איוון בליאקוב וצלם אלקסיי לבדב) - 1941
- "צילומים בחזית דרום-מערבית. יחידה פלונית" - 1941
- "בסין"(גם כבמאי וגם כתסריטאי) - 1941
- "אוקטובר מס' 25"(גם כבמאי) - 1942
- "לקראת משא ומתן עם וינסטון צ'רצ'יל ויוסיף סטלין" - 1942
- "יישום החתימה על הסכם ברית המועצות - בריטניה: ישיבה בסובייט העליון של ברית המועצות"(גם כבמאי) - 1942
- "תבוסת הכוחות הגרמנים ליד מוסקבה" (יחד עם אחרים) - 1942
- "לנינגרד במאבק"(גם כבמאי גם כתסריטאי תוכנית במה יחד עם אוצ'יטל, קומארבצב, ואלרי סולובצוב) - 1943
- "28 גיבורים" (סרט-מופע מוזיקלי) - 1943
- "קרב אוריול" - 1944
- "הקרב על ביילורוסיה" - 1944
- "מחנה מיידנק - בית קברות של אירופה" - 1944
- "בפרוורי ורשה" - 1944
- "שחרור ביילורוסיה הסובייטית" - 1944
- "צעידת גרמנים-שבויי המלחמה במוסקבה ב-17 באפריל 1944" (יחד עם אחרים) - 1944
- "האוקטובר העשרים ושמיני" - 1945
- "גביע ברית המועצות" - 1945
- "אלבניה"(גם כבמאי) - 1945
- "בפומרניה" - 1945
- "מויסלה ועד אודר" - 1945
- "ברלין" - 1945
- "יום השריונרים" - 1946
- "בית דין של עמים"(גם כבמאי וגם כתסריטאי) - 1947
- "שירת שדות קולחוז" (יחד עם יוסיף פוסלסקי)(גם כבמאי) - 1948
- "קזחסטן הסובייטי"(גם כבמאי) - 1949
- "טורקמניסטן סובייטי"(ביחד עם ואסילי קאטאניאן ופלוטניקובה)(גם כבמאי) - 1950
- "גרוזיה הסובייטית"(ביחד עם ולדימיר דולידזה)(גם כבמאי) - 1951
- "יום צי התעופה של ברית המועצות" - 1952
- "סיפורם של עובדי הנפט בים הכספי"(גם כבמאי וגם כתסריטאי יחד עם אימרן קסומוב, יוסיף אוסיפוב) - 1953
- "וייטנאם" (יחד עם אחרים)(גם כבמאי וגם כתסריטאי) - 1954
- "ידידות העמים הגדולים"(גם כבמאי) - 1955
- "ג'ווהרלל נהרו בברית המועצות"(גם כבמאי) - 1955
- "על האדמה מכניסת אורחים של בורמה" (ביחד עם ואסילי קיסליוב)(גם כבמאי) - 1956
- "הבוקר של הודו" (ביחד עם ואסילי קיסליוב)(גם כבמאי וגם כתסריטאי) - 1957
- "בקובה המהפכנית" (ביחד עם ואסילי קיסליוב) - 1960
- "קובה היום"(גם כבמאי) - 1960
- "אוסטריה פוגשת את שגריר השלום" (ביחד עם אנטולי קולושין ומיכאיל אושורקוב)(גם כבמאי) - 1960
- "חברינו אינדונזיה"(גם כבמאי) - 1960
- "המנורה הכחולה" (ביחד עם ואסילי קיסליוב)(גם כבמאי וגם כתסריטאי) - 1961
- "חג קובה המהפכנית" (ביחד עם ואסילי קיסליוב) - 1961
- "האי הבוער" (ביחד עם ואסילי קיסליוב)(גם כבמאי וגם כתסריטאי עם גנריך בורוביק) - 1961
- "האורח מאי החופש"(גם כבמאי וגם כתסריטאי עם גנריך בורוביק) - 1963
- "כשהעולם נתלה על קצה השערה"(גם כבמאי וגם כתסריטאי) - 1963
- "אנחנו איתכם האחים הקובאניים" (ביחד עם ואסילי קיסליוב) - 1963
- "שגרירי קובה הגיבורה בלנינגרד" (ביחד עם ואסילי קיסליוב) - 1963
- "פידל קאסטרו אצל עובדי מפעל המכונות באורל" (ביחד עם ואסילי קיסליוב ובוסלייב) - 1961
- "ספרד" - 1966
- "גרנדה, גרנדה, גרנדה שלי..."(גם כבמאי וגם כתסריטאי עם קונסטנטין סימונוב) - 1967
כבמאי עריכה
- "סין מגיבה לתקיפה" - 1938
- "העיר לבוב" - 1940
- "במשפטם של הפושעים הגרמניים הראשיים בנירנברג" - 1946
- "לנינגרד" (ביחד עם יפים אוצ'יטל) - 1947
- "ספורט של אמיצים" - 1950
- "אורח מאמריקה" - 1958
- "רחבה ארצי"(גם כתסריטאי) - 1958
- "יום מחיינו" - 1959
- "כובשי הים" (ביחד עם ממד עלי אוגלי אלילי") (גם כתסריטאי עם אימרן קסומוב) - 1959
- "המעברים התת-קרקעיים של וינה" - 1960
- "המדינה - זה אנחנו" (גם כתסריטאי עם גורוחוב) - 1962
- "קרן הקסם" (ביחד עם יוסיף פוסלסקי, ואסילי קאטאניאן ולאוניד מאחנאץ')(וגם כתסריטאי עם אלכסנדר נובוגרודסקי) - 1963
- "אוריקן בקובה" - 1964
- "הפטריוטית הגדולה"(גם כתסריטאי יחד עם סרגיי סמירנוב) - 1965
- "מותו של קומיסר" - 1966
- "חבר ברלין" (גם כתסריטאי ביחד עם גורקוב) - 1969
- "היבשת הבוערת"(הסרט על האמריקה הלטינית בעל שני פרקים) (גם כתסריטאי) - 1972
- "צ'ילה: זמן המאבק, זמן הדאגות"(גם כתסריטאי) - 1974
- "קאמאראדוס. חברים" (סרט לזכרו של סלבדור אליינדה, פאבלו נרודה, ויקטור חארה) (גם כתסריטאי) - 1974
- "ליבו של קורבלן" (גם כתסריטאי) - 1975
- "הפטריוטית הגדולה": (פרקים "22 ביוני 1941" ו"החייל האלמוני") (גם כתסריטאי ואיש הפיתוח הבימתי ביחד עם קונסטנטין סלאבין, איגור איצקוב) - 1978
- "הפטריוטית הגדולה": (פרק "בעלי ברית") (גם כתסריטאי ואיש הפיתוח הבימתי ביחד עם קונסטנטין סלאבין, איגור איצקוב) - 1979
כתסריטאי בלבד עריכה
- "מוסקבה היום" - 1944
- "שירי קזחסטן - 1949
כמנהל אמנותי עריכה
- 1978 - מלחמה לא ידועה [21]
בדיבוב עריכה
- 1967 - "גרנדה, גרנדה, גרנדה שלי..."
השתתף בסרטים עריכה
- 1971 - מארק ברנס (תיעודי)
קטעי ארכיון עליו עריכה
- 1987 - רומן קארמן שאנו מכירים ואינם מכירים (תיעודי)
- 2006 - עם רומן קארמן ... מסע לנוער (דוקומנטרי)
- 2011 - לוחמי העולם. עיתונאים צבאיים (תיעודי)
יצירות ספרותיות שלו עריכה
- אופנוע שלג, 1931
- שנה בסין, 1941
- מכונית חוצה את המדבר, 1954
- אור בג'ונגל, 1957
- וייטנאם נלחמת, 1958
- בהודו, 1960
- במדינות של שלוש היבשות, 1962
- בואנוונטורה הוא אזרח קובה, 1966
- גבורה שבמאבק וביצירה, 1967
- על זמן ועל עצמי, 1969
- נו פאסרן!, 1972
- אומנות הדיווח בסרטים, 1974
- צ'ילה - זמן של מאבק, זמן של חרדות, 1975
- מלון "פלורידה", 1976
הוקרה ושימור הזיכרון עריכה
- על שמו נקרא ברחוב באודסה [22] .
- בשנת 1980, במוסקבה, על הבית בו התגורר ( גדה קוטלניצ'סקאיה, 1/15) משנת 1970 עד 1978, נחנך לוח זיכרון מארד עם דיוקנו בתבליט[4] .
- בשנת 2004, על ידי בניו וקרוביו של רומן קארמן הוקם ארגון ללא מטרות רווח [23] "קרן תמיכה ציבורית לתמיכה בקולנוע דוקומנטרי על שם רומן קארמן" .
ספרות עליו עריכה
- Кармен Р. Л. על זמן ועל עצמך. - M .: לשכת התעמולה של הקולנוע הסובייטי, 1969.
- Кармен Р. Л. אבל פאסרן !. - M .: רוסיה הסובייטית, 1972. - 384 s
- כרמן ר. מקס אלפרט . - מוסקבה: כוכב לכת, 1974. - 100 עמ '.
- כרמן, ר. ל. תחת ירי מקלע: הערות ממפעיל קו קדמי. - M .: אלגוריתם, 2017 .-- 270 עמ '. - ISBN 978-5-906947-67-3 .
- כרמן A.R. מלחמות לא ידועות של כרמן הרומית. - נובוסיבירסק: פריובסקיה וודומוסטי, 2007. - 483 עמ '.
- Колесникова Н. А. רומן כרמן. - M .: אמנות, 19559. - 175 s
- Роман Кармен в воспоминаниях современников: сборник / сост. А. Л. Виноградова. - M .: אמנות, 1983. - 358 s
- Их оружие кинокамера. Рассказы фронтовых кинооператоров // Составители А. А. Лебедев, Д. Г. Рымарев. - M .: אמנות, 1984. - 277 s
קישורים חיצוניים עריכה
- רומן קארמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 16 נובמבר 1906 לפי הלוח היוליאני
- ^ 1 2 3 Эдуард Графов. "Три войны Романа Кармена". www.privatelife.ru. נבדק ב-2019-08-18.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 Кармен 1972.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "Роман КАРМЕН" (ברוסית). Музей ЦСДФ. נבדק ב-2019-08-18.
- ^ "Инвестиции в советскую фотографию 1920–30-х. Противостояние «Октября» и РОПФа" (ברוסית). artinvestment.ru. נבדק ב-2019-08-18.
- ^ "Lissitzky, Tretyakov, Petrusov, et al. in the magazine SSSR na stroike (USSR in Construction) Editor-in-chief G. Piatakov, Russian Art and Books, Imperial, Soviet and Emigrant …". אורכב מ-המקור ב-2015-01-03. נבדק ב-2009-03-28.
- ^ А. А. Лебедев, Д. Г. Рымарев 1984.
- ^ Илья Копалин. "Операторский фронт. Лекция во ВГИКе, 15 марта 1958 года. Номер 72". www.kinozapiski.ru. נבדק ב-2019-08-20.
- ^ Новости Вручение орденов кинооператорам, создавшим фильм «Вьетнам». 1955 Студия ЦСДФ (РЦСДФ)
- ^ Форум Нят-Нам.ру :: Просмотр темы — Вьетнам в фильме Романа Кармена
- ^ Могила Р. Кармена на Новодевичьем кладбище (אורכב 24.01.2020 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Павел Козлов, Отари Тенейшвили (2019-10-07). "История создания «Великой Отечественной/The Unknown War»" (ברוסית). paul-atrydes.livejournal.com. נבדק ב-2019-10-30.
- ^ רומן קארמן: מלחמותיו וניצחונותיו באתר "המאה" (ברוסית)
- ^ "В Московском доме национальностей смотрели фильмы кинодокументалистов-фронтовиков" (ברוסית). Росбалт. נבדק ב-2019-08-20.
- ^ "Сто лет со дня рождения режиссeра, фотографа, журналиста Романа Кармена. Новости. Первый канал" (ברוסית). נבדק ב-2019-08-20.
- ^ "Итогом его жизни стал фильм «Неизвестная война»". yug.odessa.ua. נבדק ב-2019-08-20.
- ^ Кармен Александр Романович — МГИМО-Университет
- ^ Итогом его жизни стал фильм «Неизвестная война»
- ^ «Пусть будет, что будет, а мы будем ждать встречи на нашей Земле» — Казань журнал
- ^ Ъ-Огонёк — Одна и та же дама
- ^ НЕИЗВЕСТНАЯ ВОЙНА
- ^ Улица имени сына. Моя мозаика, 27.07.2019
- ^ Региональный Благотворительный Общественный Фонд поддержки неигрового кино им. Р. Л. Кармена / Социальная карта Российской Федерации (אורכב 21.10.2013 בארכיון Wayback Machine)