רמי הרפז

קצין צה"ל

רמי הרפז (1 בפברואר 193924 בינואר 2019) היה קצין צה"ל בדרגת אלוף-משנה. שירת כטייס קרב בחיל האוויר הישראלי. היה משבויי צה"ל במלחמת ההתשה וישב בכלא המצרי במשך שלוש וחצי שנים. עם שובו חזר לחיל האוויר, והגיע לפיקוד על בסיס רמת דוד.

רמי הרפז
אל"ם רמי הרפז מפקד בסיס רמת דוד, 1978
אל"ם רמי הרפז מפקד בסיס רמת דוד, 1978
לידה 1 בפברואר 1939
י"ב בשבט ה'תרצ"ט
פלשתינה (א"י)פלשתינה (א"י) הרצליה, פלשתינה (א"י)
פטירה 24 בינואר 2019 (בגיל 79)
י"ח בשבט ה'תשע"ט
ישראלישראל הזורע, ישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19561980 (כ־24 שנים)
דרגה אלוף-משנה (אוויר) אלוף-משנה
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מלחמת לבנון הראשונה  מלחמת לבנון הראשונה
תפקידים אזרחיים
מנכ"ל פלסטופיל-הזורע בע"מ
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

רמי הרפז נולד בהרצליה, השישי משבעת ילדיהם של שפרה ושלמה הרפז (גולדנברג) (אחד מאחיו הוא האסטרופיזיקאי עמוס הרפז). הוא נכד ליינן הראשי של יקב "כרמל מזרחי" בראשון לציון. גדל בקיבוץ משמר העמק ובקיבוץ הזורע. בנעוריו היה חבר בקלוב התעופה לישראל ובגדנ"ע אוויר. התגייס לצה"ל ב-1956 וסיים קורס טיס (מס' 25) באוגוסט 1958 במגמת קרב. בקורס האימון המתקדם טס על מטוסי אוראגן ולאחר מכן שירת כטייס קרב בטייסת מיסטרים ובטייסת סופר מיסטרים. הדריך בבית הספר לטיסה ובקורס אימון מתקדם, שירת בטייסת העקרב והשתחרר מהשירות הסדיר ב-1961. עבד בקיבוץ הזורע ועשה שנת שירות בקיבוץ זיקים. במלחמת ששת הימים שירת כסמ"ט א' בטייסת 107, טייסת מטוסי אוראגן, ושימש מוביל בכיר של מבני תקיפה. הוא השתתף ב-24 גיחות מבצעיות בתקופת המלחמה, המספר הגבוה ביותר מבין טייסי הקרב בחיל האוויר.[1]

לאחר המלחמה התגייס מחדש לשירות קבע. עבר הסבה למטוסי מיראז' 3 ושירת בטייסת 117. בהמשך היה חבר בצוות הקליטה של מטוסי הסקייהוק ושירת בטייסת 109. היה חבר במשלחת הראשונה של חיל האוויר שיצאה לארצות הברית לקלוט את מטוסי הF-4 פנטום בחיל האוויר. במלחמת ההתשה השתתף בגיחות מבצעיות רבות, תחילה בטייסת 109, טייסת סקייהוק בה שובץ עד הגעת הפנטומים שנרכשו, ולקח חלק בפשיטה על האי גרין ובמבצע רביב. לאחר הגעת הפנטומים שירת בטייסת 69 כקצין מערכות, השתתף בהפצצות סוללת נ"מ בשדה התעופה פאיד, הפצצת סוללת נ"מ בג'איפה, מטס הרתעה מעל דמשק בינואר 1970, מבצעי פריחה, תקיפת נמל ראס בנאס ומשחתת שעגנה בו, במבצעי שיער ובגיחות נוספות.

השבי

עריכה

במהלך מבצע שיער 7 ב-30 ביוני 1970 נפגע מטוסו מטיל נ"מ והוא נאלץ לנטוש את המטוס יחד עם הנווט, אחיקר אייל, מעל שטח מצרים.[2] במהלך תקופתו בשבי עבר חקירות ועינויים קשים, הוא הפך למנהיג השבויים הישראליים שהיו אסורים בכלא עבסייה שבקהיר באותה תקופה: אנשי צוות האוויר מנחם עיני, יצחק פיר, אבינועם קלדס, עמוס לויטוב ועמוס זמיר; קצין המילואים דן אבידן; הצנחן דוד לוי; ושני אנשי השק"ם שנשבו ליד תעלת סואץ, מוטי כהן ומוטי בבלר. הרפז וחבריו הטייסים תרגמו לעברית את הספר "ההוביט" במה שנודע כתרגום הטייסים.

הוא השתחרר מהשבי בנובמבר 1973,[3] לאחר מלחמת יום הכיפורים. במהלך תקופת שביו נולדו לו תאומות.[4]

לאחר השבי

עריכה

לאחר חזרתו מהשבי חזר לשרת כטייס בחיל האוויר, הוא פיקד על טייסת ושימש סגן מפקד בסיס עציון. ב-1977 מונה למפקד בסיס רמת דוד תפקיד בו כיהן עד ינואר 1980. הוא המשיך לשרת במילואים ושימש כמדריך בבית הספר לטיסה עד 1993 ומפקד מנחת מגידו בחירום, עד פרישתו משירות המילואים ב-2016.[5]

לאחר שחרורו מצה"ל כיהן כמנכ"ל מפעל פלסטופיל-הזורע[6] במשך שש שנים ולאחר מכן כעובד במחלקת הנדסת המוצר ומנהל פיתוח בחברה.

היה חבר קיבוץ הזורע, היה נשוי לנורית ולזוג נולדו 5 ילדים, בנם הצעיר ארז נפטר במהלך טיול בבוליביה. הבן אמיר הרפז שירת גם כן כטייס קרב בחיל האוויר וסיים בדרגת אלוף-משנה.

הרפז נפטר ב-24 בינואר 2019, מעט לפני יום הולדתו ה-80. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ הזורע.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה